בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4151/99
ע"א 4181/99
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופט י' זמיר
המערערים בע"א 4151/99:
(המשיבים
בע"א 4181/99): 1. ברכה בריל
2.
מתן בריל
נגד
המשיב בע"א 4151/99:
(המערער
בע"א 4181/99): דב בריל
ערעור
על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 5.5.99 במ.א. 1214/95 שניתן
על-ידי
כבוד השופט מ' נאמן
תאריך הישיבה: י"א בשבט תשס"א
(4.2.01)
בשם
המערערים בע"א 4151/99
(המשיבים
בע"א 4181/99): עו"ד י'
פלק
בשם
המשיב בע"א 4151/99
(המערער
בע"א 4181/99): עו"ד ר' בנדל
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
ערעורים, מזה ומזה, על פסק-דינו של בית המשפט
המחוזי בחיפה, שהכריע בתובענה למזונות קטין ולשיתוף בנכסים, שהגישה אישה (המערערת
1 בע"א 4151/99) נגד בעלה, ובתובענה-שכנגד של הבעל (המערער בע"א 4181/99)
לשיתוף בנכסי אשתו.
2. בני הזוג נישאו בשנת 1967. נולדו להם שני
בנים: הבכור בשנת 1972, והצעיר (המערער 2 בע"א 4151/99) ביום 20.11.1983.
כאשר נישאו בני הזוג עבד הבעל בעסק משפחתי, ביחד עם אביו ואחיו. בשנת 1971 התאגד
העסק כחברה (מאיר בריל ובניו בע"מ; להלן: חברת בריל), שמניותיה הוחזקו,
בחלקים שווים, על-ידי הורי הבעל ושני בניהם. משנפטרו ההורים ירשו הבעל ואחיו את
מניותיהם, והשליטה בחברת בריל עברה לשניהם. בשנת 1980 רכשו האחים, בחלקים שווים
ביניהם, חברה נוספת (כרמל פלסט בע"מ; להלן: חברת כרמל פלסט). האישה עבדה,
ברוב שנות הנישואים, כעובדת שכירה. תחילה כהנדסאית ברפא"ל; לאחר מכן (בשנים
1976-1975) במוזיאון היפני; משנת 1980 ועד שנת 1992 עבדה כעיתונאית; ובשנת 1993
מונתה כמנהלת מחלקה בעיריית חיפה.
במהלך תקופת נישואיהם צברו בני הזוג נכסים
שונים. חלק מהנכסים באו להם כתוצאה ממאמציו העסקיים של הבעל וממאמציה של האישה
כעובדת שכירה, וחלקם באו למי מהם במתנה או בירושה; חלק מהנכסים יועדו על-ידם
לשימושם המשותף, או לצריכת בני המשפחה, וחלקם הופרש על-ידי מי מהם לשימושיו
העסקיים או האישיים. דא עקא שחיי בני הזוג לא התנהלו על מי מנוחות. כבר בשנת 1974
ניהלו משא-ומתן לגירושים. בשנת 1978, בעקבות סירובו של הבעל לממן נסיעה של האישה
לארצות הברית, חדלה האישה להכניס את משכורתה לחשבונם המשותף ופתחה לעצמה חשבון בנק
נפרד. בשנת 1982 אף הגישה נגד בעלה תביעות משפטיות, בכללן תביעה לשיתופה בנכסיו;
אך משהסכימו בני הזוג לשוב ולנסות לשקם את נישואיהם, חזרה בה האישה מתביעותיה קודם
שהללו הגיעו לבירור. ואולם ניסיונם של בני הזוג לחיות יחדיו בשלום נתקל בקשיים.
מזמן לזמן שבו יחסיהם והשתבשו ונתגלעו ביניהם סכסוכים גם על אופן השימוש במשאביהם
הכספיים. בשנת 1995, משהחריף המשבר בחיי נישואיהם, הוגשו התובענות נשוא הדיון;
ובראשית אוגוסט 1996 עזבה האישה את דירת המגורים המשותפת ועקרה, ביחד עם הבן
הצעיר, לדירה שנרכשה על-ידי אחיה, המתגורר בחוץ-לארץ, ושנרשמה בבעלותו.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי דן, בהרחבה רבה, בתביעותיהם
ההדדיות של בני הזוג לשיתוף בנכסים. הנחת המוצא שלו הייתה, שהלכת השיתוף חלה על
יחסיהם הרכושיים, וכי זו משתרעת הן על נכסים "פרטיים" והן על נכסים
"עסקיים", אשר הניבו מאמצי מי מהם במהלך תקופת נישואיהם, אלא אם כן הוכח
(ביחס לנכס שכזה) הסכם "כמעט מפורש" לשלילת השיתוף. מאידך, קבע השופט,
כי נכסים שהיו בבעלות מי מבני הזוג לפני הנישואים, או שבאו לו בירושה או במתנה
במהלך תקופת הנישואים, לא ייכללו בגדר השיתוף, אלא אם הצד התובע שיתוף הוכיח קיום
כוונה משותפת להחיל גם עליהם משטר נכסים משותף.
4. לאור הנחות מוצא אלו, ועל יסוד מימצאים
עובדתיים שקבע, הכריע השופט המלומד בשאלת עצם והיקף השיתוף, ביחס לנכסים השונים.
אסתפק בהזכרת קביעותיו ביחס למספר נכסים עיקריים, שבהם מיקדו בעלי הדין, בטענותיהם
לפנינו, את עיקרי מחלוקתם העובדתית:
(א) לגבי מניות הבעל בחברת בריל נקבע,
כי האישה זכאית לשיתוף רק ביחס לחלק מהון המניות (25% ממניות החברה) שקיבל הבעל
בתמורה לעבודה שהשקיע בעסק במהלך שנות הנישואים, אך לא ביתרת חלקו של הבעל (25%
נוספים) אותה קיבל בירושה מהוריו.
(ב) לגבי מניות הבעל בחברת כרמל פלסט נתקבלה,
באופן חלקי, טענתו כי חלקו ברכישת חברה זו מומן מכספים שירש מהוריו. לאור זה נקבע,
כי האישה זכאית לשיתוף רק במחצית מאחזקות בעלה בחברה זו.
(ג) לגבי פיקדון ניירות-ערך בחשבון בנק
מספר 31660 נקבע כי אין להחיל עליו את הלכת השיתוף, הואיל והוא רשום על-שם אימו של
הבעל.
(ד) לגבי חשבונות שונים שניהל הבעל
בקופות הגמל "עוצמה" ו"סגנון" נדחתה טענתו כי החשבונות באו לו
בירושה מהוריו, ולכן נקבע כי האישה זכאית לשיתוף בהם.
(ה) לגבי הדירה הרשומה על-שם אחי האישה
- ושמאז הפירוד בין בני הזוג משמשת למגוריה - נקבע, כי חלק מהסכום ששימש לרכישתה
הושקע על-ידי האישה מכספה, וכי בסכום זה (כ123,000- ש"ח) זכאי הבעל
לשיתוף.
(ו) לגבי זכותה של האישה ב"מספר
ירוק" למונית נדחתה טענת האישה כי רכשה את הזכות בכסף שקיבלה לצורך זה מאחיה.
נקבע כי המימון לכך בא מכספי זכייתה של האישה בהגרלת "טוטו" ומחסכונות
שצברה, ולכן זכאי הבעל לשיתוף בזכות זו.
5. בקבלו בחלקה את תביעת האישה למזונות בנם הצעיר
של בני הזוג, חייב בית המשפט את הבעל במזונות בסך 1,500 ש"ח לחודש עד המועד
בו תמלאנה לבן 15 שנה; במזונות בסך 900 ש"ח לחודש, לתקופה שמיום מלאת לו 15
ועד מלאת לו 18 שנה; ובמזונות בסך 300 ש"ח לחודש, לתקופה שמיום מלאת לו 18
ועד מלאת לו 21 שנה. כן חויב הבעל לשלם לאשתו הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך
30,000 ש"ח.
גדר המחלוקת
6. בערעורים שלפנינו השיגו באי-כוח הצדדים על
צדקת הנחותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי בדבר היקפה ואופן יישומה של הלכת
השיתוף. בעוד בא-כוח הבעל מבקש לשכנענו, כי לא היה כל מקום להחיל על בני הזוג את
הלכת השיתוף, ביקש בא-כוח האישה להרחיב את החלתה גם על נכסים שהיו בבעלות הבעל
לפני הנישואים, או שקיבלם במהלך תקופת הנישואים, במתנה או בירושה. מעבר לכך (ועל
יסוד הנחותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי בדבר היקף תחולתה על בני הזוג של הלכת
השיתוף בנכסים) חלקו באי-כוח הצדדים על צדקת ההכרעות העובדתיות שבפסק הדין, בעיקר
ביחס לקיום או היעדר שיתוף בנכסים שפורטו בפיסקה 4 לעיל. האישה מערערת גם על הכרעת
בית המשפט בתביעתה למזונות הבן הצעיר. לטענתה, סכום המזונות שפסק השופט המלומד
אינו סביר, ועל כל פנים לא הייתה הצדקה להקטין את גובה הסכום מיום מלאת לבן 15
שנה. כן נטען, כי לסכום שנפסק למזונות הבן עד הגיעו לגיל 15 היה על השופט להוסיף
הפרשי הצמדה וריבית, ואילו ביחס לדמי המזונות שנפסקו לו בגין התקופה שמיום מלאת לו
15 שנה ואילך, היה על השופט להבהיר את המועד הקובע לשערוך הסכומים שנקבעו בפסק
הדין. הבעל, מצדו, מערער גם על חיובו לשאת בהוצאות ההתדיינות. אעמוד תחילה על
המחלוקת המשפטית, אחר-כך אפנה להשגות הצדדים על הקביעות העובדתיות, ולבסוף אתייחס
בתמצית לנושאים הנותרים.
הלכת השיתוף - עצם והיקף תחולתה על הצדדים
7. בא-כוח הבעל טען, כי מן הראיות שהובאו במשפט
עלה, שחיי בני הזוג היו רצופי משברים. כל אחד משניהם החזיק נכסים פרטיים, שלא יידע
אודותיהם את בן-זוגו. הוא לא שיתף את אשתו ברכושו ובעסקיו, ואף אשתו הקפידה שלא
לשתפו ברכושה ובהכנסותיה. בכך, לטענתו, נסתרה חזקת השיתוף - שקיומה מותנה בהוכחה
שבני הזוג קיימו מערכת של חיי נישואים הרמוניים לאורך זמן - והתחייבה המסקנה, כי
בני הזוג הסכימו, לכל הפחות בהתנהגותם, לקיים משטר של הפרדה בין נכסיהם. לפיכך,
ובנסיבות שהוכחו, לא היה השופט רשאי לייחס לבעל כוונה לשתף את אשתו באיזה מנכסיו,
ולא היה מקום להחיל על בני הזוג מידה כלשהי של שיתוף בנכסים.
בא-כוח האישה טען, לעומתו, כי תחולת הלכת
השיתוף אינה תלויה בהסכמת בני הזוג למשטר נכסים משותף. בהיותה בגדר "חקיקה
שיפוטית", הנגזרת מעקרונות-על כמו שוויון וצדק, חלה הלכת השיתוף על כלל
נכסיהם של בני הזוג: בין נכסים "פרטיים" ובין נכסים "עסקיים";
בין נכסים שבאו במהלך חיי הנישואים ובין נכסים שהיו בבעלות מי מהם לפני נישואיהם;
בין נכסים שהם פרי מאמציו של מי משניהם ובין נכסים שנפלו למי מהם בירושה או הוענקו
לו במתנה. לשיטתו, השופט המלומד שגה בהוציאו מגדר השיתוף נכסים שהיו שייכים לבעל
לפני הנישואים, או נפלו בחלקו, במתנה או בירושה, במהלך תקופת נישואיהם; וכי משהגיע
בית המשפט למסקנה, כי הלכת השיתוף חלה על יחסיהם הרכושיים של בני הזוג, שוב לא היה
רשאי - בהיעדר ראיה לקיום כוונה סותרת ביחס לנכס מסוים - להגביל את תחולת השיתוף
לנכסים שנצברו במהלך תקופת הנישואים כתוצאה ממאמציהם, אלא היה עליו לגזור שיתוף
ביחס לכלל נכסיהם ומשאביהם של בני הזוג, לרבות כאלה שהיו בבעלות מי מהם לפני
הנישואים, או שנפלו בחלקו לאחריהם במתנה או בירושה.
8. דין טענתו של הבעל להידחות. אמנם נכון הדבר,
כי חיי נישואיהם של בני הזוג התקיימו בצל משברים וזעזועים לא קלים. עם זאת לא ניתן
להתעלם מן העובדה שבמשך קרוב לשלושה עשורים עלה בידם לקיים מסגרת חיים משפחתית בה
גידלו את שני ילדיהם. את טענתו, אודות כוונתם המשותפת לקיים משטר נכסים נפרד, תלה
הבעל, לא במעט, בהתנהגות אשתו, שעוד בשנת 1978 חדלה מהפקדת משכורתה בחשבון הבנק
המשותף לבני הזוג ופתחה חשבון בנק נפרד לעצמה. אלא שבהתייחסו לטענה זו קבע השופט
המלומד בפסק-דינו, כי "אי מתן שליטה לבעל על משכורתה ע"י הכנסתה לחשבון
המשותף נבע הן מתוך רצון לא להיות תלויה בבעל בהוצאותיה השוטפות והן מתוך רצון
להבטיח את עצמה ליום סגריר ולכן אין לראות בכך ויתור על זכויותיה ברכוש הרשום על
שם הבעל שבא ממאמץ משותף כמו שלא היה בכך משום אי הכרה בזכויות הבעל ברכוש הרשום
על שמה". משמע, כי בית המשפט המחוזי סירב לראות במהלכה האמור של האישה ביטוי
להסכמתה לקיום משטר של הפרדה מוחלטת בין רכוש הבעל לבין רכושה. מסקנה זו מקובלת גם
עליי. כבר נזכר, כי החלטת האישה לבודד את הכנסתה ממשכורתה באה בתגובה על סירובו של
הבעל להעמיד לרשותה אמצעים שנדרשו לה. אך בכך לא היה כדי לשמוט את בסיס ההבנה, שעל
יסודה הוסיפו בני הזוג לחיות יחדיו במסגרת משפחתית במשך קרוב לשני עשורים נוספים.
9. הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין צדק בית
המשפט המחוזי בהכרעתו, להוציא מגדר תחולת השיתוף בין בני הזוג נכסים שהיו בבעלות
מי מהם לפני הנישואים, או נפלו בחלקו לאחריהם במתנה או בירושה. בשאלה העקרונית,
כלום ככלל יש להלכת השיתוף תחולה גם על נכסים "חיצוניים" - היינו, נכסים
שלא נוצרו ביגיעת בני הזוג במהלך תקופת הנישואים - הובעו בפסיקה דעות שונות.
בע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 865, נטה השופט טירקל לדעה,
שלעניין תחולתה של הלכת השיתוף יש, ככלל, להבחין בין נכסים שרכשו בני הזוג במהלך
תקופת נישואיהם לבין נכסים שנרכשו על-ידי אחד מהם לפני הנישואים (שם, בעמ'
872-871); בעוד שהשופטת דורנר סברה, שככלל "יש להחיל את חזקת השיתוף בהיקפה
המלא גם על רכוש שמלפני הנישואין" (שם, בעמ' 877). אלא שבעניין דרהם
לא היה צורך להכריע במחלוקת זו, ובית המשפט נמנע מלהכריע בה. השאלה שבה ונזכרה
בפסק-דינו של השופט טירקל בע"א 3780/94 לינדנבאום נ' ארדמן, תק-על
99(3) 1377, אך גם הפעם לא נתעורר צורך לפסוק בה. בהזכירו בפסק-דינו את מחלוקתם
בשאלה האמורה של השופטים דורנר וטירקל בפרשת דרהם, ציין השופט המלומד, כי
הואיל והשאלה טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון, "נשארה לשופטי הערכאה
הראשונה 'בקעה להתגדר בה' ולהכריע לפי השקפתם הם". לגוף העניין סבר, כי
"אין עקרון השוויון מחייב הכרה בקיום חזקת השיתוף לגבי נכסים שמקורם אינו
במאמץ משותף במהלך חיי הנישואין", ותמיכה לצדקת עמדתו מצא בנורמה הנלמדת
מהוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973-, כי בהיעדר
הסכם-ממון בין בני זוג, "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או
בירושה בתקופת הנישואין", לא ייכללו בהסדר איזון המשאבים שייערך ביניהם
בפקיעת נישואיהם.
10. דומה כי שורש המחלוקת בשאלה, אם ככלל יש תחולה
להלכת השיתוף על נכסים חיצוניים של בני-זוג, נעוץ ביסוד התפיסה הרעיונית עליה
מבוססת הלכת השיתוף. הסוברים כי הבסיס להחלתה של הלכת השיתוף הוא קיום "הסכם
מכללא" בין בני הזוג, ייטו מטבע הדברים לפקפק בצדקת החלתה של הלכת השיתוף על
נכסים חיצוניים. ברוח זו ציין השופט גולדברג בע"א 806/93 הדרי נ' הדרי,
פ"ד מח(3) 685 (בעמ' 696), כי "אורח חיים תקין, כשלעצמו, אפילו הוא
מתמשך על פני תקופה ארוכה, אינו יכול לשמש לחזקת שיתוף בנכס שרכש אחד מבני הזוג
לפני הנישואין", וכי "נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג טרם הנישואין אינו
יכול ליהפך נכס משותף, במהלך חיי הנישואין, רק מכוח הסכם משתמע בין הצדדים".
להכרעה שונה ניתן, לכאורה, להגיע מנקודת מבט הרואה בהלכת השיתוף ביטוי
ל"חקיקה שיפוטית" המבקשת להגשים תפיסה ערכית הנגזרת מעקרונות-על של צדק
ושוויון (ראו דברי השופט חשין בע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד
מח(2) 77, בעמ' 84, ודברי השופטת דורנר, בפרשת דרהם, בעמ' 877-876,
והאסמכתאות המובאות על-ידה). אלא שבאימוץ איזו מן התפיסות הרעיוניות הללו אין כדי
להוביל להכרעה שיפוטית חד-משמעית, שתהא גם טובה וראויה, בשאלת החלתה של הלכת
השיתוף על נכסים חיצוניים. לא רק מפני שהלכת השיתוף מבוססת, אל נכון, על שילובן של
שתי התפיסות הרעיוניות הללו, ולא רק על אחת מהן, אלא גם מפני שצדקת החלתה של הלכת
השיתוף על נכסים חיצוניים אינה יכולה שלא להיות מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג
במקרה העומד לבירור, משך הנישואים, טיב הנכס נשוא המחלוקת וכן עיתוי ונסיבות
נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג. יפים לכאן דברי הנשיא שמגר בפרשת הדרי
(בעמ' 692):
"ספק
אם רצוי לבטל - בשלב זה - באופן גורף את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני
הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על-ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין. בעניין
זה אני מעדיף לבסס את החלתה של חזקת השיתוף בתיק נתון על העובדות הנפרשות לפנינו,
ובהן, למשל, משך הנישואין וטיב הנכס שבו מדובר, מאשר להחיל באורח אוטומטי את חזקת
השיתוף על כל נכסי בני הזוג באשר הם. במילים אחרות, אני סבור כי יש לבחון לגבי
הנכס שבמחלוקת, על-פי השיקולים המקובלים עלינו, אם יש מקום להחיל את חזקת
השיתוף".
הכול, בוודאי, יסכימו כי החלה "אוטומטית"
של הלכת השיתוף גם על נכסים חיצוניים לא תהווה דין רצוי; ומאידך, אין גם מי שיחלוק
כי השיתוף בנכסי בני-זוג עשוי, בעיקרון, לחול גם על נכסיהם החיצוניים. מנקודת מבט
משפטית יש בסיס להבחין בין נכסים חיצוניים לבין נכסים שבני-זוג רוכשים במאמציהם
העצמיים במהלך תקופת נישואיהם. ההבדל העיקרי הוא בכך, שנכסים חיצוניים נופלים
בחלקו של אחד מבני הזוג מכוח זיקה - משפחתית, חברתית, או אחרת - שאין לה ולנישואיו
לבן-זוגו ולא כלום. ומהבדל זה צומחים שורה של טיעונים אפשריים נגד החלתה
ה"אוטומטית" של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים, בכללם זכותו הקניינית של
בן הזוג גבי נכסים שרכש לפני נישואיו, וכן כיבוד רצונו וכוונתו של מעניק נכס כזה,
במתנה או בירושה, לאחד מבני הזוג. להסכמת בן-זוג, לשתף את בן-זוגו גם בנכסיו
החיצוניים, יש, כמובן, משקל מכריע; וביטוי להסכמתו (או לאי-הסכמתו) לכך עשוי להימצא
גם באיכות יחסיהם של בני הזוג. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי גם השופטת דורנר,
הדוגלת בהחלת השיתוף גם על רכוש שנרכש על-ידי מי מבני הזוג לפני הנישואים, תולה
זאת בקיום חזקה כי "בנישואין הרמוניים הנמשכים שנים רבות נטמע רכוש כזה ברכוש
המשותף" (בפרשת דרהם, בעמ' 877). אלא שלא כל נישואים הרמוניים נמשכים
שנים רבות, ולא כל נישואים הנמשכים שנים רבות הם הרמוניים. אכן, טמיעתו ברכוש
המשותף של נכס שנפל לאחד מבני הזוג ממקור חיצוני - אף אם מדובר בטמיעה רעיונית
ומעשית, ולאו דווקא בטמיעה פיזית או פורמלית - עשויה להעיד על הסכמה משתמעת בין
בני הזוג לשיתוף בן הזוג השני גם בנכס זה. אך התשובה לשאלה, כלום הנכס החיצוני
אמנם נטמע ברכוש המשותף, חייבת להיגזר מבחינת נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה
הנתון.
11. הנה כי כן, המחלוקת בשאלת החלת השיתוף על נכסים
חיצוניים, אינה מתייחסת לתוכן הנורמה, אלא לכללי יישומה. בפרשתנו העלו הראיות
בבירור, כי בני הזוג נמנעו במודע משיתוף בכלל נכסיהם. אף שעד לפירודם קיימו בני
הזוג מסגרת של חיי משפחה, הרי שחיי נישואיהם לא התנהלו בהרמוניה, אלא סבלו מרצף של
משברים חוזרים ונשנים, ובכל הנוגע לאופן השימוש במשאביהם הכספיים התאפיינו יחסיהם
בחוסר אמון הדדי, כשביחס לנכסים שנפלו לכל אחד מהם ממקור חיצוני הקפידו על מידת
"שלי-שלי" ו"שלך-שלך". באורח חיים שכזה אין, אמנם, כדי לשלול
את תחולת הלכת השיתוף על נכסים שנרכשו במאמצי בני הזוג במהלך תקופת הנישואים; ועם
זאת, אין בו כדי לקיים את התנאים להחלתה של הלכת השיתוף גם על נכסים שהיו בבעלות
מי מבני הזוג לפני נישואיהם, או נפלו בחלקו אחרי הנישואים במתנה או בירושה.
ההכרעה העובדתית
12. כאמור, השיגו פרקליטי הצדדים גם על הכרעותיו של
בית המשפט המחוזי ביחס לתחולת דין השיתוף בנכסים השונים, ובעיקר ביחס לנכסים
שפורטו בפיסקה 4 לעיל. בא-כוח הבעל חלק על קביעת בית המשפט, כי הסכום שמשכה האישה
מחשבונה לרכישת הדירה שנרשמה על-שם אחיה הסתכם בסך 123,000 ש"ח בלבד. סכום זה
- שבגינו הוכרה זכות הבעל לשיתוף - יש, לטענתו, להגדיל ב90,000- ש"ח נוספים,
שעל-פי גירסת האישה נמשך על-ידה מחשבון בנק המשותף לה ולהוריה. כן טען, כי הכספים
שהפקיד הבעל בקופות גמל מסוימות, באו לבעל בירושה, ולפיכך יש לבטל את קביעת בית
המשפט המחוזי שהאישה זכאית לשיתוף בפיקדונות אלה. ועוד, כי גם במחצית חלקו במניות
חברת בריל - אותו לא קיבל הבעל בירושה - אין האישה זכאית לשיתוף, בין מהטעם שמניות
אלו הוענקו לבעל על-ידי הוריו במתנה ובין מהטעם שהמניות ניתנו לו בתמורה למאמץ
שהשקיע בעבודתו בחברה עוד לפני נישואיו. הוא הדין ביחס לחלקו של הבעל בהון המניות
של חברת כרמל פלסט, שלטענת הבעל נקנו על-ידיו בכספים שירש מאביו.
בא-כוח האישה, שחלק על טענות אלה, ביקש
לשכנענו, כי הבעל לא הביא ראיה לכך שמניותיו בחברת כרמל פלסט נרכשו בכספי ירושה,
ולכן היה על בית המשפט להכיר בזכות האישה לשיתוף בכל אחזקותיו של הבעל בחברה זו,
ולא רק במחציתן. כן טען, כי במשפט הוכח שניירות הערך שהופקדו בחשבון בנק מספר
31660 הם של הבעל, ולא של אימו, ומכאן שהאישה זכאית לשיתוף גם בהם. וכן, כי בית
המשפט שגה בהכירו בזכות הבעל לשיתוף ב"מספר הירוק" שבבעלות האישה; באשר
רכישת נכס זה מומנה על-ידי אחיה של האישה. כן טען, כי הסך 123,000 ש"ח, שנמשך
על-ידי האישה מחשבונה, ושלגביו נקבע כי נועד למימון חלק ממחיר דירה שנרכשה על-ידי
אחיה, שימש בפועל לתשלום דמי שכירות לאחי האישה ולרכישת ריהוט לדירה המשמשת
למגוריה בעקבות עזיבתה את דירת המגורים המשותפת, ושמן הדין היה לקזז סכום זה כנגד
שווי הריהוט המצוי בדירתם המשותפת, שמאז עזיבתה משמשת למגוריו של הבעל.
13. בחנתי את השגותיהם של פרקליטי הצדדים על
הכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ביחס לנכסים השונים. העיון בפסק-דינו של
בית המשפט המחוזי הניח את דעתי, כי השופט המלומד בחן בקפידה את הראיות שהובאו
על-ידי הצדדים, להוכחת או לסתירת זכויותיהם הנטענות לשיתוף בפריטי הרכוש השונים,
ונימק כראוי את הכרעתו ביחס לכל פריט ופריט, שהצדדים העמידוהו במחלוקת. הטענות
המועלות בערעורים הועלו גם בסיכומי הצדדים לפניו, ובפסק-דינו הסביר השופט, הסבר
היטב, על שום מה החליט לקבל, או לדחות, כל טענה וטענה. אני סבור, כי מימצאיו
העובדתיים של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בראיות שהובאו לפניו, וטענות פרקליטי
הצדדים בערעורים שלפנינו לא שכנעוני כי יש עילה להתערב באיזה מרכיבי הכרעתו
העובדתית.
בא-כוח הבעל הלין על כך, שבית המשפט המחוזי
נמנע מלהכריע בשאלה אם חשבון בנק, שדבר קיומו נתגלה לבעל לראשונה מאזכורו
בסיכומי-טענותיו של בא-כוח האישה, הוא בבעלות הורי האישה בלבד או גם בבעלותה. כן
טען, כי על בית-משפט זה לבחון את המסכת העובדתית בשנית, וזאת לאור סעיף 9 לחוק בית
המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה1995-, הקובע כי:
"לבית
משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לעניני משפחה, יהיו הסמכויות
הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לעניני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות
נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור".
גם אם אניח (מבלי להכריע), שההיקש מערכאת
הערעור על בית המשפט לענייני משפחה לבית-משפט זה אינו מופרך, ברי כי השאלה אימתי
בירור הערעור מצריך בחינה מחודשת של הראיות, מסורה לשיקול-דעתה של ערכאת הערעור;
ובמקרה שלפנינו אין לקבל שבירור הערעור מצריך בחינה כזאת. ביחס לחשבון הבנק,
שאוזכר בסיכומי בא-כוח האישה, טען בא-כוח האישה במפורש כי הוא בבעלות הורי האישה
בלבד, בעוד לה רק ייפוי-כוח לפעול בו. נראה שהסבר זה הניח את דעתו של השופט
המלומד. מכל מקום, ומשבא-כוח הבעל לא ביקש בבית המשפט המחוזי להתיר לו להביא ראיות
נוספות לעניין זה, אינני רואה צידוק להידרש לבדיקתה העובדתית של השאלה בשלב
הערעור.
נמצא כי יש לדחות את טענות בא-כוח הבעל נגד
קביעות בית המשפט, בדבר גובה הסכום שהשקיעה האישה ברכישת הדירה שנרשמה בבעלות
אחיה; בדבר מקור הכספים המופקדים לזכותו בקופות גמל; בדבר זכאות האישה לשיתוף
במחצית חלקו במניות חברת בריל ובמחצית חלקו במניות חברת כרמל פלסט. מאידך, יש
לדחות את טענות בא-כוח האישה נגד הכרעת בית המשפט המחוזי, כי האישה אינה זכאית
לשיתוף במלוא חלקו של הבעל במניות חברת כרמל פלסט ובניירות הערך המופקדים בחשבון
מספר 31660, וכי הבעל זכאי לשיתוף בזכויות האישה ב"מספר הירוק" ובסכום
שהשקיעה ברכישת הדירה שנרשמה בבעלות אחיה.
מזונות והוצאות משפט
14. אינני רואה יסוד להתערב בגובה הסכומים שפסק בית
המשפט למזונות הבן הצעיר. עם זאת מצאתי ממש בטענת בא-כוח האישה, כי למזונות שנפסקו
לבן זה, בגין התקופה שעד הגיעו לגיל 15, מן הדין היה להוסיף הפרשי הצמדה וריבית.
בעבור תקופה זו, שתחילתה ביום 1.8.1996 (המועד בו עזבו האישה ובנה את הבית) וסיומה
ביום 20.11.1998 (בו מלאו לקטין 15 שנה) חייב בית המשפט את האב בתשלום מזונות בסך
1,500 ש"ח לחודש, ובסך הכול בסך של 40,500 ש"ח. אף שהחיוב הוטל על הבעל
רק במועד מתן פסק הדין (שניתן ביום 5.5.1999), לא חייב בית המשפט את הבעל בהפרשי
הצמדה וריבית. שגגה זו טעונה תיקון. כן יש להבהיר, כי את שיעור דמי המזונות בהם
חויב הבעל בעבור התקופה שלאחר הגיע הבן לגיל 15 יש לשערך ביחס ליום 1.8.1996,
המועד בו עזבה האישה את הבית.
15. ערעור הבעל על חיובו בהוצאות ההתדיינות דינו
להידחות. אף שבית המשפט המחוזי פסק לקבל בחלקה גם את תביעתו הנגדית של הבעל, רשאי
היה לחייב את הבעל לשלם לאשתו הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין, כשבקביעת שיעורו חזקה על
בית המשפט כי ייחס משקל לעובדה, שגם תביעת הבעל נמצאה מוצדקת בחלקה. נושא פסיקת
ההוצאות נתון, ככלל, לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית שלפניה מתקיים ההליך, ולא
מצאתי כי בענייננו מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מכלל זה.
16. דעתי, אפוא, היא, כי בכפוף לקבלת הערעור
בע"א 4151/99, בנקודה שפורטה בפיסקה 14 לעיל (הוספת הפרשי הצמדה וריבית לחיוב
בסכום שנפסק למזונות המערער 2 עד מלאת לו 15 שנה וקביעת המועד לשערוך יתר החיובים)
יש לדחות את הערעור ואת הערעור-שכנגד. לנוכח התוצאה הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
נ ש י א
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, יג' בתמוז תשס"א (4.7.01).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 99041510.F07
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
/עכ.