מודום ייעוץ והכוונה בע"מ נ. עבלא לוטפי בולוס

פסק-דין בתיק רע"א 4148/05 בבית המשפט העליון רע"א 4148/05 - א' בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשת: מודום ייעוץ והכוונה בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עבלא לוטפי בולוס 2. אליאס קאמל בולוס בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 20.3.05 ועל החלטות מן הימים 6.4.05 ו- 12.4.05 בע"א 1174/04 שניתנו על ידי כבוד סגן הנשיא נ' ממן והשופטים ה' חטיב וב' ארבל בשם המבקשת: עו"ד א' בליזובסקי; עו"ד ל' סגל פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בבית משפט השלום בנצרת ניתן פסק דין כספי (על ידי כב' השופט ד' צרפתי) לחובת המבקשת בתובענה שהגישו נגדה המשיבים. המבקשת מילאה אחר פסק הדין ושילמה למשיבים סך של 34,275 ש"ח מחוץ לגדר הליכי הוצאה לפועל. במקביל, ערערה היא לבית המשפט המחוזי בנצרת על פסק הדין. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא נ' ממן והשופטים ה' חטיב וב' ארבל) קיבל את הערעור. יחד עם זאת, ערכאת הערעור לא נענתה לבקשת המבקשת לצוות על המשיבים להחזיר לידיה את הכספים שקיבלו מכוח פסק הדין שבוטל. בראותה כן, עתרה המבקשת למתן פסיקתה בה יובהר כי המשיבים חייבים בהחזר הסכום. בקשתה זו נדחתה, בנימוק שפסיקתה אינה יכולה לכלול את שלא נקבע בפסק הדין לגביו היא ניתנת. בקשה חוזרת שהוגשה באותו עניין נדחתה אף היא, תוך השתת הוצאות על המבקשת לטובת אוצר המדינה בסכום של 2,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות ערעור זו. הבקשה מופנית כלפי סירובו של בית המשפט המחוזי ליתן פסיקתה כאמור, ולחלופין, כנגד פסק הדין בערעור, בו נמנע בית המשפט מלהורות על השבת הכספים על אף שנתבקש לעשות כן. המשיבים לא השיבו לבקשת רשות הערעור למרות שהמועד שנקצב בהחלטה מיום 17.5.05, חלף זה מכבר. משכך, אין מנוס מליתן החלטה בבקשה בהעדר תשובה. 2. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. אכן, משלא קבע פסק הדין בערעור כי יש להשיב את הסכום ששולם לידי המבקשת, לא הייתה אפשרות לכלול הוראה זו בגדר הפסיקתה. לפיכך, יש לדחות את השגתה של המבקשת בעניין אי מתן הפסיקתה. נציין, כי אף סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, הבא לעזרתו של בעל דין שביצע חיוב פסוק במקרה בו נהפך פסק הדין במועד מאוחר יותר, אינו יכול לסייע למבקשת. על פי הסעיף האמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל, לפי בקשת החייב, להורות על השבת המצב לקדמותו כפי שהיה לפני הביצוע, אם פסק הדין בוטל. בפרשו את סעיף 18 הנ"ל פסק בית משפט זה, בדעת רוב, כי לסעיף יש תחולה אך ורק כאשר פסק הדין בוצע במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנקט הזוכה (ע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל, פ"ד נג(2) 206 (להלן - עניין אוריאלי)). במקרה דנא לא שולם הסכום הפסוק בגדר הליכי הוצאה לפועל. מפסק הדין בעניין אוריאלי עולה, לכאורה, כי המסלול היחיד הפתוח בפני בעל דין המצוי במצבה של המבקשת הינו הגשת תובענה חדשה נגד הזוכה להחזרת הסכום ששולם לו, או להשבת המצב לקדמותו בדרך אחרת כאשר לא מדובר בחיוב כספי. 3. בעניין אוריאלי לא נשללה האפשרות לפתור הבעיה בדרכים אחרות, ולאו דווקא באמצעות הגשתה של תובענה חדשה. כך למשל, אין מניעה שערכאת הערעור, בבטלה פסק דין (או החלטה) שבוצע על ידי החייב שלא באמצעות מערכת ההוצאה לפועל, תיתן בפסק דינה במקרה מתאים, סעד אופרטיבי להשבת המצב לקדמותו. נזכור, כי בית המשפט אינו מוסמך אך לאשר או לבטל את ההחלטה לגביה הוגש הערעור, אלא אף ליתן החלטה נוספת ככל שיחייב העניין (תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ברי, כי בעל דין שקיבל טובת הנאה עקב החלטה שיפוטית שבוטלה התעשר על חשבון יריבו שלא כדין, ועל כן חב הוא בהשבה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט (ראו, ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה-גייגי לטד, פ"ד כט(1) 597; ע"א 541/89 סרנה קולנוע ושעשועים בע"מ נ' אלקלעי, פ"ד מה(2) 506, 510- 511). חיוב הזוכה על פי החלטה שנהפכה להחזיר לחייב את אשר קיבל הינו, איפוא, תוצאה המתחייבת מקבלת הערעור על אותה החלטה, ובית המשפט שלערעור רשאי להורות על כך מכוח תקנה 462 הנ"ל. מן האמור לא נובע, בהכרח, כי בית המשפט שלערעור נדרש ליתן הוראות להשבת המצב לקדמותו כל אימת שהוא מבטל סעד אשר נפסק בבית המשפט דלמטה, אף אם הוא לא נתבקש לעשות זאת. זאת ועוד, ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם סוגיית ההשבה תעורר שאלות מורכבות, שלא ניתן יהיה לפותרן בגדרו של הערעור. לעומת זאת, כאשר המערער עותר במפורש להוראה אופרטיבית שעניינה השבת המצב לקדמותו, כאשר אין מחלוקת כי החיוב שבפסק הדין בוצע, וכאשר אין ההשבה מעוררת שאלות סבוכות, ראוי כי בית המשפט שלערעור יעניק סעד של השבה כפועל יוצא מקבלת הערעור. כך יתייתר הצורך לפתוח הליך חדש למטרה זו (ראו, ע"א 585/88 מאיר נ' כהן, פ"ד מז(2) 391, 396-395). כאשר מדובר בסעד כספי גרידא וכאשר אין מחלוקת שהסכום שולם, כבמקרה הנוכחי, נראה כי לא יתעורר קושי מיוחד במתן סעד של השבה על ידי ערכאת הערעור, כחלק מפסק הדין, ובלבד שבית המשפט נתבקש לעשות כן. שומה היה על בית המשפט המחוזי ליתן את הסעד הנדון, שנתבקש על ידי המבקשת בכתב הערעור, במסגרת פסק דינו, ומטעם זה יש לקבל את הערעור. יודגש, כי המבקשת עמדה במועדים הקבועים בתקנות לתקיפת פסק הדין, ולא רק במועדים להשגה על ההחלטות בעניין הפסיקתה. יחד עם זאת, אין מקום לבטל את החיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה שהוטל על המבקשת בשל העובדה שפנתה לבית המשפט המחוזי בשתי בקשות למתן פסיקתה. הואיל ומדובר בהוצאות שנפסקו לזכות המדינה, חובה היה לצרפה כמשיבה בערעור. משלא צורפה, דינה של הבקשה להידחות ככל שיש בה השגה לגבי החיוב האמור. 4. אשר על כן, הערעור מתקבל במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יתוקן ותיתווסף בו הוראה המחייבת את המשיבים לשלם למבקשת סך של 34,275 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום שקיבלו המשיבים את הסכום ועד להחזרתו לידי המבקשת. כמו כן יישאו המשיבים בשכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"ג בסיון תשס"ה (30.6.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05041480_S02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/