פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4147/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4147/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ד' ברלינר המערערת: פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 6.4.06, בת.פ. 1039/05, שניתן על ידי כבוד השופטים ר' יפה כץ, ו' מרוז, א' אגו תאריך הישיבה: כ"ט באדר התשס"ז (19.03.07) בשם המערערת: עו"ד חגית לרנאו בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד זיו אריאלי גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. באחד מימיו של חודש ינואר 2005, ילדה המערערת, רווקה ילידת שנת 1985, בן זכר לאחר הריון שנמשך 36 שבועות. המערערת, שחששה כי בעקבות הריונה ולידתה נשקפת סכנה מוחשית לחייה מידיהם של בני משפחתה, החליטה להמית את התינוק, והיא עשתה זאת על ידי לחץ שהפעילה על צווארו. בכתב האישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי נאמר עוד, כי "בנסיבות האמורות פעלה ה[מערערת] באופן החורג במידה מועטה מתחום הסבירות הנדרש לפי סעיף 34טז לחוק העונשין לשם תחולת הסייג של כורח לפי סעיף 34יא לחוק". 2. המערערת הודתה בעובדותיו של כתב-האישום, ובעקבות כך הורשעה בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בנסיבותיו של סעיף 300א(1). בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, עתרה המשיבה לגזור למערערת 7 שנות מאסר, בעוד שההגנה היתה רשאית לעתור לעונש כהבנתה. בסופו של יום גזר בית המשפט המחוזי למערערת 7 שנות מאסר, וכנגד עונש זה מופנה הערעור שבפנינו. נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערערת כאשר בחר לאמץ את עקרון הגמול ולהעדיפו על נסיבותיה האישיות שהיו על גבול סייג ה"כורח". כן נטען, כי בפני המערערת הועמדה בחירה קשה בין חייה-שלה לחיי תינוקה, ואין להלין עליה שבחרה באותו מוצא נורא. ועוד נטען, כי בחינת התנהגותה של המערערת אינה יכולה להיעשות מבלי להביא בחשבון את אורח חייהם ותפיסת עולמם של בני הקהילה בקרבם היא חייה, ומכל מקום לא ניתן כלל להניח ביחס אליה כי היתה יכולה להסתייע בשרותי הרווחה כדי להיחלץ מהמצוקה הקיומית בה היתה נתונה. 3. טרגיות הן נסיבותיו של הערעור המונח בפנינו. המערערת, צעירה רווקה, ממוצא בדואי, הרתה מיחסים שקיימה עם בן-דודה, ובתום חודשי הריון ממושכים ילדה בן זכר שעם לידתו הציב בפניה דילמה אנושית קורעת לב. המערערת, שכל השכלתה הצטמצמה לארבע שנות למוד בלבד, היתה מודעת להשקפתם של הסובבים אותה ולפיה אישה המקיימת יחסים מסוג זה עם מי שאינה נשואה לו, פוגעת פגיעה אנושה לא רק בכבודה שלה (לו ספק אם יש תקנה), אלא גם בכבודם של בני משפחתה. נוכח זאת, ידעה המערערת כי אם לא תמצא פתרון מהיר למבוך אליו נקלעה, היא עלולה לשלם על כך אף בחייה. וכך נקלעה אישה צעירה זו, שאינה מצוידת בכלים המוכרים בחברה מודרנית כדי להתמודד עם הריון לא רצוי, לצורך לבחור בין חייה שלה לחייו של בנה שאך זה בא לעולם. בנסיבות קשות אלו גבר במערערת יצר החיים, והוא שהובילה להחלטה הנוראה לקפד את פתיל חייו של פרי בטנה במו ידיה. 4. קשה היא מלאכת הענישה, וקשה היא שבעתיים בתרחישים קיצוניים מן הסוג שערעור זה הציב בפנינו. מחד, מדובר בספק-אשה ספק-נערה שביצעה עבירת רצח לכל דבר ועניין. מאידך, אתה תוהה כיצד היו נוהגים רוב הבריות באותן נסיבות, ואם החלטתם היתה שונה מזו שגמלה בלבה של המערערת. שני שיקולים קוטביים אלה חייבו את בית המשפט המחוזי למצוא את נוסחת האיזון הראויה למקרה המיוחד שהובא בפניו. אותה נוסחה היתה חייבת לתת ביטוי לכלל האוניברסאלי בדבר קדושת החיים, ולסלידה העמוקה שחש כל בר דעת מהמתתו של עולל בידי הורה שעקב החולשה האנושית בעט במוסכמות הנהוגות בקרב בני עדתו. מנגד, לא ניתן ואסור להתעלם מן המצוקה האנושית אליה נקלעה המערערת, שעקב הנסיבות בהן גדלה ובהן חונכה לא היתה מצוידת בידע ובכלים העומדים לרשותו של כל מי שחי בחברה מודרנית כדי להתמודד עם מצבים מסוג זה. שיקול נוסף שגם עליו אנו מצווים לתת את הדעת, מקורו בכך שהצדדים הציגו בפני בית המשפט המחוזי הסדר טיעון שהתייחס גם לנושא הענישה, וממנו לא חרג בית משפט קמא. לאחר שנתתי את דעתי לכל אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי חרף הקושי הכרוך בנשיאה בעונש מאסר כה ממושך למי שלא התנסתה בו, מאזנת התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי באופן נכון וראוי בין כל השיקולים עליהם היה מצווה לתת את דעתו, ומכאן השקפתי כי יש לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. קראתי את חוות דעתו של חברי, השופט א' א' לוי, ואני חולק על התוצאה אליה הגיע. במקרה שלפנינו אין – ולא היתה – מחלוקת באשר לעובדות שהובילו לתוצאה הטרגית. המערערת, בחורה בדואית צעירה, שהיתה בת 19 בעת ביצוע העבירה, הרתה לבן דודה. המערערת גדלה במשפחה בת 17 ילדים, המנהלת אורח חיים שמרני, מסורתי-בדואי. המערערת היא בעלת אישיות דלה מאד: אינה יודעת קרוא וכתוב וסייעה מגיל 15 לפרנסת משפחתה במרעה ובחקלאות. המערערת כלל לא היתה מודעת לעובדה כי היא בהריון, וביום בו נודע לה כי היא בהריון מתקדם, בשבוע ה-36, היא ילדה בביתה בלידה מוקדמת. המערערת חנקה את תינוקה למוות מיד לאחר שהגיח לאוויר העולם. המערערת – כך הבהירה התביעה וכך קבע גם בית המשפט קמא – היתה נתונה במצוקה נפשית קשה ולא ראתה מוצא אחר מלבד המתת התינוק. אין ספק כי היא פעלה בדרך שנראתה לה כאפשרות היחידה להציל את חייה שלה, ופעלה על גבול הכורח. 2. בית המשפט המחוזי גזר על המערערת שבע שנות מאסר. חברי סבור כי יש להותיר עונש זה על כנו. אני סבור, לעומתו, כי יש מקום לקבל את הערעור וליתן משקל רב יותר להיות המערערת עצמה קורבן של נסיבות חייה, של הדלות הרגשית ושל האילוצים החברתיים בסביבה בה גדלה. סבורני כי לא ניתן לשפוט את המערערת, שפעלה מתוך האופק המצומצם של עולמה ומתוך הדלות והבורות בהן גדלה, על פי נורמות החיים המערביים המודרניים, על האפשרויות והידע הקיימים בהם. המערערת היתה נתונה לחשש ממשי ומיידי לפגיעה בחייה בידי אביה והגברים במשפחה, אם וכאשר ייוודע להם דבר הריונה. כפי שעולה מחוות הדעת שנערכה בעניינה בסמוך למעצרה, המערערת, "בעלת קווים אישיותיים בלתי בשלים, גבוליים", חוותה את התנהגותה כמרד וכפגיעה משמעותית בערכים הבדואיים בכלל וכפגיעה בכבוד המשפחה בפרט. היא ביצעה את המעשה הנפשע מתוך מצוקה נוראית, כשאין איש לצידה, שיכול לסייע לה. מצוקתה האישית של המערערת ואימת המוות בה היתה נתונה אינן משקפות תחושות סובייקטיביות בעלמא. יש להן אחיזה ממשית במציאות בה גדלה המערערת, בדלות המכאיבה, בבדידות הקשה ובהעדר כל גורם תומך - הכל במסגרת חברה מסורתית. די לעיין בתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינה של המערערת כדי להבין את הסכנה הממשית שנשקפה לחייה: כך, מצוין בתסקיר כי משפחת של המערערת מסרה כי אין בכוונתה לפגוע במערערת, אולם בה בעת מתנגדים בני המשפחה לקבל סיוע מגורמי הטיפול של מחלקת הרווחה במקום ישובם. עוד ציין שירות המבחן כי התרשם כי המערערת "מתמודדת עם מצב נפשי ואישי יוצא דופן וזקוקה להגנה ולהתייחסות טיפולית", אולם ויתר על האפשרות להעביר את המערערת למקלט לנערות במצוקה כחלופה למעצרה, שכן התקשה "להעריך כיצד יתפרש על ידי בני משפחת מוצאה וההשלכות של כך על מידת הסיכון לחייה" (הדגשות הוספו). בנסיבות אלה, השקפתו, הנכונה כשלעצמה, של בית המשפט המחוזי, בדבר "זעקת החברה, הזועקת את זעקתו של התינוק העולל שנקטל" אינה עומדת לבדה. הסנגורית המלומדת היתה סבורה כי "בדבריו אלה מתעלם בית המשפט מהאחריות החברתית להזנחה הסביבתית והחינוכית בה התנהלו חיי המערערת" וכי "החברה הישראלית.. לא נחרדה ולא נזעקה לעמוד לצידה של המערערת בשנים ארוכות של הזנחה ובכל השנים בהן לא זכתה לקבל זכויותיה, דוגמת חוק חינוך חובה...". "המשקל שראוי להעניק לזעקות החברה הנחלצת להגן על העולל שנקטל" – כך טענה הסנגורית – "צריך לעמוד ביחס ישר למידת האחריות והדאגה שהחברה הישראלית מוכנה להביע כלפי המרחש ביישובי הפזורה הבדואית". בכך אין להצדיק את המעשה הנורא, אך אין לשכוח, עם זאת, את עצם היות המערערת, במובנים מסוימים, קורבן. 3. בית המשפט המחוזי נסמך בפסק דינו על פסק הדין שניתן בבית משפט זה בע"פ 75/04 פלונית נ' מ"י, פ"ד נח (6) 70, במסגרתו דנים חברי במלאכה הקשה מנשוא, של גזירת דינה של אם שהמיתה את עוללה. אכן, הדברים שנאמרו שם נכונים לכל מקרה מחריד של המתת ילד בידי הורהו: הזעזוע שמעורר מעשה שכזה, המנוגד לאינסטינקט האנושי, הראשוני והבסיסי של כל אדם הגן על צאצאיו – רב הוא. יחד עם זאת, נבדל המקרה שלפנינו מן המקרה שנדון שם באופן משמעותי. בעניין פלונית, מדובר היה באם, לוקה בהפרעה נפשית, שהיתה נתונה במצוקה נפשית קשה, שניסתה לחנוק את בנה בן הארבעה חודשים וחצי למוות ולבסוף השליכה אותו אל מותו מחלון דירתם בקומה השלישית. נקבע באותו עניין כי האם ביצעה את המעשה הנורא חרף העובדה שהבינה את הפסול בהתנהגותה. במקרה שלפנינו שונים הם פני הדברים. במציאות החיים שבה פעלה המערערת, הועמדו על הכף זה אל מול זה – כך על פי אמונתה – חיי עוברה אל מול חייה שלה. נסיבות אלה יש להביא בחשבון כשבאים לשפוט את המערערת. לאור האמור, סבורני כי יש להקל בעונשה של המערערת ולהעמידו על 5 שנות מאסר. המשנה לנשיאה הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ד' בתמוז התשס"ז (20.06.07). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06041470_O07.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il