סתיו הרוש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4145/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4145/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערער: סתיו הרוש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) מתאריך 29.04.2012 בתיק ת"פ 31921-11-11 תאריך הישיבה: ז' בניסן התשע"ג (18.03.13) בשם המערער: עו"ד ירון פורר בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה בשם שירות מבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ח' מלצר: רקע 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) מתאריך 29.04.2012 ב-ת"פ 31921-11-11 שבגדרו הורשע המערער, בעקבות הודייתו במסגרת הסדר טיעון, במעשים שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן ונגזרו עליו העונשים הבאים: 4 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך 3 שנים עבירת גרימת חבלה לאדם אחר) ושנת מאסר על תנאי נוספת (כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך 3 שנים עבירת אלימות כלשהי או עבירת איומים). בית המשפט הנכבד קבע עוד כי המערער יפצה את אחד המתלוננים בסך של 25,000 ש"ח, וכי הנאשם ישלם סכום של 1,500 ש"ח בגין הפרת התחייבות שהוטלה עליו ב-ת"פ 1593/09. 2. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתאריך 26.10.2011, שהו המתלוננים (שיכונו להלן, כפי שכונו בכתב האישום: רן, לירן ומיכאל) עם חברים נוספים בתחנת דלק ברחוב הטייסים בתל אביב. באותה העת שהו גם המערער וחבריו באותו המקום. כפי שעולה מכתב האישום המתוקן המערער החל להתגרות מילולית במתלוננים והזהיר את מיכאל לבל יקרב את רכבו אל משאבת הדלק. חרף אזהרתו של המערער, רן ביקש ממיכאל לקרב את רכבו למשאבת התדלוק. על פי כתב האישום המתוקן, פעולה זו של רן הביאה את המערער ליטול בקבוק שתייה מהקיוסק הקרוב, לנפצו ולהניפו אל עבר צווארו של לירן, במטרה לגרום לו חבלה. עוד עולה מכתב האישום המתוקן כי בעקבות התערבותו של רן, אשר שלח את ידו להגן על לירן, נגרמה רק שריטה לצווארו של לירן. כתוצאה מפעולת ההגנה שביצע רן – נדקרה ידו משברי הבקבוק, כך שנגרם לה נזק, שחייב ניתוח, ונוצר חשש לגרימת נזק קבוע ליכולת התנועה בידו של רן. בעקבות כתב האישום המתוקן, המערער הואשם בגרימת חבלה של ממש – כלפי לירן (עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), ובגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – כלפי רן (עבירה לפי סעיפים 333 + 335 לחוק העונשין). 3. בתאריך 28.02.2012 הצדדים הודיעו לבית המשפט המחוזי הנכבד כי הגיעו להסדר טיעון שלפיו יוגש כתב אישום מתוקן שבו יודה המערער – זאת כפוף להפקדה של סכום בסך של 25,000 ש"ח על ידי המערער בקופת בית המשפט לטובת פיצוי המתלונן. הצדדים לא הגיעו להסדר בעניין העונש והתביעה ביקשה כי יערך למערער תסקיר מבחן (בשל גילו שהיה מתחת ל-21 שנים) וכי תוגש הצהרת נפגע עבירה. בעקבות הסדר הטיעון הודה המערער, כאמור, בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע על בסיס הודייתו בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. 4. בתאריך 29.04.2012 גזר בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המערער. בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס לחומרה שבעבירות שביצע המערער, תוך שהוא מציין כי: "אלמלא חברו של לירן, רן הושיט את ידו ובלם את הדקירה, לא מן הנמנע שלא היינו דנים כאן בתיק של גרימת חבלה חמורה, אלא חלילה בתיק רצח או הריגה". בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי המעשה שביצע המערער הינו מעשה של "בריונות לשמה". המערער, כך בגזר-הדין: "יצר בעצמו פרובוקציה וגרר את עצמו למעשה אלימות בלא שהופעלה כלפיו אלימות, או התגרות". בית המשפט המחוזי הנכבד עמד איפוא על התופעה של צעירים המטילים אימה על אזרחים תמימים – תוך התגרות בסובבים אותם – מתוך שעמום גרידא. בתופעה זו, הדגיש בית המשפט המחוזי הנכבד – יש להלחם. בהמשך גזר-הדין, ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "אפשר שלאור גילו הצעיר, המוטיבציה של הנאשם לשירות בצבא והעובדה שנאלץ בניגוד לרצונו לעזוב את שרותו הקרבי כדי לסייע בפרנסת משפחתו... היה מקום ללכת לקראת הנאשם בעת מתן גזר-הדין...". ואולם, בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי השפעתן של נסיבות מקלות אלו על גזר הדין נחלשת נוכח מעורבותו של המערער באירוע אלימות קודם, אשר הסתיים בדרך טיפולית ללא הרשעת המערער. בית המשפט המחוזי סבר, אם כן, כי במקרה הנוכחי גובר שיקול ההרתעה על מרכיב השיקום, וזאת אף ששיקולים לקולא (לרבות: גילו הצעיר של המערער, הודייתו בעובדות כתב האישום, שיתוף הפעולה מצידו ועדויות האופי שנמסרו מטעם מפקדיו ומעסיקו) – הובאו בחשבון בעת גזירת הדין. בית המשפט המחוזי הנכבד אף הפחית מעונש המאסר בפועל שסבר כי ראוי שיושת על המערער נוכח החלטת המערער ומשפחתו לפצות את המתלונן רן. נוכח האמור, גזר בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער את העונשים שנזכרו בפיסקה 1 שלעיל. טענות הצדדים 5. בהודעת הערעור שהגיש, וכן בדיון שנערך בפנינו, המערער משיג רק על חומרת עונש המאסר בפועל שהושת עליו, והוא טוען, בין היתר, את הטענות הבאות: ראשית, כי עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער סוטה מרמת הענישה הנהוגה במקרים דומים. שנית, כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן משקל מספיק למספר נסיבות לקולא, שהיה בהן כדי להביא למיתון העונש שהושת על המערער, לרבות הדברים שנאמרו במסגרת תסקיר שירות המבחן שנערך למערער. בין היתר עמד בא-כח המערער בהקשר זה על הנסיבות הבאות: גילו הצעיר של המערער והיותו חייל בעת האירוע; היעדר הצטיידות מראש בסכין או בכלי חד אחר; היות המערער בגילופין בעת האירוע, כשאינו מורגל בכך; נטילת אחריות על ידי המערער, הודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן והבעת צער על ידי המערער כלפי המתלונן; הערכה של רמת סיכון נמוכה למעורבות חוזרת באירוע אלים (כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן); פיצוי המתלונן בסכום משמעותי מבחינת היכולות הכלכליות של המערער ומשפחתו. שלישית, כי בית המשפט המחוזי הנכבד טעה כשייחס למערער מטרה של גרימת חבלה חמורה ללירן בעת שהניף את הבקבוק השבור לעבר צווארו של לירן, אף שמטרה כאמור לא יוחסה למערער במסגרת כתב האישום המתוקן. מדבריו של בא-כח המערער בדיון שהתקיים בפנינו עולה כי בית המשפט המחוזי הנכבד טעה, לשיטת בא-כח המערער, כשייחס את המטרה האמורה למערער, אף על פי שרשויות התביעה בחרו שלא להאשים את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין. כן נטען כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן די משקל לעובדה שהעבירה החמורה יותר בכתב האישום, עבירת החבלה בנסיבות מחמירות (שעניינה בפציעתו של רן) התרחשה ללא תכנון מוקדם. בא-כח המערער טוען איפוא כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה כשהחמיר בעונשו של המערער על יסוד שתי טעויות אלו. 6. בא-כח המשיבה טען מצדו בתשובה כי אין עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לדבריו, בית המשפט המחוזי הנכבד איזן כראוי בין השיקולים השונים בעת גזירת עונשו של המערער. לשיטתו, אין לראות בגילו הצעיר של המערער, בעובדת היותו בגילופין בשעת האירוע ובעברו הפלילי, הדל יחסית, של המערער – משום נסיבות מקילות. בהקשר זה הוא גורס כדלקמן: (א) ביחס לגילו הצעיר של המערער ולשתיית האלכוהול – לשיטתו אלו מאפיינים של תופעת האלימות בקרב בני נוער, הפושה באחרונה, ובה יש לטפל באמצעות ענישה מחמירה. (ב) ביחס לעברו הפלילי של המערער – לטענת בא-כח המשיבה, מסר השיקום שבית משפט השלום הנכבד ניסה להעביר למערער לאחר האירוע הקודם – לא הובן כראוי על ידו. דיון והכרעה 7. לאחר עיון במכלול החומר שהוגש לנו, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, דעתנו היא כי דין הערעור להדחות. הנימוקים לכך יובאו מיד בסמוך. 8. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית הבולטת על פניה (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.01.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (04.03.2009); ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (04.03.2009)). 9. לאחר שבחנו את פרטי האירוע, מושא כתב האישום המתוקן, ואת השיקולים השונים לקולא ולחומרא, לרבות נסיבותיו האישיות של המערער, הגענו לכלל מסקנה כי המקרה שלפנינו איננו בא בגדר המקרים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה בחומרת העונש שהטילה הערכאה הדיונית על המערער. נדון עתה בטענות השונות שהעלה בא-כח המערער ובנימוקים לדחייתן. 10. אשר לטענה בדבר סטייתו של בית המשפט המחוזי הנכבד מרף הענישה המקובל במקרים דומים – טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שהוצגה לנו על ידי בא-כח המערער פסיקה המלמדת על רף ענישה שונה במקרים מסוג זה שלפנינו. ואולם לאחר שעיינו בפסקי דין שניתנו בנסיבות קרובות לאלו שבכאן – הגענו למסקנה כי אף שהעונש שנגזר על המערער הינו אכן ברף הגבוה של העונשים הנהוגים במקרים דומים, נראה כי אין הוא חורג ממתחם הענישה האפשרי שעמד בפני בית המשפט המחוזי הנכבד כשגזר את דינו של המערער (השוו: ע"פ 6636/09 וואסה נ' מדינת ישראל (26.04.2010); ע"פ 2352/03 אליישיב נ' מדינת ישראל (11.12.2003) – שבשניהם הושתו עונשי מאסר בפועל זהים לזה שהושת במקרה דנן, בגין נסיבות דומות); עיינו גם: ע"פ 5089/12 עובדיה נ' מדינת ישראל (19.02.2013); ע"פ 9131/04 אסרף נ' מדינת ישראל (14.11.2005); ע"פ 6326/10 טוויל נ' מדינת ישראל (16.05.2011)). 11. בכל הנוגע לטענה שלפיה בית המשפט המחוזי הנכבד לא איזן כראוי בין השיקולים השונים – לאחר שעיינו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי הנכבד הביא בחשבון את מרבית השיקולים הרלבנטיים. אשר למשקל שבית המשפט המחוזי הנכבד בחר להעניק לכל אחד מהשיקולים השונים – שיקול הדעת בעניין זה מסור כאמור בבסיסו לערכאה הדיונית ובהיעדר טעות מהותית ובולטת על פניה אין אנו רואים מקום להתערב. דברים אלה נכונים גם בנוגע לתסקיר שירות המבחן, שיש לו משקל של המלצה בלבד ואיננו מחייב (ראו: ע"פ 9044/11 מדינת ישראל נ' אלמליח, בפסקה 9 (12.03.2012)). בית המשפט המחוזי הנכבד שלל את הערכת שירות המבחן בדבר רמת סיכון נמוכה למעורבות חוזרת של המערער באירוע אלים – והדבר מצוי בגדרי סמכותו, מה גם שבענייננו תסקיר שירות המבחן שנערך למערער הציג פנים לכאן ולכאן. למעלה מן הצורך נציין כי מקובלת עלינו עמדת בית המשפט המחוזי הנכבד בגזר-דינו כי יש ליתן משקל משמעותי לאירוע האלימות הקודם שבו היה מעורב המערער – כשיקול לחומרא, בהתחשב בכך שהמערער מיצה את מידת החסד שהיתה ראויה בעת שנשפט על אירוע האלימות הקודם שבו היה מעורב ושאת לקחיו לא הפנים. ייתכן, עם זאת, כי היה מקום שבית המשפט המחוזי הנכבד יתן דעתו לטענה בדבר היות המערער בגילופין בעת האירוע – בין כשיקול לקולא ובין כשיקול לחומרא, אך לא מצאנו כי יש בכך משום הצדקה להתערבות מצדנו במקרה דנן. 12. לבסוף אין בידינו לקבל גם את הטענה כי בית המשפט המחוזי הנכבד ייחס למערער עבירה חמורה (או יסוד נפשי חמור) מאלה שבהם הואשם והורשע המערער, וכי העניש אותו מעבר לנדרש בשל כך. טענה זו איננה מדוייקת, הן במישור העובדתי, והן במישור המשפטי. נסביר במה הדברים אמורים: בא-כח המערער מבקש ללמוד מהאמור בגזר הדין כי בית המשפט המחוזי הנכבד ייחס למערער מטרה של גרימת חבלה חמורה, ובכך העניש למעשה את המערער בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין (עבירה שנכללה, בין היתר, במסגרת כתב האישום המקורי), אף שהמערער לא הואשם בעבירה זו במסגרת כתב האישום המתוקן, ובוודאי לא הורשע בגינה. בא-כח המערער מבקש ללמוד מסקנה זאת מהדברים הבאים של בית המשפט המחוזי הנכבד: "הנאשם [המערער כאן – ח"מ] הניף את הבקבוק השבור לעבר צווארו של לירן, במטרה לגרום לו לחבלה, ואלמלא חברו של לירן, רן הושיט את ידו ובלם את הדקירה, לא מן הנמנע שלא היינו דנים כאן בתיק של גרימת חבלה חמורה, אלא חלילה בתיק רצח או הריגה. רק תושייתו של רן שבלם את תנופת הדקירה באמצעות ידו, מנעה חבלה קשה ואולי אנושה בצווארו של לירן, אולם גרמה לפגיעה קשה בידו של רן." (ההדגשות שלי – ח"מ). בהקשר להשגה זו יש להעיר כי יתכן וניתן היה להתנסח בצורה זהירה יותר ואולם מהציטוט האמור לא עולה בהכרח כי בית המשפט המחוזי הנכבד ייחס למערער כוונה מחמירה, במשמעות סעיף 329 לחוק העונשין. דומה שבית המשפט המחוזי הנכבד ציטט מכתב האישום המתוקן (בו הודה המערער), שם נכתב, בסעיף 5, כי: "הנאשם הניף את הבקבוק לעבר צווארו של לירן, במטרה לגרום לו חבלה" (ההדגשה שלי –ח"מ). נוכח האמור בסעיף 5 הנ"ל לכתב האישום המתוקן – יש לדחות גם את טענת בא-כח המערער, שנטענה במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו, לפיה: "הכוונה היתה להזיק לצוואר אבל לא לגרום לו חבלה". הנה כי כן, כאשר בית המשפט המחוזי הנכבד ציין בגזר-דינו כי: "...לא מן הנמנע שלא היינו דנים כאן בתיק של גרימת חבלה חמורה, אלא חלילה בתיק רצח או הריגה" הוא התייחס לכתב האישום המתוקן, אשר כלל עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 333 + 335 לחוק העונשין) – כלפי רן. דומה איפוא כי המסר שבית המשפט המחוזי הנכבד ביקש להעביר באמצעות הדברים שצוטטו לעיל היה כי אלמלא התערבותו של רן והגנתו על צווארו של לירן – הרי שתוצאות האירוע, מושא כתב האישום, היו יכולות להיות חמורות בהרבה מאשר תוצאות האירוע בפועל, אשר הסתכמו בגרימת חבלה של ממש ללירן וחבלה חמורה לרן. 13. זאת ועוד – אחרת: לא נפל כל דופי בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לרבות לעניין המשקל שייחס להיעדר תכנון מוקדם לעבירת החבלה בנסיבות מחמירות (שעניינה פציעת ידו של רן). בית המשפט המחוזי הנכבד הביא בחשבון את האירוע בכללותו, על מורכבות נסיבותיו, כאשר שקל גם את פוטנציאל הסכנה שהיה טמון במעשיו של המערער כשיקול מחמיר בקביעת עונשו של המערער, וכל זאת במסגרת מתחם הענישה הקיים ביחס לעבירות שבהן הורשע המערער. 14. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – אין מקום להתערבות בגזר-הדין שהושת על המערער על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, והערעור נדחה איפוא בזאת. ניתן היום, ‏י"ט באייר התשע"ג (‏29.4.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12041450_K02.doc גי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il