עו"ד נפתלי גור אריה נ. לשכת עורכי הדין

פסק-דין בתיק בש"מ 4144/14 בבית המשפט העליון בש"מ 4144/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: נפתלי גור אריה, עו"ד נ ג ד המשיבה: לשכת עורכי הדין ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט העליון ג' שני מיום 13.4.2014 בבש"ם 2264/14 פסק-דין ערעור על החלטת הרשם ג' שני (בש"ם 2264/14 – א') מיום 13.4.2014, במסגרתה דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור; בקשה לתוספות לערעור זה והשגות על כשרות מינויו של הרשם; וכן בקשה להשארת צו איסור הפרסום הזמני שניתן בבש"ם 2264/14 על כנו. 1. המערער הגיש באיחור ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים וההליך לא התקבל לרישום בבית משפט זה. לכן, הגיש המערער בקשה להארכת מועד, שבין טעמיה מנה את העובדה שמניין הימים להגשת ערעור כאמור (שלושים ימים) הוא ייחודי ושונה מזה שקבוע לכל הליך ערעורי אחר (ארבעים וחמישה ימים), ולכן נתפס לכדי טעות בדין. עוד טען בבקשתו כי אין להכליל ימי מנוחה וחג במניין הימים להגשת ערעור ולכן הוגש הערעור בזמן. בהחלטתו מושא הערעור שלפניי, קבע הרשם כי אין להכיר בטעות שבדין בעניינו של המערער כטעם מיוחד, כיוון שהמועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים וכן הכללת ימי מנוחה וחג במניין הימים הם דין מושרש וכן לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו. 2. מכאן הערעור והבקשות שלפניי. בערעורו חוזר המערער בהרחבה על הטענות שטען בפני הרשם באשר לטעותו בדין ובאשר לאי הכללת ימי מנוחה וחג במניין הימים להגשת ערעור, וכן טוען שעל שיקולים אחרים להטות את הכף אל עבר קבלת בקשתו, דוגמת היעדר הפגיעה במשיבה אם תתקבל הבקשה. בבקשה להוספת נימוקים והשגות על כשרות מינויו של הרשם, הוסיף המערער טיעונים נוספים להנמקות שהופיעו בערעורו, וכן טען נגד עצם מינויו וכשרותו של הרשם. בבקשה לסעד זמני, ביקש להותיר את צו איסור הפרסום הזמני שניתן בבש"ם 2264/12 על ידי השופטת א' חיות על כנו. 3. דין הערעור והבקשות להידחות. 4. ראשית, לערעור. טענתו העיקרית של המערער בהקשר זה היא כי טעויות בדין הובילוהו להגשת הערעור באיחור, ויש בהן כדי להוות טעם מיוחד. השאלה האם "טעות שבדין" היא "טעם מיוחד", כאמור בתקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות), נדונה לאחרונה במותב תלתא בבית משפט זה (בר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013) (להלן: עניין מדהנה). שם צוין כי בעבר שלטה הגישה לפיה טעות שבדין אינה מהווה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, אך כלל זה רוכך במשך השנים. בעקבות התפתחות זו נקבע בעניין מדהנה כי העובדה שהטענה בבסיס הבקשה להארכת המועד היא "טעות שבדין" מהווה שיקול אחד מבין השיקולים השונים בקביעה האם מדובר ב"טעם מיוחד" המצדיק את קבלת הבקשה, כאשר משקלה ישתנה בהתאם לסוג הטעות וזהות הטועה. בין שיקולים הנוספים בעת הבחינה נקבע כי ניתן למנות את סיכויי ההליך ועיקרון סופיות הדיון (שם, בפסקאות 10–11). 5. ומן הכלל אל הפרט. המערער הוא עורך דין במקצועו, יותר ממחצית יובל שנים, לטענתו. הוא אינו טוען כי ניסה למנוע את הטעות בדין, אלא טענתו היא שיצא מנקודת הנחה לפיה מניין הימים להגשת הערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים זהה למניין הימים הקבוע בעניינים אזרחיים ופליליים. לא די בכך כדי שבעל מקצוע ותיק יצא ידי חובתו. כפי שהרשם ציין בהחלטתו, מניין הימים להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים קצר יותר מזה הקבוע בהליכים אזרחיים ופליליים, ועומד על שלושים ימים חלף ארבעים וחמישה ימים באחרונים, ועדיין – מדובר בדין מושרש, בן יותר מעשור, קל לבירור ועורך דין מנוסה כפי שהמערער טוען שהוא, לא יכול להיאחז בטענה האמורה, והיה עליו לבדוק בתקנות את המועד הקבוע (וראו: עע"ם 6782/03 ברכיה מושב להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז דרום (9.12.2003) (להלן: עניין ברכיה); בש"ם 2691/09 שוורץ נ' משרד הביטחון – מדינת ישראל (19.5.2009)). בנסיבות המתוארות לעיל, בשים לב לזהות הטועה וסוג הטעות, משקלה של הטענה האמורה כשלעצמה יש בה כדי להטות את הכף לקביעה שאין מדובר ב"טעם מיוחד". 6. גם השיקולים האחרים אינם משנים ממגמה זו. באשר לסיכויי ההליך, מדובר בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בתמצית, עניינה של העתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים הוא בקשה לביטול קבילה שהוגשה נגד המערער בהליכי משמעת לפי חוק לשכת עורכי הדין, במסגרתה נטען נגדו כי הוא עסק בעריכת דין חרף השעייתו מהמקצוע. בית המשפט לעניינים מנהליים (השופט ע' מודריק) דחה את העתירה. בין השאר ציין כי בית המשפט לעניינים מנהליים "אינו ערכאת ערעור על החלטת ועדת האתיקה. בית המשפט לעניינים מנהליים בוחן את חוקיות החלטת ועדת האתיקה ואת סבירותה". אמירה זו, יחד עם הערות בית המשפט לעניינים מנהליים לעניין השיהוי, ובאשר לעובדה שההליך המשמעתי עדיין מצוי בעיצומו והטענות לעניינו ראוי שיטענו בפני בית הדין המשמעתי (או בערעור עליו), הביאוני למסקנה כי אין בשיקול סיכויי ההליך כדי לסייע למערער בבקשתו. באשר לשיקול סופיות הדיון, טוען המערער כי לא ראוי לקבוע שהמשיבה הסתמכה על פסק הדין, בין היתר משום שהביע את כוונתו להגיש ערעור על פסק הדין בעל פה למי שלטענתו הוא בא כוחה. דין טענה זו להידחות וזאת משום שהאדם בפניו הביע המערער את כוונותיו לטענתו, אינו, כך על פי המשיבה עצמה, בא כוחה של המשיבה ולא היה בא כוחה של המשיבה בהליך בבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא ברור מה עניינו בהליך. יוער כי המערער מתעקש כי המציא לאותו אדם את כתבי בית הדין בהליכים אלה, והמשיבה מנגד שבה ומבהירה כי האדם האמור אינו מייצג אותה, ומציינת שוב ושוב מי בא כוחה. אף על פי כן, המערער עדיין לא שלח את כתבי בית הדין בהליך לבא כוחה בפועל של המשיבה. עוד לעניין זה אציין כי אין בעצם אי הסתמכותה של המשיבה כדי לייצר יש מאין "טעם מיוחד" למערער. 7. באשר לטענת המערער כי אין להכליל ימי חג ומנוחה במניין הימים להגשת ערעור, על נימוקיה המפורטים לעייפה, מקובלת עליי הכרעתו הברורה של הרשם, אשר פירט את הדין הקיים, הידוע ועתיק היומין, שקיים עוד טרם קבלתו של המערער לשורות המשיבה. גם בהקשר זה יפים הנימוקים והאסמכתות המפורטים בפסקאות 5–6 לעיל. 8. מפאת כבוד העוסקים במלאכה, אמנע מלדון בטענותיו של המערער לעניין אי כשרותו של הרשם והליך מינויו לתפקיד, אשר אינן נוגעות לעניינו של המערער, וברי כי דין הבקשה בהיבט זה להידחות. 9. באשר לבקשה להותרת צו איסור הפרסום הזמני שניתן על ידי השופטת חיות בבש"ם 2264/14 ביום 26.3.2014, גם דינה להידחות. הצו הזמני הוסר בהחלטת השופטת חיות ביום 10.6.2014 (וביום 8.7.2014 נדחתה בקשתו של המערער לעיון חוזר בהחלטה האמורה). משכך, ולאחר שבחנה השופטת חיות את הדברים, אין כל מקום לשנות מהחלטתה. למעלה מן הצורך, ואף שהדבר לא התבקש במישרין, אבהיר כי גם בהחלטה זו אין כל מקום להורות על צו איסור פרסום מסוג כלשהו. 10. סוף דבר, הערעור והבקשות נדחים. ניתן היום, י"ב בתמוז התשע"ד (10.7.2014). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14041440_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il