יוסף גרנות נ. רמת רזיאל כפר שתופי של תנועת חרות בית"ר בע"מ

24 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 41402-12-24 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן המבקשים: 1. יוסף גרנות 2. איירין גרנות נגד המשיבה: רמת רזיאל כפר שתופי של תנועת חירות בית"ר בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטים ר' וינוגרד, ס"נ, ש' ליבוביץ ות' בר-אשר) אשר ניתן ביום 7.10.2024 בע"א 15212-06-23 ובע"א 23251-09-23 בשם המבקשים: עו"ד אורי שפיגל; עו"ד אורי שנהר בשם המשיבה: עו"ד נדב העצני; עו"ד אורית יפת פסק-דין השופט אלכס שטיין: סוגייתנו האם תאגיד זכאי לתבוע פיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב כנזק בלתי ממוני, במסלול שמתווה סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק), הדורש הוכחת נזק? האם לעניין זה יש מקום להבחין בין סוגים שונים של תאגידים? זאת הסוגייה אשר הונחה על שולחננו במסגרת בקשת רשות הערעור דנן. הבקשה לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטים ר' וינוגרד, ס"נ, ש' ליבוביץ ות' בר-אשר) (להלן: בית המשפט המחוזי) אשר ניתן ביום 7.10.2024 בע"א 15212-06-23 ובע"א 23251-09-23. במסגרת פסק דין זה, דחה בית המשפט המחוזי את ערעוריהם ההדדיים של בעלי הדין דכאן על החלטתו ופסק דינו של בית משפט השלום ירושלים (השופטת מ' שרביט) (להלן: בית משפט השלום) אשר ניתנו, בהתאמה, ביום 27.2.2022 וביום 28.3.2023 בת"א 52170-06-17, בגדרם התקבלה תביעת לשון הרע שהגישה המשיבה נגד המבקשים. רקע עובדתי והליכים קודמים המבקשים, ה"ה גרנות, הם בעלים של נחלה במושב רמת רזיאל (להלן: המושב). המשיבה היא אגודה חקלאית שיתופית רמת רזיאל, אשר מאגדת בתוכה כ-120 חברים, בעליהן של 59 נחלות מתוך 63 נחלות במושב (להלן: האגודה). המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשים בגין ארבעה פרסומים שנטען כי הם מהווים לשון הרע נגד גורמים מרכזיים בוועד האגודה. ברקע לתביעה עומד סכסוך מתמשך בין בעלי הדין, אשר מקורו באי-קבלת המבקשים כחברים באגודה. במסגרת הפרסומים הללו, המבקשים ייחסו לוועד האגודה שורה של פעולות פסולות, ביניהן נקיטת אכיפה סלקטיבית של כללים כלפי המבקשים; שימוש בכספים של האגודה למטרות לא כשרות; וכן נטילת כספים בלתי-חוקית מהתושבים לטובת מטרות אישיות של חברי הוועד. בית משפט השלום פיצל את הדיון בתביעה לשניים: שאלת החבות ושאלת היקף הנזק. בהחלטתו מיום 27.2.2022 בית המשפט קיבל את התביעה בקבעו כי שלושה מתוך ארבעת הפרסומים אשר מיוחסים למבקשים הם בגדר לשון הרע. בית המשפט הוסיף כי למבקשים לא עומדת הגנת ״אמת בפרסום״ הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע או הגנת תום-הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק. בהתאם לקביעות אלה, בית המשפט הכריע בשאלת החבות לחובת המבקשים ופנה לדון בשאלת הנזק. בתום שמיעת העדויות, המשיבה עתרה לחיוב המבקשים בפיצוי לפי אחד מן המסלולים החלופיים הקבועים בדין: פיצוי בסך של 1,000,000 ש"ח לפי סעיף 7 לחוק; או פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בסך של 450,000 ש"ח – הוא סכום הפיצוי הסטטוטורי המרבי בגין שלושה פרסומים – לפי סעיף 7א לחוק. בית משפט השלום קבע כי המשיבה הוכיחה את קיומם של נזקים בלתי ממוניים אשר כוללים פגיעה במרקם החיים הפנימי במושב, יצירת שסע בין חברי האגודה ופגיעה במוניטין האגודה. אשר על כן, נפסק כי על המבקשים לשלם למשיבה פיצוי בסך של 80,000 ש"ח לפי מסלול הפיצוי הקבוע בסעיף 7 לחוק, וכי עליהם להפיץ ברבים תיקון לפרסומי לשון הרע שבאחריותם. הן המבקשים והן המשיבה לא השלימו עם פסק דינו של בית משפט השלום, והגישו עליו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים אחרי שלא מצא מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המשיבה לפיה היה על בית משפט השלום לקבוע כי כל ארבעת הפרסומים מהווים לשון הרע, לרבות הפרסום הראשון. בתוך כך, נדחתה טענת המבקשים לפיה הפרסומים אינם בגדר לשון הרע. בית המשפט המחוזי פסק כי טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות שנפרשו בפני בית משפט השלום. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי מקובלת עליו קביעתו של בית משפט השלום לפיה למבקשים לא עומדות הגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. עוד נפסק כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה תאגיד מנוע מלקבל פיצוי עבור נזק לא ממוני במסגרת הליכים שעילתם לשון הרע. מסקנה זו של בית המשפט המחוזי התבססה על שלושה טעמים: ראשית, המחוקק לא הגביל בחוק את סוגי הנזק בגינם זכאי תאגיד לקבל פיצוי; שנית, תכלית הפיצוי בגין נזק לא ממוני היא תיקון שמו הטוב של הניזוק – תכלית שחלה על תאגיד; ושלישית, ברע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ (4.8.2016) (להלן: עניין פלבסקי), בית המשפט העליון השווה את מעמדו של תאגיד לזה של אדם בשר-ודם בכל הנוגע לזכות לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק. לדעת בית המשפט המחוזי, יש לעשות כן גם במקרה דנן ולקבוע כי תאגיד, בדומה לאדם, זכאי לתבוע פיצוי בגין נזק לא ממוני במסגרת המסלול של הוכחת נזק, שכאמור הותווה בסעיף 7 לחוק. באשר לסכום הפיצויים שנפסק לטובת המשיבה, בית המשפט המחוזי הבהיר כי אלה נפסקו על הצד הנמוך, אולם מבלי שתקום בשל כך עילה מבוררת להתערבות בפסק דינו של בית משפט השלום. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. הדיון בבקשה ביום 29.12.2024, קבעתי כי הבקשה מצריכה תשובה בשאלה המשפטית הבאה, ובה בלבד: "האם תאגיד זכאי לתבוע פיצויים בעילת לשון הרע במסלול שמתווה סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, בגין פגיעה בשמו הטוב כנזק לא ממוני, דהיינו: בגין פגיעה בשמו הטוב שלא תרגמה עצמה להפסדים כספיים; והאם לעניין זה יש מקום להבחין בין סוגים שונים של תאגידים?". כן הוריתי לבעלי הדין להגיש את טיעוניהם בכתובים, כאמור בתקנה 138(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). טענות הצדדים טענות המבקשים המבקשים מייחדים את בקשת רשות הערעור לעניין משפטי אחד בלבד הנוגע לקביעת הערכאות קמא לפיה תאגיד זכאי לתבוע פיצוי בגין נזק לא ממוני, במסגרת המסלול הרגיל של הוכחת נזק לפי סעיף 7 לחוק. עניין זה, כך לשיטתם, מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, מאחר שהוא מעלה שאלה משפטית כללית חשובה אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין. המבקשים סבורים כי קביעת הערכאות קמא עומדת בסתירה לפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים, ולכן יש מקום שבית המשפט העליון יתערב ויעמיד את ההלכה על מכונה. לטענת המבקשים, מן הדין לקבוע כי תאגיד אינו זכאי לתבוע פיצוי בגין נזק לא ממוני – זאת, הואיל ותאגיד, בהיותו ישות משפטית מלאכותית, ובשונה מאדם, אינו מחזיק באינטרסים שאינם ממוניים ולכן כלל לא יכול להיגרם לו נזק בלתי ממוני. לשיטת המבקשים, תאגיד יכול לתבוע פיצוי בגין נזקים ממוניים ותו לא – זאת, הן במסלול של הוכחת הנזק והן במסלול שאינו דורש מהנפגע להוכיח את נזקו. המבקשים סבורים כי אי-הכרה בזכאותו של תאגיד לתבוע פיצויים בגין נזק בלתי ממוני לא תביא לפגיעה בתכליתו ההרתעתית והעונשית של מנגנון הפיצויים שבחוק איסור לשון הרע. לטענתם, המצב המשפטי הנוהג כעת – במסגרתו תאגיד יכול לתבוע ולקבל פיצוי עד 82,000 ש"ח ללא הוכחת נזקיו הממוניים – מגשים תכליות אלה במידה ראויה. המבקשים מוסיפים כי ניתן להגשים תכליות אלה, וכן להגן על שמו הטוב של התאגיד, גם באמצעות פסיקת סעדים שאינם ממוניים. המבקשים מוסיפים וטוענים כי זכאות הנפגע מלשון הרע לפיצוי מותנית בקיומו של נזק שנגרם לתובע בעקבות הפרסום המשמיץ. סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), מורה כי פיצוי יינתן רק בגין נזק שנוצר באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים; ורק נזק ממוני, לדבריהם, יכול להתהוות באופן טבעי אצל תאגיד. לטענת המבקשים, יכול שיימצאו תאגידים מיוחדים, כדוגמת מפלגה פוליטית, שתכליתם אינה עסקית-ממונית; ולפיכך יכול שייגרם להם נזק שאינו ממוני. לצד זאת, המבקשים מבהירים כי תאגידים כאלה הם בגדר חריג שאינו משקף את הכלל. בהקשר זה, המבקשים חולקים על טענת המשיבה כי בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008) (להלן: עניין שרנסקי) נפסקה הלכה כללית לפיה תאגידים זכאים לפיצוי בגין נזק לא ממוני. לשיטתם, בעניין שרנסקי נקבע, לכל היותר, כי רק תאגיד שתכליתו העיקרית אינה כלכלית-מסחרית יכול שיימצא זכאי לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני. ברם, לטענת המבקשים, זכאות כאמור אינה חלה במקרה שבו קא-עסקינן, מאחר שלטענתם המשיבה היא אגודה שיתופית אשר הוקמה ופועלת למטרות כלכליות-מסחריות גרידא. המבקשים מוסיפים וטוענים כי המשיבה לא ניסתה בשום שלב להוכיח שאין לה פעילות כלכלית-מסחרית, ולכן אין לאפשר לה להוכיח זאת כעת. כמו כן, טוענים המבקשים כי המשיבה ממילא לא הוכיחה כנדרש, באמצעות עדויות, כי נגרם לה נזק בלתי ממוני כלשהו, ועל כן חסומה בפניה הדרך לתביעת פיצוי במסגרת המסלול של הוכחת נזק. זאת ועוד: לטענת המבקשים, הותרת פסק הדין קמא על כנו תאפשר לתאגידים להגיש תביעות השתקה בסכומי עתק – זאת, אף מבלי שיידרשו להוכיח כי נגרם להם נזק. טענות המשיבה המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. לטענת המשיבה, אין בכוחו של סעיף 10 לפקודת הנזיקין, אשר קובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק", כדי לשלול מתאגיד זכאות לתבוע פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. זאת, הואיל ו"נזק" מוגדר בפקודת הנזיקין כאובדן או חיסור של דבר, בין אם נודעת לכך השלכה ממונית ובין אם לאו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מקום בו המחוקק ביקש להתייחס לנזק ממון ככזה, הוא אמר זאת במפורש, כפי שעשה, למשל, בסעיפים 29 סיפא, 31 סיפא, ו-43(ב) לפקודה. עוד טוענת המשיבה, כי בפסק הדין בעניין שרנסקי, אשר לשיטתה מהווה הלכה מחייבת, הובהר כי תאגיד יכול לתבוע פיצוי בגין נזק בלתי ממוני במסלול הקבוע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. המשיבה מוסיפה ומבהירה כי טענת המבקשים לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי סוטה מפסיקות מפורשות קודמות של בתי משפט מחוזיים, תלויה על בלימה. לדבריה, טיעון זה של המבקשים נסמך על ת"א (מחוזי ירושלים) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' גור (13.7.2009) (להלן: עניין החברה לאוטומציה), כאשר האמור בפסק דין זה לענייננו מהווה אמרת אגב שאינה עולה כדי הלכה מחייבת. לאור האמור, המשיבה סבורה כי בקשת רשות הערעור דנן אינה מעלה כל שאלה משפטית שחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ודינה להידחות על הסף. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הגשמת התכלית התרופתית וההרתעתית של מנגנון הפיצויים בגין לשון הרע, מחייבת פסיקת פיצויים לתאגיד גם בעבור נזק לא ממוני במסגרת המסלול הקבוע בסעיף 7 לחוק. בהקשר זה, צוין כי תכליתה העיקרית של המשיבה כתאגיד אינה השאת רווחים, כי אם רווחה קהילתית: ניהול שוויוני ויעיל של היישוב. לפיכך, נטען כי הנזקים הבלתי ממוניים שנגרמו למשיבה בשל פגיעה בשמה הטוב – ובכללם פגיעה בתפקוד הוועד וביכולתו לקדם פרויקטים ולגייס כספים, וכן פגיעה במרקם החיים הפנימי במושב ויצירת שסע בין חבריו – עולים בהרבה על הנזקים הממוניים שהמשיבה סבלה כתוצאה מהפגיעה. כמו כן נטען כי אותם נזקים בלתי ממוניים, הגם שהם אינם ניתנים לכימות כספי, מתרגמים את עצמם לפגיעה ממונית במשיבה – זאת, הואיל והם עלולים להביא לפגיעה בתקציבי האגודה. לבסוף, המשיבה טוענת כי סכום הפיצוי שנפסק לטובתה בבית משפט השלום נמוך בהרבה ממה שמגיע לה – זאת, גם על דעת בית המשפט המחוזי, הגם שבחר שלא להתערב בהכרעת בית משפט השלום. נטען כי חומרת הפרסומים, תפוצתם הנרחבת ביישוב, ההשפעה הרעה שהייתה להם על יכולתו של הוועד לתפקד כדבעי, לצד חוסר תום-לב של המבקשים, מחייבים פסיקת פיצויים והוצאות משפט מוגברים לטובת המשיבה. דיון והכרעה בעלי הדין הניחו לפנינו כתובים מפורטים, ועל כן סבורני כי טוב נעשה אם נדון בבקשת המבקשים כבערעור ונכריע בערעור על יסוד כתובים אלו, כמותווה בתקנות 138(א)(5) ו-149(2)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. לגופם של דברים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערבות בהכרעות קמא. בהתאם לכך, סבורני כי נכון נעשה אם נדחה את הערעור גופו. המסגרת הנורמטיבית כאמור, הסוגייה שהונחה לפנינו היא זו: האם תאגיד זכאי לתבוע פיצוי בגין לשון הרע שכללה פגיעה בשמו הטוב אשר לא תרגמה עצמה להפסדים כספיים – זאת, במסגרת המסלול שמתווה סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, הדורש הוכחת נזק; והאם לעניין זה יש מקום להבחין בין סוגים שונים של תאגידים? חוק איסור לשון הרע מאפשר לניזוק לעתור לקבלת פיצוי הן בגין נזק ממוני – קרי: נזק כספי או רכושי אשר ניתן לכימות, והן בגין נזק בלתי ממוני אשר מוגדר כפגיעה שאינה חומרית כמו כאב וסבל, עוגמת נפש, פגיעה בכבוד האדם, בשם הטוב או בהערכה העצמית. נזק מהסוג האחרון אינו ניתן לכימות בקלות וקביעת שיעורו נעשית על דרך אומדנא (ראו: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי 445-444 (מהדורה שנייה מורחבת, 2019) (להלן: דיני לשון הרע)). דיני לשון הרע הנהוגים במחוזותינו קובעים שני מסלולים במסגרתם יכול הניזוק לעתור לקבלת פיצוי: המסלול הרגיל, אשר מאפשר מתן פיצוי בגין נזק שהוכח; והמסלול הסטטוטורי של פיצוי ללא הוכחת נזק. וזאת לשונן של הוראות החוק אשר קבעו שני מסלולי פיצוי כאמור: 7. פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944. 7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו. (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק. (ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק. (ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת. [...]". סעיף 7 לחוק קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית, ומחיל עליה את הוראות פקודת הנזיקין אשר מחייבות קיומו של נזק כתנאי לפיצוי. "נזק" אינו מוגבל לנזק ממוני גרידא, אלא כולל גם נזק לא ממוני (ראו: עניין שרנסקי, פסקה 50). כמו כן, סעיף 7 לחוק אינו מגביל את בית המשפט בתקרת הפיצוי: בית המשפט מוסמך לפסוק לטובת הנפגע מלשון הרע פיצוי אשר משקף את הנזק שהוכח (בגבולות סמכותו העניינית) – כאשר נזק בלתי ממוני נקבע באמצעות אומדנא (ראו: רע"א 3832/11 פישביין נ' בומבך, פסקה 5 (18.01.2012)). סעיף 7א לחוק, שהוסף במסגרת תיקון מספר 6 בשנת 1998, מאפשר לבית המשפט לפסוק לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק. מקום בו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לפסוק לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום (100,000 ש״ח). מסלול פיצוי זה מבטא את ההכרה של המחוקק בקושי להוכיח את נזקי הפגיעה בשם הטוב, והוא נועד להניא מזיקים מהפצת לשון הרע במרחב הציבורי (ראו: רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 33 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (6.10.2022) (להלן: רע"א 2855/20)). סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מלמדנו כי "לשון הרע" הוא דבר שפרסומו עלול לפגוע בשמו הטוב של "אדם", וכי לעניין זה "אדם" מוגדר כ"יחיד או תאגיד". המחוקק כלל אפוא תאגידים למיניהם בגדרי הגנת החוק מפני פגיעה בשם טוב; ומכאן זכותו של תאגיד לקבלת פיצויים בגין לשון הרע שפגעה בו. זכות זו היא נקודת המוצא הבסיסית בנדון דידן (ראו: ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, פסקה 18 (30.4.2017)). אף על פי כן, תאגיד ואדם בשר-ודם לא חד הם לעניין עוולת לשון הרע. אחת ההבחנות המהותיות ביותר בין תאגיד לאדם בהקשרנו נסובה סביב שאלת זכאותו של תאגיד לפיצויים ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א לחוק. שאלה זו התעוררה על רקע הזיקה שבין חוק איסור לשון הרע לבין פקודת הנזיקין, כאמור בסעיף 7 לחוק, והוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין אשר קובעת כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". גישה אחת, שקנתה אחיזה בבתי משפט השלום והמחוזיים, פירשה את האמור בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע – מסלול הפיצויים הסטטוטורי ללא הוכחת נזק – כשולל את האפשרות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק לטובת תאגיד (ראו: ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2430/58 שכון עובדים בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד כג 151, 174 (1960); ת"א (שלום חיפה) 651-09-09 ש. דורפברגר בע"מ נ' חן, פסקה 13 (16.8.2011); ת"א (מחוזי ירושלים) 1452/96 הארגון למימוש האמנה לביטחון סוציאלי נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פסקה 20 (11.10.2005); ת"א (מחוזי נצרת) 643/97 חברת ארמון ההגמון [קסר אלמוטראן] בע"מ נ' ח'ורי, פסקה 8 (29.12.2005)). לפי גישה זו, על תאגיד להוכיח נזק ממשי – פגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו – כדי להיפרע פיצויים בגין עוולת לשון הרע שבוצעה כלפיו. עמד על כך השופט סולברג, בדונו בעניין בית הג'ונגל בבית משפט השלום, בציינו כך: "משעה שנחקקה הוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע בדבר פיצוי ללא הוכחת נזק, ומשלא נכלל בה כל סייג ביחס לתאגיד, הרי שאין עוד מניעה לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, גם לטובת תאגיד. התלבטתי בעניין זה. [...] כשלעצמי, דומני, כי אין ניתן ללמוד משתיקתו של המחוקק בסעיף 7א לגבי תאגיד, כי הוראה זו גוברת על האמור בסעיף 10 לפקודת הנזיקין. הוראת סעיף 10 מושרשת מקדמת דנא, והוחלה, בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, במפורש, על פרסום לשון הרע. אין לכאורה די בשתיקת המחוקק בסעיף 7א כדי לבטל את תחולתה. יש צורך באמירה מפורשת; וכזו – אַיִיִן" (ראו: ת"א (שלום ירושלים) 21639/00 בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז עמק החיות הקסום בע"מ, פסקה 6 (3.6.2004) (להלן: עניין בית הג'ונגל) (ההדגשה הוספה – א.ש.)). השופט אהרן ברק, בפועלו כאיש אקדמיה, השמיע עמדה דומה ביחס להוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין בציינו כי מטרתה "היא, כנראה, למנוע תביעת פיצויים על ידי תאגיד מבלי להוכיח נזק באותם המקרים בהם זכאי היה אדם שניזק לפיצוי מבלי להוכיח את הנזק"; אולם בתוך כך נקט ביקורת חריפה על הוראה זו: "קשה להצדיק הוראה זו. בן-אדם שמוצא עליו שם רע זכאי לתבוע פיצויים מבלי להוכיח נזק ממשי. על שום מה יידרש התאגיד להוכיח נזק ממשי בנסיבות דומות?" (ראו: יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, 371 (מהדורה שנייה, התשל"ז)). ההבחנה האמורה בין אדם לתאגיד, מקורה גם בעמדה כי שמו הטוב של אדם שונה במהותו משמו הטוב של תאגיד. המצדדים בעמדה זו סבורים כי תאגיד אינו יכול לחוות עוגמת נפש או השפלה, ולכן נזק שאינו ממוני – נזק שלא תורגם לאובדן רכושי או כספי – אינו בר-פיצוי. הבחנה זו מצאה את ביטויה בדבריו של השופט סולברג בדונו בעניין מרוז בבית המשפט המחוזי: "פגיעה בשמו הטוב של האדם די בה כדי להיות נזק; פגיעה בשמו הטוב של תאגיד תחשב נזק רק אם יש בה כדי להסב נזק לרכושו של התאגיד או לעסקיו. כל כך למה? כי גם בפגיעה בשם הטוב יש להבחין בין היבט רכושי, גם אם קשה לכמתו ולפרטו למניין מסויים של פרוטות, והוא רלוונטי כמובן גם לגבי תאגיד, לבין היבט שכל כולו עוגמת נפש, אשר אין ניתן לייחסה לתאגיד. כתבתי לא מכבר בעניין אחר, כי 'לא דומה שמו הטוב של אדם לשמו הטוב של תאגיד.. אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידוֹ ללעג ולקלס בעיני הבריות.. עוגמת-נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל-נפש.. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת-נפש.. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית.. לא כן תאגיד.. על מנת שייזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו'" (ראו: ת"א (מחוזי ירושלים) 2376/08 הוועידה לתביעות חומריות של יהודים בגרמניה נ' מרוז, פסקה 5 (30.6.2010) (הפניות פנימיות הוסרו – א.ש.). על עמדה זו חזר השופט סולברג בפסקי דין נוספים: עניין החברה לאוטומציה, פסקה 31; עניין בית הג'ונגל, פסקה 6). עמדה זו קיבלה ביטוי גם בספרות משפטית: "אולם נראה, כי השם הטוב של 'אדם טבעי' שונה במהותו מהשם הטוב של תאגיד. 'אדם טבעי' זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל או ביזה אותו בעיני הבריות, גם אם לא היה לפגיעה זו כל היבט ממוני. לעומת זאת, כאשר מדובר בתאגיד, הרי שפגיעה בשם טוב מהווה 'נזק' רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד. כך, למשל, נראה, כי עירייה אינה זכאית לקבל פיצויים בגין פרסום לשון הרע המייחס לה מתן שוחד או קבלתו, וגם חברה לא פעילה וחסרת נכסים לא תהיה זכאית לפיצויים בגין פרסום הפוגע בשמה הטוב" (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע 161-160 (1997)). לצד גישה זו, בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזיים ננקטה גישה נוספת אשר קבעה כי כשם שניתן לפסוק פיצוי לאדם ללא הוכחת נזק במסגרתו של סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, כך ניתן להחליט גם ביחס לתאגיד: "במקרה דנא הנפגעת היא תאגיד, וסעיף 10 לפקודת הנזיקין (החל על פרסום לשון הרע דרך סעיף 7 לחוק) קובע כי 'תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק'. לדעתי, סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע הוראה מיוחדת (lex specialis) אשר גברה על ההוראה הכללית שבסעיף 10 לפקודת הנזיקין. כשם שאדם איננו צריך להוכיח נזק בשל פגיעה בשמו הטוב, כך גם תאגיד לא צריך להוכיח נזק בגין פגיעה במוניטין העסקי שלו. לכן טרח המחוקק להדגיש בסעיף 1 לחוק כי לעניין משמעות המונח 'לשון הרע' בסעיף 1, 'אדם' – יחיד או תאגיד'" (ראו: ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 2556/04 Burbank Animation Studios Pty Ltd נ' קלסיקלטת בע"מ, פסקה 43 (13.9.2010); וכן ראו: ת"א (שלום תל אביב-יפו) 188534/02 אובייקטיבי מחקרים עולמיים לישראל בע"מ נ' ניידרמן-פינקלשטיין, פסקה 6 (8.12.2003); ת"א (שלום תל אביב-יפו) 18725-05 קי.אס.פי מחשבים נ' גיל, פסקה 23 (16.5.2007); ת"א (שלום אשקלון) 8144/02 פרץ בוני הנגב האחים פרץ בע"מ נ' גרשון, פסקאות 55-54 (20.8.2008)). המחלוקת בפסיקת בתי משפט השלום והמחוזיים הוכרעה, בסופו של יום, בעניין פלבסקי, בגדרו פסק בית המשפט העליון כי הוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, בהיותה הוראת חוק מאוחרת וספציפית, גוברת על הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין. לאור האמור, בית המשפט פסק כי תאגיד רשאי לעתור לחיוב מעוול בלשון הרע בפיצויים ללא הוכחת נזק כמתווה בסעיף 7א לחוק. וזה היה דברו של בית המשפט העליון: "לשון הרע, כאמור, קשה לכימות נזקי 'רגיל', אף שפגיעתה רעה מטבע ברייתה; 'נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה. אבל החץ, כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו, אינו יכול להחזיר'. לאן נשאה הרוח את לשון הרע, לא אחת קשה לגלות. כיצד יוכיח תאגיד פלוני שהשמצתו על-ידי הנתבע גרמה לו אבדן לקוחות, אלא אם במקרים מסוימים שלחו לו לקוחות הודעה כי משקראו את שנאמר עליו אין להם עוד חפץ בו, ובמקרה כזה אולי יהא כדאי לו לנהל הליך הוכחות ולהשיג פיצוי גבוה יותר. אך במקרה רגיל, כיצד נדע שלקוחות פוטנציאליים לא הגיעו בשל לשון הרע? כלום נחייבו להזמין סקר לעניין זה [...]? הרי השכל הישר יורנו, כי אין דרך אמיתית להוכחת הנזק במקרים רבים, אבל אותן תכליות שעמדו בבסיס גישתו של המחוקק בחקיקת סעיף 7א, יפה כוחן לתאגיד כמו לאדם בן אנוש, שכן מדוע על תאגיד אשר נחשף ללשון הרע לשאת בנטל הכבד, היקר כלכלית ולעתים בלתי-אפשרי, של הוכחת נזק ספציפית?" (ראו: שם, פסקה ד; הפניה פנימית הוסרה וההדגשה הוספה – א.ש.). הכרה נוספת בזכותו של תאגיד לתבוע סעדים כספיים בגין לשון הרע נעשתה גם בעניין שרנסקי, שנדון בבית משפט זה, ובגדרו נפסק כי "זכות תביעה על פגיעה בשם טוב נתונה גם לתאגיד על פי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך זכאית המפלגה להיפרע את נזקיה ממעוול שפגע במוניטין שלה, ממש כשם שתוכל להיפרע על נזקים שנגרמו לנכסיה הרכושיים" (ראו: שם, בפסקה 49). במקרה דשם דובר על מפלגה שמעמדה הציבורי נפגע עקב פרסום משמיץ, ובית המשפט דחה את הטענה כי חוק המפלגות, התשנ"ב-1992, מעמיד מחסום בפני תביעת פיצויים של מפלגה מכוח חוק איסור לשון הרע. כאן המקום לחזור אל השאלה שמונחת לפנינו: האם תאגיד זכאי לתבוע פיצויים בעילת לשון הרע בגין פגיעה בשמו הטוב שהיתרגמה לנזקים בלתי ממוניים – וזאת, במסגרת המסלול של הוכחת נזק הקבוע בסעיף 7 לחוק. סבורני כי לשאלה זו יש לענות בחיוב, וכי הדין הוא עם המשיבה. אפרט את נימוקיי. סעיף 2 לפקודת הנזיקין מגדיר "נזק" כ"אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה"; ואילו "נזק ממון" מוגדר כ"הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים". ההבחנה בין שני המושגים באה ללמדנו כי "נזק", להבדיל מ"נזק ממון", על פי פקודת הנזיקין, כולל גם נזק שאינו ממוני. סעיף 10 לפקודת הנזיקין קובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק". המסקנה המתבקשת היא כי בחוקקו את הוראת סעיף 10 לפקודת הנזיקין, המחוקק לא ביקש להגביל את סוג הנזק בגינו זכאי תאגיד להיפרע לנזק ממוני בלבד. מסקנה זו מתחזקת לנוכח העובדה שהמחוקק נקט בלשון מפורשת כל אימת שרצה להגביל את זכות הניזוק לפיצויים לנזקי ממון בלבד (ראו: סעיפים 29, 31, 43(2), 48ב, 56, 58(א), ו-62(א) לפקודת הנזיקין). זאת תהא נקודת המוצא הפרשנית לדיוננו בסוגייה בה נדרשנו להכריע. המבקשים טוענים כי עובר למתן פסק הדין קמא, הדין הנוהג בבתי המשפט המחוזיים קבע כי תאגיד זכאי לפיצוי בגין פגיעה בשמו הטוב, במסגרת המסלול של הוכחת נזק המעוגן בסעיף 7 לחוק, רק אם הפגיעה תרגמה את עצמה להפסד ממוני. לפיכך, נטען כי ההכרעות קמא עומדות בסתירה לפסיקות קודמות. סבורני כי בכך נקלעו המבקשים לכלל טעות. בעניין שרנסקי, בית המשפט העליון כבר הכיר בכך שנזק בלתי-ממוני לתאגיד הינו בר-תביעה ושתאגיד זכאי לעתור לקבלת פיצוי בגין נזק זה במסגרת המסלול של הוכחת נזק. באופן ספציפי, בית משפט זה הכיר בזכותו של תאגיד בדמות מפלגה לקבל פיצוי בגין פרסום לשון הרע אשר הוביל לנזק בלתי ממוני שהתבטא בפגיעה במעמדו הציבורי. בית המשפט הטעים כי פסיקת הפיצוי כאמור כפופה להוראות הכלליות של פקודת הנזיקין, אשר מחייבות קיומו של "נזק" כתנאי למתן הפיצוי. בהקשר זה הובהר, כי דרישת ה"נזק" אין משמעה נזק ממון ותו לא, שכן נזק בלתי-ממוני גם הוא בגדר "נזק" (ראו: שם, בפסקה 50). לאור האמור, אישר בית המשפט העליון את זכאותה של המפלגה לקבלת פיצוי בגין נזק לא ממוני במסלול של הוכחת נזק: "ואכן, בהגדרת 'נזק' בפקודת הנזיקין, נכללת גם פגיעה בשם טוב בצד נזקים לגוף ולרכוש המפורטים שם. זכות תביעה על פגיעה בשם טוב נתונה גם לתאגיד על פי הוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך זכאית המפלגה להיפרע את נזקיה ממעוול שפגע במוניטין שלה, ממש כשם שתוכל להיפרע על נזקים שנגרמו לנכסיה הרכושיים" (ראו: שם, בפסקה 49). המבקשים סבורים כי עניין שרנסקי הוא בבחינת חריג שאינו מלמד על הכלל – זאת, משום שמפלגה היא תאגיד בעל מאפיינים ייחודיים, הואיל ותכליתה העיקרית אינה כלכלית-מסחרית, בשונה מרוב התאגידים אשר פועלים למטרת רווח. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שאפרט ואסביר בהמשך דבריי, לתאגיד עומדת הזכות להיפרע פיצויים בגין נזק בלתי ממוני במסגרת סעיף 7 לחוק – בדומה לאדם – וזאת, גם כאשר תכליתו העיקרית היא השאת רווחים. טענה מרכזית של המבקשים, כאשר זו מוצגת במיטבה ובמלוא עוצמתה, אומרת, למעשה, את הדברים הבאים: תאגיד, בשונה מאדם, הוא קונסטרוקציה משפטית מלאכותית שבעיקרה נועדה לאפשר לאנשים לקדם את עסקיהם באמצעות איגום של משאבים כספיים, חומריים ואנושיים תחת קורת-גג של משטר חוזי משותף, אשר בא במקומו של ריבוי חוזים ועסקאות – אשר היו נדרשים באין אפשרות להתאגד – ובדרך זו למזער עלויות עסקה ועלויות אדמיניסטרטיביות אחרות (ראו: R.H. Coase, The Nature of the Firm, 4 Economica 386 (1937)). כפועל יוצא מכך, מאחר שתאגיד אינו מחזיק באינטרסים שאינם ממוניים, הוא גם אינו יכול להינזק באופן לא חומרי ובלתי ממוני. טענה זו היא טענה שובת לב, לפחות ממבט ראשון. ברם, היא אינה משקפת את עמדת הדין הישראלי ועל כן דינה להידחות. אומר את המובן מאליו: לתאגיד אין נפש ועל כן פרסום לשון הרע אודותיו אינו יכול להסב לו עוגמת נפש או חוויה מסוג של כאב וסבל. ברי הוא, כי בהיבט זה קיים הבדל מהותי בין תאגיד לאדם בשר-ודם, ועל כן תאגיד אינו יכול לתבוע פיצויים בגין פגיעה ברגשותיו. יחד עם זאת, לית מאן דפליג כי תאגיד – גם כזה שמונע משיקולי רווח והפסד, ותו לא – מחזיק באינטרסים שאינם ממוניים, ובראשם מוניטין ומעמד ציבורי. פגיעה במוניטין ובמעמדו הציבורי של תאגיד הופכת אותו לאטרקטיבי פחות – גם כאשר אינה מסבה לתאגיד שום הפסד בעל אופי ממוני. זאת, מאחר שמאחורי התאגיד והנראוּת שלו עומדים אנשים בשר-ודם. אנשים אלה כוללים את בעלי המניות בתאגיד – אלה שבחרו לאגם את משאביהם במסגרתו על-מנת לקדם את עסקיהם – וכן מנהלים שמשקיעים בתאגיד את כישוריהם, את מרצם, ולעתים גם את המוניטין שצברו בעולם העסקים. לשון הרע שפוגעת בשמו הטוב של התאגיד הופכת את ההתאגדות והעבודה במסגרתו לפחות אטרקטיביות גם כאשר הדבר אינו מפחית כהוא זה מרצונם של אנשים וגופים לקשור עסקאות עם התאגיד ולהמיר את כספם במניותיו (ראו והשוו: דיני לשון הרע, עמ' 229). לצד זאת, יש להוסיף ולומר: לא לעולם חוסן. היעדר פגיעה ממונית בנקודת זמן בראשיתית – הקרובה לזמן הפגיעה בשמו הטוב של תאגיד – אינו מחסן את התאגיד מפני ספיגת הפסדים ממוניים בעתיד לבוא אחרי הטמעת המסר השלילי אודותיו על ידי הציבור. אם כן, ההערכה החברתית שציבור רוחש כלפי תאגיד היא אינטרס לא ממוני אך ממשי וחשוב; ולעניין זה אין שום הבדל בין תאגיד מסחרי לבין תאגיד שתכליתו העיקרית היא תכלית ציבורית שאינה קשורה כלל להשאת רווחים. חוק איסור לשון הרע בא להגן על אינטרס זה, וכך נעשה גם אנחנו – כמי שמצווים לפעול לפי דברו של המחוקק. כפועל יוצא מכך, וכאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ממילא לא נבדיל בהקשר זה בין תאגיד לבין אדם בשר-ודם. אמרו מעתה: הכתמת שמו הטוב של תאגיד יכולה לפגוע במוניטין ובהערכה החברתית שהציבור רוחש לו גם כאשר אינה מסבה לתאגיד נזק כלכלי-מסחרי בטווח הזמן הקרוב ובכלל. כך קרה במקרה שלפנינו: כפי שקבעו הערכאות קמא כעניין של עובדה, הפגיעה במוניטין המשיבה באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שחברים באגודה מסרבים ליטול חלק בפעילותה השוטפת, ואין מי שישמש כחבר בוועד האגודה. פגיעה זו אינה בהכרח כלכלית, ואם ננסה לתרגם את השלכותיה הכלכליות לשקלים, נמצא את עצמנו עומדים בפני קושי בלתי פתיר. ברם, איש לא יחלוק על כך שלאגודה נגרמה פגיעה משמעותית אחרי שהמבקשים הוציאו את דיבתה רעה. משהגענו למסקנה כי תאגידים, מסחריים ובלתי מסחריים כאחד, עלולים לספוג נזקי לשון הרע שאינם מתבטאים באובדן ממוני או רכושי – לא נותר לנו אלא לקבוע כי נזקים אלה ראויים לפיצוי. בידוע הוא כי מטרת הפיצוי בדיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו והעמדת הניזוק באותו מצב בו הוא היה נתון אלמלא אירעה העוולה (ראו, מיני רבים: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 523 (2001)). פגיעה במוניטין כשלעצמה, גם כאשר אין לה השלכות ממוניות, מצדיקה אפוא מתן פיצוי לניזוק אשר ישיב את מצבו לקדמותו, ככל שניתן. לא תהא זו הפרזה אם אומר כי מוניטין של תאגיד נמנה עם האינטרסים המשמעותיים ביותר שלו. מוניטין טוב אינו צומח יש-מאין. מדובר בפרי מאמציהם של העומדים בראש התאגיד ועבודתם הקשה. משכך הוא, שומה עלינו לקבוע, באופן חד וברור, כי פגיעה במוניטין של תאגיד על ידי מעשה עוולה המוגדר כלשון הרע מסבה לו נזק בר-פיצוי – גם כשהתאגיד אינו סובל מפגיעה ממונית-כלכלית. אשר על כן, כל תאגיד שנפגע מלשון הרע – כולל תאגיד שפועל למטרות רווח בלבד – זכאי לתבוע מהמעוול פיצוי בגין נזק לא ממוני במסלול הדורש הוכחת נזק אשר נקבע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. קביעתי-זו עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת כיום מכוח פסיקתו של בית משפט זה עניין פלבסקי, שם נקבע כי בדומה לאדם, יפה זכותו של תאגיד לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בגדרו של סעיף 7א לחוק. כאמור, מסלול הפיצויים הסטטוטורי המתווה בסעיף 7א לחוק מאפשר מתן פיצוי, אף אם לא הוכח כל נזק, מתוך הנחה כללית שבעצם הפרסום הפוגעני נוצר נזק בלתי ממוני לניזוק שראוי לפיצוי (ראו: רע"א 2855/20, פסקה 25 לפסק דינו של השופט סולברג); הסדר זה מזכיר במהותו את מסלול הפיצויים הסטטוטורי בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, אשר מאפשר מתן פיצוי לניזוקה גם אם זו לא הוכיחה שום נזק – מתוקף ההנחה כי נזק בלתי ממוני טבוע בעצם ההתנהגות המטרידה (ראו: ע"ע (עבודה ארצי) 697/09 פלונית נ' אלמוני, פסקה 23 (30.10.2011); רע"א 15449-12-24 פלוני נ' מדינת ישראל צבא הגנה לישראל, פסקה 57 לפסק דיני (11.8.2025)). זאת, במובחן, למשל, מהסדר הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 – שם הזכות לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק נתונה רק למי שהוכיח כי נפגע בפועל ממעשה העוולה אך אין בידו לכמת את היקף הפגיעה (ראו: ע"א 9247/20 רוסו נ' שגב אקספרס ראשון לציון בע"מ, פסקה 22-19 להחלטתי (24.1.2021)). בהינתן זכות התאגיד לקבל מהמעוול פיצוי סטטוטורי (עד 100,000 ש״ח אם הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע) בגין נזקי לשון הרע הלא ממוניים – זאת, אף מבלי להוכיח את קיומם – אין כל סיבה שלא לאפשר לתאגיד להוכיח את נזקיו הלא ממוניים ולהיפרע בגינם ממי שהוציא את דיבתו רעה במסגרתו של סעיף 7 לחוק. ברי הוא גם, כי משהוכח דבר קיומו של נזק כאמור, רשאי בית המשפט לקבוע את היקפו על ידי אומדנא (ראו: דיני לשון הרע, עמ' 446-444). המבקשים מוסיפים וטוענים כי הותרת פסק הדין קמא על כנו תוביל להצפת בתי המשפט בתביעות השתקה מצד תאגידים, אשר תיצורנה אפקט מצנן כלפי התבטאויות לגיטימיות. טענה זו תלויה על בלימה. לבתי המשפט מסורים כלים דיוניים מגוונים אשר נועדו למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט אשר כולל הגשת תביעות השתקה. בית משפט זה נדרש לעניין זה בהרחבה לפני זמן לא רב, בגדרו של רע"א 1954/24 וקנין נ' קיבוץ ניר דוד – אגודה שיתופית (7.1.2025)). בעניין זה נקבע כי תביעות השתקה נמנות על המקרים בהם קיימת הצדקה לסלק תביעה על הסף ולפסוק הוצאות מוגברות לנפגע מתביעת ההשתקה ו/או לטובת אוצר המדינה. סבורני כי שימוש בכלים אלה על ידי בית המשפט, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת, מספק מענה הולם לחשש מפני תביעות השתקה. סוף דבר מהטעמים האמורים לעיל, נמצא כי ההכרעות קמא – זאת של בית משפט השלום וזאת של בית המשפט המחוזי – בדין יסודן, ואין מקום להתערב בהן. ממילא אין מקום להתערב בקביעת שיעור הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה בדרך של אומדנא – עניין המצוי בליבת שיקול-הדעת של הערכאה הדיונית. המשיבה זכאית אפוא לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה כאמור. אשר על כן, הנני מציע לחברותיי כי נדון בבקשה שלפנינו כבערעור ונדחה את הערעור לגופו. במכלול הנסיבות ובהתחשב בתרומתם של בעלי הדין לליבון הסוגיה המשפטית אשר נדונה והוכרעה בפסק דיננו, לא נעשה צו להוצאות.  אלכס שטיין שופט השופטת רות רונן: קראתי את חוות דעתו המקיפה של חברי, ואני מסכימה עם מסקנתו אך לא עם מלוא הטעמים שפורטו בה, ולכן מצאתי לנכון להבהיר את עמדתי בסוגיה שבמחלוקת. חברי מיקד את המחלוקת בשאלת כושרו של תאגיד לתבוע פיצויים מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), בגין נזק שנגרם כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב, שלא תרגמה את עצמה להפסד כלכלי – קרי נזק לא ממוני. זאת, תוך בחינת שאלה זו בהתייחס לסוגים שונים של תאגידים. מסקנתו של חברי היא כי באופן עקרוני זכאי כל תאגיד לתבוע פיצוי בגין נזק לא ממוני לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, "ולעניין זה אין שום הבדל בין תאגיד מסחרי לבין תאגיד שתכליתו העיקרית היא תכלית ציבורית שאינה קשורה כלל להשאת רווחים" (פסקה 42 לחוות דעתו של חברי). לכך, אינני יכולה להסכים, שכן לטעמי אכן יש מקום להבחין בשאלה זו בין סוגים שונים של תאגידים, כאשר לגבי חלק מהם יש לקבוע כי הם יכולים באופן עקרוני לתבוע פיצויים בגין נזק בלתי ממוני, בעוד שלגבי אחרים – לא ניתן לאפשר זאת. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי ישנם תאגידים שלגביהם לא תהיה מניעה לפסוק פיצוי בגין פגיעה בשם הטוב שאיננה כרוכה בהפסד כלכלי. הדוגמה הבולטת לסוג כזה של תאגידים היא מפלגה פוליטית. מדובר בגוף המתאגד בדרך משפטית שלא למטרת רווח אלא על מנת "לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על ידי נבחרים" (סעיף 1 לחוק המפלגות, התשנ"ב-1992). בהתחשב בכך שזוהי המטרה החוקית של התאגדות כמפלגה – נקל לראות כי הוצאת שם רע למפלגה עשויה לגרום לה לנזקים, גם אם אין לכך השלכה כלכלית ישירה או עקיפה על קופת המפלגה ונכסיה. הטלת דופי בדמותה של מפלגה ופגיעה בהערכה שהציבור רוחש לה – עשויים לפגוע ביכולתה לקדם את מטרותיה: להיבחר, להשפיע מבחינה פוליטית וכיוצא באלה. ואכן, בית משפט זה הכיר זה מכבר בכך שהוצאת דיבתה של מפלגה עשויה להסב לה נזקים שאינם מתמצים בהפסד ממון גרידא (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008) (להלן: עניין נודלמן)). מן העבר השני ניצבת החברה בע"מ. אופייה וטבעה של החברה בע"מ הוא שונה. הוראת המפתח המגדירה את 'תכלית החברה' היא סעיף 11(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), אשר מורה כי: "11. (א) תכלית החברה היא לפעול לפי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת עניינו של הציבור; כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון." מבלי להידרש למכלול השאלות שפרשנותו של סעיף זה מעוררת, ניתן לצורך הדיון בערעור דנן להסתפק באמירה כי המאפיין העיקרי של החברה המסחרית הוא כי היא נועדה לשם השאת רווחים (זאת, הגם שהדין מאפשר לחברה לשקול את עניינם של קהלים נוספים – לרבות נושיה, עובדיה והציבור בכללותו; להרחבה, ראו: ע"פ 6790/18 טטרו נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (29.7.2020); זוהר גושן ואסף אקשטיין דיני חברות 220-215 (2023) (להלן: גושן ואקשטיין); יוסף גרוס חוק החברות 124-123 (מהדורה חמישית, 2016) (להלן: גרוס); ידידיה שטרן "תכלית החברה העסקית – פרשנות והשפעות מעשיות" משפטים לב 327 (התשס"ב)). התכלית הכלכלית של החברה היא עקרון-על מנחה בדיני החברות, אשר בהתאם אליו יש ליצוק תוכן למונח "טובת החברה", להגדיר מהם האינטרסים של החברה, ולהעריך האם מעשה זה או אחר פוגע באינטרסים אלה או שהוא משרת אותם (ראו: גרוס, בעמ' 124-123; וכן ע"א 3379/06 ברנוביץ נ' נתנזון, פסקה כ"ב (4.3.2008); וביחס לתוכנה של חובת האמונים של נושאי משרה כלפי החברה: גושן ואקשטיין, בעמ' 225-224). תכלית זו משליכה גם על השאלה האם לחברה בע"מ יכול להיגרם נזק שאינו ממוני. בראי דברים אלה, לטעמי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. החברה בע"מ היא כאמור מכשיר משפטי מלאכותי שמטרתו היא השאת רווחים באמצעות פעילות עסקית. היא אינה קיימת כדי לצבור הערכה חברתית או כבוד, ואף לא ניתן להקימה לטובת מטרה פוליטית, חברתית או דתית אחרת – אלא שכאמור היא נועדה על פי דין בכדי לייצר עודף כלכלי ולהשיאו. חיזוק תדמיתה של החברה בעיני צדדים שלישיים עשוי אפוא אף הוא להיות אמצעי המשרת את תכליתה הכלכלית של החברה. על כן, ממילא כל פגיעה בחברה, ובפרט פגיעה בדימויה הציבורי, תיתפס כ"נזק" (כהגדרתו בסעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) רק ככל שהיא פוגעת – ישירות או בעקיפין – באינטרס הכלכלי שלה. זאת, כפי שאבהיר בהמשך, בשונה מצורות התאגדות אחרות, שלא נועדו למטרות רווח גרידא, שלגביהן הפגיעה בשמן הטוב עשויה להסב נזק לא-ממוני שיתבטא בפגיעה בקידום המטרות החברתיות שלהן. חברי סבור כי "פגיעה במוניטין ובמעמדו הציבורי של תאגיד הופכת אותו לאטרקטיבי פחות – גם כאשר אינה מסבה לתאגיד שום הפסד בעל אופי ממוני" (פסקה 41 לחוות דעתו). דברים אלה מעוררים לטעמי קושי ככל שמדובר בחברה בע"מ. מוניטין הוא בראש ובראשונה נכס קנייני בעל שווי כספי; ולכן פגיעה במוניטין, בשונה מעוגמת נפש, הוכרה כנזק ממוני – הגם שיש קושי לכמת אותו ולהגדיר אותו באופן ממצה (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא(5) 241, 259 (1997); יהושע ויסמן דיני קניין – חלק כללי 361-360 (1997); ע"א 3136/17 פקיד שומה רמלה נ' פליינג קרגו בע"מ, פסקה 37 (20.3.2019)). פגיעה בדימוי הציבורי ובמוניטין של חברה בע"מ אכן עשויה להסב לה נזק כלכלי בדרכים שונות, בין היתר למשל אם היחס כלפיה ישתנה לרעה מצד קהל לקוחותיה או ספקיה, הקהילה העסקית, עובדים פוטנציאליים וכיוצא באלה. נזקים אלה ואחרים, המתבטאים בפגיעה בפעילותה העסקית של החברה וברווחיה, נכללים בקטגוריה הרחבה של "נזק ממון". אולם ככל שנמצא כי הפרסום הפוגעני על אודות החברה לא הסב לה כל נזק שכרוך בהפסד כלכלי, אינני סבורה כי ניתן להתייחס לשמה הטוב של החברה כשלעצמו כבעל ערך עצמאי עבורה, באופן שאינו תלוי בערכו הכלכלי – כך שפגיעה בו עשויה להיחשב כנזק לחברה גם אם אין לכך כל ביטוי שהוא ב"שורת הרווח" שלה. במילים אחרות, אם נגרם נזק לשם הטוב של חברה, ואם אין מחלוקת שלנזק הזה אין כל השלכה על תכליתה של החברה – שהיא השאת רווחיה, הרי שאין מדובר בנזק שהוא בר-פיצוי. מסקנתו של חברי מתבססת על כך שדיני הנזיקין בכלל ודיני לשון הרע בפרט אינם שוללים לשיטתו את האפשרות לפסוק פיצויים בגין נזק לא ממוני לתאגיד מסחרי. זאת, בהינתן הגדרת "נזק" בסעיף 2 לפקודת הנזיקין; ובהיקש מהאפשרות הנתונה לתאגיד לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. לטעמי, גם אם אלה הם אכן פני הדברים, דיני החברות – ובפרט תכלית החברה בע"מ כפי שהיא מוגדרת במסגרתם – הם שחוסמים את הדרך לפסוק לטובתה פיצוי בגין אינטרס בלתי-ממוני, שכן כפי שהבהרתי – לחברה בע"מ לא יכול להיגרם "נזק" שאינו נזק בעל השלכה כלכלית. חברי התייחס בדבריו למספר שיקולים נוספים בשלהם הוא סבור כי חרף האמור לעיל יכולה גם חברה בע"מ בנסיבות מתאימות לתבוע פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. ראשית, חברי ציין כי לשון הרע הפוגעת בשמו הטוב של התאגיד פוגעת בעקיפין גם באנשים בשר-ודם העומדים מאחוריו – הם בעלי מניותיו והמנהלים שלו. הוא מבהיר כי פגיעה בשם הטוב של התאגיד המסחרי הופכת את ההתאגדות והעבודה בו לפחות אטרקטיביות מבחינתם, גם כאשר היא אינה כרוכה בכל הפסד כלכלי מבחינת התאגיד. ואולם, ככל שהפגיעה בה מדובר היא פגיעה ביחידים העומדים מאחורי התאגיד בלבד, נראה כי הדרך הנכונה להשיב את המצב לקדמותו היא באמצעות תביעה שתוגש על ידי אותם יחידים – ולא על ידי התאגיד עצמו. הפסיקה הכירה בכך ש"פרסום הנוגע לתאגיד יכול, באופן עקרוני, לפגוע גם בשמם הטוב של נושאי משרה באותו תאגיד", באופן שיקים לאחרונים עילת תביעה, וזאת בלא תלות בקיומה של עילת תביעה לתאגיד עצמו (ע"א 1351/06 ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקה מ"ד (17.9.2007)). ככל שהמסר הפרסומי הנוגע לתאגיד הכתים את שמם של אותם היחידים המזוהים עם התאגיד או גרם להם לפגיעה אחרת, הם רשאים להגיש תביעה בעילה של לשון הרע בקשר לפגיעה זו – בגדרה אין חולק שניתן יהיה לתבוע גם פיצוי בגין נזק שאינו ממוני (אורי שנהר דיני לשון הרע 231-230 (מהדורה שנייה, 2024); ראו והשוו, בהקשר של נזק לא ממוני שנגרם לבעל תפקיד בעקבות הפרת חוזה עם תאגיד, ראו: ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פסקה 32 (11.11.2010)). הגשת התביעה על ידי בעל התפקיד שנגרם לו נזק היא הולמת יותר – הן בהינתן התכלית התרופתית שבבסיס דיני לשון הרע ועקרון השבת המצב לקדמותו (עניין נודלמן, בפסקה 52); הן בראי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת שלפיו החברה כשרה לשאת בכל זכות וחובה בנפרד מבעלי המניות ונושאי המשרה בה (סעיף 4 לחוק החברות). משכך, אינני סבורה כי בנסיבות בהן התאגיד איננו הניזוק הישיר ולמעשה לא נגרם לו כל נזק, יש לו עילת תביעה המבוססת על נזקם של בעלי התפקיד בו. נימוק נוסף אליו מפנה חברי הוא העובדה שהיעדר פגיעה ממונית בנקודת זמן בראשיתית, אינו מחסן את התאגיד מפני ספיגת הפסדים ממוניים בעתיד לבוא, אחרי הטמעת המסר השלילי אודותיו על ידי הציבור. לטעמי, גם נימוק זה אינו מצדיק את המסקנה שאליה הגיע חברי. ככל שיש צפי לנזק ממוני עתידי לתאגיד, ניתן לחייב את המזיק גם בנזק כזה – הגם שהערכת הנזק העתידי הצפוי לתאגיד כרוכה מטבעה בחוסר ודאות (בדומה לכל נזק עתידי אחר שהוא בר-פיצוי; ראו, למשל: רע"א 4932/97 אסרף נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נג(5) 129, 138 (1999)). הקושי בהערכתו של נזק ממוני בטווח הארוך הוא קושי שניתן לפתור אותו במספר אופנים, ובכלל זה באמצעות תביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע (שהיא אפשרית גם לגבי תאגיד כפי שחברי הסביר בפירוט) (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור, פסקה 60 (22.7.2015)). סיכומה של נקודה זו – אני סבורה כי ככלל חברה בע"מ, כתאגיד שמטרתו היחידה היא השאת רווח, אינה יכולה לתבוע פיצוי בגין פגיעה בשמה הטוב שאין לה כל השלכה ממונית עליה, וזאת בשונה ממסקנתו של חברי. התאגיד נושא הבקשה שלפנינו אינו מפלגה פוליטית וגם לא חברה בע"מ – אלא אגודה שיתופית. את השאלה הנוגעת לאפשרות של תאגיד לתבוע בגין נזק לא ממוני, יש לבחון אפוא לגביה, על כלל המאפיינים של צורת ההתאגדות האמורה. על פי סעיף 4 לפקודת האגודות השיתופיות, אשר כותרתו היא "מטרותיהן של אגודות", אגודה שתוכל להירשם על פי הפקודה היא אגודה שמטרותיה הן "טיפוח החסכון, עזרה עצמית ועזרת גומלין בין אנשים בעלי אינטרסים כלכליים משותפים, כדי להביא לידי שיפור תנאי חייהם, עסקיהם ושיטות הייצור שלהם, או אגודה שנתכוננה כדי להקל על פעולותיהן של אגודות כאלה...". בית משפט זה הדגיש בעבר כי בשונה מחברה המסחרית – תכליותיה של האגודה השיתופית אינן מתמצות באינטרס כלכלי בלבד, בקבעו כי "החברה והאגודה השיתופית הינן גופים משפטיים שנועדו לעשות רווחים. אך בהבדל מחברה בע"מ, המבוססת על קשר רכושי בין החברים, האגודה השיתופית היא מבנה חברתי המבטא דרך חיים. באגודה השיתופית מושם הדגש על הקשר האישי ההדוק בין החברים..." (ע"א 5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט(2) 419, 425 (1995); להרחבה בנוגע למאפייניה של האגודה השיתופית, ראו: חיים נועם ועופר נועם אגודות שיתופיות – הלכות ופסיקה 31-25 (מהדורה רביעית, 2020); ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד ס(2) 277, 284-283 (2005)). נקל אפוא לראות כי האגודה השיתופית היא תאגיד שונה באופן מהותי מחברה בע"מ בכך שמטרותיה אינן מוגבלות להשאת רווחי חבריה. מדובר בתאגיד שנועד גם כדי לקדם עזרת הדדית בין חברי האגודה, לשפר את תנאי חייהם ולקדם חיי קהילה המבוססים על שיתוף, אחריות ושוויון. בהתייחס לתאגיד כזה, ניתן להניח כי גם פגיעה שאיננה מגולמת בהפסד ממוני עשויה להסב לו נזק – שכן היא עשויה לפגוע בכושרו לקדם את מטרותיו החברתיות והקהילתיות. ואכן, במקרה דנן, הנזקים להם טענה המשיבה הם נזקים מסוג זה. כך, בתי משפט קמא קבעו כי הפרסומים שיבשו את מרקם החיים הפנימי במושב; יצרו שסע עמוק בין חברי האגודה; ופגעו בנכונותם של חברי האגודה ליטול חלק בפעילות הקהילתית השוטפת ולשמש כחברים בוועד האגודה בשל החשש כי יחוו השמצות דומות. מדובר אם כן בפגיעה ברורה בשותפות הדדית בין חברי האגודה, בלכידות הקהילתית בה ובכושרה להתנהל לטובת רווחת חבריה – פגיעה שאף בהנחה שאין לה השלכה ממונית על האגודה, היא מסבה לה נזק בהגשמת מטרותיה. אשר על כן, בכפוף להערות שנרשמו לעיל, אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי שלפיה אין מקום להתערב במסקנותיהן של הערכאות דלמטה – וכי דין הערעור להידחות. רות רונן שופטת השופטת יעל וילנר: 1. אני מסכימה לעיקרי פסק דינו של חברי, השופט א' שטיין. כידוע, חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן גם: החוק), נועד לקבוע נקודות איזון בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי (ראו, למשל: בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פס' 16 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (26.7.1999)); ומאפשר פסיקת פיצוי על נזקים שנגרמו כתוצאה מפגיעה בשם טוב (יוזכר, כי הגדרת "נזק" בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] כוללת "אבדן או חיסור" של "שם-טוב"). דרך המלך לפסיקת פיצוי לפי החוק על נזקים כאמור עוברת בסעיף 7 לחוק, אשר כורך את פסיקת הפיצוי בהוכחת הנזק הנטען. לצד זאת, סעיף 7א לחוק מאפשר פסיקת פיצוי כאמור ללא הוכחת נזק, אך סכום הפיצוי שניתן לתבוע מכוחו מוגבל. 2. כפי שציינתי באחת הפרשות, בבסיסו של סעיף 7א לחוק מונחת "תפיסת המחוקק, שלפיה עצם הפגיעה בזכות לשם טוב כתוצאה מפרסום לשון הרע גורמת נזקים שקשה, באופן אינהרנטי, להוכיח" (רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני, פס' 12 לפסק דיני (6.10.2022) (להלן: רע"א 2855/20)). אם כן, תכליתו של סעיף זה היא לסייע לנפגע להתגבר על הקשיים הכרוכים בהוכחת נזקים מסוג זה, שהם בלתי ממוניים בעיקרם (יוזכר, כי "נזק ממון" מוגדר בפקודת הנזיקין בתור "הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים"). יחד עם זאת, כבר נפסק כי סעיף 7א לחוק אינו שולל את האפשרות לפסוק פיצוי בגין נזק בלתי ממוני כאמור גם מכוח סעיף 7 לחוק, שאינו קובע תקרה לסכום הפיצוי אך דורש את הוכחת הנזק הנטען (ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.2008)). 3. כאמור בחוות דעתו של חברי, השופט א' שטיין, בשים לב לכך שהחוק מגדיר "אדם" בתור "יחיד או תאגיד", בית משפט זה כבר פסק כי ניתן לפצות תאגיד על פגיעה בשמו הטוב ללא הוכחת נזק, מכוח סעיף 7א לחוק (רע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ (4.8.2016) (להלן: עניין פלבסקי)). אם כן, בהינתן שכמובהר לעיל, סעיף 7א לחוק נועד, בעיקרו של דבר, לסייע לנפגע להתגבר על קשיים להוכיח נזק בלתי ממוני כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב – איני סבורה כי יש בסיס כלשהו להחריג דווקא תאגידים מהכלל, שלפיו בתביעת פיצוי על נזק בלתי ממוני, הנפגע רשאי לנסות ולהוכיח את נזקו גם מכוח סעיף 7 לחוק (ראו עניין שרנסקי לעיל). 4. המסקנה מכל האמור, היא כי הן סעיף 7 לחוק הן סעיף 7א לחוק מאפשרים לנפגע, ובכלל זה לתאגיד, לתבוע פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב. 5. לבסוף, אשר למחלוקת שנפלה בין חבריי, השופט א' שטיין והשופטת ר' רונן, בשאלה אם יש להחריג מהמסקנה האמורה תאגידים שתכליתם העיקרית היא כלכלית-מסחרית – איני רואה לקבוע מסמרות בסוגיה זו במקרה דנן. זאת, משהמשיבה אינה תאגיד מהסוג האמור, וממילא הכרעה בשאלה הנ"ל איננה נדרשת בענייננו. יחד עם זאת, אף בהנחה שאין מניעה אפריורית שתאגידים מסוג זה ינסו להוכיח כי נגרם לשמם הטוב נזק לא ממוני, אעיר כי מטבע הדברים, אופי התאגיד ותכליותיו עשויים להשפיע על מאפייני נזקיו ועל האפשרות להוכיחם. כפי שכבר הדגשתי ב-רע"א 2855/20, "קיים קושי מובנה להוכיח בכלים ה'רגילים' של דיני הנזיקין את נזקי הפגיעה הטיפוסית בזכותו של אדם לשם טוב כתוצאה מלשון הרע, ואומדן הנזק בהקשר זה הוא עניין המסור, ממילא, להערכת בית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה הפרטני, בשים לב לתכלית החקיקה הרלוונטית ולמעמד הערך הנפגע" (פס' 17 לפסק הדין); ויוזכר, כי "אדם" לפי החוק הוא "יחיד או תאגיד". יעל וילנר שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏י"ח בחשון התשפ"ו (‏9.11.2025). יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת