מדינת ישראל נ. גבי בן יצחק דהן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 414/02 ע"פ 563/02 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש המערערת בע"פ 414/02 והמשיבה בע"פ 563/02: מדינת ישראל נגד המשיב בע"פ 414/02 והמערער בע"פ 563/02 גבריאל בן יצחק דהן ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 6.12.01 בת"פ 8029/01 שניתן על-ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי תאריך הישיבה: כ"ה באלול תשס"ב (2.9.02) בשם המערערת בע"פ 414/02 והמשיבה בע"פ 563/02: עו"ד מ' חדד בשם המשיב בע"פ 414/02 והמערער בע"פ 563/02: עו"ד מ' גבאי בשם שירות מבחן למבוגרים: גב' ב' וייס פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: המשיב לערעור המדינה (ע"פ 414/02, להלן: המשיב) הורשע על-פי הודאתו בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(1)(ב) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי גזר עליו שמונה שנות מאסר, שש מתוכן מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. המדינה מערערת לפנינו על קולת העונש, ואילו המשיב (בע"פ 563/02) מערער לפנינו על חומרתו. המעשה בתמצית: על רקע דין ודברים בינו לבין אשתו (להלן: המתלוננת) תקף המשיב את המתלוננת. הוא הלם בה באגרופיו שוב ושוב, ובאכזריות רבה, וגרם לה לחבלות חמורות באזור הפנים, הראש, הצוואר, בית החזה, אצבעות כף היד השמאלית, וכן לפצעי קרע באפרכסת האוזן הימנית ולדימומים בשפתיים. כתוצאה מן המהלומות שספגה מאגרופיו של המשיב התמוטטה המתלוננת, נפלה על ריצפת הדירה ואיבדה את הכרתה, כשדם שותת משתי אוזניה. המשיב הניח אותה במצבה זה, החליף את בגדיו, נעל את הדירה והלך לעבודתו. שיחק לה מזלה של המתלוננת ובנם הקטין של בני הזוג חזר הביתה. הוא גילה את אימו כשהיא מוטלת על הריצפה, שותתת דם ומחוסרת הכרה, והזעיק עזרה. המתלוננת אושפזה בבית-חולים למשך כשבועיים ולאחר מכן נזקקה גם לטיפול רפואי במסגרות אחרות. משנעצר המשיב כפר, תחילה, במעורבותו בגרימת החבלות הקשות למתלוננת. אך במהלך החקירה הוא התרצה, הודה במעשים ועל יסוד הודייתו, עליה חזר גם בפני בית המשפט בפתח משפטו, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירה בה הואשם וגזר עליו את עונשו. בית המשפט המחוזי היה ער לחומרתה הרבה של העבירה ולחומרת הנסיבות שבגדרן בוצעה. בין היתר צוין בגזר הדין, כי "אך כפסע היה בין חיי המתלוננת למותה ורק תודות לטיפול הרפואי החלימה המתלוננת מהפגיעות במוחה ובגופה". כן צוין, כי הרשעתו של המשיב בעבירה האמורה אינה הרשעתו הראשונה בתקיפת המתלוננת וכי גיליון הרשעותיו הקודמות תומך בגרסתה בדבר האלימות שהייתה מנת חלקה לאורך כל שנות נישואיהם. בית המשפט המחוזי ציין כי העונש המירבי לעבירה שבה הורשע המשיב הוא עשרים שנות מאסר וכי תקופת המאסר המזערית שבידו להטיל על המשיב כמאסר בפועל היא ארבע שנים. בקשת המדינה בטיעונה לעונש הייתה לגזירת עונש מאסר בפועל לתקופה של עשר שנים לפחות, ואולם בית המשפט סבר כי בקביעת העונש יש להתחשב גם בנסיבותיו האישיות של המשיב וכן בכך שלמתלוננת לא נותרו נכות או מום כתוצאה מן התקיפה הקשה. בערעורה לפנינו טענה באת-כוח המדינה, כי בית המשפט המחוזי מדד את עונשו של המשיב מסף העונש המינימלי, שעל-פי הדין רשאי היה לגזור עליו; בעוד שעל-פי הנסיבות ראוי היה שימדוד את עונשו מן העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירה האמורה. הסניגור, שכאמור הגיש ערעור על חומרת העונש, הגביל את טיעונו לנימוקים שנועדו לשכנענו שלא להתערב בעונש המאסר שנגזר על המשיב בבית המשפט המחוזי; בכלל אלה: גילו של המשיב, שהוא כבן חמישים, מצב בריאותו הלקוי, העובדה שבעקבות המעשה התגרשו בני הזוג וכן החשש שאם יוחמר עונשו על-ידי בית-משפט זה, יתקשה המשיב לשוב ולהשתלב בחברה לאחר שחרורו מן המאסר. נתנו את דעתנו לטענות הפרקליטים וכן עיינו בתסקירי שירות המבחן אודות המשיב שהוגשו לבית המשפט המחוזי ולבית-משפט זה. אנו סבורים כי ערעור המדינה בדין יסודו. תיאור מעשיו של המשיב, כפי שהובא לעיל, מחייב מתן ביטוי עונשי חמור וברור מזה שניתן לו בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. המדובר בתקיפה אלימה ואכזרית ובזניחתה של המתלוננת במצב של חוסר הכרה. מן החומר שלפנינו נובע כי עד לשובו של בנה הקטין הביתה הייתה המתלוננת מוטלת על ריצפת הדירה כשהיא מחוסרת הכרה ושותתת דם וקשה להעריך כיצד היה הדבר מסתיים אלמלא חולצה מן הדירה מבעוד מועד והועברה לבית-חולים. המשיב, בקור רוח ושוויון נפש בלתי נסבלים, זנח את אשתו במצבה זה ויצא לעבודתו כשהוא לחלוטין אדיש לפגיעה הקשה שגרם לה זה עתה. עונש של שש שנות מאסר בפועל, אף שאיננו עונש קל, איננו נותן ביטוי ראוי לשמו לאכזריות המופלגת שבה בוצעו המעשים ולהתנהגותו של המשיב לאחר המעשים. מתסקירי המבחן נובע כי המשיב עודנו מהווה סכנה לשלומה של המתלוננת, ובגירושי בני הזוג אין כדי להבטיח את שלומה. לא פחות חשוב לציין כי בהענשתן של עבירות מסוג זה יש לייחס משקל רב למסר ההרתעתי כלפי עבריינים בכוח, והעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המשיב איננו נותן ביטוי מספיק לצורך בהרתעת עבריינים אלימים, בעיקר בכל הנוגע לעבירות אלימות בתוך המשפחה. העונש המינימלי שנתבקש מאת בית המשפט המחוזי על-ידי באת-כוח התביעה נראה לנו כעונש מתאים ובנסיבות העניין ראוי היה לבית המשפט המחוזי לאמץ עמדה זו בקביעת העונש. הערעור מתקבל, גר דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל ועל המשיב מוטל בזה עונש מאסר לתקופה של שתים-עשרה שנים, עשר שנים מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על-תנאי, והתנאי הוא כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי. מניין המאסר הממשי מיום מעצרו של המשיב. כפועל יוצא מקבלת ערעורה של המדינה, אנו דוחים את ערעורו של המשיב. ניתן היום, כ"ה באלול תשס"ב (2.9.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 02004140 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il /עכ.