ישי פיין נ. משטרת ישראל, יחידת הסדר מותנה חוף צפון

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4134/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת י' וילנר העותר: ישי פיין נ ג ד המשיבה: משטרת ישראל, יחידת הסדר מותנה חוף צפון עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד יונתן קרמר פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של עתירה זו בבקשתו של העותר, המייצג את עצמו, להורות למשיבה לשנות את עילת סגירת תיק החקירה נגדו (פל"א 214104/2017), מעילת "היעדר ראיות מספיקות" ל"היעדר אשמה". 1. נגד העותר נפתחה חקירה בחשד לעבירת איומים, לאחר שבמהלך חודש מאי 2017, הוגשה נגדו תלונה במשטרה. מהתלונה עלה כי עת שהמתלונן ישב על ספסל עם חברו, ניגש אליהם העותר ושאל את המתלונן "מתי כבר תעבור חצי שנה", תוך שסימן עם ידו על צווארו בתנועת עריפת ראש. בשלב זה שאל אותו המתלונן מה בכוונתו לעשות והעותר ענה כי יפעל בהתאם לחוק בלבד. ונסביר לקורא, כי לעותר ולמתלונן היכרות מוקדמת, כך שבשנת 2016 הוצא בהסכמת הצדדים צו הרחקה הדדי למשך שישה חודשים, ולכך התייחס העותר בדבריו (הגם שבמועד האירוע תוקף צו ההרחקה פג). לאחר דברים אלה, המתלונן התקשר למשטרה ובהמשך אותו יום הגיש תלונתו. בחקירתו, העותר אישר כי ראה את המתלונן ואת חברו וכי פנה אליהם באומרו "מתי תעבור חצי שנה", אך הכחיש כי סימן בידו בתנועה מאיימת. ביום 24.10.2017, תיק החקירה נסגר בעילת "היעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין". 2. העותר הגיש בקשה לשינוי עילת סגירת התיק, וביום 29.11.2017 נתקבלה הבקשה, ועילת הסגירה שונתה ל"היעדר אשמה". המתלונן הגיש ערר נגד ההחלטה, וביקש כי תיק החקירה ייפתח מחדש, בין היתר, בטענה כי בידיו תיעוד וידאו של האירוע, וכי חברו ששהה לצדו בעת האירוע (להלן: העד), לא נחקר. בעקבות זאת, ביום 23.5.2018 נפתח תיק החקירה מחדש, ולאחר כ-4 חודשים, ביום 16.9.2018, נסגר תיק החקירה בשנית בעילה של "היעדר אשמה". המתלונן הגיש ערר נוסף בו שב על טענותיו, וביום 22.11.2018 נפתח תיק החקירה פעם נוספת, שלישית במספר. 3. נציין, כי ביום 11.2.2018, בעקבות סגירת תיק החקירה נגדו בעילה של "היעדר אשמה", הגיש העותר תביעת לשון הרע נגד המתלונן, בטענה כי האחרון הגיש נגדו תלונת שווא. לנוכח ההחלטה מיום 23.5.2018 לפתוח מחדש את תיק החקירה, בית המשפט קיבל את בקשת המתלונן לסילוק התביעה על הסף (ת"א (שלום קצרין) 20809-02-18). בית המשפט קבע, כי "לאור פתיחת תיק החקירה מחדש, מתבטלת עילת סגירתו", ומכך נובע בהכרח כי עילת התביעה מתבטלת גם היא. בתוך כך, המתלונן ואשתו הגישו תביעה שכנגד כנגד העותר, גם כן בעילת לשון הרע, שבה נפסקו פיצויים לזכותם (תביעה זו אף הגיעה לפתחו של בית משפט זה, בבג"ץ 1769/21 פיין נ' רשם האגודות השיתופיות (18.7.2021)). בנוסף נציין, כי ביום 22.11.2018, לאחר שנסגר תיק החקירה פעם נוספת בעילה של "היעדר אשמה", הגיש העותר תביעה נוספת כנגד המתלונן בעילה של לשון הרע. ביום 12.5.2020 הורה בית המשפט על מחיקת התביעה לנוכח פתיחת תיק החקירה מחדש (ת"א (שלום קצרין) 52056-11-18). ביני לביני, הגיש המתלונן בקשה למתן צו הרחקה כנגד העותר. ביום 21.5.2017 נתקבלה הבקשה, ובית משפט השלום בטבריה הוציא צו מניעת הטרדה מאיימת כנגד העותר. ביום 1.6.2017, הומר הצו בהסכמת הצדדים לצו הדדי, שתוקפו למשך חצי שנה. 4. לאחר פתיחת תיק החקירה בשלישית נחקר העד לראשונה ובחקירתו אישר את גרסת המתלונן. כמו כן, המתלונן זומן למסירת עדות נוספת, ועומת עם הבדלים בין התיאור שמסר בשיחת הטלפון למוקד המשטרה, לבין זה שמסר בהגשת התלונה, כך שבשיחה למוקד טען כי העותר איים עליו גם מילולית, ולא רק בתנועה; וכן עומת עם העובדה כי בתיעוד הווידאו שמסר לא נראית תנועה מאיימת מצד העותר. המתלונן השיב, כי ככל הנראה הבין את תנועת העותר באופן מילולי; וכי התנועה המאיימת לא נקלטה במצלמה, שהונחה על הספסל. 5. ביום 2.4.2020, התקבלה החלטה לסגור את תיק החקירה בעילה של "היעדר ראיות מספיקות להעמדה לדין", ובהמשך לכך, העותר הגיש בקשה לשינוי עילת הסגירה ל"היעדר אשמה". ביום 30.9.2020 נדחתה בקשתו על ידי חטיבת התביעות במשטרת ישראל. בתגובה לכך ביקש העותר כי יימסרו לו ההנמקות לדחיית הבקשה, ועל כך נענה כי ההחלטה "ניתנה על סמך חומר הראיות הקיים בתיק, שלאחר בחינתו עולה כי קיים בסיס ראייתי אם כי מכלול הראיות אינו עולה לכדי סיכוי סביר להרשעה במידה הדרושה בהליך פלילי". על החלטה זו הגיש העותר ערר, שנדחה בהחלטת ראשת יחידת ההסדרים המותנים מיום 7.4.2021. 6. מכאן העתירה שלפנינו, בה שב העותר ומבקש את שינוי עילת סגירת התיק בעניינו. העותר טען, בין היתר, כי התלונה שהוגשה נגדו היא תלונת שווא; כי עדויות המתלונן והעד אינן מהימנות; כי ההחלטות שהתקבלו בעניינו לא עומדות בחובת ההנמקה; וכן כי במעשים שיוחסו לו לא נתקיימו יסודות עבירת האיומים (לעניין זה, כיוון לדרישת היסוד הנפשי של כוונה להפחיד או להקניט, ולנסיבה "שלא כדין"). בנוסף טען, כי שינוי עילת הסגירה מעילת "היעדר אשמה" לעילת "היעדר ראיות" פגע באינטרס ההסתמכות והציפייה שלו, וכי מדובר באכיפה בררנית, משמדובר בעבירת איומים מהרף הנמוך. 7. דין העתירה להידחות, בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה. כפי שנטען על ידי המדינה, ההחלטה שהתקבלה תואמת את הנחיית פרקליט המדינה 1.3 "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'העדר אשמה'". גורמי התביעה העריכו כי קיים סיכוי ממשי כי העותר אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו, אך לא ברמה המבססת סיכוי סביר להרשעה, ומשכך, נקבע כי עילת סגירת התיק המתאימה היא "היעדר ראיות מספיקות" (וראו סעיף 14 להנחיה). הלכה ידועה היא, כי לרשויות התביעה מסור שיקול דעת נרחב בכל הנוגע להעמדה לדין פלילי ולסגירת תיק חקירה, ובכלל זאת להחלטה על עילת סגירתו של תיק חקירה. זאת, בין היתר, לנוכח מקצועיותם וניסיונם של מי שעוסקים בהליך מורכב זה של העמדה לדין, ומאחר שבית המשפט אינו משמש כ"תובע-על" או כ"חוקר-על". לכן, לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטה כאמור (וראו, מיני רבים, בג"ץ 807/21 פלוני נ' מחלקת עררים בפרקליטות המדינה, בפסקה 10 והאסמכתאות שם (7.2.2021)). המקרה שלפנינו רחוק עד מאוד מאותם מקרים חריגים שבחריגים, המצדיקים התערבות בשיקול דעתן של המשיבות. יש להצר על כך שנעלמו מעיני העותר, שכאמור מייצג את עצמו, אין ספור פסקי הדין שבהם נדחו עתירות התוקפות את שיקול דעתם של רשויות התביעה לכל אורך ההליך הפלילי. 8. לפני סיום, טוב יעשה העותר אם יחדל להעסיק את בתי המשפט בסכסוך שבינו לבין המתלונן. 9. סוף דבר, שהעתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 4,000 ₪. ניתן היום, ‏כ"ו בחשון התשפ"ב (‏1.11.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21041340_E03.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1