מדינת ישראל נ. אוריאל יצחקי

החלטה בתיק עש"ם 4134/08 בבית המשפט העליון עש"ם 4134/08 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: אוריאל יצחקי ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 9.4.08 בד"מ 144/07 שניתן על ידי עו"ד י' תלרז, עו"ד א' נאות מרקוביץ ועו"ד נ' שמחי תאריך הישיבה: ט"ו באייר תשס"ח (20.5.08) בשם המערערת: עו"ד מ' אומיד בשם המשיב: עו"ד י' קוסטליץ פסק-דין זהו ערעור המדינה על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (אב בית הדין עו"ד י' תלרז, והחברים עו"ד א' נאות-מרקוביץ ועו"ד נ' שמחי), אשר גזר על המשיב את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פסילה משירות המדינה עד לגיל 60 ופסילה ממילוי תפקיד במשרד החוץ לצמיתות, בגין הרשעתו על עבירות לפי סעיפים 17(1)-(4), (6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: החוק). רקע עובדתי 1. המשיב עבד למעלה מארבעים שנה בשירות משרד החוץ הישראלי ומילא שורה של תפקידים דיפלומטיים בנציגויות שונות של המדינה בניכר. בתפקידו האחרון, בין השנים 1993-1997 ובין השנים 2002-2005, שימש המשיב כקונסול וקצין מנהלה בשגרירות ישראל בהאג (להלן: השגרירות). לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הוגש כתב אישום מתוקן נגד המשיב, במסגרת הסדר טיעון. כתב האישום המתוקן אוחז שלושה אישומים ומייחס למשיב עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושתי עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין. המשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן כדלקמן: על-פי עובדות האישום הראשון, בשנת 1995, כאשר המשיב כיהן כקצין מנהלי וקונסול בשגרירות, שהה הוא במועדון לילה בעיר האג יחד עם מספר מעובדי השגרירות, לרבות העובדת ד.ס. (להלן: המתלוננת). המתלוננת והמשיב הגיעו למועדון ברכבו של המשיב מאירוע לעובדי השגרירות. בשלב מסוים, המשיב ביקש לעזוב את המועדון והמתלוננת, שרצתה להישאר במקום, התלוותה אליו למכוניתו על מנת לאסוף את חפציה שנותרו שם. בעודם במכונית, שלח המשיב את ידו בין רגליה של המתלוננת ותפס אותה כשהוא לוחץ בחוזקה על איבר מינה. כמו-כן, ניסה המשיב לנשק את המתלוננת, אשר נאבקה במשיב, שרטה אותו והצליחה להימלט לאחר שהמשיב שרט אותה בצווארה. מספר ימים לאחר האירוע - שעה שהמתלוננת שהתה לבדה באחד מחדרי השגרירות - נכנס המשיב לחדר, אחז בגרונה של המתלוננת ואיים לפגוע בה אם תספר למישהו על מה שאירע. על-פי עובדות האישום השני, במהלך שירותו בהאג הכיר המשיב אדם בשם יעקב גולדובסקי (להלן: גולדובסקי), איש עסקים יהודי המתגורר באוסטריה, ובין השניים נרקמו קשרי חברות. באחת משיחותיהם של השניים, עדכן גולדובסקי את המשיב כי הוא מחזיק בתעודת מעבר במקום דרכון לאומי וכי בקשתו להנפקת דרכון ישראלי נתקלה בקשיים. המשיב הציע לגולדובסקי לפעול להוצאת דרכון עבורו באופן אישי ועשה כן כאשר הוא פועל בניגוד לנהלי משרד החוץ. כך, בין היתר, הורה המשיב לפקידות הקונסולרית בשגרירות להנפיק דרכון עבור גולדובסקי וזאת למרות שבקשה שהגיש המשיב לאישור הנפקת דרכון לגולדובסקי נדחתה. לאחר זמן קצר אמנם ביטל המשיב את הדרכון, אך הוסיף ופנה לעובדת משרד החוץ שהייתה מוכרת לו באופן אישי בבקשה כי זו תאשר את הוצאת הדרכון, תוך שיצר מצג שווא כאילו מדובר באדם שהחזיק בעבר בדרכון. באישום השלישי נטען כי במהלך שנת 2004 הציע המשיב לנציג חברת תובלה – אשר המשיב היה אחראי על הקשר בינה לבין השגרירות במסגרת תפקידו - לבחון אפשרות לייקר את תמחור הצעות המחיר של הובלות שמבצעת החברה עבור השגרירות. כמו-כן, במהלך השנים 2004-2005, במספר הזדמנויות ובמסגרת תפקידו קיבל המשיב מהחברה טובות הנאה כגון הזמנות לצפייה במשחקי כדורגל ומחשב אישי. 2. בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב, על סמך הודאתו, בעבירות המנויות בכתב האישום וגזר עליו את העונשים הבאים בהתאם לעסקת טיעון בין הצדדים: בגין האישום הראשון נגזר על המשיב עונש מאסר בפועל של חמישה חודשים לריצוי על דרך של עבודות שירות; עונש מאסר על-תנאי של 3 שנים לתקופה של 12 חודשים; קנס בסך 10,000 ₪ או שלוש שנות מאסר תמורתו; וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 15,000 ₪. בגין האישומים השני והשלישי נגזר על המשיב עונש מאסר בפועל של חמישה חודשים לריצוי על דרך של עבודות שירות; עונש מאסר על-תנאי של שלושה חודשים לתקופה של שנתיים; וכן קנס בסך 50,000 ₪ (ת"פ 2070/06, כב' השופטת ח' בן-עמי). ההליך בבית הדין למשמעת 3. על רקע האמור לעיל, הוגשה לבית הדין למשמעת תובענה מתוקנת נגד המשיב, במסגרתה נטען כי במעשיו המתוארים לעיל יש משום עבירה על הוראות סעיפים 17(1)-(4) לחוק וכן עבירת משמעת לפי סעיף 17(6) לחוק, הקובע כי עובד המדינה אשר "הורשע על עבירה שיש עימה קלון" עבר עבירת משמעת. יצוין, כי החל משנת 2005 מושעה המשיב מתפקידו בעקבות פתיחת הליכי החקירה בעניינו וכי ביום 21.2.08, טרם מתן פסק הדין בבית הדין למשמעת, הודיע המשיב על התפטרותו ממשרד החוץ. בית הדין קיבל את התובענה והרשיע את המשיב בעבירות המשמעת שיוחסו לו. בית הדין עמד על כך שבין הצדדים במקרה דנן אין מחלוקת שהמעשים בהם הורשע המשיב מצדיקים הרשעה לפי סעיפים 17(1)-(4) לחוק. שכן, במעשים אלו פגע המשיב במשמעת שירות המדינה, הפר את הוראות החוק בכך שלא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה, והתנהג באופן שאינו הולם או הוגן, כנדרש מעובד מדינה. אשר לשאלת הקלון, בית הדין דן בכל אחד מהאישומים בהם הורשע המשיב וקבע כי בנסיבות העניין יש קלון במעשים. בהקשר זה שם בית הדין דגש על מעמדו הבכיר של המשיב בשירות המדינה, לעובדה כי ביצע את העבירות במהלך ובמסגרת תפקידו ולפגם המוסרי הדבק במבצע עבירות מסוג זה. 4. על רקע הרשעה זו, גזר בית הדין את אמצעי המשמעת שיוטלו על המשיב, לאחר ששקל את מכלול השיקולים הצריכים לעניין. בית הדין עמד על אופיים של המעשים בהם הורשע המשיב והחומרה היתרה שיש לייחס להם במסגרת הדין המשמעתי, כמו-גם על תכליתו של הדין המשמעתי. כך, שם בית הדין דגש על העובדה שהמשיב הורשע בביצוע עבירה של מעשה מגונה שעה שמילא תפקיד בכיר של קונסול בשגרירות וכאשר בינו לבין המתלוננת היו פערי כוחות משמעותיים מבחינת מעמדם בשגרירות. לעניין זה התייחס בית הדין לכך שבפסיקה הודגשה החומרה שיש לייחס לעבירות ההטרדה המינית בשירות המדינה, בפרט כאשר מבצען הינו בעל סמכות. אשר לאישום השני והשלישי קבע בית הדין כי גם במעשים אלו יש חומרה מיוחדת. זאת, בהתחשב בכך שהמשיב מעל באמון שניתן בו במסגרת תפקידו ופעל לטובתו האישית או לטובת חבריו. בית הדין הוסיף כי במעשים אלו פגע המשיב פגיעה ממשית בשמו הטוב ובתדמיתו של השירות הציבורי, בין היתר בהתחשב במעמדו הבכיר של המשיב ובעובדה כי שימש נציג רשמי של מדינת ישראל בניכר. לבסוף, שקל בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המשיב, ובכללן גילו, היעדרו של עבר פלילי או משמעתי, תרומתו לשירות המדינה במהלך השנים הרבות בהן הועסק במשרד החוץ, מצבו הבריאותי והעובדה כי אשתו אינה מועסקת והוא המפרנס העיקרי של משפחתו. בהתחשב במכלול השיקולים שפורטו לעיל גזר בית הדין, כאמור, על המשיב את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פסילה משירות המדינה עד להגיעו של המשיב לגיל 60 - דהיינו לתקופה של שנה וחצי - ופסילה לצמיתות ממילוי כל תפקיד במשרד החוץ. לעניין אמצעי המשמעת של פסילה משירות המדינה, ציין בית הדין כי אמצעי משמעת זה הינו ראוי בנסיבות העניין וכי בקביעת משך הפסילה הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב. עוד הוסיף בית הדין כי לאור תרומתו ארוכת השנים של המשיב לשירות המדינה ועל מנת למתן את הפגיעה הכלכלית בו, מוצא הוא לנכון להמליץ כי 80% מזכויות הגמלה להן זכאי המשיב עד להגיעו לגיל 60, קרי בתקופת הפסילה, יועבר לרעייתו (להלן: ההמלצה). 5. לאחר שניתן גזר הדין, פנתה המדינה בבקשה להבהרת ההמלצה האמורה, שכן לטענתה, לפי סעיף 17(1) וסעיף 57 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות) המשיב אינו זכאי לקבל כל גמלה בתקופת הפסילה עד הגיעו לגיל 60. לפיכך טענה המדינה כי המלצתו של בית הדין אינה עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי הקיים ואינה ברת-יישום. בתגובה לבקשה, קבע בית הדין כי על-פי המצב המשפטי הקיים המשיב אכן אינו זכאי לגמלה עד הגיעו לגיל 60 ועל כן לא היה צורך לכלול את ההמלצה במסגרת גזר הדין. עם זאת, קבע בית הדין כי ההמלצה אינה בגדר "טעות סופר" אותה רשאי הוא לתקן ועל כן משעה שניתן גזר הדין אין הוא רשאי לעיין בו מחדש ולשנותו. מכאן הערעור שלפניי. טענות הצדדים בערעור 6. המדינה יוצאת בערעורה הן נגד קולת העונש שנגזר על המשיב, הן נגד המלצת בית הדין. ראשית, טוענת המדינה כי בית הדין הקל עם המשיב מעבר למידה הראויה כאשר פסל אותו משירות המדינה עד להגיעו לגיל 60, קרי למשך כשנה וחצי בלבד. לשיטתה, חומרתן של העבירות בהן הורשע, כמו-גם הקלון שיש בהן, מחייבות פסילה לתקופה ארוכה ומשמעותית של חמש שנים. לעניין זה, מדגישה המדינה את החומרה שיוחסה למעשיו של המשיב על-ידי הערכאות שדנו בעניינו, הן בהליך הפלילי והן בהליך המשמעתי. עוד טוענת המדינה כי בפסילת המשיב משירות לתקופה כה קצרה יש משום שליחת מסר בעייתי לציבור הרחב ולציבור עובדי המדינה, באופן הפוגע בתפקודו של השירות הציבורי ובאמון הציבור בו. זאת, גם בהתחשב בכך שלאור גזר הדין יוכל המשיב לשוב לעבודתו לאחר תום תקופת הפסילה. בהקשר זה מוסיפה באת-כוח המדינה כי אין די בהצהרת המשיב לפיה אין בכוונתו לשוב לעבודה בשירות המדינה, אלא יש צורך בשליחת מסר ברור ומרתיע על-ידי בית משפט זה. המדינה טוענת עוד כי בית הדין נתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב, וזאת על חשבון התכלית הציבורית של הדין המשמעתי. לעניין זה טוענת המדינה כי תקופת הפסילה שגזר בית הדין על המשיב אינה עומדת ברף הענישה שקבע בית משפט זה, אשר במקרים חמורים פחות גזר על נאשמים פסילה משירות המדינה לתקופות משמעותיות יותר. כך למשל, הפנתה באת-כוח המדינה לעניינו של אחיו של המשיב, אשר הורשע בדין משמעתי בלבד בעבירות חמורות פחות ונפסל משירות המדינה לתקופה של ארבע שנים. לדבריה, בית המשפט התייחס לתקופת שירותו הממושכת של המשיב בשירות המדינה כשיקול לקולא, בעוד שבפסיקה נקבע כי זהו שיקול המחייב החמרה עם הנאשם. המדינה טוענת עוד כי לפסילתו של המשיב מעבר לגיל 60 ישנן משמעויות כלכליות ולא רק הצהרתיות. שכן, לפי סעיף 57 לחוק הגמלאות, מי שנפסל משירות לתקופה מוגבלת והינו מעל גיל 60 זכאי לתשלום גמלה בשווי השכר הממוצע במשק בלבד. לבסוף, טוענת המדינה כי בית הדין חרג מסמכותו כאשר המליץ על העברת הגמלה לאשתו של המשיב, שעה שעל-פי חוק המשיב כלל אינו זכאי לגמלה. על כן, עותרת המדינה כי בית משפט זה יבטל את ההמלצה האמורה. 7. בא-כוחו של המשיב טוען, מנגד, כי אין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה באמצעי המשמעת שנגזרו על המשיב. ראשית, טוען הוא כי משמעותו של ערעור המדינה היא ממונית בלבד, שכן הנפקות היחידה שיש לפסילת המשיב משירות המדינה מעבר לגיל 60 הינה גובה הגמלה אותה יקבל. זאת, בהתחשב בכך שהמשיב מוכן לשוב ולהצהיר כי אין בכוונתו לשוב לעבודה בשירות המדינה וכי להצהרה זו יינתן תוקף של פסק דין, באופן אשר ירפא את חששה של המדינה מהפגיעה שתיגרם אם ישוב לעבודתו. בהקשר זה מוסיף בא-כוח המשיב כי בית משפט זה אינו נוטה להתערב באמצעי המשמעת המוטלים על-ידי בית הדין בכלל, ובפרט כאשר מדובר בהחמרה עם עובד המדינה שיש בה כדי לפגוע בזכויותיו הממוניות. שנית, מציין בא-כוח המשיב כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב הם מוצדקים בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה. כך, טוען הוא כי יש מקום להתחשב בדברים החמורים שקבע בית המשפט המחוזי בהליך הפלילי, לפיהם בשל הדרך בה נוהל ההליך נגרם למשיב נזק העולה לאין שיעור על העונש לו הוא ראוי בגין העבירות אותן ביצע. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיב כי יש להתחשב בפער המשמעותי בין עובדות כתב האישום המקורי שהוגש נגד המשיב לבין כתב האישום המתוקן בו הודה המשיב והורשע במסגרת עסקת הטיעון. לטענתו, מכתב האישום המתוקן הושמטו האישומים העיקריים נגד המשיב וקיים ספק אם האישומים שנותרו בו היו מביאים להגשת כתב אישום פלילי מלכתחילה. כמו-כן, הצביע בא-כוחו של המשיב על טעויות עובדתיות שנפלו בהכרעת הדין ובגזר הדין שהובילו את בית הדין לקבוע ממצאים מחמירים יותר לגבי המשיב. כך למשל, וכפי שיפורט בהמשך, טוען בא-כוח המשיב כי במסגרת המעשים נשוא האישום השני לא פעל המשיב להוצאת דרכון לאדם שלא היה זכאי לאזרחות ישראלית אלא פעל לזירוז הליכי הוצאת דרכון בלבד למי שהוכר כזכאי לאזרחות זו. אשר לנסיבותיו האישיות של המשיב, טוען בא-כוחו כי הלה פעל בשירות המדינה במשך שנים ארוכות באופן תקין וללא כל עבירות משמעת, כאשר המעשים נשוא כתב האישום הראשון התרחשו לפני כ-13 שנים. בא-כוח המשיב מוסיף כי המשיב בן 59 ומצבו הבריאותי אינו תקין, בין היתר בשל העובדה כי נפגע בפיגוע. בא-כוח המשיב טוען כי מצבו של המשיב מקשה עליו למצוא עבודה - כפי שאף עולה מחוות-דעת מומחה שבדקה אותו - וגם מטעם זה אין להחמיר עמו ולפגוע בזכויותיו הממוניות. בהקשר זה מבקש בא-כוח המשיב כי במידה וערעור המדינה יתקבל, יורה בית המשפט כי הגמלה לה זכאי המשיב תועבר במלואה לאשתו, וזאת על-פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 62(א) לחוק הגמלאות. דיון הערות מקדימות 8. בפתח הדברים, וקודם שאדרש לערעור גופו, אציין כי בדיון שנערך בפניי הצביע בא-כוחו של המשיב על מספר טעויות עובדתיות שנפלו בהכרעת הדין ובגזר הדין שנתן בית הדין למשמעת. האחת, כי בעוד שבית הדין קבע בעמוד 14 להכרעת דינו כי גולדובסקי היה זכאי לאזרחות ישראלית רק החל משנת 2006, הרי שבפועל היה זכאי הוא לאזרחות כבר בשנת 1993. השנייה, כי שגה בית הדין בקובעו בהכרעת הדין כי לא נגזר על המשיב קנס בשל האישום השני והשלישי, בעוד שבפועל נגזר עליו קנס של 50,000 ₪ אותו אין מחלוקת ששילם. השלישית, כי בניגוד לקביעת בית הדין בעמוד 11 לגזר הדין לא גרמו המעשים נשוא האישום השלישי לנזק לקופת המדינה, שכן הצעתו של המשיב בהקשר זה לא הבשילה לכלל מעשה. באת-כוח המדינה הביעה הסכמתה לתיקון טעויות אלו, ועל כן אני מורה כי הקביעות העובדתיות שתוארו לעיל יבואו תחת הקביעות שנקבעו בהכרעת הדין ובגזר הדין. 9. אשר להמלצת בית הדין בדבר העברת חלק מתשלומי הגמלה לרעייתו של המשיב, עדכן בא-כוח המשיב במהלך הדיון כי מרשו פנה לאחרונה לוועדה רפואית בבקשה שתאשר לו זכאות מוקדמת לגמלה לפי סעיף 17(2) לחוק הגמלאות. לאור עדכון זה, הסכימו הצדדים על הסדר דיוני כדלקמן: המשיב ישלים את פנייתו לוועדה הרפואית. אם הוועדה תמליץ לאשר למשיב זכאות מוקדמת לגמלה, הרי שלמשיב תקום זכות על-פי חוק לקבלת גמלה עובר להגיעו לגיל 60 ובמצב דברים זה לא תעמוד המדינה על ערעורה ככל שהוא נוגע להמלצת בית הדין. אם הוועדה הרפואית תידחה את הבקשה, יוותר המשיב על יישום המלצת בית הדין בעניינו. לאור הסכמה זו, מתייתר הדיון בהמלצת בית הדין והערעור שלפניי מופנה כל כולו נגד תקופת הפסילה משירות המדינה שגזר בית הדין על המשיב. פסילת המשיב משירות המדינה 10. לאמצעי המשמעת המוטלים על עובד המדינה תכלית כפולה - האחת, מניעת הפגיעה בתפקודו של השירות הציבורי ושמירה על אמון הציבור בו; השנייה, שליחת מסר מרתיע אשר ימנע מעובדים אחרים לבצע מעשים דומים (עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463, 480-479 (2001), להלן: עניין פודלובסקי; עש"מ 7111/02 נציבות שירות המדינה נ' אשואל, פ"ד נז(1) 920, 927-926 (2003); ער"מ 10240/02 עראף נ' עיריית חיפה (לא פורסם, 10.8.2003)). בכך שונה הדין המשמעתי מהדין הפלילי. בעוד שתפקידו של זה האחרון הינו ענישתי בעיקרו, הרי שמטרתו של הדין המשמעתי הינה מניעתית בעיקרה, וביסודה עומדת תדמיתו של השירות הציבורי (ראו למשל: עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93 (1998), להלן: עניין כתב; עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' ברוכין, פ"ד נד(3) 694, 704-703 (2000), להלן: עניין ברוכין). לצד זאת, שומה על בית הדין לגזור את עונשו של הפרט באופן מידתי, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות. בהתאם לכך, נקבע כי בעת גזירת אמצעי משמעת על בית הדין להתחשב בין היתר, בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, בעוצמת חומרתה של עבירת המשמעת ובנסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו למשל: ער"מ 8372/05 גבריאלוב נ' עיריית תל אביב-יפו (טרם פורסם, 14.3.2006); עש"מ 3666/06 אסדי נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם, 7.11.2007), להלן: עניין אסדי). 11. כידוע, בית משפט זה יתערב באמצעי המשמעת שהוטלו על עובד על-ידי בית הדין רק במקרים בהם גזר הדין אינו מידתי וחורג מהראוי בנסיבות העניין, או שנפלה בו טעות משפטית (ראו למשל: עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 480 (2004); עש"מ 2868/04 שמיאן נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 4.7.2004); עש"מ 2192/06 רחמני נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם, 5.4.2007)). ערעור המדינה מופנה נגד משך הפסילה משירות המדינה שגזר בית הדין על המשיב. על מנת לבחון האם בית הדין שקל נכונה את מכלול האינטרסים הצריכים לעניין יש להידרש, כאמור, לחומרת העבירות בהן הורשע המשיב, לנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולנסיבותיו האישיות של המשיב. אשר לחומרת העבירות, אין חולק כי המעשים בגינם הורשע המשיב - ביצוע מעשה מגונה ועבירות של מרמה והפרת אמונים - הינם מעשים בעלי חומרה יתרה. בית משפט זה חזר ועמד על החומרה שיש בביצוע עבירות של מעשה מגונה והטרדה מינית בשירות הציבורי, בפרט כאשר המבצע הינו דמות בעלת סמכות ומחזיק בתפקיד בכיר (ראו למשל: עניין פודלובסקי; עניין ברוכין, בעמ' 712-709; עש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נה(2) 830 (2001); עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד נז(3) 817 (2003); עש"מ 10088/02 בצון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.2003)). כאלה הם פני הדברים גם לגבי המעשים של מרמה והפרת אמונים. אכן, כפי שציין בית הדין בגזר דינו, במעשים אלו מעל המשיב באמון שניתן בו על-ידי הממונים עליו, תוך ביצוע מעשים בניגוד עניינים ולטובתו האישית. בפרט אמורים הדברים נוכח מעמדו הבכיר של המשיב במשרד החוץ ותפקידו כנציג בכיר של ישראל בניכר. המשיב נמצא בחזית השירות הציבורי ועל כן יש באופן בו הוא מבצע את תפקידו כדי להשליך על פני השירות הציבורי מפנים ומחוץ. בית משפט זה חזר והדגיש את נורמות ההתנהגות הגבוהות המחייבות את עובד המדינה הבכיר - הן כמי שנותן דוגמא אישית לעובדים תחתיו, הן כלפי הבאים איתו במגע במסגרת תפקידו (ראו למשל: עש"מ 4123/95 אור נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, 191 (1996); עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 679-678 (1998);עש"מ 3446/05 מדינת ישראל נ' דראושה, סע' 5 לפסק הדין (לא פורסם, 28.6.2005); עניין אסדי, בסע' 14). חומרתם של מעשים אלו מצדיקה פסילתו של המשיב מעבודה בשירות המדינה. יפים לעניין זה הדברים שאמרה כב' השופטת (כתוארה דאז) בייניש: "כמו הפיטורין, גם הפסילה משירות המדינה נובעת מאותה תכלית של הגנה על השירות הציבורי מפני עובדים שסטו מדרך הישר. כאשר העובד מפר במעשיו את הנורמות המחייבות בשירות המדינה ומועל באמון שניתן בו, הרי שיש מקום לקבוע - בנסיבות המתאימות, ועל-פי חומרת העניין - כי עובד זה יפוטר ואף כי יהיה פסול מלשוב ולשרת בשירות המדינה. אמצעי הפסילה מהשירות נחוץ אפוא כדי לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי, על תדמיתו ועל אמון הציבור בו. לצורך תכלית זו אמצעי הפסילה הוא ראוי ומקובל" (עש"מ 3789/04 ציפורי נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נט(1) 721, 724 (2004), להלן: עניין ציפורי). ראו גם: עניין כתב, בעמ' 94-93). 12. מנגד, יש לתת את הדעת לנסיבותיו האישיות של המשיב. הלה הינו אדם בן 59, אשר נשא בתפקידים שונים בשירות המדינה במשך 40 שנים, כאשר במרבית הזמן פעל לשביעות רצון הממונים עליו ולחובתו אין כל עבר פלילי או משמעתי. כמו-כן, למרבה הצער נפגע המשיב בפיגוע התאבדות, באופן שמצבו הבריאותי אינו שפיר. על כן, ובהתחשב בגילו של המשיב, נראה כי יקשה עליו לשוב לעבודה במסגרת כלשהי. כמו-כן, יש לתת משקל לנסיבותיו המיוחדות של המקרה. בענייננו, מוכן המשיב להצהיר כי אין בכוונתו לשוב לעבודה במסגרת שירות המדינה וכי להצהרה זו יינתן תוקף של פסק דין. לטעמי, על אף שאין בהצהרה זו כדי לייתר את הצורך בהטלת אמצעי המשמעת של פסילה משירות המדינה, יש בה כדי להשפיע על משך הפסילה שנקבע על-ידי בית הדין (השוו לעניין זה: עש"מ 10566/02 מדינת ישראל נ' גרינבויים (לא פורסם, 23.3.2003)). בנוסף, בהתחשב באמור לעיל מצאתי שיש טעם מסוים בטענת בא-כוח המשיב לפיה בנסיבות העניין יש לתת את הדעת על הפגיעה בזכויות ממוניות של המשיב כתוצאה מהארכת משך הפסילה. אכן, לפסילת העובד משירות המדינה ישנן השלכות ממוניות, שכן על-פי סעיף 57 לחוק הגמלאות לא תשולם לעובד שנפסל לתקופה מוגבלת גמלה לתקופת הפסילה ואם מלאו לו 60 שנים, תשולם לו גמלה בשיעור השכר הממוצע במשק בלבד. בית משפט זה קבע כי אף ביסודה של הפגיעה הממונית בעובד עומדת תכלית ראויה, היא הרתעת עובדים אחרים מביצוע מעשים דומים והענשת עובד שסרח. עם זאת, נקבע כי: "הפגיעה בזכויותיו הממוניות של העובד היא פגיעה כואבת במיוחד, ולפיכך יש להיזהר ולבחון בקפידה את הפעלת האמצעי של פגיעה בזכויות ממוניות שצבר העובד בשנות עבודתו" (עניין ציפורי, בעמ' 726. כן ראו לעניין זה: ער"מ 4247/07 עיריית חיפה נ' שורקי (טרם פורסם, 27.6.2007); עש"מ 978/03 בנדקובסקי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם)). 13. בסיכומם של דברים, ולאחר ששקללתי את כל השיקולים שתוארו לעיל, מצאתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו. תקופת הפסילה שגזר בית הדין על המשיב הינה על הצד הנמוך של העונשים הנוהגים בפסיקת בית המשפט (השוו למשל: עש"מ 10088/02 בצון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.2.2003); עש"מ 2528/06 מדינת ישראל נ' דראושה (טרם פורסם, 24.9.2007)). בהתחשב באופיים החמור של המעשים בגינם הורשע המשיב ובמעמדו הבכיר בעת ביצועם, מצאתי כי תקופת פסילה קצרה זו אינה משקפת די הצורך את האינטרס הציבורי שבשמירה על דמותו ותפקודו של השירות הציבורי. לצד זאת, וכפי שציינתי בהרחבה לעיל, אין להתעלם מהנסיבות האישיות של המשיב במקרה דנן, בכללן העובדה כי לא ישוב לעבודתו במסגרת שירות המדינה וההשלכה הממונית של הגדלת משך הפסילה. אכן, בית משפט זה אינו נוטה בדרך כלל לפגוע בזכויות ממוניות של עובד (ראו למשל: עש"מ 10501/02 שאהין נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 5.5.2003)). ואולם, כבר נקבע כי לאור תכליותיו של הדין המשמעתי, יש לתת לנסיבותיו האישיות של המשיב משקל יחסי בלבד (ראו למשל: עש"מ 4350/06 מדינת ישראל נ' רון (טרם פורסם, 4.6.2007)). לאור כל האמור, בבחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין אני סבורה כי בהותרת משך הפסילה על כנו יפגע אינטרס הציבור במידה כזו המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בגזר הדין. עם זאת, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב ובכך שבית המשפט שלערעור אינו נוטה למצות את הדין עם נאשמים, מצאתי לקבל את ערעור המדינה בחלקו ולהעמיד את תקופת הפסילה שנגזרה על המשיב משירות המדינה על שלוש שנים. למען הסר ספק, יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. ניתן היום, כ"א בתמוז תשס"ח (24.7.08). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08041340_B01.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il