היועמ"ש נ. ב.ג. פיננסינג בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3105/93 ע"א 4132/93 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט י' זמיר המערער: היועץ המשפטי לממשלה נ ג ד המשיבות: 1. B.G. Financing Ltd. 2. B.G. Assistance Ltd. 3. המועצה הישראלית לצרכנות 4. הרשות המרכזית לצרכנות ערעור על החלטה של בית הדין לחוזים אחידים מיום 13.4.93 בתח"א 4/89; וערעור על החלטה של בית הדין לחוזים אחידים מיום 8.6.93 בתח"א 1/92 תאריך הישיבה: י' בניסן תשנ"ז (17.4.97) בשם המערער: עו"ד א' מאיר בשם המשיבות 1-2: עו"ד א' סגל פסק-דין השופט י' זמיר: 1. חוק החוזים האחידים, התשמ"ג1982- (להלן - החוק) מעמיד אפשרות בידי ספק (שהוא, לפי סעיף 2 לחוק, מי שמציע שהתקשרות עמו תהיה לפי חוזה אחיד) לפנות אל בית הדין לחוזים אחידים (להלן - בית הדין), המוקם בחוק, ולבקשו "לאשר שאין תנאי מקפח בחוזה אחיד שהוא מתקשר או מתכוון להתקשר על פיו עם לקוחות" (סעיף 12(א) לחוק). ומהו תנאי מקפח? תשובה לכך ניתנת בסעיף 3 לחוק, המגדיר "תנאי מקפח" כך: "תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות". נתן בית הדין אישור שאין תנאי מקפח בחוזה אחיד, צומחת מכך תועלת לספק, כפי שנקבע בסעיף 14(ב) לחוק: "בתקופת תקפו של אישור לא תישמע בבית הדין טענה שיש בחוזה האחיד תנאי מקפח, ולא תישמע טענה כזאת בבית משפט לגבי חוזה שנכרת לפי אותו חוזה אחיד, אף אם נכרת לפני מתן האישור". 2. המשיבות 2-1 בשני הערעורים שלפנינו (להלן - המשיבות) הן שתי חברות הרשומות באי מאן (Isle of Man), השוכן בים האירי. הן עוסקות במתן ייעוץ, סיוע ואשראי לישראלים המבקשים לרכוש זכאות לפנסיה מהמוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה (להלן - הפנסיה הגרמנית). ישראלים זכאים, בתנאים מסויימים, לרכוש זכות לפנסיה גרמנית, מכוח האמנה שבין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדרלית גרמניה על ביטחון סוציאלי. המשיבות, והן אינן היחידות, מציעות לישראלים להתקשר עמן כדי לרכוש זכות לפנסיה גרמנית. אולם, כתנאי להתקשרות הן דורשות מהלקוחות לחתום על מספר חוזים, שנוסחם נקבע מראש על ידי המשיבות. כיוון שכך, אותם חוזים הם, לפי הגדרת החוק, חוזים אחידים. המשיבות, שביקשו לוודא שיש תוקף לחוזים אלה, פנו אל בית הדין וביקשו אותו לאשר את החוזים. היועץ המשפטי לממשלה, שהוא לפי החוק אחד המשיבים לבקשה כזו, התנגד לאישור וטען בפני בית הדין כי החוזים כוללים מספר תנאים מקפחים. בית הדין קיבל מקצת מטענות היועץ המשפטי לממשלה. בעקבות החלטת בית הדין תיקנו המשיבות את הליקויים, עליהם הצביע בית הדין, והגישו את החוזים המתוקנים לאישורו. בית הדין עיין בנוסח המתוקן, ולאחר ששוכנע כי הוסרו ממנו התנאים המקפחים, אישר (ביום 13.4.93) את החוזים. חודש ימים לאחר מכן, הגישה משיבה 2 לבית הדין בקשה לאישור חוזה אחיד נוסף, הדומה לאחד החוזים שאושר בהחלטה הקודמת (מיום 13.4.93). לאור הדמיון בין שני החוזים, נתן היועץ המשפטי לממשלה את הסכמתו לאישור, אך שמר על זכותו לערער על כך. מכיוון שכך אישר בית הדין (ביום 8.6.93) גם את החוזה הנוסף. דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה נוחה ממספר סעיפים הכלולים בחוזים אשר אושרו על ידי בית הדין. לדעתו, עדיין יש בחוזים אלה תנאים מקפחים. לפי סעיף 10 לחוק ניתן לערער על החלטה של בית הדין לפני בית המשפט העליון. לפיכך הגיש היועץ המשפטי לממשלה את שני הערעורים שבפנינו: ע"א 3105/93 על החלטת בית הדין מיום 13.4.93, וע"א 4132/93 על החלטת בית הדין מיום 8.6.93. בערעורים מבקש היועץ המשפטי לממשלה כי בית משפט זה יבטל או ישנה ארבע תניות המופיעות בחוזים שאושרו על ידי בית הדין מחמת היותן תנאים מקפחים. נדון בטענות היועץ המשפטי לממשלה לגבי תניות אלה כסדרן. ברירת הדין 3. החוזים שהוגשו לאישור בית הדין כללו תניית שיפוט המתירה למשיבה 2 לתבוע את לקוחותיה הישראלים בבית משפט מחוץ לישראל, תוך שמירת זכותו של הלקוח להתנגד להתדיינות בבית המשפט הזר בטענת פורום-לא-נאות. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לאישור תניית השיפוט, וטען כי היא מכבידה על הלקוח מעבר למידה הראויה. לפי הטענה, ההכבדה נעוצה באילוץ הלקוח להיזקק לבית המשפט הזר, ולו לצורך העברת הדיון אל בית המשפט בישראל. בית הדין קיבל טענה זו ביום 1.9.92, והחליט כי תניית השיפוט, כפי שנוסחה, מהווה תנאי מקפח לפי סעיף 4(9) לחוק, הקובע חזקה כי "תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר" הוא תנאי מקפח. בעקבות החלטת בית הדין, תיקנו המשיבות את החוזים, והחליפו את תניית השיפוט שנפסלה בתניית השיפוט הבאה (או בנוסח דומה לה): "הצדדים מצהירים ומסכימים בזאת כי סמכות השיפוט היחודית היא לבתי המשפט המוסמכים בתחום מדינת ישראל". לכאורה, טוב ויפה. אך לא לדעת הכל. כל כך, משום שכאשר בית הדין פסל את תניית השיפוט המקורית, הופיעה לצידה של תנייה זו תנייה אחרת, בענין ברירת הדין, אשר אמרה כך: "הוגשה תביעה בישראל או הועבר הדיון... לבית-משפט מוסמך בישראל, לא יעלו הצדדים טענה כי חל על הבקשה דין זר". תנייה זו השמיטו המשיבות מהחוזים המתוקנים שהגישו לאישור בית הדין, בעקבות החלטתו מיום 1.9.92, ובית הדין אישר את החוזים למרות השמטה זו. על כך משיג בפנינו היועץ המשפטי לממשלה. טענתו היא כי החוזים, במתכונתם הנוכחית, מאפשרים למשיבות "לטעון שעל החוזה צריך לחול דין זר". אמנם, ההסתברות שבית משפט בישראל יקבל טענה זו אינה ודאית, וייתכן שאין היא אלא אפשרות רחוקה בלבד. אולם, כך נמשכת הטענה, די בעצם העמדת הלקוח בסיכון, שמא טענה זו תיראה לבית המשפט, כדי לקפח את הלקוחות ולמנוע את אישור החוזים. 4. השאלה המקדמית הטעונה בירור היא, האם מעיקר הדין מסורה סמכות בידי בית הדין, ובעקבותיו בידי בית משפט זה, למנוע אישור מחוזה אחיד בשל החסרת הוראה נחוצה מהחוזה. שאלה זו מתעוררת משום שחוק החוזים האחידים קם ונופל על התנאי המקפח, ועליו בלבד. הימצאותו של תנאי מקפח היא העילה היחידה מכוחה רשאי בית הדין שלא לאשר חוזה אחיד. משמע, חוזה אחיד שאין בו תנאי מקפח, אנוס בית הדין לאשרו, אפילו נמצאו בחוזה ליקויים משפטיים אחרים. ראו ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 615-614. לפיכך, לצורך החוק,לא די לטעון כי שתיקה של חוזה אחיד בנושא מסויים אינה ראויה ומכתימה את החוזה בפגמים אלה או אחרים. עד שיהיה בכוחה של שתיקה זו להביא למניעת אישור מחוזה אחיד, נדרש ממנה להיות "תנאי מקפח". מונח זה מוגדר בחוק, והגדרתו כוללת מספר מרכיבים. ראו לעיל פיסקה 1. אחד המרכיבים הוא שמדובר ב"תנאי". ומהו "תנאי"? על כך משיב סעיף 2 לחוק: "'תנאי' - תנייה בחוזה אחיד, לרבות תנייה המאוזכרת בו וכן כל תנייה אחרת שהיא חלק מההתקשרות, ולמעט תנייה שספק ולקוח הסכימו עליה במיוחד לצורך חוזה מסויים". התנאי המקפח נדרש, אפוא, להופיע בחוזה האחיד בדמותה של תנייה, לשון אחרת, כהוראה חוזית המבטאת את הרצון המשותף של הצדדים. השוו ג' שלו, שם, בעמ' 330. התנייה אינה חייבת להיות מפורשת בחוזה. גם תנייה משתמעת, המהווה חלק מן החוזה על פי אחת מדרכי הפרשנות וההשלמה, עשויה להיחשב תנאי מקפח בחוזה אחיד. כך מורה אותנו הגדרת התנאי, המרבה לתוכה "כל תנייה אחרת שהיא חלק מן ההתקשרות". ראו ג' שלו, שם, בעמ' 626; א' בן-נון, חוק החוזים האחידים, התשמ"ג1982- (תשמ"ז) 22-20. האם לפי הגדרה זאת, יכולה השתיקה של החוזים האחידים בשאלה של ברירת הדין להיחשב לתנייה בחוזים אלה? לדעתי, הספק הוסר לאחר שהמשיבות הודיעו לבית המשפט, בסיכומים שהגישו, כי עד היום לא העלו טענה לתחולת דין זר באף אחד מן המשפטים שהתנהלו בישראל בין המשיבות לבין לקוח של המשיבות. לא זו בלבד. המשיבות אף הוסיפו והצהירו, בסיכומים שהגישו, כי גם בעתיד לא יעלו טענה כזאת. במצב זה אפשר לומר שקיימת בחוזים האחידים תנייה משתמעת בדבר הדין שיחול על החוזים, המצטרפת לתנייה המפורשת בדבר מקום השיפוט של החוזים: מקום השיפוט הוא בית המשפט בישראל והדין החל הוא דין ישראל. לפי פרשנות זאת של החוזים האחידים, אין בהם תנאי מקפח בעניין הדין החל, ולפיכך נשמט גם היסוד להתנגדות של היועץ המשפטי לממשלה לאישור החוזים מחמת חסר בעניין זה. לפיכך אין צורך, במקרה שלפנינו, להשיב על השאלה אם, ובאיזו מידה, חסר בחוזה אחיד עשוי למנוע אישור החוזה על ידי בית הדין. שכר טרחת עורך-דין 5. החוזים שאושרו בבית הדין מסדירים את מכלול העניינים הקשורים במימוש הפנסיה הגרמנית. באחד החוזים ממנה הלקוח את משיבה 2 לבצע עבורו את כל ההליכים הנדרשים לשם השגת הזכאות לפנסיה הגרמנית ומימושה, ומסכים לכך שמשיבה 2 תטיל את ייצוגו בגרמניה על עורך-הדין ד"ר פ' רפנהגן. שירותיו של עורך-הדין ניתנים בשני שלבים. השלב הראשון הוא ההצטרפות לתכנית הפנסיה הגרמנית, והשלב השני הוא מימוש הזכאות לפנסיה הגרמנית, כלומר, קבלת הגימלה החודשית בהגיע מועד הזכאות (גיל, נכות, מות בן משפחה). תמורת שירותים אלה מתחייב הלקוח לשלם למשיבה 2 שכר טרחה בגובה 12 גימלות חודשיות בצירוף מע"מ. השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים מתייחסת למועד תשלום שכר הטרחה. הנוסח המקורי של החוזה שהוגש לאישור בית הדין הטיל על הלקוח חובה לשלם את מלוא שכר הטרחה תוך 30 ימים מהיום שבו המוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה נותן את הסכמתו להצטרפות הלקוח לתכנית הפנסיה. היועץ המשפטי לממשלה התנגד בבית הדין לאישור הוראה זו, וטען כי היא מקפחת את הלקוחות. עמדתו היא, כי אין מקום לחייב לקוח לשלם שכר טרחה מלא כבר בתום שלב הטיפול הראשון, בעוד שהתשלום נועד לשמש בחלקו גם תמורה עבור טרחת עורך-הדין בעתיד, לעיתים אף עתיד רחוק. בית הדין קיבל טענה זו במקצת, והורה על שינוי התנייה, כך שבתום שלב הטיפול הראשון ישלם הלקוח רק 95 אחוזים משכר הטרחה, ואילו יתרת שכר הטרחה, בשיעור 5 אחוזים, תשולם על ידי הלקוח רק כשיתחיל לקבל את הגימלה החודשית. את הטעם להחלטתו לאשר את תשלום החלק הארי של שכר הטרחה כבר בשלב הראשון הסביר בית הדין כך: "בא-כוח המבקשת הסביר, כי הסיום הפורמאלי, היינו, תשלום הפנסיה, תלוי בגילו של המבוטח, ואילו ההחלטה העקרונית, פרי הטיפול, ניתנת שנים קודם לכן, שאז מילוי טופס בלבד מספיק לקבלת הכסף. כמו-כן עורך-הדין מתחייב גם לטפל בענין זה. ברם, התשלום המלא נדרש עם סיום עיקר העבודה. הסבר זה מתקבל על הדעת". אולם היועץ המשפטי לממשלה אינו מקבל הסבר זה, וטוען כי בית הדין המעיט יתר על המידה את היקף העבודה הנדרשת מעורך-הדין בשלב השני של קבלת הגימלה. משום כך הוא מבקש שבית המשפט יתערב בהחלטת בית הדין, ויגדיל בצורה משמעותית את החלק מתוך שכר הטרחה שיהיה בידי הלקוח לעכב עד למועד בו יתחיל לקבל את הגימלה. בית הדין, שדן בטענה זאת, החליט להעדיף על פניה את עמדת המשיבות. החלטת בית הדין בעניין זה נסבה על המישור העובדתי, קרי, על היקף טרחת עורך-הדין בכל אחד משלבי הטיפול. כידוע, בית המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בקביעת עובדה על ידי בית משפט של ערכאה ראשונה. יותר מכך. בית הדין לחוזים אחידים אינו בית משפט רגיל. הוא בית דין מינהלי, אשר חלק מחבריו הם בעלי מומחיות בעניינים שבית הדין דן בהם. המומחיות של בית הדין משפיעה גם על היקף ההתערבות של בית משפט זה בשיקול הדעת של בית הדין. ראו א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז) 370. אם כך הוא בכל החלטה של בית הדין, לא כל שכן שכך הוא בקביעת עובדה שיצאה מלפני בית הדין. לפיכך איני מוצא מקום לשנות מקביעת בית הדין בעניין תשלום שכר הטרחה של עורך-הדין. השבה 6. לצורך רכישת הזכאות לפנסיה הגרמנית באמצעות המשיבות נדרש הלקוח להשקעה כספית. ההשקעה נעשית, בדרך כלל, באמצעות הלוואות שהמשיבות מעמידות לרשות הלקוח, והיא נועדה לממן ארבעה תשלומים החלים על הלקוח. האחד, פרמיה רטרואקטיבית שהמוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה דורש כתנאי הצטרפות לתכנית הפנסיה הגרמנית. השני, שכר טרחת עורך דין, כאמור לעיל בפיסקה 5. השלישי, פרמיית ביטוח חיים שנועד להבטיח את פירעון ההלוואות במקרה של מות הלקוח. הביטוח נעשה על-פי הסכם בין הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה) לבין "שמשון" חברה לביטוח בע"מ. פרמיית הביטוח משולמת על ידי הלקוח מראש עם קבלת ההלוואות, עבור כל תקופת הפירעון לפי חוזי ההלוואה. הרביעי, עמלות והוצאות שונות החלות על הלקוח לפי חוזי ההלוואה. הלקוח פורע את ההלוואות בתשלומים חודשיים שהמשיבות מנכות, בדרך זו או אחרת, מהגימלה החודשית המגיעה ללקוח לפי תנאי הפנסיה הגרמנית. ברור, לפיכך, כי הפסקת הגימלה החודשית ללקוח על ידי המוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה מסכלת את החזר ההלוואות. חוזי ההלוואה בין המשיבות ללקוח מתייחסים לאפשרות כזו, וקובעים כי הפסקה או הקטנה של תשלומי הגימלה, הנעוצה בהפרת חובה של הלקוח, מחייבת את הלקוח להשיב למשיבות על אתר את היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואות. יתרה זו, כאמור, כוללת פרמיית ביטוח שנגבתה מהלקוח מראש, מתוך הנחה שהביטוח יידרש למשך כל תקופת ההלוואה החוזית. השאלה היא, אם יש הצדקה לחייב את הלקוח להשיב את מלוא האשראי שקיבל עבור פרמיית הביטוח גם עכשיו, כשההלוואות נפרעות טרם זמנן ותקופת הביטוח התקצרה לעומת התקופה שנצפתה בעת גביית הפרמיה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ביקש לשכנע את בית הדין להשיב על שאלה זו בשלילה. לדעתו, הטלת חיוב על הלקוח לבטח סיכון שאינו קיים מקפחת את הלקוח. יתירה מכך. לא ניתן לראות בחיוב כזה פיצויים עבור הנזק שגרמה הפרת החוזה מצד הלקוח, שהרי קיצור תקופת הביטוח לא הסב למשיבות כל נזק. אולם בית הדין העדיף את עמדת המשיבות ודחה את התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. וכך נימק זאת בית הדין: "ההלוואה לא ניתנה על-ידי חברת הביטוח אלא על-ידי המבקשת [משיבה 2] והצרכן מתחייב בחוזה להחזיר לה את הכסף בתשלומים. משהפר הצרכן את החוזה על-ידי מתן הוראה לא להחזיר את הכסף שלווה, סביר הוא להעמיד את כל סכום ההלוואה לפרעון מיידי". רוצה לומר: הפיצול בין הגוף המלווה (המשיבות) לבין הגוף המבטח (שבית הדין קורא לו "חברת הביטוח", אך בפועל הוא שילוב של חברת ביטוח עם הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי), שולל לדעת בית הדין את טענת הקיפוח. 7. דעתי אינה כדעת בית הדין. חוזי ההלוואה בין המשיבות לבין הלקוח אינם מותירים בידי הלקוח חופש בחירה בענין ביטוח החיים. הם מחייבים את הלקוח, כתנאי לקבלת ההלוואה, לערוך ביטוח כזה, ומוסיפים ומחייבים אותו לערוך את הביטוח באמצעות הגופים הנקובים בחוזים, קרי, הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי וחברת הביטוח "שמשון". שלילת החופש מלקוח בחוזה אחיד לבחור באיזו חברה לבטח את עצמו עלולה, לעתים, להוות כשלעצמה תנאי מקפח. ראו סעיף 4(5) לחוק; ו' לוסטהויז וט' שפניץ, חוזים אחידים (תשנ"ד) 92-91, 302-301. אמנם היועץ המשפטי לממשלה אינו מבקש לפסול את ההוראות בחוזים האחידים הקובעות את זהות הגוף המבטח. אולם אין בכך להקנות לגופים המבטחים, שנבחרו בחוזים האחידים, חסינות מפני תוכן תנאי הביטוח שהם מכתיבים, באמצעות המשיבות, ללקוחות. אדרבה, העובדה שהלקוחות אינם בני חורין להחליט אם להצטרף אל הביטוח המוצע על ידי אותם גופים, מחייבת את בית הדין להשגיח על כך שהתנאים של ביטוח זה לא יהיו מקפחים. אם נמצא קיפוח באותם תנאים, על בית הדין להימנע מלתת את אישורו לחוזים האחידים, הכופים על הלקוחות לקבל את אותם תנאים, עד אשר יוסר הקיפוח מתנאי הביטוח או עד אשר תבוטל ההוראה בחוזים האחידים המאלצת את הלקוחות להצטרף לאותו ביטוח. השוו ע"א 449/85 היועץ המשפטי לממשלה נ' גד חברה לבנין, פ"ד מג(1) 183, 192-191. כיוון שכך, אין להיתלות בהפרדה הארגונית שבין המלווה לבין המבטח. יש לבחון לגופה את הדרישה לתשלום פרמיית ביטוח עבור כל התקופה המקורית של ההלוואות, גם כאשר תקופה זו התקצרה. השאלה היא, האם דרישה זו מקפחת את הלקוחות, והתשובה לשאלה זאת ברורה בעיני: ספק סביר והגון אינו דורש מלקוח לשלם עבור שירות שהספק, או גורם אחר שהספק מאלץ את הלקוח להתקשר עמו, אינו נותן ללקוח. כך כל ספק, ולא כל שכן ספק המתקשר עם לקוחותיו בחוזה אחיד. המבחן "הוא מבחן ההגינות והסבירות" (השופטת בן-פורת בע"א 754/76 שמעוני נ' מפעלי רכב אשדוד (מ.ל.) בע"מ, פ"ד לא(3) 113, 122. ראו עוד השופט ברק בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 526). חוזה אחיד המפר מבחן זה לוקה בקיפוח. המשיבות, שחייבו את הלקוח להתקשר בחוזה עם מבטח מסויים, נושאות באחריות גם לתנאי מקפח בחוזה שאותו מבטח מכתיב ללקוח. המבטח קיבל מן הלקוח פרמיה גם עבור התקופה שלאחר פרעון ההלוואה, כלומר, עבור תקופה בה אין הלקוח מקבל מן המבטח כל שירות ובה אין המבטח נושא בכל סיכון. תשלום חלק זה של הפרמיה אינו הוגן ואינו סביר. לכן יש בו קיפוח. הקיפוח קיים גם מצד המשיבות, שחייבו את הלקוח לשלם מראש את מלוא הפרמיה, וכעת הן דורשות מן הלקוח שיחזיר להן את סכום ההלוואה שמימן את מלוא הפרמיה, לרבות אותו חלק מן הפרמיה שאין לו יותר הצדקה. לפי דרישת המשיבות, גם הן וגם המבטח מפיקים מן החוזה את מלוא ההנאה, אף שאין לכך הצדקה עניינית, ורק הלקוח יוצא, בעניין זה, מקופח. כדי למנוע קיפוח זה, יש למנוע אישור מאותו תנאי בחוזה האחיד, המחייב את הלקוח להחזיר חלק זה של הפרמיה, עד שהתנאי יתוקן. 8. המשיבות טוענות כי ההלוואה שהלקוח מקבל ממשיבה 2 נועדה, בין היתר, לשלם חלק מהפרמיה המבטחת את ההלוואה שהלקוח מקבל ממשיבה 1. במקרה שהלקוח מפר רק את חוזה ההלוואה עם משיבה 2, הוא נדרש לפרוע רק את ההלוואה שקיבל ממשיבה 2, ואילו ההלוואה שמשיבה 1 נתנה לו ממשיכה להיפרע כסדרה. לכן, כך נמשכת הטענה, תשלום מלוא הפרמיה המקורית מכסה במקרה כזה גם חלק מביטוח החיים עבור ההלוואה הממשיכה להיפרע. התשובה לטענה זו כפולה: ראשית, הטענה תקיפה רק לתרחיש מסויים, שבו מופר רק חוזה הלוואה אחד, והיא אינה עונה על תרחיש אחר, הנצפה גם הוא בחוזה ההלוואה עם משיבה 1, של ביטול הסכם ההלוואה ביוזמת משיבה 1 "בשל סיבה חשובה". שנית, גם במקרה שהחוזה עם משיבה 1 אינו מתבטל, עדיין קיים קיפוח באי ההשבה ללקוח של אותו חלק מהפרמיה המתייחס להלוואה שנתנה משיבה 2. הגדלת הפרמיה עבור ביטוח חיים 9. אחד החוזים האחידים שקיבל את אישור בית הדין מכיל הוראה המגדילה את שיעור הפרמיה עבור ביטוח החיים ב25- אחוזים. הוראה כזו לא הופיעה בגירסה המקורית של החוזה שהמשיבות הגישו לאישור בית הדין, והיא הוספה לאותו חוזה לאחר החלטת בית הדין מיום 1.9.92. היועץ המשפטי לממשלה טען בפנינו כי גם הוראה זו מקפחת את הלקוחות. בתגובה הודיעו המשיבות כי הוראה זו הוספה בטעות, וכי הן מסכימות למחיקתה. אנו מורים לעשות כן. התוצאה 10. התוצאה בשני הערעורים היא, אפוא, זו: א. הערעור בענין העדרה של תנייה בדבר ברירת הדין נדחה; ב. הערעור בענין התנייה הקובעת את שיעור שכר טרחת עורך-הדין בכל אחד משלבי הטיפול נדחה; ג. הערעור בענין חיוב הלקוחות בהשבת מלוא ההלוואה שניתנה לצורך התשלום של פרמיית ביטוח חיים, במקרה של פירעון מוקדם, מתקבל. אנו קובעים כי סעיפים 8 סיפא לבקשת ההלוואה (בעמ' 4 לנספח א' להחלטת בית הדין מיום 13.4.93) וסעיף 1.9 לבקשת סיוע ואשראי משלים (בעמ' 6 לנספח ג' להחלטה הנ"ל) כוללים תנאים מקפחים. המשיבות ישנו תנאים אלה, בהתאם לאמור לעיל בפיסקה 7, ויגישו את הנוסח המתוקן לאישור בית הדין תוך 60 ימים מיום מתן פסק-דין זה. ד. בהסכמת הצדדים יימחקו מסעיף 1.8 להסכם ייצוג 8/88 (בעמ' 7 לנספח ד' להחלטת בית הדין מיום 13.4.93) המילים "ובתוספת 25% על הפרמיה - הרגילה או המוגדלת, לפי הענין". נוכח התוצאה אליה הגענו כל צד יישא בהוצאותיו. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט א' גולדברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר. ניתן היום, ה' בתמוז תשנ"ח (29.6.98). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 93041320.I01