ל.לוי נדל"ן בע"מ נ' משטרת ישראל ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4129/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותרת: ל.לוי נדל"ן בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. משטרת ישראל 2. משטרת ישראל מפקד מחוז צפון 3. משטרת ישראל מפקד תחנת טבריה 4. משטרת ישראל מפקד שיטור ימי כינרת 5. המשרד להגנת הסביבה 6. משרד התחבורה 7. איגוד ערים כינרת 8. רשות הספנות והנמלים אגף כלי שיט קטנים ומשיטים 9. המועצה המקומית מגדל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יצחק מלכה פסק-דין השופט ח' כבוב: 1. העותרת היא הבעלים והמחזיקה במקרקעין הנמצאים בסמוך למושבה מגדל, הידועים גם כחלקה 51 בגוש 15514, בהם היא מתעתדת להקים מיזם מלונאי-תיירותי רחב היקף, שלטענתה "עתיד להוות עוגן כלכלי ותיירותי משמעותי למדינת ישראל ואזור הצפון בכלל ולחופי הכנרת בפרט". על פי כתב העתירה "מאז עליית מי אגם הכנרת, האזור הסמוך למקרקעין שבבעלותה הפך לשטח הפקר המועד לפורענות, אשר בו, כפי הנראה, חוקי מדינת ישראל הם אות מתה. איסורים מפורשים בחוק אינם נאכפים על אף פניות חוזרות ונשנות של העותרת למשיבה 1-4. היעדר האכיפה באזור נשוא העתירה הפך מוכר וידוע בציבור משיטי כלי השיט, וכך, הלכה למעשה, הפכו סביבת המקרקעין של העותרת לשטח הפקר המזמין אליו פעילות עבריינית ומטרדים מזה מספר שנים [...] לעותרת ברור כי בהתאם לעמדת המשיבה 1-4 לאורך השנים אין בכוונתה להפעיל את סמכויות האכיפה המוקנות לה בדין ולפעול לשינוי המצב המחפיר באזור [...]". 2. לטענת העותרת, על רקע דברים אלו, ובפרט לנוכח הרעש הכבד שפוקד את החוף הסמוך למקרקעיה יום ולילה, פנתה היא למוקד 100 של המשטרה מספר רב של פעמים. ברם, לטענתה, מרבית פניותיה כלל אינן מטופלות ורק לעיתים רחוקות נשלחת למקום סירה של השיטור הימי. בהתאם לכך, בעתירתה מפורטות כהנה וכהנה טענות שונות בדבר מקרים בהם פנתה והלינה על המטרדים והסכנות הימיות הסמוכים למקרקעיה, ללא הועיל. אף על פי כן יוער, כי לעתירתה צירפה תיעוד בכתב יד של שלוש פניות בלבד מימים 18.04.2021, 29.05.2021 ו-12.06.2021. 3. ביום 15.11.2021 פנתה העותרת למפקד תחנת משטרת טבריה, משיב 3 לעתירה דנן, תוך פירוט טענותיה בדבר "היעדר אכיפה כנגד משיטי סירות באגם הכנרת". בפנייתה פרשה העותרת שורה ארוכה של חיקוקים שלטענתה לא נאכפים, על אף שהם מצויים בסמכות המשטרה, כגון: תקנות הנמלים, התשל"א-1971; תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992; חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964 וצו הסדרת מקומות רחצה (מקומות רחצה אסורים ומוכרזים בים התיכון, בים כנרת, בנהר הירדן, בים המלח ובים סוף), התשס"ד-2004. 4. ביום 17.01.2022 השיב מפקד היחידה לשיטור ימי בכנרת, משיב 4 לעתירה דנן, לפניית העותרת. בתשובתו צוין, בין היתר, כי "השטח הימי שתואר בפנייה אינו מופיע במפות הכנרת כשטח סגור ולכן כניסה של כלי שייט (על פי הכללים) לתחום מבחינתנו אינה מהווה עבירה של הסגת גבול או דומה לה". בנוסף צוין הצורך לאזן את חלוקת משאבי היחידה בין שירותי חילוץ והצלה של הנופשים בכנרת ובין מניעת עבירות שיט בתחומה. כך ועוד הובהר, כי מכיוון שידוע שצפון הכנרת הוא אזור בעייתי מבחינת ריבוי עבירות שיט, בוצעו במהלך שנת 2021 עשרה מבצעי אכיפה באזור זה, בשילוב עם גורמי אכיפה נוספים דוגמת רשות הטבע והגנים, במהלכם נרשמו עשרות דוחות בגין הפרה של תקנות הנמלים וחניה בקרבה לחוף. 5. ביום 19.6.2021 הוגשה העתירה שבכותרת. במסגרתה שבה העותרת על שלל טענותיה נגד משטרת ישראל על שלוחותיה, כפי שפורט לעיל. על יסוד האמור בכתב העתירה, נתבקשנו: "לקבוע כי בהתאם לנסיבות החריגות המתוארות בעתירה, קמה למשיבה 4-1 החובה לעשות שימוש בסמכויות האכיפה המוקנות לה בדין ולפעול לביצוע אכיפה באזור נשוא העתירה, ובפרט אכיפה אפקטיבית כגון קנסות ואף פתיחה בהליכים פליליים כנגד משיטי הסירות ומקימי הרעש ובמידת הצורך ליצור מתווה אכיפה נקודתי למיגור ההזנחה האכיפתית ארוכת השנים [...]". 6. לאחר עיון בעתירה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף אף ללא צורך בתגובה, וזאת מחמת שיהוי ואי-מיצוי הליכים הולם, ולמעלה מן הנדרש, בהיעדר עילה להתערבותנו; והכל כפי שיפורט להלן. 7. כידוע, במרוצת השנים התפתחו בפסיקתו הענפה של בית משפט זה שורה של עילות סף דוגמת אי מיצוי הליכים, אי ניקיון כפיים, חוסר בשלות, מעשה עשוי, שיהוי ועוד, אשר בהתקיימן ובהתאם למבחנים שנקבעו בהקשרן, יורה בית המשפט על דחיית העתירה בלא לדון בטענות המועלות בה לגופן (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג 1685 (2014); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד 276-275 (2017)). ומן הכלל אל הפרט. 8. כאמור, בנסיבות העניין מועד הגשת העתירה לוקה בשיהוי אשר אינו מאפשר לדעת מהו המצב העובדתי העדכני במועד הגשתה. כמפורט לעיל, התיעוד על אודות התלונות למשטרה נושא תאריכים מחודשים אפריל עד יוני אשתקד; פניית העותרת למשיב 3 נושאת תאריך מחודש נובמבר אשתקד; ואף תשובת משיב 4 כבר בת כחמישה חודשים. על אף שלא מדובר בשיהוי ניכר, כבר נפסק כי: "כלל נקוט בבית-משפט זה, כי אין הוא מגיש סעד למי שישן על זכויותיו; יש לעתים ואף השהיה קצרה יחסית של חודשים ואף של שבועות תהא בעוכרי עותר" (בג"ץ 734/80 חכם נ' מנכ"ל משרד הבריאות פ"ד לה(4) 690, 697 (1981)), וכך גם במקרה שלפנינו. משכך, סבורני שדין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי בהגשתה. 9. בנוסף, סבורני כי דין העתירה להידחות על הסף גם מחמת אי-מיצוי הליכים כנדרש. ייאמר מיד – אין די בפניית העותרת מיום 15.11.2021 כדי לבסס מיצוי הליכים כדבעי, והדברים מקבלים משנה תוקף נוכח פרק הזמן שחלף מאז פנייה האמורה, והמענה שניתן לה, ועד להגשת העתירה, כמפורט לעיל. ספק אם פנייה זו נועדה להביא לשיח ממשי בין העותרת למשטרה, במטרה לקדם פתרון לעניינים מושא העתירה. אופי הפניה, מלמד כי לא הייתה היא אלא 'יריית פתיחה' להליך משפטי; בבחינת 'הכשרת הקרקע', לקראת העתירה הצפויה. בנוסף על כך, ושוב בשים לב לחלוף הזמן, יש בעובדה כי לא נשלחה כל תזכורת טרם הגשת העתירה משום עדות לכך ששלב מיצוי ההליכים – לא נעשה כדין. צא ולמד כי: "מיצוי ההליכים אינו יכול להיעשות כ'מצוות אנשים מלומדה'; אין מדובר בשלב טכני, פורמלי, בבחינת הכרח בל יגונה: 'לא בדקדוקי-עניות של פרוצדורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת; כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך' [...] לא מיצוי הליכים לפנינו, לא ניסיון אמיתי ללבן את הנושא אל מול הרשות, ולא רצון כֵּן לפתור את המחלוקת; התנהלות זו אינה אלא ניסיון פושר, מגומגם, לצאת ידי חובה, כדי 'לדלג' היישר אל הזירה המשפטית. זאת לא ניתן לקבל. מיצוי ההליכים הוא שלב נכבד, מהותי; בלעדיו אין לגשת לבירור העתירה. על כן, כבר מטעם זה, דין העתירה להידחות על הסף" (בג"ץ 8361/20 שקיר נ' מדינת ישראל (07.10.2021)). אשר על כן, גם מטעם זה, דין העתירה להידחות על הסף. 10. לא זו אף זו, דין העתירה להידחות גם לגופה, בהעדר עילה להתערבותנו. 11. כלל נקוט הוא כי "כדי שבית המשפט יתערב ברמת האכיפה של חוק זה או אחר, צריך שהרשויות המוסמכות יתנערו לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק [...] או יימנעו ממילוי חובתן באופן בלתי-סביר" (בג"ץ 6579/99 פילבר נ' ממשלת ישראל (01.11.1999); ראו והשוו גם לאמור בבג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד נד(1) 112, 124-123 (2000) ובבג"ץ 10202/01 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(5) 713, 718 (2003)). אולם ענייננו לא בא בקהלם של מקרים אלו, לאור האמור בתשובת משיב 4 מיום 17.01.2022. ודוק – ביסוד הזהירות בה נוקט בית משפט זה בהפעילו ביקורת שיפוטית על סדרי העדיפויות של הרשות המינהלית בדבר אכיפת חוק, מונחת ההבנה כי בבואה לקבוע מדיניות אכיפה, זו או אחרת, נדרשת הרשות למלאכת איזון עדינה בין אינטרסים שונים הנוגעים בדבר. משכך, בהחלט ייתכן כי לאור שיקולים כאלה או אחרים, לא יהיה זה אפשרי, או ראוי, לנקוט במדיניות האכיפה אשר תשיג אכיפה מוחלטת, או אפילו קרוב לכך. 12. סוף דבר הוא כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה – וכך אציע לחברַי כי נורה. העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 3,500 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ד בסיון התשפ"ב (‏23.6.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22041290_C01.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il