מדינת ישראל- קצין התגמולים נ. פלוני

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4126/24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט יוסף אלרון כבוד השופט אלכס שטיין המבקשת: מדינת ישראל – קצין התגמולים, אגף השיקום, משרד הביטחון נגד המשיבה: פלונית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטות מ' נד"ב, ח' קיציס, ס"נ וי' רוטנברג) שניתן ביום 12.3.2024 בע"ו 57807-06-23; בקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשת: עו"ד ישראל בלום; עו"ד שרון מן אורין בשם המשיבה: עו"ד חן גל; עו"ד יצחק מירילאשוילי פסק-דין השופט אלכס שטיין: נושא ההליך במסגרת ההליך הנוכחי, אנו נדרשים לשאלה המשפטית הבאה: האם ילד אשר נולד בעקבות הפרייה מלאכותית מזרעו של חלל צה"ל (להלן: הנספה), שניטל ממנו, לפי בקשת הוריו, אחרי נפילתו, הוא "ילדו של הנספה", כמשמעו של ביטוי זה בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 (להלן: חוק המשפחות או החוק) – זאת, גם באין קשר זוגי בין הנספה לבין אם הילד, וכאשר הנספה לא התכוון להביא ילד לעולם בדרך בה פעלו הוריו אחרי נפילתו? במילים אחרות: האם הזיקה הגנטית בין זרעו של הנספה לבין הילד שנולד מאותו זרע בעקבות הפרייה מלאכותית, מבלי שהנספה ביקש זאת בעודו בחיים, היא כשלעצמה מחייבת את קצין התגמולים להכיר בילד כילדו של הנספה הזכאי לתגמולים ולהטבות לפי חוק המשפחות? שאלה חשובה זו הונחה על שולחננו אחרי שהוכרעה בשלוש ערכאות. קצין התגמולים ענה לשאלה זו בשלילה. ועדת הערעור לפי חוק המשפחות שבבית משפט השלום ראשון לציון (השופטת ר' ארד, יו"ר הועדה, והחברים י' יהב וא' א' חזן) הפכה את החלטתו של קצין התגמולים בפסק הדין שניתן ביום 24.4.2023 בגדרי עמ"ח 51124-10-17 (להלן: ועדת הערעור ופסק דינה של ועדת הערעור, לפי העניין), בקבעה כי המשיבה דכאן – בת שנולדה מזרעו של הנספה בנסיבות המתוארות לעיל – תיחשב ליתומתו ותהא זכאית לתגמולים ולהטבות כאמור. בפסק הדין שניתן ביום 12.3.2024 בע"ו 57807-06-23, דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטות מ' נד"ב, ח' קיציס, ס"נ, וי' רוטנברג) את ערעורו של קצין התגמולים על פסק הדין של ועדת הערעור (להלן: בית המשפט המחוזי ופסק הדין במחוזי, לפי העניין). שאלה זו טרם הוכרעה על ידי בית משפט זה וחשיבותה מדברת בעד עצמה – במיוחד במציאות הקשה דהאידנא אשר נכפתה עלינו על ידי אויבי המדינה. מטעם זה, ולמרות שעסקינן בבקשת רשות ערעור "בגלגול רביעי", סבורני כי עלינו לדון בבקשה דנן כבערעור על יסוד הכתובים שבעלי הדין הניחו לפנינו בהתאם להחלטתי מיום 20.5.2024 והארכת המועד שניתנה למדינה בהחלטתי מיום 27.6.2024. יצוין כי בהחלטתי מיום 20.5.2024 נעתרתי לבקשת המדינה ונתתי צו ארעי אשר מאריך את תוקפה של החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת מ' נד"ב), שניתנה ביום 3.7.2023 בגדרי ע"ו 57807-06-23 – החלטה שעיכבה את ביצועם של תשלומי התגמולים וההטבות שהמשיבה זכאית להם לפי פסק הדין במחוזי עבור התקופה שקדמה לפסק דינה של ועדת הערעור – זאת, עד למתן החלטה אחרת בהליך הנוכחי. העובדות ק.כ. נהרג בזמן שירותו הצבאי במהלך פעילות מבצעית ביום 20.8.2002, בהיותו בן 20 (להלן: המנוח). סמוך לאחר נפילתו, התיר בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו להורי המנוח לקצור את זרעו לשם הפרייה מלאכותית והבאת ילד לעולם (ה"פ 990/02 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (8.6.2004)). בהמשך, אישר בית המשפט לענייני משפחה את בקשתם של הורי המנוח לבצע פרוצדורה של הפרייה מלאכותית, באמצעות זרעו של המנוח, לאם המיועדת, אשר לא הכירה את המנוח ולא היתה קשורה אליו, בהתאם להסכם שההורים חתמו עמה (תמ"ש (משפחה ת"א) 4940/05 כהן נ' המרכז הרפואי המשולב ע"ש חיים שיבא (15.1.2007)). ביום 27.11.2013, לאחר הליך הפרייה ממושך, כ-11 שנים לאחר נפילת המנוח, נולדה המשיבה מזרעו של המנוח. המשיבה רשומה במשרד הפנים כבתו של המנוח ונושאת את שם משפחתו. הליכים קודמים החלטת קצין התגמולים ביום 15.6.2016, הגישה המשיבה בקשה להכיר בה כילדת הנספה על פי חוק המשפחות. כאמור, ביום 22.8.2017 דחה קצין התגמולים את בקשתה בקבעו כי המשיבה אינה עונה להגדרה "ילדו של הנספה" בסעיף 1(ב) לחוק המשפחות. קצין התגמולים נימק את החלטתו זו כדלקמן: "חוק משפחות חיילים הינו חוק סוציאלי ובבסיסו עומדת מחויבות המדינה כלפי מי שהקריבו את חייהם למענה וכלפי בן המשפחה שנותר מאחור, אשר רווחתו ופרנסתו נפגעו בעקבות מות החלל או שהיה תלוי בפרנסתו של החלל בשעת מותו. [...] לאור עובדות המקרה, אין מקום להטיל אחריות כלכלית על המדינה, בדרך של החלת חוק משפחות חיילים, כאשר הילדה נהרתה מזרעו של החלל בנסיבות האמורות, מאישה שהמנוח לא הכיר בחייו, ובידיעה מראש של האם ושל הורי הנפטר שיזמו את המהלך – כי הילדה תיוולד למציאות בה אין לה אב". המשיבה הגישה ערעור על החלטה זו לוועדת הערעור בהתאם לאמור בסעיף 25 לחוק המשפחות. פסק הדין של ועדת הערעור ועדת הערעור נדרשה בפסק דינה לסעיף 1 לחוק המשפחות אשר מגדיר "בן משפחה" הזכאי להכרה, לתגמולים ולהטבות בהתאם לחוק. הוועדה קבעה כי הגדרת "בן משפחה" מפנה לעובדות ביולוגיות כפשוטן ואינה ניזונה מטיבם ומאיכותם של קשרים בין-אישיים אשר חיברו, או לא חיברו, את החייל שנספה במערכה לבן משפחתו. הוועדה הוסיפה וקבעה כי מאחר שהמשיבה היא בתו הביולוגית של המנוח אשר רשומה במשרד הפנים כבתו, נושאת את שם משפחתו, מכירה את נסיבות חייו ומותו ומקיימת קשרים חמים עם הוריו, שהם סבה וסבתה לכל דבר ועניין – ממילא מתקיימים בין המשיבה לבין המנוח קשרי משפחה מהותיים לצד הזיקה הביולוגית. עוד נדרשה הוועדה למונח "יתום" – שהוא "ילדו של הנספה" – הכלול בהגדרת "בן משפחה" שבסעיף 1 לחוק. בעניין זה קבעה הוועדה כי במסגרת החוק, המונח "יתום" מתכתב עם תלות כלכלית בנספה רק בשלושה מקרים ספציפיים שאינם המקרה שלפנינו. ביתר המקרים, החוק אינו קובע כי תלות כלכלית בנספה מהווה תנאי להכרה, ואף אינו מעניק לקצין התגמולים שיקול דעת לבחון תנאים כלכליים. בנוסף, הוועדה סברה כי שילובן של הוראות החוק עם הגדרתה של "הורות" בדין הכללי מחייב הכרה במשיבה – לה קשר ביולוגי-גנטי למנוח – כיתומה וכילדתו של הנספה על פי החוק. הוועדה הדגישה בהחלטתה כי קצין התגמולים קורא לתוך החוק את מה שאין בו. זאת ועוד: הוועדה אף ציינה כי קצין התגמולים ממילא אינו מוסמך לבסס את הכרתו או את אי-הכרתו ביתום כ"ילדו של הנספה" על שיקולים כלכליים. מטעמים אלה, החליטה הוועדה כי אין בסיס בחוק להחלטת קצין התגמולים, שכאמור שללה מהמשיבה את המעמד של "ילדו של הנספה" והזכויות שהחוק מקנה לבעלי מעמד זה. הוועדה ביטלה אפוא את החלטתו של קצין התגמולים וקבעה כי המשיבה היא "ילדו של הנספה" לעניין החוק, על כל המשתמע מכך. במסגרת זו, ועדת הערעור התייחסה גם לנסיבות היוולדה של המשיבה. הוועדה קבעה כי החוק אינו מתנה את מתן ההכרה בזכויות היתום בכך שהיתום ייוולד לבת-זוגו של הנספה או, לחלופין, בכך שהיתום ייוולד לתוך תא משפחתי קיים. בהקשר זה צוין כי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 1.2202 "נטילת זרע לאחר המוות ושימוש בו" (27.10.2003) (להלן: הנחיית היועמ"ש) אכן קובעת כי אם לנספה לא היתה בת זוג קבועה בחייו, אזי, ככלל, לא ניתן לייחס לו רצון משוער להביא צאצא לעולם מזרעו אחרי מותו; וכי להורי הנספה אין מעמד חוקי בעניין זה. אולם, הוועדה סברה כי לא ניתן לפרש את החוק ולקבוע את השלכותיו על המשיבה על פי הנחיית היועמ"ש. הוועדה הטעימה קביעה זו בשני טעמים עצמאיים. ראשית, ההנחיה ניתנה ביחס לשימוש בזרע לצרכי הפרייה, כניסה להריון והולדה, ולא לשלב שלאחר המעשה, אחרי שהמשיבה כבר נולדה. שנית, ההנחיה פורסמה לאחר נפילתו של המנוח; ובמקרה דנן, בית המשפט המחוזי אישר – בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה – את השימוש בזרעו של המנוח על-מנת להביא ילד מזרעו לעולם. המדינה ערערה על פסק דינה של ועדת הערעור לפני בית המשפט המחוזי. פסק הדין במחוזי בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על פסק דינה של ועדת הערעור לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. במסגרת זו, אישר בית המשפט את קביעתה של הוועדה כי החוק אינו מבדיל בין ילד שבא לעולם כפי שהמשיבה באה לעולם לבין "יתום" שנולד לזוג הוריו בדרך השכיחה. בית המשפט ציין כי השאלה העקרונית – "האם כעניין שבמדיניות ראוי ורצוי שהמדינה תכיר בצאצאו של נספה, שהקריב את חייו למען המדינה, אף שהצאצא נהרה לאחר מות אביו-הנספה, כזכאי להכרה כילדו על כל הזכויות הכרוכות בכך [...]" – אינה פשוטה כלל ועיקר. לדעת בית המשפט, מדובר בשאלה משפטית, פילוסופית, חברתית, סוציולוגית ומוסרית מורכבת, שהמחוקק צריך לתת עליה את הדעת (ראו: פסק הדין במחוזי, פסקה 32). אגב כך הוער כי על שולחנו של המחוקק הונחה הצעת חוק שימוש בזרע של נפטר לשם הולדה, התשפ"ג-2023, אשר מכיל בתוכו פרק ו' וסעיף 15(ג) שעניינם "מעמד היילוד", אולם הצעה זו לא הבשילה לכדי חקיקה. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, אם המחוקק יראה לנכון לתקן את חוק המשפחות כדי ליצור הבחנה בין ילדים שנולדו לנספה בעודו בחיים לבין "יתומים בהיוולדות" כדוגמת המשיבה, הוא יידע לעשות כן – זאת, במיוחד לנוכח ריבוי המקרים של קצירת זרע מחללי מלחמת "חרבות ברזל". מכאן הבקשה דכאן. טענות הצדדים המדינה טוענת כי ההכרעות קמא מעלות לדיון שאלה ייחודית בעלת השלכות ציבוריות רחבות היקף, אשר מעולם לא נידונה בבית משפט זה וממילא לא הוכרעה על ידו. המדינה סבורה כי שאלה זו ראויה לליבון ולהכרעה "בגלגול שלישי". כן מפנה אותנו המדינה להליך תלוי ועומד בוועדת הערעורים בבית משפט השלום (עמ"ח (חי') 43839-09-23), בו נידון מקרה הדומה לענייננו-שלנו. במוקדו של אותו מקרה עומד סירובו של קצין התגמולים להכיר בקטינה שנולדה מזרעו של חלל שנספה במערכה, שנים לאחר מותו, כ"יתומה" לפי חוק המשפחות. המדינה מוסיפה ומציינת, בהקשרה של מלחמת "חרבות ברזל", כי נכון למועד כתיבת בקשתה, בוצעו כ-105 קצירות זרע לאחר המוות מחללי צה"ל, לבקשת הוריהם. בהיבט התקציבי, המדינה מביאה לידיעתנו כי עלות התגמולים השוטפים המשולמים מכוחו של חוק המשפחות, בצירוף ההטבות השונות שבאות מכוח החוק, נאמדת בכ-2,000,000 ש"ח לכל יתום. המדינה מבקשת אפוא מאתנו לבטל את פסקי הדין של הוועדה ובית המשפט המחוזי ולהעמיד על כנה את החלטתו של קצין התגמולים, שכאמור אינה מכירה במשיבה כ"יתומה" לפי חוק המשפחות. המדינה מעוניינת בהכרעה עקרונית בסוגיה, ואינה דורשת את השבת הכספים אשר כבר שולמו למשיבה בעקבות ההכרה בה כ"יתומה" לצרכי החוק. המדינה טוענת כי תכליתו של חוק המשפחות היא לתמוך במשפחותיהם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה בדרך של הענקת זכויות כלכליות לבני משפחתו של הנספה, ובכלל זאת, ליתומיו שהיו סמוכים על שולחנו טרם מותו או היו צפויים להיות סמוכים על שולחנו. על יסוד רציונל זה, המדינה טוענת כי המחוקק לא התכוון להעניק זכויות כאמור לילד שנולד לאם שלא הכירה את הנספה ושבכוונת מכוון הובא לעולם לתוך יתמות אשר מתנהלת בתא משפחתי נטול אב-מפרנס. לרציונל זה אקרא "רציונל הפיצוי לתלויים". בטענתה זו, המדינה נסמכת על דברי ההסבר להצעת החוק ועל הדיונים שקדמו לחקיקתו, אשר מדגישים את עניינם של התלויים. כמו כן טוענת המדינה כי המנוח מעולם לא ביטא את רצונו לכך שייוולדו ילדים מזרעו אחרי מותו. בעניין זה, לא הרי הורי המנוח כהרי המנוח עצמו. לטענת המדינה, לפי תפישתו של מחוקק, כפי שניתן להבינה מההיסטוריה החקיקתית של החוק ומהחוק עצמו, עובדה זו כשלעצמה מנתקת את זיקת ההורות בין המנוח למשיב. לרציונל זה אקרא "רציונל הכוונה". המדינה מבהירה כי במקרים בהם ילדוֹ של הנספה נהרה לפני פטירת הנספה אך נולד אחרי פטירתו, כמו גם במקרים בהם נעשה שימוש בזרעו של הנספה לאחר פטירתו על ידי מי שהיתה בת-זוגו ערב נפילתו – יינתנו לילד של הנספה מלוא הזכויות וההטבות מכוח חוק המשפחות. הווה אומר: ילד שנולד מזרעו של הנספה למי שהיתה בת-זוגו של הנספה ערב פטירתו, וחלקה עמו תא משפחתי משותף, יקבל הכרה וזכויות על פי החוק. לשיטת המדינה, תוצאה זו תואמת את רצון המחוקק. לרציונל זה אקרא "רציונל התא המשפחתי". המדינה חוששת מכך שהפרשנות שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי תעודד הולדת יתומים לתוך הזכויות הכלכליות על פי החוק – תוצאה אנומלית שהמחוקק, מן הסתם, היה מסתייג ממנה אילו הדבר התאפשר לו. מנגד, המשיבה סבורה שדין הבקשה להידחות. לטענת המשיבה, המקרה הנוכחי אינו מצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" – זאת, מאחר שהוא אינו מעורר שום שאלה משפטית חדשה בעלת השלכות ציבוריות מרחיקות לכת, בהיעדר נתונים אודות מספר קצירות הזרע שבוצעו בחללי צה"ל לבקשת הוריהם והיקף השימוש בזרע של החללים. באשר לקצירות הזרע שבוצעו אחרי שהחלה מלחמת "חרבות ברזל", טוענת המשיבה כי מדובר בפרוצדורה שטרם הביאה ילדים לעולם ולכן מדובר בסוגיה תיאורטית. לגופם של דברים, המשיבה סומכת ידיה על האמור בפסק הדין המחוזי ובפסק הדין של ועדת הערעור. המשיבה חולקת על הרציונלים שנישאים בפי המדינה. לטענת המשיבה, כל ילד ביולוגי של חלל צה"ל – באשר הוא ילדו הביולוגי – זכאי להכרה ולהטבות מכוחו של חוק המשפחות. בהקשר זה, מפנה המשיבה לפסיקה שמגדירה את זכאותו של ילד של עובד או של גמלאי לקצבת שאירים לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970. לפי פסיקה זו (ראו, למשל: ע"ע (ארצי) 40755-05-10 מדינת ישראל נ' ג.מ.מ., פסקאות 99-76 (19.4.2016)), "ילד" – משמעו ילד ביולוגי, ותו לא, ללא תנאים נוספים. עוד טוענת המשיבה, כי פרשנות החוק המוצעת על ידי המדינה אינה יכולה להתקבל באשר היא יוצרת הפליה אסורה בין ילדיהם של חללי צה"ל. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הפרוצדורה של הפרייה אחרי קצירת זרעו של חלל אינה בגדר נעלם. אשר על כן, אילו המחוקק היה חפץ לשלול את הזכאות לפי חוק המשפחות מילדים שבאו לעולם כפי שהיא – המשיבה – באה לעולם, הוא היה עושה זאת באמצעות תיקון חקיקה מפורש. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שבעלי הדין הניחו לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות לגופו. מסקנה זו נגזרת מלשונו הברורה של החוק. חוק המשפחות מונה בין הזכאים להטבות "בן משפחה" של חייל שנספה במערכה. הגדרה זו כוללת את "ילדו של הנספה – ובכלל זה ילד חורג או ילד מאומץ – שלא מלאו לו 21 שנה". בהגדרה זו, "ילדו של הנספה", שאינו ילד חורג או מאומץ, הוא ילדו הביולוגי של הנספה – ואין כל דרך אחרת להבין את ההגדרה אפתח בעובדת חיים פשוטה: לכל אדם שבא לעולם יש אב ביולוגי – בין אם זהותו של האב ידועה ובין אם לאו. כך הוא גם לגבי המשיבה: אביה הביולוגי הוא המנוח; ואין לה, וגם לא היה לה, אב ביולוגי אחר. למרבה המזל, המדינה אינה טוענת אחרת. המדינה מעלה שורה ארוכה של טענות יצירתיות, אך אלו אינן כוללות טענה בדבר היעדר קשר אב-ובת בין המנוח לבין המשיבה. אם טענה זו היתה מועלית, היינו דוחים אותה בשתי ידיים מפאת חוסר רצון לקבוע – בניגוד לעובדות ובסתירה לחוקי הטבע – כי המשיבה אינה נושאת את מטענו הגנטי של המנוח. המדינה טוענת כי חוק המשפחות דורש ממבקש הזכאות מתוקף היותו ילדו של הנספה להוכיח, לצד הקשר הגנטי של אב-ילד, קיומה של אבהות פונקציונלית. כחלק מטענה זו, מבקשת המדינה שנקרא לתוך החוק, במובן של reading-in, את רכיבי האבהות הפונקציונלית, להם היא משווה מעמד של רציונלים שעומדים מאחורי החוק. רציונלים אלו כוללים, כאמור, את שלושת אלה: (1) רציונל הפיצוי לתלויים שהיו סמוכים על שולחנו של הנספה; (2) רציונל הכוונה, המכיר בהורותו של הנספה ביחס לילד שנולד מזרעו, באמצעות הפרייה מלאכותית, רק כשמדובר בפרוצדורה שהנספה רצה בה בחייו ונתן לה את הסכמתו; וכן (3) רציונל התא המשפחתי אשר מתנה את זכאות היתום להטבות לפי חוק המשפחות בהשתייכותו לתא המשפחתי של הנספה, בעקבות היוולדו על ידי מי שקיימה עם הנספה יחסי זוגיות ומשפחה. במלוא הכבוד, טענתה זו של המדינה תלויה על בלימה. בעמדנו מול הוראת חוק ברורה, חובה עלינו ליישמה כלשונה מבלי לכלות את המשאבים השיפוטיים – ובראשם המשאב היקר מכל: זמן – על איתור הרציונלים האפשריים אשר הניעו את המחוקק להגיד את אשר אמר "ברחל בתך הקטנה". בהינתן הוראת חוק ברורה ותקפה בהיבט החוקתי, העיסוק ב"מדוע ולמה?" בגדרה של התדיינות משפטית הוא עיסוק עקר שמכלה לשווא את המשאבים השיפוטיים ואת הוצאות ההתדיינות בהן נושאים בעלי הדין. כדברי חברי השופט ד' מינץ: "כידוע, הצעד הראשון בפרשנות דבר חקיקה הוא בפנייה ללשון החוק ולמשמעויות אותן היא יכולה לשאת. לשון החוק היא שקובעת את גבולות פרשנות דבר החקיקה. רק כאשר גבולות הלשון כוללים משמעויות אפשריות שונות, יש לבחור את הפרשנות שמגשימה את תכלית החוק באופן מיטבי." (ראו: ע"א 2504/24 המוסד לביטוח לאומי נ' צאנג לין, פסקה 19 (21.4.2024) (ההדגשה הוספה – א.ש.)). חוק המשפחות אינו מעמיד אבהות פונקציונלית כתנאי הכרחי להכרה בילדו הביולוגי של הנספה כ"ילדו של הנספה" הזכאי להטבות. הביטוי "ילדו של הנספה" כמוהו כביטוי "ילדי המוריש" אשר מופיע ברשימת היורשים על פי דין בסעיף 10(2) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. הביטוי האחרון מתייחס לילדיו הביולוגיים של המוריש. דבר זה נלמד מהאמור בסעיף 16(א) לחוק הירושה, הקובע כי "מי שאומץ כדין יורש את מאמצו כאילו היה ילדו" (ההדגשה הוספה – א.ש.), וכן מהאמור בסעיף 16 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ), לפיו "האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם". הוראות חוק אלה מראות כי בעיני המחוקק ובכל הקשור לאדם שהלך לעולמו מבלי להשאיר אחריו צוואה תקפה, רשימה קצרה וסגורה של אנשים אשר יורשים את רכושו ואת מכלול הזכויות שעמדו לו בחייו כוללת את ילדיו הביולוגיים והמאומצים. הווה אומר: לפי הדין הכללי, כל ילד ביולוגי של הנפטר הוא ילדו. נקודה חשובה זו הובהרה על ידי פרופ' שמואל שילה בספרו פירוש לחוק הירושה – התשכ"ה-1965 א (1995)): "כשמדובר בקרובים: בני משפחה, הורים וצאצאיהם וכדומה, ברור כי הכוונה היא לקרובים ביולוגיים. [...] לכאורה, מתייחס סעיף 10 [לחוק הירושה – א.ש.] לקרובים טבעיים ואם נפרש את הסעיף ואת החוק כפי פשוטם, יש להגיע למסקנה שתורם זרע הוא, תיאורטית לפחות, מוריש לבנו הטבעי, וגם יורשו. החוק מסדיר רק עניין אחד החורג מקשר טבעי בין יורש ומוריש, והוא האימוץ. [...] לכן, נדמה, שכל עוד המחוקק איננו מורה אחרת, יש לפרש את דבריו כפשוטם ומובנם של המילים ילד, צאצא, הורה וקרוב הנמצאים בסעיף 10 בחוק, הינם ילדים, צאצאים, הורים וקרובים טבעיים-ביולוגיים" (ראו: שם, בעמ' 121-119). בחוק המשפחות אין דבר או חצי-דבר אשר עשוי ללמד על כוונת המחוקק לסטות בעניין זה מהדין הכללי. נהפוך הוא: רשימת ילדי הנספה שמופיעה בסעיף 1 לחוק מבהירה כי גם ילדו החורג והמאומץ של הנספה ייחשב לילדו הזכאי להטבות – ללמדך שכך הוא הדבר לגבי כל אחד ואחת מילדיו הביולוגיים. באשר לרציונלים עליהם נסמכת המדינה בטענותיה – רציונלים אלו אינם תואמים את האמור בחוק המשפחות, וכפי שאראה להלן, גם אינם שלמים. חשבו על המקרה הבא: כמו לא מעט צעירים הגדלים במדינתנו, ראובן טייל בעולם לפני גיוסו לצה"ל. בהיותו בארצות הברית, הוא הכיר נערה והשניים קיימו ביניהם קשר אינטימי בלתי-מחייב כשהם משתמשים באמצעים המקובלים למניעת הריון. כתוצאה מתקלה באמצעים אלו, ומבלי שראובן ידע על כך, הנערה נכנסה להריון. ראובן המשיך בטיולו מסביב לעולם, חזר לישראל, התגייס לצה"ל, שירת ביחידה קרבית והשתחרר בחלוף שלוש שנים. ביני לביני, הנערה הולידה את ג'ייקוב – בנו הביולוגי של ראובן – מבלי ליידע את ראובן שנולד לו בן. הורי הנערה – סבו וסבתו של ג'ייקוב – היו עשירים מאד. הם ציוו לג'ייקוב בצוואתם רכוש רב שנאמד בעשרות מיליוני דולרים, ורכוש זה עבר לבעלותו של ג'ייקוב אחרי פטירתם בהיותו בן 13. בנקודת זמן זאת, ראובן גויס לשירות מילואים ולמרבה הצער מצא את מותו במבצע צבאי. האם ג'ייקוב יהא זכאי להכרה כ"ילדו של הנספה" לפי חוק המשפחות ולהטבות אשר נובעות מהכרה זו? במקרה זה, אחרי שידענו כי ג'ייקוב הוא בלי ספק ילדו הביולוגי של ראובן, תביעתו של ג'ייקוב לקבלת הזכאות במעמדו כיתום לפי חוק המשפחות, דינה להתקבל. זאת, למרות שתביעה זו אינה תואמת שום רציונל מאלו שצוינו על ידי המדינה. רציונל הפיצוי לתלויים אינו מתקיים, שכן ג'ייקוב מעולם לא היה סמוך על שולחנו של ראובן ורווחתו ממילא אינה תלויה בקבלת התגמולים המשולמים לפי חוק המשפחות. רציונל הכוונה, כהגדרתו על ידי המדינה, אינו מתקיים אף הוא, מה גם שראובן לא התכוון להביא ילד לעולם עם הנערה שפגש בשעתו בארצות הברית; וכך הוא גם לגבי רציונל התא המשפחתי. בנקודה זו, אבקש לדייק עם רציונל הכוונה, שלטעמי לא הוגדר על ידי המדינה בשלמותו. בגדרו של רציונל זה, לצד הבדיקה שהמדינה מזמינה אותנו לעשות, עלינו לבחון מה היתה תשובתו המשוערת של ראובן אילו שאלנו אותו, בעודו בחיים, "אם תיפול בקרב במסגרת שירותך בצה"ל ויתברר שיש לך ילד ביולוגי שלא ידעת על קיומו – האם תרצה שילדך זה יקבל את ההטבות שחוק המשפחות מייעד לילדי הנספים?" (להלן: רציונל הכוונה המורחב). סבורני כי קיים סיכוי לא מבוטל לכך שראובן היה עונה לשאלה זו בחיוב; ולטעמי, די בסיכוי זה כדי להפעיל את חוק המשפחות – בהיותו חוק שנותן ביטוי לחובתה המוסרית של המדינה כלפי חלליה – לטובת היתום (ראו והשוו: ע"א 201/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (11.5.2015)). כעת, הבה נידרש למקרה היפותטי נוסף: כמו לא מעט צעירים הגדלים במדינתנו, ראובן טייל בעולם לפני גיוסו לצה"ל. בהיותו בארצות הברית, הוא נזקק לכסף ותרם את זרעו לבנק הזרע תמורת תשלום. הנתרמת נכנסה להריון מזרעו של ראובן, שהיה מבחינתה, ומבחינת שאר העולם, תורם זרע אנונימי. ראובן המשיך בטיולו מסביב לעולם, חזר לישראל, התגייס לצה"ל, שירת ביחידה קרבית והשתחרר בחלוף שלוש שנים. ביני לביני, הנתרמת הולידה את ג'ייקוב: בנו הביולוגי של ראובן. הורי האישה – סבו וסבתו של ג'ייקוב – היו עשירים מאד. הם ציוו לג'ייקוב בצוואתם רכוש רב שנאמד בעשרות מיליוני דולרים, ורכוש זה עבר לבעלותו של ג'ייקוב אחרי פטירתם בהיותו בן 13. בנקודת זמן זאת, ראובן גויס לשירות מילואים ולמרבה הצער מצא את מותו במבצע צבאי. ג'ייקוב, שרצה לברר את זהותו של אביו הביולוגי, הצליח לגלות כי ראובן הוא תורם הזרע האנונימי אשר הביא להיוולדו. האם ג'ייקוב יהא זכאי להכרה כ"ילדו של הנספה" לפי חוק המשפחות ולהטבות אשר נובעות מהכרה זו? הרציונלים עליהם נסמכת המדינה בטענותיה שוללים תוצאה זו. ברי הוא, שג'ייקוב לא היה סמוך על שולחנו של ראובן, לא נמנה על תלויי ראובן, לא נולד לתוך התא המשפחתי של ראובן, ושראובן כלל לא התכוון לכך שג'ייקוב יהיה בנו. כמו כן נעלה מכל ספק שג'ייקוב אינו זקוק לשום הטבות סוציאליות כדי לקיים רמת רווחה נאותה. יחד עם כך, דומני כי גם בדוגמא זו לא ניתן יהיה לחלוק על כך שג'ייקוב הוא "ילדו של הנספה" כהגדרתו בחוק המשפחות. אשר על כן, גם ג'ייקוב יהא זכאי להטבות מכוח החוק במשך שמונה שנים עד להגיעו לגיל 21. האם המדינה רשאית לשלול מג'ייקוב זכאות כאמור בהתבסס על הרציונלים האמורים? לשאלה זו לא אוכל להשיב אלא בשלילה. המדינה מבקשת מאתנו שנשתול את הרציונלים עליהם היא נסמכת לתוך טקסט חקיקתי ברור שאינו משאיר מקום לניחושים ולפירושים. סבורני שזאת לא נוכל – וממילא לא נרצה – לעשות מטעמים שכבר מניתי, ואין כל סיבה שאחזור ואמנה אותם שוב. חלף זאת, אבקש להפעיל את רציונל הכוונה המורחב, עליו הצבעתי לעיל; ובמסגרת זו, אנסה לבחון מה היתה תשובתו המשוערת של ראובן אילו שאלנו אותו, בעודו בחיים, "אם תיפול בקרב במסגרת שירותך בצה"ל ויתברר שיש לך ילד ביולוגי שנולד מהזרע שתרמת – האם תרצה שילדך זה יקבל את ההטבות שחוק המשפחות מייעד לילדי הנספים?". סבורני כי גם במקרה זה קיים סיכוי לא מבוטל לכך שראובן היה עונה לשאלה זו בחיוב. סיכוי זה, מן הסתם, יכול שיהא קטן יותר מזה שבדוגמא הקודמת שהבאתי, אולם גם כאן לא מדובר בסיכוי זניח שניתן לבטלו במחי יד. אשר על כן, גם בדוגמא קיצונית זאת יהא עלינו להפעיל את חוק המשפחות – בהיותו חוק שנותן ביטוי לחובתה המוסרית של המדינה כלפי חלליה – לטובת היתום. מכל הטעמים שמניתי לעיל, טוב נעשה אם נבסס את זכאות היתום להטבות על פי חוק המשפחות על זיקת ההורות הביולוגית כפשוטה. אם הנספה הוא אביו הביולוגי של הילד שנולד מזרעו, הילד יוכר כיתום ויהא זכאי להטבות מבלי שקצין התגמולים – ואחריו ועדת הערעורים ובתי המשפט – יידרשו לבחון דברים שבלב ואת דפוסי החיים המשפחתיים אשר קדמו לפטירתו של הנספה. חוק המשפחות אינו דורש זאת, וגם אנחנו לא נדרוש. אם המחוקק לא יהא שבע רצון מתוצאה זו מסיבות שהמדינה הצביעה עליהן או מסיבות אחרות, חזקה עליו כי יידע לשנות את דברו הנוכחי באמצעות תיקון חקיקה, שכן, כפי שנאמר: "For the removal of unwise laws from the statute books appeal lies, not to the courts, but to the ballot and to the processes of democratic government." United States v. Butler, 297 U.S. 1, 79 (1936) (Stone, J., dissenting). למרות שתוצאת הערעור כבר "כתובה על הקיר", פסק דיני לא יהא שלם מבלי לציין שמתוך רשימת הרציונלים שהמדינה הציגה לפנינו נפקד רציונל חשוב עד-כדי-מרכזי: הרציונל של הכרת תודה. על רציונל זה אעמוד כעת בקיצור נמרץ, כיאה לדיון שאינו משפיע על תוצאתו של פסק הדין. לפי הרציונל של הכרת תודה, ההטבות שחוק המשפחות מעניק לילדי הנספים הן המעט-שבמעט שהמדינה יכולה לעשות כדי להכיר תודה למי שחרף נפשו והקריב את חייו למען ביטחונה (ראו: ד"כ 20.3.1950, 1055). רציונל זה שולל מניה וביה את בקשת המדינה לפרש את תנאי הזכאות לפי חוק המשפחות בצמצום כדי לא לפגוע בתקציבה (וגם בלעדי רציונל זה, חייבים היינו ללכת לפי הכלל "משמעותו האמתית של החוק לחוד, והוצאות המדינה לחוד" – ראו: ע"א 3129/19 זנלכל בע"מ נ' פקיד השומה חיפה, פסקה 4 לפסק דיני (25.8.2022)). בהתאם לרציונל זה, המדינה חייבת לתמוך בילדו של הנספה לפני הגיעו לגיל 21 מבלי להתנות את תמיכתה בדבר, זולת קיומו של הקשר הגנטי (או קשר של אימוץ) בין הנספה לילד. ילדיו של אדם שהלך לעולמו מבלי להותיר אחריו צוואה ניצבים בראש הסולם של יורשיו, לצד בת או בן זוגו של הנפטר. כך הוא גם בגדרו של חוק המשפחות: הכרת התודה שהמדינה חבה לנספה בשמה ובשם כולנו צריכה להיות מכוונת אל אותם ילדים ובני הזוג – מבלי לבדוק מניין הם באים, לאן הם הולכים ומה היה טיב היחסים בינם לבין הנספה. תוצאה זו נצפתה והוגדרה כבלתי רצויה במאמר אקדמי שפורסם בארצות הברית: David Teitelbaum, Be Fruitful and Multiply after Death, but at Whose Expense?: Survivor Benefits for the Posthumously Conceived Children of Fallen Soldiers, 14 Cardozo Pub. L. Pol'y & Ethics J. 425 (2016). מחבר המאמר מציע לצמצם את זכאותו של "ילדו של הנספה" לפי חוק המשפחות באופן הקרוב לעמדת המדינה במקרה שלפנינו (ראו: שם, בעמודים 449-446). במסגרת זו, המחבר מעלה אפשרות היפותטית, לפיה חייל נרקיסיסטי במיוחד יבקש בצוואתו כי הוריו יבחרו 99 נשים שיקבלו את זרעו למטרת יצירת ילדים באמצעות הפרייה מלאכותית, אם ימות בקרב: "Consider a scenario in which a particularly narcissistic soldier stipulates in his biological will that he wishes to have his parents select ninety-nine women to become the recipients of his sperm should he die in battle. Imagine further that the soldier, recognizing the infinite lifespan of his frozen sperm, expresses a wish to have future descendants choose additional recipients of his sperm in the next ten generations. Should survivor benefits be extended to all of this man's posthumously conceived children? If not, how and where should the line be drawn?" (ראו: שם, בעמודים 442-441). במענה לטענה זו, אציין, תחילה, כי התרחיש של מציאת 99 מתנדבות שתהיינה מוכנות לעבור את הפרוצדורה של הפרייה המלאכותית, להרות, לשאת את העובר בבטנן, ולבסוף לעבור את תהליך ההולדה – אשר יכול שיהא כרוך בכאבים ובסיבוכים – נראה לי דמיוני. ספק גדול בעיניי אם תרחיש כזה יתרחש אי-פעם במציאות. עם זאת, כדי לא להתחמק ממתן מענה לקושיה שהעלה המאמר, אומר בפה-מלא כי אם מספרם של ילדי הנספה יגיע ל-99, כל אחד מילדים אלו יהא זכאי להטבות היתום עד להגיעו לגיל 21. כך אומר חוק המשפחות, ואנו נאמר זאת אחריו. סוף דבר: אם דעתי תישמע, ערעור המדינה יידחה, פסקי הדין אשר ניתנו על ידי ועדת הערעורים ובית המשפט המחוזי יישארו על כנם, והמדינה תחויב לשלם למשיבה הוצאות בסך כולל של 25,000 ש"ח. אלכס שטיין שופט השופט יוסף אלרון: אני מסכים לפסק דינו המקיף והמרגש של חברי השופט א' שטיין. יוסף אלרון שופט השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, ‏כ"ז באלול התשפ"ד (‏30.9.2024). דוד מינץ שופט יוסף אלרון שופט אלכס שטיין שופט