עיט שירותי תעופה ותיירות בע"מ נ. שר התחבורה והבטיחות בדרכים

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4126/19 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: עיט שירותי תעופה ותיירות בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. שר התחבורה והבטיחות בדרכים 2. רשות התעופה האזרחית 3. מדינת ישראל - שירות הביטחון הכללי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד עופר פיק, עו"ד גל פלג בשם המשיבים: עו"ד יונתן ברמן, עו"ד רותם סלמה פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. העתירה שבפנינו כוונה במקורה כלפי נוהל 1.1.414 שכותרתו "הטיפול בבקשות חברות תעופה ישראליות לאבטחת טיסות בחו"ל" (להלן: הנוהל). בעיקרו של דבר, נטען בה כי תנאיו של הנוהל אינם מאפשרים לעותרת להפעיל "מוניות אויר", קרי שירות טיסות בלתי סדירות לפי דרישה, ללא לוח זמנים שמפורסם לצורך כך מראש. 2. בעקבות הגשת העתירה, ובהתאם להחלטות שניתנו, הוגשו תגובות שונות במסגרת ההליך. מתגובות אלה עלה כי המשיבים – משרד התחבורה, רשות שדות התעופה ושירות הביטחון הכללי - מקיימים עבודת מטה לצורך בחינת הסוגיה. ביום 18.11.2019 הוסיפו המשיבים כי התגבשו הבנות עקרוניות ביחס לעניינה של העותרת. בהמשך לכך, ביום 17.12.2020 המשיבים עדכנו כי עבודת המטה הסתיימה והוחלט במסגרתה על גיבוש תיקון לנספח להחלטת ממשלה 411 מיום 16.1.1975 (להלן: החלטת הממשלה), העוסקת בהסדרת האבטחה של מתקנים ומוסדות ממלכתיים, ושעליה מבוסס הנוהל. בהתאם לכך נדחה הדיון בעתירה שהיה קבוע בפני הרכב. 3. ביום 17.1.2020 הודיעו המשיבים כי תיקון הנספח להחלטת הממשלה הושלם וכי ביום 13.1.2020 התקיים דיון ראשון שבו הוחלט על כך שאבטחת טיסות מסוימות (בהתאם לתנאים שנקבעו) לא תיעשה על-ידי שירות הביטחון הכללי, כך שהנוהל לא יחול עליהן. 4. בשלב זה טענו המשיבים כי השתנה לגמרי המסד העובדתי שעליו נסמכה העתירה, ולפיכך יש להורות על מחיקתה. 5. ביום 23.1.2020 השיבה העותרת להודעת העדכון וציינה כי אכן התייתר הצורך במתן הצווים שהתבקשו בעתירה. עם זאת, העותרת הדגישה כי החלטת המשיבים לפעול בעניינה הושפעה מהגשת העתירה, וכי עמדתם העדכנית מלמדת כי טענותיה היו מוצדקות מלכתחילה, וכי לא היה מקום להתעלמות מהן. בהתאם לכך ביקשה העותרת "לתן פסק דין בעתירה שיביא לידי ביטוי את השתלשלות העניינים" שקדמה לכך, וכן לחייב את המדינה בהוצאות. 6. בתגובה שהגישו לכך המשיבים ביום 2.2.2020 (והועברה לעיוני ביום 9.2.2020) הם מציינים כי עבודת המטה מטעמה ובחינתה על-ידי הגורמים הרלוונטיים החלה עוד בשנת 2018, קודם להגשת העתירה וללא קשר אליה. המשיבים מציינים כי אמנם הדיון במטה לביטחון לאומי מיום 7.8.2018 התקיים בעקבות פניותיה של העותרת, וכי השיח הפנים-ממשלתי בנושא התקיים גם בהמשך להתכתבויות עמה. אולם, הם מוסיפים וטוענים כי הדבר מבהיר שפניותיה של העותרת לא נתקלו בהתעלמות, כפי שנטען. בנוסף, הודגש כי העתירה הוגשה עוד לפני שהסתיימה בחינת הנושא מחדש וגובשו הממצאים הרלוונטיים, וכי המשיבים הוסיפו להתייחס לנושא ברצינות גם לאחר הגשת העתירה. בהתאם לכך, נטען כי אין כל מקום להורות על פסיקת הוצאות, וכי לחלופין יש לפסוק הוצאות כאלה על הצד הנמוך. 7. בשלב זה, מאחר שאין מחלוקת בין הצדדים כי לנוכח ההתפתחויות שתוארו לעיל העתירה מיצתה את עצמה, ובניגוד לנטען על-ידי העותרת, לא נדרש מתן פסק דין, נותרה להכרעה שאלת ההוצאות בלבד. לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לפסוק הוצאות לזכותה של העותרת. אכן, עבודת המטה הסתיימה בסופו של יום לאחר הגשת העתירה, ולא מן הנמנע כי הגשתה הובילה להאצתה. אולם, אין לומר כי היא נבעה ממנה או לא הייתה מסתיימת בלעדיה. למעשה, עולה מן התגובות שהוגשו כי בהליך זה נעשו מאמצים רבים מצד המשיבים על מנת ליתן מענה לקשיים שעלו. בנסיבות אלה מתאים כי כל צד יישא בהוצאותיו (ראו והשוו: בג"ץ 9327/16 אלזיר נ' שר הבריאות, פסקה 6 (8.9.2019)). 8. סוף דבר: העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז בשבט התש"ף (‏11.2.2020). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19041260_A09.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1