עו"ד רותם שגיא נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 4121/09 בבית המשפט העליון רע"פ 4121/09 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המבקש: עו"ד רותם שגיא נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 29.3.09 בע"פ 70944/08 שניתן על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: כ' בטבת התשע"א (27.12.2010) בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה: אין התייצבות עקב שביתת הפרקליטים פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 70944/08, כבוד השופטת י' אמסטרדם) מיום 29.3.2009, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (תיק 28889/05, כבוד השופט י' ויטלסון). רקע 1. כנגד המבקש הוגש כתב אישום, על פיו נטען כי ביום 26.6.2004 בשעה 17:10 נסע המבקש ברחוב אלוף שדה בדרך עירונית בה הוצב תמרור ב-20 כשהוא נוהג במהירות העולה על מהירות הרשומה בתמרור, עבירה בניגוד לתקנה 54 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961. בתחילה הורשע המבקש במיוחס לו ודינו נגזר, אולם בהמשך בוטל פסק הדין שניתן בהעדרו. לאחר שהמבקש טען כי אינו זוכר האם נהג ברכב במועד הרלוונטי לאישום נקבע התיק להוכחות. בהמשך ולאור טענתו כי למשיבה אין די ראיות להוכחת העבירה – הוכחת תמרור המהירות המותרת במקום נשוא העבירה – חזרה בה המשיבה מכתב האישום. בית המשפט לתעבורה ביטל את כתב האישום נגד המבקש, אך נמנע מזיכויו, וגם נמנע מלפסוק לזכותו פיצויים. 2. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי מרכז על החלטתו של בית המשפט לתעבורה (ע"פ 2985-08-07, כבוד השופט מ' פינקלשטיין). ביום 20.3.2008 קיבל בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש וקבע שיש לזכותו מן העבירה נשוא כתב האישום, מאחר שהמשיבה חזרה בה מהאישום בשלב שלאחר תשובת המבקש לאישום. בכל הנוגע לסוגיית הפיצויים לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קבע בית המשפט המחוזי, כי במקרה דנן, ומאחר שיש כאן טענה עקרונית הנוגעת לדרך הטיפול הראויה מצד גורמי האכיפה לגבי מקרים רבים של הגשת כתבי אישום בעבירות של מהירות בדרך עירונית, נראה כי מן הראוי שבית המשפט לתעבורה – שמיומנותו בענייני תעבורה – ידון בטענה זו בכובד ראש, וממילא החלטתו לאחר בחינה יסודית של הנושא תהיה נתונה לערעור. 3. בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז, חזר התיק לדיון בבית המשפט לתעבורה, אשר קבע ביום 27.10.2008 כי בקשתו של המבקש, לא עונה על הקריטריונים המצויים בסעיף 80 לחוק העונשין. נקבע כי לא נפל כל פגם מהותי בהחלטת גורמי התביעה, במקרה דנן, לחזור בהם מכתב האישום טרם ניהול פרשת התביעה וכן נקבע כי אין מדובר במקרה עקרוני כללי, אלא מקרה של תקלה נקודתית אשר בגינה החליטה התביעה כפי שהחליטה, ואין לקבל את הטענה כי בידי התביעה לא היו די ראיות, כפי שציין בית המשפט לתעבורה: "משטרת ישראל מפעילה מכשירי אכיפה אלקטרוניים שונים ורבים. במקרה כאן הופעל רד"ר מסוג – 'מולטונובה'. מכשיר רד"ר זה מנפיק בנוסף למדידה גם תמונה. התמונה במקרה כאן התקבלה. בתמונה שכאמור, נמצאה בחומר החקירה - חלון נתונים ובו צוין שמו של השוטר שעסק באכיפה במקום. אילו היתה ממשיכה התביעה בניהול פרשת התביעה, שוטר זה היה נקרא להעיד. במסגרת עדותו, הוא היה מציג את תעודת עובד הציבור המדברת על 'דוח –הצבה'. בדוח זה היה מתאר השוטר את מיקום התמרורים הרלוונטיים למקרה כאן, מקום הצבת מכשיר המדידה (הניידת), ביחס לתמרורים אלה, ומהירות נסיעת הרכב שנמדדה על ידו. זאת לדעת, פעמים, די בעדות זאת של שוטר – אף ללא תמונה כלל – יש כדי להביא להרשעתו של הנאשם. ... לטעמי, חסד עשתה התביעה עם הנאשם, שמתוך 'זהירות – מופלגת', החליטה לחזור בה מאישום, במקום שהיתה יכולה לשחזר את 'רב –התע"צ', להמשיך בהליכים ולעבור בלא קושי מיוחד את שלב 'אין להשיב לאשמה'". 4. המבקש לא השלים עם קביעות אלו וערער על החלטת בית המשפט לתעבורה בפני בית המשפט המחוזי, שפסק דינו הוא נשוא בקשה זו. ביום 29.3.2009 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו בקובעו כי המשיבה בחרה לחזור בה מכתב האישום, ולא לזמן את השוטר ששמו מצוין בתמונה בה נראה רכבו של המבקש. על כן, לא ניתן לקבוע כי בעת הכנת כתב האישום "לא היה יסוד להאשמה". כמו כן, נקבע כי במקרה דנן אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה מפורשת כי המבקש לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. יתרה מכך, נקבע כי לאור נוסח תקנה 5(ב) לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט) התשנ"ז-1997, איפשר מתקין התקנות לתביעה להכין תעודת עובד ציבור או חוות דעת מומחה, אשר אמורים להיות מוגשים בצירוף צילום שיוגש לבית המשפט עד לשלב שמיעת הראיות, או כלשון הסעיף "עד לשלב בירור האשמה", אם כי מתקין התקנות איפשר לנאשם לבקש מראש לעיין בצילום ובתעודת עובד ציבור כבר בשלב העיון בחומר חקירה. משמע, העורר היה רשאי לפנות ולבקש מהמשיבה בטרם מתן תגובתו לאישום לעיין בתעודת עובד ציבור. בשלב הכנת כתב האישום לא היה חייב התובע, עורך כתב האישום, לעיין בתעודת עובד ציבור. אשר על כן, לא ניתן לקבוע כי כתב האישום הוגש ללא יסוד להאשמה. בנוסף לכך, נקבע כי קיימת חשיבות רבה לביטול כתב אישום על ידי המשיבה בטרם שמיעת ראיות, כל אימת שמתעוררים קשיים ראייתיים, והטלת תשלום פיצוי במקרים אלו עלולה להביא לכך שהמשיבה תעדיף להמשיך בניהול ההליך תוך המתנה לפסק דינו של בית המשפט, ובלבד שלא תיאלץ לשאת בהוצאות. כמו כן ציין בית המשפט המחוזי, כי בידי המערער לא היתה כל אסמכתא לביסוס טענותיו בדבר פעולה שיטתית של המשיבה בהגשת כתבי אישום ללא יסוד להאשמה, להוציא המקרה דנן. אשר על כן, לאחר ששקל בית המשפט המחוזי את טיעוני הצדדים, ולאחר בחינת איזון האינטרסים של המבקש מול האינטרס הציבורי נדחתה בקשתו לקבלת פיצוי. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. טיעוני הצדדים 5. המבקש טוען כי המקרה דנן מעורר סוגיה משפטית עקרונית והיא, האם במקום שבו זוכה נאשם והסתבר כי עובר להגשת כתב האישום לא היו בידי רשויות התביעה ראיות להוכחת יסודות העבירה, תישלל מן הנאשם הזכות לפיצוי על פי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, רק משום ההנחה כי במהלך ניהול המשפט, לו קוים, יתכן והיתה מובאת ראיה שהיה בה כדי להשלים את החוסר הראייתי האמור. לטענת המבקש, במקרה דנן למשיבה לא היו ראיות להוכחת יסוד מרכזי בעבירה – תמרור המהירות המותרת במקום נשוא העבירה – ולכן ברור שלמשיבה לא היה יסוד להאשמה, וכך היא נוהגת בשיטתיות. בנוסף הוא טוען כי בהתאם להלכות של בית משפט זה הוכח כי למשיבה לא היה בסיס ראייתי להוכחת היותה של הדרך "דרך עירונית" במועד הכנת כתב האישום, וברור הוא שלא ניתן להסתמך על הנחה היפותטית שלו היה מקוים משפט אזי המשיבה היה מצליחה להוכיח יסוד זה. כמו כן, לטענתו שגה בית המשפט המחוזי בהסתמכו על תקנה 5(ב) לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט) התשנ"ז-1997, שכלל אינה קשורה להוכחת תמרור הדרך. המבקש גם טוען כי יש לחייב את המשיבה בפיצוי גם בשל נסיבות אחרות המצדיקות זאת. שכן המשיבה התעלמה מפניותיו של המבקש עובר למועד הקראת כתב האישום, הטעתה את הערכאות הקודמות, ואף לאחר מכן התנהלותה חייבה אותו להמשיך בהליכי ערעור. בסיכומו של דבר טוען המבקש, כי אם טענותיו לא יתקבלו אזי יהיה בכך כדי לרוקן מתוכן את עילת "לא היה יסוד להאשמה", תוך הפרת האיזון בין זכות הקניין של הנאשם לבין האינטרס הציבורי. 6. המשיבה, בתגובתה הכתובה לבקשת רשות הערעור, טוענת כי מקרה זה לא מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, ולא מתעוררת בו כל שאלה עקרונית. לטענתה במקרה דנן היו בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, וכך קבעו הערכאות הקודמות. בתגובתה מפרטת המשיבה את דרך הפעולה של צילום רכב נוסע. במקרה דנן, טוענת המשיבה, כי בידיה היתה תמונה של רכבו של המבקש, ועליה מדבקה בה היו פרטי השוטר, מיקום הצבת המצלמה והמהירות המכסימלית המותרת באותו מקום, כפי שצוין על ידי השוטר. אשר על כן, טוענת המשיבה, כי עיקר הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש נמצאות בתמונה, שבה צולם הרכב, ובה כאמור גם יש יסוד להוכחת המהירות המותרת במקום. בנוסף היא טוענת שבמקרה דנן הלכה לאיבוד תעודת עובד הציבור, אולם אין בכך כדי ללמד שבעת הגשת כתב האישום לא היה בידיה יסוד להאשמה. 7. בתגובתו הכתובה לתגובת המשיבה טוען המבקש, כי המשיבה מעלה בפני ערכאה זו טענות עובדתיות חדשות שלא היו בפני הערכאות הקודמות. בדיון שנערך לפנינו, אליו הופיע רק המבקש, בעקבות שביתת הפרקליטים, טען המבקש כי במקרה זה ברור שבידי המשיבה לא היתה הוכחה לתמרור הדרך המוצב במקום נשוא העבירה, והשאלה במקרה דנן הינה עקרונית, לאור השיטתיות בה נוהגת המשיבה במקרים מעין אלו. דיון 8. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ושמעתי את טענות המבקש במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות המקרה דנן לא מצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה. 9. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות ולא על נקלה נדון בפעם שלישית בעניינו של המבקש. על כן נמצאים אנו במסדרון אל עבר הטרקלין, ואכן המסדרון הינו ארוך ומרובה תנאים ומעליו מרחפת כל העת הלכת חניון חיפה הידועה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). הלכה מושרשת זו מורה אותנו כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית מיוחדת בענין. 10. ביישום כללים אלו במקרה שלפנינו נראה כי בקשה זו לא מעוררת שאלה עקרוניות החורגות מעניינו האישי של המבקש, וזאת ביחוד מקום בו המבקש לא הביא תימוכין בראיות טובות, כי המשיבה במקרים רבים אחרים מגישה כתבי אישום מבלי שיש בידה ראיות לכאורה לביסוס האשמה, וזאת כפי שגם קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו (ראו פסקה 25 לפסק הדין). המבקש מנסה לשוות למקרה דנן אופי עקרוני, המעלה סוגיה משפטית בעלת השלכות רוחב, אולם לאחר ניקוי "רעשי הרקע" ובדיקה מעמיקה של הטענות נראה כי עיקר טענותיו של המבקש נוגעות בראש ובראשונה ביישומן של ההלכות המשפטיות על המקרה שלפנינו. אין מדובר כאן בפסיקות הנוגדות הלכות של בית משפט זה, אלא בעיקרו של דבר ביישומן של ההלכות המוכרות, בכל הנוגע לסעיף 80 לחוק העונשין, על המקרה הנדון. באופן טבעי, יישומן של הלכות אלו יניב לעתים הכרעות שונות, לאור הצורך באיזון בין השיקולים השונים בכל מקרה לגופו. אך עצם קיומם של טענות באשר ליישומן הקונקרטי במקרה כזה או אחר אינם באים, בדרך כלל, במקרים המצדיקים דיון ב"גלגול שלישי" בבית משפט זה. 11. למעלה מן הצורך אציין כי אף לגופו של ענין נראה שיש לדחות את טענותיו של המבקש. מנוסח סעיף 80 לחוק העונשין עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי. העילה האחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השניה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" (ראו ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.4.2009) (להלן: פרשת שתיאווי)). אולם חשוב להדגיש כי "גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'" (פרשת שתיאווי, פסקה 8). סעיף זה הוא אתר של איזון בין שיקולים נוגדים. מחד יש להביא בכלל חשבון הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו (ראו בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15-16 לפסק הדין (טרם פורסם,12.7.2010) (להלן: פרשת שוורץ); בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 785 (1996); ע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1) 505, 517-518 (1999) (להלן: פרשת יוסף)). "עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר- גם בחירותו ... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו" (פרשת שתיאווי, פסקה 9). מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק. לציבור בכללותו יש אינטרס משמעותי כי גורמי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה ללא חשש, למען שמירתה של מדינת ישראל כמדינת חוק. עמד על כך בית משפט זה: "הצד השני במשוואת השיקולים המתגלמת בסעיף 80 לחוק העונשין, עניינו בחשש כי חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של מדינת חוק. הדין העניק לגורם המוסמך שיקול דעת בהחלטה אם די בראיות הקיימות כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של חשוד ולהעמדתו לדין (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). במקרים מסוימים עלול שיקול הדעת הראשוני של גורמי התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. במקרים אחרים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט הצובעות את המסכת הראייתית באור שונה מזה שהיה ידוע בטרם פתיחתו. בסוג שלישי של מקרים עשויים השופט או ההרכב היושבים בדין להתבונן בחומר הראיות בדרך שונה מזו שננקטה על ידי התובעים. באלה, באלה וגם באלה, לא יהיה בזיכויו של הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על כך שההחלטה להעמידו לדין היתה בלתי סבירה"(פרשת שתיאווי, פסקה 10). במסגרת מגוון השיקולים באיזון בין האינטרסים הנוגדים בגדרי סעיף 80 עלינו להבטיח כי שיקולי התביעה יהיו עניינים ומקצועיים, ואסור ששיקולים תקציביים יכנסו לקדירת השיקולים של רשויות התביעה, שהרי "חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה" (פרשת שתיאווי, פסקה 10). החשש כי חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם ובפיצוי יביא לרפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על אכיפת החוק, הוא חשש שאינו מבוטל ושיש להביא בכלל חשבון במשקלו הראוי. יתר על כן, בתוך אתר איזון זה עלינו להביא בכלל חשבון את השפעת הכרעתנו על התנהגותה העתידית של התביעה, במקרים מעין אלו, והחשש שהתביעה לא תיסוג בה מכתבי אישום, במקרים הראויים לכך, ותמתין להכרעת בית המשפט. (פרשת שתיאווי, פסקה 11). בסיכומו של עלינו לזכור את דבריו של השופט מ' חשין בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 106-107 (2002) (להלן: פרשת דבש): "הליך פסיקתם של שיפוי ופיצוי אינו אלא ספיח למשפט הפלילי, הליך טפל להליך הפלילי העיקרי. שומה עלינו אפוא להיזהר שלא נהפוך זנב לראש, שלא ניגרר להליך ארוך ומורכב שנושאו הוא הפיצוי והשיפוי. חייבים אנו להזהיר עצמנו מפני הליך-של-מדרון, מדרון העשוי להפוך מדרון חלקלק. נהיה ערים וקשובים לכך שהליך השיפוי והפיצוי אסור לו שיהפוך לחזרה על משפט פלילי בהיפוך: שזו הפעם הנאשם שזוכה יהיה מאשים והמדינה תהא נאשמת. עוד נזכור, כי לרשות נאשם שזוכה בדינו עומדת, במקרה המתאים, עילה בנזיקין ... ומכאן טעם נוסף לנהוג בהליך שיפוי ופיצוי כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין אך כהליך נספח וטפל להליך העונשין". 12. העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר. הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי סבירות בולטת" בהעמדתו לדין (פרשת דבש, עמ' 106), ולא די בחוסר סבירות סתם (ראו פרשת שתיאווי, פסקה 12; ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 לפסק הדין (לא פורסם, 3.7.2007). גישה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בית משפט זה בכל הנוגע לבחינת שיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר הערכת חומר הראיות שבידם. גישתו של בית משפט זה היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני (ראו בג"צ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה (טרם פורסם, 12.9.2006); בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 24; בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 368). בבג"צ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659 צוין כי: "אם על דרך הכלל לא ימהר בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין. מרחב שיקול הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים בהם חרגה בְּיֶתֶר ממיתחם שיקול הדעת אשר ניתן לה". (בעמ' 666 לפסק-הדין). בנוסף לכך קבע בית משפט זה כי על מבקש הפיצוי להוכיח כי גם בהסתמך על החומר שהיה לנגד עיני התובע, בכוח או בפועל, לפני שעבר תחת מנגנון הבירור המשפטי, לא היה כל מקום להגשת כתב האישום נגדו (ראו ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007)). 13. העילה השניה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי, מתאפיינת בעמימות שנועדה להקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב האם יש מקום להעניק פיצוי לנאשם שזוכה (ראו פרשת שתיאווי, פסקה 18). בפרשת דבש חילק בית משפט זה את העילה לשלושה סוגים של נסיבות: "נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)" (שם, עמ' 118). על השיקולים השונים בגדרי עילה רחבה זו עמד בית משפט זה בע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 498 (1997): "ניתן לציין שיקולים אחדים, שיש בהם כדי לסייע בידי בית-המשפט להחליט בכל מקרה אם התקיימו "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לפי הסעיף. להלן רשימה של שיקולים כאלה: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב-האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לענין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה". מובן הוא שרשימת שיקולים זו אינה רשימה סגורה ובכל מקרה ומקרה בית המשפט צריך לבחון את הסוגיה הנמצאת בפניו על כלל הנסיבות, ולערוך איזון ראוי בין השיקולים השונים המתחרים על הבכורה בגדרי סעיף 80. 14. כפי שציינתי במקרה דנן, חרף טענות המבקש, הדיון מתמקד ביישום הכללים שתוארו לעיל, ואין בו כל הלכה חדשה בסוגיה זו. מטבע הדברים כאשר עסקינן באיזון בין שיקולים שונים במקרה נתון, תוצאותיו של איזון זה יהיו שונות ומותאמות לכל מקרה ומקרה. בפרשה אשר לפנינו גם בית המשפט לתעבורה, שלו המומחיות בעבירה נשוא כתב האישום, וגם בית המשפט המחוזי, קבעו כי ביישום הכללים, שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה, על המקרה דנן אין כדי לתת פיצוי למבקש. לא מצאתי בשלל טיעוניו כל נימוק משכנע המצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה, ואף לגופו של ענין לא מצאתי הצדקה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. 15. המבקש בענייננו השליך את מרבית יהבו על העילה הראשונה, כלומר "לא היה יסוד להאשמה". כפי שציינתי היה עליו להוכיח חוסר סבירות קיצוני של רשויות התביעה בעניינו. בית משפט זה בפרשת שתיאווי דימה מי שרוצה להוכיח עילה זו כי עליו לחדור דרך הסדק הצר שהותירו אופייה הדווקני של העילה. במקרה דנן לא צלח המבקש משוכה זו, ולא ניתן לומר כי ההחלטה להעמידו לדין, בהסתמך על הראיות שהיו בידי המשיבה – התמונה של רכבו של המבקש נוסע במהירות של 95 קמ"ש, עם כל המפורט בה – לוקה בחוסר סבירות קיצוני. אף אם נפלה טעות בידי המשיבה במקרה דנן, או שמא תקלה שגרמה לאיבוד תעודת עובד הציבור, אין זהו מקרה הקיצוני החודר דרך הסדק הצר של עילה זו. 16. בנוסף לכך, במקרה דנן יש להביא בחשבון את הנטייה המצומצמת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בסוגיית הפיצוי לפי סעיף 80. בית משפט שלערעור, ובטח במסגרת בקשת רשות ערעור, יתערב בהחלטת הערכאה הדיונית במקרים חריגים. בית משפט זה עמד על כך בפרשת דבש: "דומני שראוי כי נקבע כלל, ולפיו במקום שנאשם זוכה בערכאת הדיון, עיקר שיקול-הדעת אם ייפסקו ואם לא ייפסקו פיצוי ושיפוי – ואם ייפסקו, מה יהא שיעורם – יינתן לערכאה שלדיון, ובית-המשפט שלערעור לא יתערב בהחלטות ערכאה קמא אלא מטעמים מבוררים ... ... ראוי כי שיקול-דעתו לעת הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי יזכה אם לא לחסינות כי-אז למשקל כבד. אם נפל בית-משפט שלדיון לכלל משגה משפטי – כגון שפירש את החוק שלא כהלכה ... שלא הביא במניין שיקול שלענין; שהביא במניין שיקול שלא לענין; שהעניק לשיקול שלענין משקל יתר ורב מן הראוי לו – למותר לומר שבית-המשפט שלערעור יתערב ויאמר את דברו. ואולם מרחב המחיה אשר יינתן לבית-משפט שלדיון ראוי, לדעתנו, שיהיה מרחב רב. גם כלל זה ייגזר, בחלקו, מן העיקרון שלפיו אל-לנו לנפח מעבר למידה הראויה הליך נלווה זה של פסיקת שיפוי ופיצוי" (שם, עמ' 109). לא נראה כי המקרה דנן מצדיק התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי". אין מדובר במקרה חריג, אלא במקרה שגרתי בו יישמה הערכאה הדיניות את ההלכות של בית משפט זה על המקרה דנן, ולא השתכנעתי מטענות המבקש כי נפלה ביישום זה טעות המצדיקה התערבותנו. 17. זאת ועוד, באיזון בין השיקולים השונים, שפורטו קודם לכן, בגדרי סעיף 80 לחוק העונשין, נראה כי הכף נוטה שלא לאפשר פיצוי במקרה דנן. מחד, פגיעתו של המבקש מפתיחת ההליך הפלילי כנגדו, בעבירת התעבורה נשוא כתב האישום, נמצאת במדרג הנמוך ביותר של הפגיעות מעצם העמדתו של אדם לדין פלילי. קשה לומר כי עצם העמדתו לדין במקרה דנן פוגעת פגיעה קשה בזכויות היסוד שלו, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכדומה. חשוב להדגיש כי יש לסייג את הקביעה כי המשפט הפלילי תמיד פוגע בזכויות אדם בצורה דרסטית וחריפה ביותר. יהיו מקרים שבהם דווקא אמצעים משפטיים אחרים יפגעו בצורה חריפה יותר בפרט, מאשר המשפט הפלילי. "ההנחה, שלמשפט הפלילי יש השלכות קשות יותר על הפרט מאשר לענפי משפט אחרים ... אינה יכולה לעמוד ככלל גורף. במשפט הפלילי הפוזיטיבי קיימות עבירות שעשויות להיתפס כקלות ערך בעיני ציבור האזרחים ואף בפני מערכת המשפט" (אסף הרדוף הפשע המקוון 78 (2010). ראו גם פרשת שוורץ, פסקה 21 , וכן, Henry M., Jr.Hart, The Aims of the Criminal Law, 23 Law & Contemp. Probs. 401, 404 (1958).). דומה כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים בהם עבירת התעבורה בה הואשם המבקש נתפסת כקלת ערך באופן יחסי, ואינה גוררת עימה, בדרך כלל, פגיעה חמורה בזכויותיו. כמו כן, אף הפגיעה בקניינו של המבקש לצורך ניהול הגנתו אינה משמעותית, בשים לב שהמבקש הינו עורך דין במקצועו. מאידך, הטענה כי הטלת פיצוי במקרה דנן עלולה לפגוע באינטרס הציבורי בתפקוד רשויות התביעה ובהתנהלותן העתידית, אינה טענה בעלמא, ויש לה בסיס, בשים לב לאופיין הייחודי של עבירות התעבורה. בהשאלה ממבחני האיזון בגדרי עקרון המידתיות, ניתן לשאול האם היחס בין התועלת הצומחת מפיצוי המבקש במקרה דנן לבין הנזק האפשרי לאינטרס הציבורי הוא מידתי? לטעמי מתן פיצוי במקרה דנן, על נסיבותיו המיוחדות, ואופי העבירה נשוא כתב האישום, אינו עומד ביחס ראוי לנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי. 18. כמו כן, בהתאם לאמור לעיל, לטעמי המקרה דנן אינו מצדיק מתן פיצוי גם בהתאם לעילה השניה, קרי, "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי. אין זה מקרה בו הוכח לאחר בירור העובדות כי המבקש זכאי מעל לכל ספק, אלא מקרה בו חזרה בה המשיבה מכתב האישום. כמו כן, לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי בהתאם לעילה השניה בגדרי סעיף 80. בנוסף לכך, אף בשאר טענות המבקש לא מצאתי כל ממש. 19. בסיכומו של דבר, חשוב לחזור ולהדגיש כי סעיף 80 נוקט בנוסח כי בית המשפט "רשאי" לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו. המילה רשאי איננה בגדר סרח עודף מילולי מיותר, היא באה לסייג ולהקנות לבית המשפט שיקול דעת בגדרי סעיף 80, בו שיקולים רבים מתחרים על הבכורה, ולמתן הפיצוי יכולות להיות השלכות רוחב שיש להביא בכלל חשבון. כאמור, במקרה דנן אין כל הצדקה למתן רשות ערעור לבית משפט זה, וכפי שציינתי, למעלה מן הצורך, אף לגופו של ענין אין כל מקום לקבל את טענות המבקש. 20. סוף דבר, לו תישמע דעתי נדחה את הבקשה. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן על נימוקיה. לאחר בחינה מדוקדקת ושמיעת כל הטיעונים, סבורני כי אין התיק מצדיק - בכל הכבוד למאמציו של המבקש – גלגול שיפוטי שלישי. אוסיף כי כשלעצמי סבורני, שמקרה זה שונה - למשל - מפרשת ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם ניתן פיצוי למי שזוכה זיכוי מוחלט מעבירות הריגה וגרימת חבלה בכוונה מחמירה. נאמר בפסק הדין (פסקה י"ב) "אין חולק כי 'זיכוי מוחלט' הוא שיקול נכבד ב'קדירת השיקולים', עד אשר התחבטה הפסיקה בעבר בשאלה האם שיקול זה כשלעצמו מצדיק פיצוי מכוח אותן 'נסיבות אחרות'" ("נסיבות אחרות המצדיקות זאת" שבסעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). הבאתי שם, מתוך הסכמה עקרונית, את דברי השופטת דורנר בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73, 131, כי: "לדעתי, אמת-המידה הראויה לתשלום של הוצאות משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין היא סוג הזיכוי – אם מן הספק הוא, או מוחלט. זיכוי מוחלט, שיקנה לפי אמת-מידה זאת זכות לתשלום, הינו בין שמלכתחילה לא היה יסוד להגשת כתב-האישום, ובין שבדיעבד התברר כי כך המצב". ואולם, צוין בעניין שיבלי (פסקה י"ג), כי יש להידרש לכגון דא: "מתוך בחינה מדוקדקת של נסיבות המקרה. ראשית, אומר כי לא כן לטעמי באשר לזיכוי מחמת הספק או זיכוי 'טכני'. ההבדל הוא במישור הערכי-מוסרי. זיכוי מחמת הספק משמיע לא אחת כי בית המשפט אינו משוכנע מעבר לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם, אך בליבו הוא מאמין כי הנאשם ביצע את העבירה. כך גם לעתים נוכח זיכוי "טכני" מסוגים שונים שבית המשפט יראהו ככזה". באותו עניין הובאה ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 80(א), ונאמר "עינינו הרואות, כי יסוד זה - של מניעת עוול לנאשם היוצא בדין חף מפשע - חוזר באופנים שונים לאורך ההליך החקיקתי של הסעיף... על כן, כשהתוצאה, ולוא בדיעבד, משמעה במהות סוג של עוול לאדם, יש לכאורה מקום לשקול פיצוי... אם נקבע באופן חד משמעי כי הנאשם לא עשה כל עיקר את המיוחס לו, או מקרים בהם התרשלה התביעה בבחינת נושא מהותי בתיק, קרוב אנכי להניח כי בית המשפט יפסוק לו פיצויים". בנידון דידן אין המדובר במקרה בו נקבע באופן חד משמעי כי המבקש לא עבר את העבירה, וגם אם שגתה התביעה באיבוד החומר, אין זו רשלנות מהותית מן הסוג המצדיק גלגול שיפוטי שלישי. עם זאת סבורני כי על התביעה להפיק לקחים ממקרה זה ולבדוק במבט כולל את דרך טיפולה בכגון דא. כאמור, מצטרף אני לחוות דעת חברי. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: הנני מצטרף – בנסיבות המקרה שלפנינו – לפסק דינו של חברי, השופט ס' ג'ובראן ולהערותיו של חברי, השופט א' רובינשטיין. עם זאת, מוצא אני לנכון להעיר כי לגישתי ראוי שבית המשפט יפעיל את סמכותו על פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) – בגישה מרחיבה, במיוחד בשים לב לזכויות הבסיס החוקתיות המעוגנות עתה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולשינויים הפרשניים המתחייבים מחוק היסוד האמור. ראו: ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 518 (1999); רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294, 304 (1999); עיינו גם: עלב"ש 134/08 (בבית הדין הצבאי לערעורים) ב/2313237 סא"ל (מיל') אלי בוחבוט נ' הפרקליט הצבאי הראשי (טרם פורסם, 30.6.2010), בפיסקה 18 (להלן: עניין בוחבוט). יצוין כי בעניין בוחבוט, בפיסקה 19, הובא אף חומר משווה רב-עניין בסוגיה – מאנגליה, והיתה הפנייה לפסק הדין העדכני שם: The Law Society Of England and Wales v. The Lord Chancellor [2010] EWHC 1406 (Admin.). בפרשה שנדונה בפסק הדין הנ"ל הוכרזו כבלתי חוקיות תקנות שהותקנו על ידי הלורד צ'נסלור (בדומה לתקנות המוצאות אצלנו, מכוח סעיף 80(ב) לחוק העונשין), שכן אלה הגבילו, יתר על המידה, את סכומי ההוצאות והפיצויים שניתן לפסוק בבריטניה לנאשם שזוכה. הגישה המרחיבה נתמכת גם בצורך "לאזן" נטייה של נאשמים מסוימים להודות לעתים אף במה שלא ביצעו – על מנת לנסות ו"לחסוך" בהוצאות ובשכר טירחת עו"ד, אשר – על פי גישה מצרה – לא מובטח שיוחזרו להם, אף לאחר זיכוי. עיינו: Stephan Parkinson and Sophie Kemp Reimbursing Acquitted Defendants, New Law Journal Volume 160, Issue 7423 (25.6.2010). לצערי כלל הנתונים שבתיק זה – אינם מצדיקים היענות למבקש, אפילו על פי הגישה המרחיבה, ולכן צירפתי דעתי לעמדת חבריי. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ו באדר א התשע"א (‏2.3.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09041210_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il