אליהו פוגאץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4117/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4117/14 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערער: אליהו פוגאץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 5.6.2014 בת"פ 59171-05-13, שניתנה על ידי כבוד השופט ע' דרויאן בשם המערער: בעצמו פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט ע' דרויאן) מיום 5.6.2014, שלא לפסול עצמו ממתן גזר הדין בת"פ 59171-05-13. 2. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו מספר עבירות של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המערער הורשע ביום 24.4.2014. הטיעונים לעונש נקבעו ליום 28.5.2014. יש לציין, כי נגד המערער מתנהל הליך נוסף בנושא דומה (להלן – ההליך השני), אשר פרטיו לא הובהרו במסגרת הערעור שלפניי. כל שצוין במסמכים שצורפו לערעור הפסלות הוא שבהליך השני הוגש ערעור, התלוי ועומד כעת בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. עוד עולה, כי ההליך השני הובא לידיעתו של בית משפט קמא כראיה, במסגרת ניהול ההוכחות בהליך דנא. 3. בדיון שהתקיים ביום 28.5.2014 הודיעה המשיבה לבית המשפט כי היא מבקשת שיוטל על המערער מאסר בפועל. עוד ציינה, כי בהליך השני עמדתה העונשית היא כי יש להטיל על המערער מאסר בעבודות שירות. על כך העיר בית המשפט כי התנהלות המשיבה הינה "מוזרה", כלשונו, משום שהיא מדברת "בשני ראשים". בית המשפט אמר למשיבה, כי אם בהליך השני יטיל בית המשפט המחוזי על המערער עונש שאינו כולל מאסר בפועל, יראה בכך בית המשפט נסיבה בעלת משקל לצורך קביעת העונש בהליך שבפניו. פרט לדברים אלה, עיקר הדיון נסב על השאלה אם יש הצדקה לדחות את שמיעת הטיעונים לעונש, בעקבות בקשת המערער להגיש מטעמו מכתב מפסיכיאטר כראיה לגבי העונש. המשיבה נתנה בסופו של דבר את הסכמתה לקבלת המכתב ללא דחיית הדיון, והחלה שמיעת הטיעונים לעונש. אולם, הדיון נקטע, עקב טענת המערער כי אינו חש בטוב. 4. בעקבות הדיון ביום 28.5.2014 הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט. הבקשה עצמה לא צורפה לערעור. מעיון בהחלטת בית המשפט בבקשת הפסלות עולה, כי עילת הפסלות הייתה התבטאות שיוחסה לבית המשפט. הדברים נאמרו, כנטען, על רקע הדיון ביום 28.5.2014 בנוגע לצורך בדחיית הטיעונים לעונש, נוכח הגשת מכתב הפסיכיאטר. זהו נוסח הדברים, כפי שצוטטו על ידי בית המשפט: "אני אצטרך לדחות את הדיון לחודש ספטמבר, בינתיים התקבל הנאשם לעבודות שירות בהליך בבית המשפט המחוזי ואני אהיה כפוף להחלטה של ערכאת הערעור, במקום שתטענו לעונש היום ואני אשלח אותו למאסר ולא יהיה צורך בדיון בערעור". בית המשפט התבקש אף לתקן את פרוטוקול הדיון מיום 28.5.2014, כך שישקף התבטאות זו. לטענת המערער, מההתבטאות אפשר ללמוד כי ננעלה דעתו של בית המשפט בעניין העונש שיש לגזור עליו, וכי בית המשפט עתיד להטיל עליו מאסר בפועל. 5. בדיון שהתקיים ביום 5.6.2014 הכריע בית המשפט בבקשת הפסלות. בהחלטתו הכחיש בית המשפט כי אמר, כמיוחס לו, שאם תטען המשיבה לעונש במועד הדיון ביום 28.5.2014, יישלח המערער למאסר, ולא יהיה כלל צורך לדון בהליך השני, המתנהל כאמור בבית המשפט המחוזי. לדבריו, אף המשיבה מסכימה שהדברים לא נאמרו. בית המשפט הוסיף, כי הדברים המיוחסים לו נטענו מפי המערער בלבד, וכי ייתכן שהמערער לא שמע את חילופי הדברים כיאות. זאת, בשים לב לכך שבמהלך הדיון ישב המערער בספסל האחורי באולם, וטען כי מצבו הבריאותי רעוע. בית המשפט לא הכחיש שהתייחס לקשר בין העונש שיגזור על המערער לבין הכרעת בית המשפט המחוזי בהליך השני, אך הבהיר שלא היה בכך משום הבעת דעה מצידו ביחס לגזר הדין העתידי. בית המשפט הסביר, כי ביקש אך לבקר את חוסר האחידות בעמדתה העונשית של המשיבה בשני ההליכים המתנהלים נגד המערער. לסיכום, קבע בית המשפט כי אין בסיס אובייקטיבי לחשש למשוא פנים מצידו, וכי לא די בתחושותיו הסובייקטיביות של המערער כדי להצדיק את פסילת בית המשפט. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. 6. בערעור מעלה המערער טענות שונות, שעיקרן כי לא זכה למשפט הוגן וכי לא ביצע את המעשים המיוחסים לו. המערער טוען כי בית המשפט גמר אומר בליבו כי הוא עבריין, וזאת בין היתר על סמך הופעתו החיצונית. עוד טוען המערער, כי לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו כראוי. סבורני, שטענות אלה מופנות למעשה נגד הכרעת הדין בעניינו, עליה ניתן להשיג כידוע רק בערעור על פי סדרי הדין הרגילים, ולא בערעור פסלות. לכן, לא ראיתי להידרש אליהן. לצד זאת, חוזר המערער בקצרה על הטענה שעלתה בבקשת הפסלות, לפיה בית המשפט גילה דעתו כי בכוונתו להטיל עליו עונש מאסר בפועל. 7. דין הערעור להידחות. על סמך התשתית העובדתית שהונחה בפניי, לא מצאתי להטיל ספק בכך שכוונת בית המשפט בהתבטאותו הייתה כפי שתיאר בהחלטתו בבקשת הפסלות, היינו, למתוח ביקורת על חוסר האחידות בעמדת המשיבה ולהצביע על יחסי הגומלין בין שני ההליכים בהיבט הענישה. אין עילה לפקפק בגרסת בית המשפט, כי לא אמר שבכוונתו להטיל על המערער עונש מאסר בפועל אם הדיון בטיעונים לעונש לא יידחה. כפי שנקבע לא אחת, כאשר גרסת השופט בנוגע להשתלשלות האירועים בהליך שונה מגרסת בעל הדין, קמה חזקה כי גרסת השופט היא זו המשקפת נאמנה את המציאות. עוד נקבע, כי הנטל על המבקש לסתור את גרסת השופט הוא נטל כבד (ראו, למשל, ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599, 613 (1999); ע"פ 3161/09 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (26.7.2009); ע"פ 2749/14 גאון נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (18.4.2014)). במקרה דנא, לא נסתרה חזקה זו. אף בא כוחו של המערער הודה, שלא שמע בעצמו את הדברים כפי שצוטטו בהחלטת בית המשפט, וכי אלה מבוססים בעיקרם על התרשמותו של המערער. 8. משקבעתי שאין מקום להטיל ספק בגרסת בית המשפט לדברים שנאמרו, יש לבחון אם התבטאותו מקימה עילת פסלות. סבורני, כי התשובה לכך היא בשלילה. התבטאות של בית המשפט תגבש עילת פסלות אם היא מעלה חשש ממשי למשוא פנים, כנדרש לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כדי לקבוע אם מתעורר חשש כאמור, יש לבחון את משמעותם של הדברים בהקשר ובשלב בהליך בו נאמרו (ראו, למשל, ע"פ 3007/05 כהן נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (19.4.2005); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 194 (2006) (להלן – מרזל)). טענת פסלות בשל התבטאות בית המשפט תתקבל רק במקרים בהם קיים חשש ממשי, כי לא ניתן לשכנעו בעמדה אחרת בהמשך ההליך (ראו מרזל, שם; והשוו ע"פ 1728/14 כהן נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (10.3.2014)). במקרה דנא, החומר המונח בפניי אינו מלמד אלא על תמיהתו של בית המשפט נוכח ההבדלים בין עמדת המשיבה בהליך המתנהל בפניו לבין ההליך השני, המתנהל בבית המשפט המחוזי. ביקורת זו על המשיבה אינה מעלה כל חשש למשוא פנים. אף האמירה לגבי יחסי הגומלין בין העונש שיוטל על המערער בהליך דנא לבין העונש שיוטל בהליך השני אינה מעוררת קושי בהקשר זה, לאור העובדה שהזיקה בין שני ההליכים נוצרה ממילא עת הובא ההליך השני כראיה במסגרת ההליך בו עסקינן. ויודגש, כי בית המשפט ציין אומנם שגזר הדין בהליך השני ישפיע על החלטתו, אך לא גילה דעתו אשר לתוצאה הסופית. לבסוף, יש לזכור שמצויים אנו בשלב שאחרי הכרעת הדין, אך טרם שמיעת הטיעונים לעונש. חזקה על בית המשפט, כי ישמע את הטיעונים לעונש בנפש חפצה. 9. מצאתי, איפוא, שלבד מהתרשמותו הסובייקטיבית של המערער לגבי יחסו של בית המשפט כלפיו, אין ראיה לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות העניין. 10. לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב. ניתנה היום, כ"א בסיון התשע"ד (19.6.2014). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14041170_S01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il