אברהם טטרו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 411/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 411/04 ע"פ 530/04 ע"פ 2272/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 411/04: אברהם טטרו המערער בע"פ 530/04: גולן לחיאני המערער בע"פ 2272/04: אהרון לחיאני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.12.03 בת.פ.ח 40192/02 שניתנו על ידי כבוד השופט ג'ורג' קרא תאריך הישיבה: כ"ו באדר א' התשס"ה (7.3.2005) בשם המערער בע"פ 411/04: עו"ד מיכאל גבאי, עו"ד ציון אמיר, עו"ד גיא שמר בשם המערער בע"פ 530/04: עו"ד אורי בר-עוז, עו"ד נדיר ברנסי בשם המערער בע"פ 2272/04: עו"ד אייל שמחוני, עו"ד ניר אלפסה בשם המשיבה: עו"ד ענת חולתא פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. בפנינו שלושה ערעורים הקשורים בפרשה עבריינית אחת ומטעם זה החלטנו לשמוע אותם במאוחד. המערערים הורשעו בעבירות שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים. המערער בע"פ 411/04 (להלן: המערער 1) והמערער בע"פ 2272/04 (להלן: המערער 2), הורשעו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן יבוא סם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו-19 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה). המערער בע"פ 530/04 (להלן: המערער 3) הורשע בגין המיוחס לו באישום הראשון בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(ב) רישא לפקודה, וכן בגין המיוחס לו באישום השני, בעבירה של סיוע להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודה, ביחד עם סעיף 31 לחוק. בעקבות הרשעתם גזר בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ג' קרא) על המערער 1 עונש של 15 שנות מאסר בפועל, ושנתיים מאסר על תנאי, שלא יבצע עבירת פשע על פי הפקודה במשך שלוש שנים. על המערער 2 גזר בית המשפט המחוזי עונש של שמונה שנות מאסר לריצוי בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי, ואילו על המערער 3 נגזרו שבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערערים 1 ו-2 טוענים כנגד הרשעתם באישום הראשון, ולחלופין כנגד חומרת העונש. המערער 3 מערער, בנוסף, גם על הרשעתו באישום השני. עיקרי העובדות והתשתית הראייתית להרשעה 2. כתב-האישום המקורי הוגש ביום 18.6.02 כנגד המערערים 1 ו-2, ונאשם נוסף, חגי בוזגלו (להלן: בוזגלו). ביום 4.7.02 תוקן כתב-האישום כך שצורף אליו המערער 3 ונכללו בו המעשים המיוחסים לו. על-פי עובדות האישום הראשון שבכתב-האישום המתוקן, קשרו המערערים 1 ו-2 קשר עם אחר לייבא סם מסוכן מסוג MDMA מבלגיה לישראל. לשם כך יצאו השניים מן הארץ, כאשר המערער 1 טס ביום 3.6.01 לצרפת והמערער 2 טס ביום 1.6.01 לבלגיה. ביום 7.6.01 נפגשו השניים בבלגיה ורכשו שתי מכונות תעשייתיות, אשר האחת משמשת לערבול בצק והשנייה לקילוף תפוחי אדמה (להלן: המכונות הראשונות). על פי הנטען, שני המערערים או מי מטעמם פרקו את מנועי המכונות והטעינו במקומם אריזות המכילות כ-786,000 טבליות של MDMA (להלן: הסם). לאחר מכן שלחו השניים את שתי המכונות לישראל במטען אווירי, כשבתוכן הסם. ביום 10.6.01 שבו המערערים 1 ו-2 לישראל, וביום 20.6.01 הגיע המערער 2 למשרדי אגף המכס בנמל התעופה בן-גוריון, שילם את המיסים והאגרות הדרושים, ונטל עמו את המכונות. המערער 2 אף שכר את שירותיו של מוביל והורה לו להעביר את המכונות לכיוון קריית מלאכי, כאשר הוא עצמו מכוון ומוביל אותו ברכבו הפרטי. סמוך לצומת קסטינה המתין המערער 1 ברכבו והוביל את המערער 2 והמוביל למושב זרחיה. המערער 3 הגיע אף הוא למקום, ושלושת המערערים פרקו את המכונות, כשבתוכן הסם. 3. על פי עובדות האישום השני, בחודש אפריל 2002 שבו המערערים 1 ו-2 וקשרו עם אחר קשר לייבא סם מסוכן מסוג MDMA מבלגיה. לשם כך, יצאו השניים מן הארץ ביום 6.5.02, כאשר המערער 1 טס לצרפת והמערער 2 לבלגיה. ביום 8.5.02 נפגשו השניים בבלגיה ורכשו שתי מכונות תעשייתיות, אשר האחת משמשת לערבוב בצק והשנייה לקילוף תפוחי אדמה (להלן: המכונות). המערערים 1 ו-2 או מי מטעמם פרקו את מנועי המכונות והטעינו במקומם אריזות המכילות כ-780,503 טבליות של MDMA. ביום 10.5.02 שלחו השניים את המכונות לישראל במטען אווירי, כשבתוכן הסם, ומספר ימים לאחר מכן שבו לישראל. ביום 20.5.02 הגיע המערער 2 למשרדי אגף המכס בנמל התעופה בן גוריון, שילם את המיסים והאגרות הדרושים ונטל עמו את המכונות. המערער 2 שכר את שירותיו של מוביל והורה לו להוביל את המכונות למושב זרחיה, שם המתינו המערער 1 ובוזגלו. עם הגיען של המכונות למושב זרחיה החלו המערער 1 ובוזגלו בפריקת הסם, ובהטענתו באחד-עשר תיקים, אותם רכש לשם כך המערער 3 יום קודם לכן. בשלב זה, ובעודם עסוקים בהעמסת הסם אל התיקים, נעצרו המערער 1 ובוזגלו על ידי כוחות המשטרה, כשברשותם נתפסו כ-780,503 טבליות MDMA. גרסאות המערערים במשטרה 4. המערער 1 טען בהודעתו מיום 23.5.02 כי ידע שבמכונות הוטמנו כדורי ויאגרה. בהודעתו מיום 17.6.02 חזר המערער 1 על גרסה זו. ביתר ההזדמנויות בהן נחקר שמר המערער 1 על זכות השתיקה. המערער 2 סיפר בהודעתו הראשונה מיום 22.5.02 כי את הנסיעה יזם ומימן בעל מאפיה בשם "שמוליק", כי כלל אינו מכיר את המערער 3 ואת בוזגלו, וכי את המערער 1 מכיר הוא היכרות שטחית בלבד, אך אינו בקשר עמו ומעולם לא נסע עמו לבלגיה. בהודעתו השנייה, מיום 23.5.02, חזר בו המערער 2 והודה כי מסר בחקירתו הקודמת גרסה שקרית, וכי המערער 1 הוא שיזם ומימן את הנסיעה. בהודעתו השלישית, מיום 30.5.02, פרט המערער 2 ארבע נסיעות שונות בהן נסע עם המערער 1 לבלגיה, כאשר בכל אחת מהפעמים רכשו השניים מכונות אפיה באותו אופן. הנסיעות המפורטות בכתב האישום הן שתי הנסיעות האחרונות, היינו - השלישית והרביעית - עליהן מספר המערער 2 בהודעתו זו. בהודעתו הרביעית, מיום 13.6.02, הודה המערער 2 בקיומה של נסיעה נוספת שביצע עם המערער 1 - חמישית במספר - ואשר בה לא רכשו מכונות. בהודעתו זו הכחיש המערער 2 כי ידע שהמכונות מכילות סמים. המערער 3 הודה בהודעתו מיום 8.6.02 כי המערער 1 הנו דודו וכי הוא מכיר את בוזגלו, אולם טען כי אינו מכיר את המערער 2. עוד טען, כי אין הוא יודע כיצד רכב הפג'ארו שבשימושו הגיע למושב זרחיה וכי את 11 התיקים שקנה, רכש עבור בוזגלו. בהודעתו השנייה, מיום 11.6.02, הסביר את היעלמותו מעיר מגוריו, קריית גת, מיד לאחר מעצרם של המערער 1 ובוזגלו, בכך שחשש כי ייעצר לאחר שבעל חנות התיקים סיפר לו כי המשטרה הגיעה לחפשו. המערער 3 נחקר במספר הזדמנויות נוספות, אולם סרב לענות על מרבית השאלות שהופנו אליו. גרסאות המערערים בבית המשפט 5. עם פתיחת המשפט כפרו המערערים ובוזגלו בעובדות כתב האישום. ביום 2.4.03 הודה בוזגלו בחלקו באישום השני, ודינו נגזר לארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. עם תום פרשת התביעה ובמסגרת פרשת הגנה שינו המערערים 1 ו-2 את גרסתם, והודו במקצת העובדות. כך, בפתח עדותו הודה המערער 1 בעובדות האישום השני. לאחר מכן פרט לראשונה את גרסתו באשר לארבע הנסיעות אותן ביצע, לטענתו, עם המערער 2. לגרסתו, בפעם הראשונה נסעו יחד לבלגיה אך לא קנו דבר; בפעם השנייה קנו, לטענתו, שתי מכונות אותן שלחו ארצה בשלמותן; בפעם השלישית - שהיא, לגרסתו, הנסיעה נשוא האישום הראשון - קנו שתי מכונות ושלחו אותן לארץ כשבחובן מטעני "דמה", המכילים וויסקי וסיגריות; ובפעם הרביעית רכשו בבלגיה מכונות אפיה, ושלחו אותן לארץ כשבתוכן סמים (אם כי, לטענתו, המערער 2 לא ידע על כך דבר). המערער 2 הודה אף הוא בעדותו בבית המשפט בקיום הנסיעות לבלגיה עם המערער 1, ברכישת מכונות האפייה, בהבאתן לארץ ובשחרורן מהמכס, אולם טען כי לא היה מודע לכך שהעסקאות לרכישת המכונות נועדו לייבוא סמים, וכי האמין למערער 1 שבכוונתו לפתוח מאפיה. בניגוד להודעתו במשטרה טען כי נסע עם המערער 1 לבלגיה ארבע פעמים בלבד, וכי רק בשלוש נסיעות מביניהן הביאו לארץ מכונות אפיה. המערער 3 הוסיף לעמוד בכפירתו והכחיש בעדותו בבית המשפט את עצם נוכחותו במושב זרחיה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום. המערער 3 הודה כי רכש את התיקים אשר בהם הועמסו הסמים נשוא האישום השני, אך טען כי רכש אותם לבקשתו של בוזגלו, ומבלי שידע לאיזו מטרה הם נדרשים. עוד הוסכם, כי טביעת אצבעו של המערער 3 נמצאה על הניילון אשר עטף את ארגז הקרטון שבו אוחסנה אחת המכונות נשוא האישום הראשון. ממצא זה הוסבר על ידי המערער 3 בכך שהמערער 1 לקח את הניילון מחמותו – סבתו של המערער 3 – אשר קנתה את גליל הניילון בחנותו של המערער 3 עצמו. עובדות נוספות שאינן נתונות עוד במחלוקת הן שרשרת הסם וטיב הסם שנתפס באישום השני וכן העובדה כי למושב זרחיה הגיעו ביום 20.5.01 שלושה כלי רכב – הונדה אדומה שהייתה נהוגה על ידי המערער 1, סוזוקי סוויפט שנשכרה על ידי המערער 1 על שמו של בוזגלו וכן ג'יפ פג'ארו הרשום על שמו של אחיו של המערער 3. כן הוסכם כי בג'יפ הפג'ארו נתפסו שלושה מכשירי טלפון סלולריים, שניים מהם בבעלות המערער 3 והשלישי בבעלות לא ידועה. ברכב ההונדה נתפס טלפון סלולרי בשימושו של המערער 1, ברכב הסוזוקי נתפס טלפון סלולרי בשימושו של בוזגלו ובמושב זרחיה נתפס טלפון סלולרי נוסף, גם הוא בשימושו של המערער 1. בעדותו בבית המשפט הסביר המערער את עובדת הימצאות ג'יפ הפג'ארו שבשימושו במושב זרחיה במועד האישום השני, בכך שבצהרי אותו היום נסע עם הג'יפ לביתו, לשנת צהריים, וכשהתעורר גילה שהרכב איננו. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי 6. כאמור, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערערים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. בהרשיעו את המערערים בעבירות נשוא האישום הראשון קבע בית המשפט המחוזי כי המכונות הראשונות הכילו בתוכן סמים מסוג אקסטזי במשקל של כ-220 ק"ג. בית המשפט קבע כי אין לקבל את גרסתו הכבושה של המערער 1 בדבר מטען ה"דמה", משני טעמים. ראשית, קבע בית המשפט כי הסברו של המערער 1 לפיו כבש את גרסתו מחשש לחייו, נעדר כל בסיס הגיוני ועל כן אין לקבלו. שנית, הגרסה נדחתה על ידי בית המשפט בהתחשב במכלול הראיות הנסיבתיות שהובאו בפניו: התנהגותו החשודה של המערער 1 במהלך הנסיעות לחו"ל, מספר הנסיעות שבוצעו והתשלום הגבוה למערער 2 עבור כל אחת מהן. באשר לראיות הנסיבתיות מהן ניתן ללמוד כי באישום הראשון הכילו המכונות סם, קבע בית המשפט כי שיטת הביצוע הזהה, זהות המבצעים, משקל המכונות עם הבאתן ארצה, כפי שנקבע בשטר המטען וברישומי המכס, והשוואתו למשקלן בעת שנתפסו, וכן דחיית גרסתו הכבושה של המערער 1 באשר למטען ה"דמה" שהוטמן בהן, מבססים מעל לכל ספק סביר כי בפרשה נשוא האישום הראשון הובאה לארץ כמות סם הדומה לזו שהובאה באישום השני. את כמות הסם שיובא באישום הראשון - כ-786,000 טבליות - הסיק בית המשפט מחישובי משקל המכונות נשוא האישום הראשון והשוואתם למשקל המכונות ומטען הסם שנתפס באישום השני. את טיב הסם הסיק בית המשפט מזהות שיטת הביצוע, המבצעים, וארץ המקור. 7. אשר למערער 2, בית המשפט המחוזי דחה את טענתו המרכזית, לפיה לא ידע שבתוך המכונות הובאו לארץ סמים, וקבע כי כל הנסיבות האופפות את רכישת המכונות אינן מותירות ספק כי החשד היה צריך להתעורר בלבו של המערער 2 בדבר כשרות המעשים שנתבקש לעשות עבור המערער 1; עוד קבע, כי המערער 2 בחר במתכוון לעצום את עיניו. בקביעתו זו התבסס בית המשפט המחוזי על "נורות אזהרה" שונות שהיו אמורות לעורר את חשדו של המערער 2, ובהן הימנעות המערער 1 מלטוס יחד עמו באותה טיסה; חששו של המערער 1 להיכנס עם המערער 2 למפעל בו רכשו את המכונות ולמשרדי חברת השילוח; רכישת המכונות מדי פעם בחנות אחרת; היותו של המערער 1 "לחוץ וממהר", לפי עדות המערער 2 עצמו, ככל שהתקרב מועד שילוח המכונות לארץ; העובדה כי המערער 1 והמערער 2 מעולם לא התאכסנו באותו מלון – המערער 2 אף לא ידע באיזה מלון מתאכסן המערער 1 – והעובדה כי השניים נמנעו מלצאת לכל בילוי משותף במהלך שהותם בחו"ל; הכספים הרבים אותם קיבל המערער 2 בעבור השירות אותו ביצע; וכן חוסר התעניינותו של המערער 2 במאפייה לשמה נרכשו המכונות. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי אין זאת אלא שהמערער 2, למצער, בחר לעצום את עיניו במתכוון מראות את התכלית האמיתית לשמה נרכשו המכונות. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי אף הוסיף וקבע כי המערער 2 ידע, בידיעה ממשית וברורה, מה היה תפקידו ולצורך מה נשכרו שירותיו. 8. באשר לחלקו של המערער 3 באישום הראשון, דחה בית המשפט קמא את ההסבר שסיפק ביחס להימצאות טביעת אצבעו על הניילון אשר עטף את אחת המכונות. בית המשפט קבע כי גרסת המערער 3, כמו גם גרסת המערער 1, אשר הניח את התשתית לגרסה זו, הן גרסאות כבושות, אשר הועלו לראשונה בבית המשפט, מבלי שהוצג הסבר מניח את הדעת לכבישתן, ועל כן משקלן הראייתי מועט. מכל מקום, בית המשפט דחה את הגרסה הכבושה גם לגופו של עניין. ראשית, ציין בית המשפט קמא כי המערער 1 סיפר כי עטף בניילון שלקח מסבתו של המערער 3 את גוף המכונה. בעוד שהניילון שעליו נמצאה טביעת אצבעו של המערער 3 עטף את ארגז הקרטון שבתוכו הונח גוף המכונה. בנוסף, עמד בית המשפט על הסתירות הרבות אשר התגלו בגרסת המערער 1: תחילה גרס כי הניילון נמצא ברכבו באופן מקרי, ולאחר מכן שינה גרסתו וטען כי הביא את הניילון במיוחד, לבקשתו של פלוני; בעת מעצרו סיפר כי הניילון מקורו בגליל הנמצא ברכבו, אולם בפועל לא נמצא כל גליל שכזה; בנוסף, הסברו לפיו עטף את המכונה על מנת שלא תירטב נמצא מופרך, היות שעטף רק מכונה אחת מבין השתיים, ודווקא את הקטנה והפחות יקרה מביניהן. מכל האמור לעיל הסיק בית המשפט כי מדובר בגרסה שקרית, אשר נבנתה על מנת לחלץ את המערער 3 מהמיוחס לו, וכי: "ההיפותזה העולה מתוך אותה גרסה היא כה מופרכת עד כי כל אדם מן היישוב היה דוחה אותה בשתי ידיים כאפשרות בלתי סבירה והיפותטית, שאין לה כל אחיזה במציאות" (בעמ' 40 להכרעת הדין). על בסיס זה, קבע בית המשפט כי כל שהעלה המערער 3 הנו השערה בעלמא, הבנויה על סיפורו המופרך של המערער 1, ואשר אין ביכולתה לעורר ספק סביר. 9. עיקר הדיון בפסק דינו של בית המשפט קמא באשר לאישום השני נסב סביב חלקו של המערער 3, נוכח הודאתו של המערער 1 במעורבותו בעסקת הסמים נשוא האישום השני, ומאחר שסוגיית ידיעתו של המערער 2, אשר נדונה בהרחבה באישום הראשון, רלוונטית גם לאישום השני. לאחר שבחן וניתח באריכות את חומר הראיות שבפניו קבע בית המשפט קמא כי הוא דוחה את גרסתו של המערער 3 באשר למסכת האירועים נשוא האישום השני. בית המשפט קבע כי המערער 3 רכש ביום 19.5.02 את התיקים אשר שימשו להעברת הסמים, כהכנה לקראת פריקתם, כאשר הוא יודע כי במעשה זה הוא מסייע לעבירה של החזקת סם. בית המשפט התבסס, בין היתר, על כך שהמערער 3 לא סיפק כל הסבר לגבי האופן שבו הגיע רכב הפג'ארו למושב זרחיה; על כך שתיאורו של המערער 3 לגבי סדר יומו ב-20.5.02 אינו תואם את יתר הראיות שבתיק, ובייחוד את פלטי שיחות הטלפון ואיכון השיחות; על כמות התיקים הגדולה שרכש ועל תשובתו למוכר התיקים כי אין זה מעניינו מדוע דרושה לו כמות כה גדולה של תיקים; וכן על היעלמותו של המערער 3 מעיר מגוריו, קריית גת, לתקופה של כשבוע ימים בסמוך לאחר מעצרם של המערער 1 ובוזגלו. לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים 1 ו-2 בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ויבוא סם מסוכן, ואת המערער 3 הרשיע בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, בגין האישום הראשון, ובסיוע להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, בגין האישום השני, כמפורט בפסקה 1 לעיל. בבואו לגזור את דינם של המערערים זקף בית המשפט קמא לחובתם את חומרת העבירות, בין היתר, לנוכח כמויות הסם האדירות שיובאו ארצה, ואשר יועדו להפצה בשוק המקומי לצעירים ובני נוער. בית המשפט קמא ציין בגזר דינו כי הביא בחשבון לעניין העונש את חלקו הגדול יחסית של המערער 1 בעשייה העבריינית ואת עברו הפלילי, הכולל, בין היתר הרשעה בסחר בסמים. ביחס למערער 2 ציין בית המשפט קמא כי התחשב בגילו המבוגר ובמצבו הבריאותי. נוכח שיקולים אלה ראה בית המשפט קמא להטיל על המערערים עונשי מאסר משמעותיים, ועל כן גזר את דינם כמפורט לעיל. טענות המערערים כנגד הרשעתם 10. ערעוריהם של מערערים 1 ו-2 מופנים כנגד הרשעתם באישום הראשון. לטענת באי-כוחם, לא הייתה לבית המשפט קמא תשתית ראייתית עובדתית מספקת לקבוע כי הוכח יבואם של סמים באישום הראשון, ובית המשפט שגה בהתבססו אך על עדות שיטה ועל שלילת עדותו הכבושה של המערער 1. בא-כוח המערער 1 טען, בין היתר, כי ניתן ללמוד מכך שהמדינה בחרה להאשים את המערערים בגין שני מקרים בלבד, למרות טענתה כי ייבאו מכונות מבלגיה ארבע פעמים, כי המדינה עצמה סברה שבמקרים האחרים לא יובאו סמים אלא מטעני "דמה", ועל כן אין בעדות השיטה די לצורך הרשעה. בא-כוח המערער 2 הוסיף על האמור וטען כי השימוש שעשה בית המשפט קמא ב"שיטת ביצוע" הנו שגוי, מאחר והשימוש בראיה זו נועד לסייע לתביעה להוכיח את זהות המבצע, אם זו שנויה במחלוקת, אך לא ניתן להיעזר בה להשלמת רכיב עובדתי שהוא יסוד מיסודות העבירה. עוד טען, כי גם בחישוב מספר טבליות הסם שגה בית המשפט קמא, מאחר והיה עליו לאמץ את האפשרות המקלה יותר עם המערערים, ולחשב את מספר הטבליות לפי המשקל המקסימאלי של טבליית אקסטזי, ולא לפי משקלה הממוצע. לפי חישוב זה, יובאו באישום הראשון לכל היותר 429,000 טבליות אקסטזי, ולא כ-786,000, כפי שקבע בית המשפט קמא. המערער 3 טען בערעורו כי הרשעתו התבססה על עובדות חדשות ומפתיעות, אשר לא הופיעו בכתב האישום - מיקום ג'יפ הפג'ארו והטלפונים הסלולריים ואיכונם - ועל כן נפגעה הגנתו. עוד טען, כי טביעת אצבעו על הניילון אשר עטף את אחת המכונות מן האישום הראשון אין בה דבר, מאחר ומדובר ב"פריט נד ועובר מיד ליד" ומאחר ומדובר בטביעת אצבע חיצונית ולא בעלת מיקום ייחודי. מעבר לכך טען, כי מכל מקום לא הוכחה ידיעתו לעניין קיומם של סמים באישום זה, משכלל לא נתפסו סמים. 11. בתשובתה לערעורים פרטה באת-כוח המדינה את הראיות עליהן ביסס בית המשפט קמא את קביעותיו לפיהן באירוע נשוא האישום הראשון יובאו לארץ סמים מן הסוג ובכמות דומה לזו שיובאה באישום השני וכן את הראיות הנסיבתיות ששימשו להרשעת המערער 3, ובקשה לאמץ את מסקנותיו של בית המשפט קמא לעניין זה. דיון 12. לאחר שבחנו את מסכת הראיות, את טענות הצדדים ואת פסק דינו של בית המשפט קמא הגענו לכלל מסקנה כי דין טענות הערעור על הכרעת הדין להידחות. תכולת המכונות נשוא האישום הראשון יריעת המחלוקת בין הצדדים בפרשה שבפנינו היא צרה ביותר. אין מחלוקת כי המערערים 1 ו-2 הביאו לארץ את המכונות נשוא האישום הראשון, כשבמקום מנועיהן הוטמן מטען כלשהו. השאלה שעמדה במרכז המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט קמא, ואף עומדת במרכז הערעור הנה, האם הוכיחה המדינה, מעבר לספק סביר, כי המטען אשר הוטמן במכונות נשוא האישום הראשון הכיל סמים דווקא, או שמא, כגרסת המערער 1, הכיל מטען "דמה". בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי שיטת הביצוע הזהה, זהות המבצעים, משקל המכונות וכן דחיית גרסתו הכבושה של המערער 1 באשר לגרסת ה"דמה", מוכיחים מעל לכל ספק סביר כי במשלוח נשוא האישום הראשון הובאה לארץ כמות סם הדומה לזו שהובאה באישום השני. מכאן, שהרשעת המערערים בעבירות נשוא האישום הראשון התבססה, אפוא, בעיקרה, על ראיות נסיבתיות. בעובדה זו כשלעצמה אין כל רבותא, והשאלה הינה האם יש בראיות נסיבתיות אלה כדי לבסס את אשמתם של המערערים מעבר לספק סביר. בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי נסיבות ביצוע העבירות בשני האישומים המיוחסים למערערים מתגבשות לכדי "שיטת ביצוע" ייחודית, אשר יש בה כדי להוכיח את תכולת המכונות באישום הראשון, אף על פי שזו לא נתפסה או הוכחה בראיות ישירות. כאמור, כנגד השימוש בשיטת הביצוע לצורך הוכחת העבירה טענו באי-כוח המערערים. לפיכך, השאלה העומדת בפנינו הנה האם אכן קמה בענייננו ראיה בדבר "שיטת ביצוע", אשר יש בה כדי לשכנע מעבר לספק סביר כי המכונות נשוא האישום הראשון הכילו טבליות אקסטזי. "עדות שיטה" 13. הכלל הרחב הוא שאין התביעה רשאית להציג בפני בית המשפט, בשלב בירור אשמתו של הנאשם, ראיה הנוגעת להתנהגותו של הנאשם בהזדמנויות אחרות המצביעה על אופיו הרע או על נטייתו המיוחדת לבצע את העבירה שבה הוא מואשם. חריג לכלל זה מתקיים כאשר הראיה הנוגעת להתנהגותו השלילית של הנאשם בהזדמנויות אחרות נדרשת כדי להוכיח שיטה מיוחדת שנקט הנאשם בביצוע המעשים האחרים, המאפיינת בסממניה אף את אופן ביצועו של המעשה הנוכחי (ראו, בין היתר, ע"פ 3049/94, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 189, בעמ' 192-194; נ' זלצמן "עדות 'שיטה' כראיה מסייעת - מבחן שונה לקבילות?" משפטים יא (תשמ"א) 528). חריג זה לכלל הפסילה מוכר בשיטת המשפט המקובל שנים רבות, והוא ידוע כ"עדות שיטה" (Evidence of System) או החריג בדבר "עדות על מעשים דומים" (Evidence of Similar Facts). החריג התפתח במשפט האנגלי ומצא ביטוי עוד בסוף המאה ה-19, בפרשת Makin v. A-G for New South Wales [1894] AC 57, החריג נקלט בפסיקתנו ואומץ בפסק דינו של הנשיא אגרנט בע"פ 265/64 יוסף שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421 (להלן: פרשת שיוביץ). פסיקתנו נסמכה על ההתפתחות שהייתה לכלל האמור במשפט האמריקאי, תוך הבחנה בין "עדות שיטה", שהיא ראיה נסיבתית לביצוע העבירה, לבין "עדות בדבר מעשים דומים" שנועדה להוכיח "מחשבה פלילית" להבדיל ממעשה אקראי. ההבחנה בין שני המושגים הללו, הקרובים באופיים, נעוצה בתכלית השונה אשר לשמה נדרשת הראיה. "עדות על מעשים דומים" מכוונת לתקוף טענה אפשרית של הנאשם בדבר העדר כוונה פלילית, כאשר ביצוע המעשה אינו שנוי במחלוקת. לעומת זאת, "עדות שיטה" משמשת להוכחת עצם ביצועו של מעשה העבירה על ידי הנאשם. בהתאם לאמור, רשאי בית המשפט לקבוע מסקנות על יסוד "עדות שיטה", אם שוכנע כי ייחודו של אופן ביצוע המעשה העברייני מלמד על עצם ביצוע העבירה או על זהות מבצעה. כמובן, שלשם קביעת מסקנה מ"עדות שיטה" דרושה הצטברות תכונות דומות ברמה גבוהה ביותר (ראו פרשת שיוביץ הנ"ל וכן ראוCross and Tapper on Evidence (London: Butterworths, 9th ed., 1999), pp. 333-381. בפרשת שיוביץ הודגש, כי: "כאשר התכונות הדומות הטמונות בכל אחת מעיסקאותיו הקודמות של הנאשם והדומות לאלה הטמונות בעיסקה נשוא ההאשמה מגיעות, שעה שהן מצטברות זו לזו, לדרגת הדמיון המראה בהכרח שהנאשם פעל לפי תכנית פלילית (שיטה) שקבע מראש ואשר כל אחת מאותן העיסקאות (לרבות העיסקה נשוא ההאשמה) מהוות דוגמא נפרדת להגשמתה – הרי לפנינו עדות שבכוחה להוכיח לא רק את יסוד הכוונה הפלילית אלא גם את המעשה הפלילי המיוחס לו. מכאן יוצא, שההבדל בין עדות שיטה לבין עדות על סתם מעשים דומים הינהו הבדל של דרגה – של מידת הדמיון בין התכונות המאפיינות את העיסקאות הקודמות לאלו הטמונות בעיסקה שהיא נשוא המשפט – הווה אומר, כי עדות שיטה מחייבת הצטברות של תכונות דומות בדרגה גבוהה יותר מאשר עדות על מעשים דומים, המכוונת להוכיח אך את כוונתו הפלילית של הנאשם. הטעם לדבר הוא: כיוון שההנחה באשר לעדות מהסוג השני, היא, שאין חולקים שהנאשם ביצע את האקט הפלילי, הרי לשם סתירת הטענה בדבר תום לב, ניתן להסתפק בעדות המראה שעשה מעשים אחרים, אשר אחדות מתכונותיהן דומות לתכונות המעשה הנדון; כגון כי המדובר באותו מבצע ובמעשה מסוג דומה – אך לאו דווקא באותה דרך של ביצוע או באותו קרבן. לעומת זה, כאשר מטרת העדות היא להוכיח את המעשה עצמו, כי אז דרושה הצטברות של תכונות דומות, באשר לעיסקאות הנדונות, במידה אשר בכוחה לשכנע שהנאשם פעל לפי שיטה שקבע מראש ואשר אותו מעשה משקף אותה" (בעמ' 458 לפסק דין שיוביץ הנ"ל). בפסק דינו הביא הנשיא אגרנט בהרחבה גישתו של המלומד Wigmore בעמ' 460-458 לפסק דינו. בספרות ובפסיקה הודגש עוד, כי במקרים בהם עדות השיטה משמשת עדות יחידה להוכחת זהות העבריין או לעצם ביצועה של עבירה, עליה להיות חזקה במיוחד ולהצביע על מידה גבוהה ביותר של דמיון (ראו:Cross sand Tapper; ע"פ 694/83 משה דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, בעמ' 262; ע"פ 679/78 אפרים כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480, בעמ' 493 (דברי השופט א' ברק)). מן הכלל אל הפרט 14. במקרה שלפנינו אכן עשה בית המשפט קמא שימוש ב"עדות שיטה", בקובעו כי המערערים פיתחו שיטה ייחודית ביותר לייבוא סמים לארץ - באמצעות רכישת מכונות אפיה מיוחדות בבלגיה, הוצאת מנועיהן, והטמנת הסמים במקומם. מדובר בשיטה מתוחכמת ומתוכננת היטב, כאשר נקודות הזהות בין שני המקרים המפורטים בכתב האישום רבות ובולטות. קיימת זהות בסוג המכונות שנרכשו ויובאו לארץ ובאופן הבאתן של המכונות לארץ. כן קיים דמיון רב בהתנהלות המערערים 1 ו-2 ובאופן פעולתם במהלך נסיעותיהם המשותפות לחו"ל לצורך רכישת המכונות. לכך יש לצרף את עובדת קיומם של שני מקרים נוספים בהם נסעו המערערים 1 ו-2 לבלגיה וייבאו מכונות אפיה. ראיות אלה מחזקות את הקביעה כי מדובר בשיטה אחידה בה נקטו המערערים, שאין בינם לבין עסקי מכונות אפייה כל קשר וכי פעילותם זו היא בגדר שיטה מיוחדת להברחת הסם לישראל. לעניין זה נציין כי אין ממש בטענת המערערים כי בכך שלא הועמדו לדין גם בגין הנסיעות מהעבר יש כדי להחליש את הראיות. ההיפך הוא הנכון, היבוא הקודם של המכונות שלא שימש נושא לאישום מחזק את מאפייני השיטה. בפרשת שיוביץ נקבע לעניין זה כך: "...אין הקטגוריה חייבת להוכיח, בטרם יהיה בידה להסתמך על העיסקאות הקודמות כעדות לביצוע המעשה הנדון על ידי הנאשם, שכל אחת מהן מהווה בנפרד עבירה פלילית, אלא די בכך שדבר הצירוף התכונות הדומות - המעשים והנסיבות – שהן אופייניות לכל עיסקה ועיסקה (כולל נשוא ההאשמה) מראה, שעה שמסתכלים על כולן ביחד, כי המדובר בשיטה אחידה שנקט הנאשם לביצוע עבירות, ואשר העבירה המיוחסת לו היא אחת מהן" (בעמ' 460 לפסק דין שיוביץ הנ"ל). על רקע כל האמור, מקובלת עלינו המסקנה כי כל אלה מקימים תשתית ראייתית העשויה להצביע על קיומה של "שיטת ביצוע" ייחודית למערערים. 15. כאמור, המערערים אינם חולקים על עצם ייבוא המכונות נשוא האישום הראשון באופן הזהה לייבוא המכונות נשוא האישום השני, וטענתם מבוססת על גרסתו של המערער 1 כי בפעם זו הכילו המכונות מטען "דמה", כפעולת הכנה לאירועים נשוא האישום השני, בו שימשו המכונות ליבוא סמים. בית המשפט המחוזי בחן גרסה זו, אשר הועלתה על ידי המערער 1 לראשונה רק בבית המשפט, והגיע למסקנה כי אינה סבירה. על יסוד אלה קבע בית המשפט כי המסקנה היחידה האפשרית היא כי במכונות נשוא האישום הראשון הוטמנו סמים. 16. גרסת מטען ה"דמה" במכונות הראשונות, אותה העלה המערער 1 בבית המשפט, לא הייתה מהימנה על בית המשפט קמא, והיא, אמנם, אינה משכנעת ואף אינה מעוררת את הספק שדי בו כדי לזכות את המערערים. בבחינת הראיות שלפניו על בית המשפט לבחון אפשרויות והסברים שונים שיש בהם כדי לעורר ספק באשמתו של הנאשם שלפניו. עם זאת, אין בית המשפט רשאי להניח קיומן של אפשרויות רחוקות ודמיוניות שאין להן כל אחיזה בחומר הראיות שלפניו ושאינן מעוגנות בניסיון החיים ובשכל הישר. בענייננו, הוכח בפני בית המשפט קמא כי המערערים ייבאו מכונות אפיה מבלגיה לישראל בארבע הזדמנויות שונות. המדינה הגישה לבית המשפט ארבעה תדפיסי מכס המתעדים ארבעה מקרים נפרדים בהם שחרר המערער 2 מהמכס מכונות אותן ייבא מבלגיה (ת/105-ת/108). לכך צורפו גם תדפיסי הכניסות והיציאות של המערערים 1 ו-2 מהארץ (ת/87), אשר מתאימים בתאריכיהם לתאריכי שחרור המכונות מהמכס בכל פעם. לא זו אף זו, המערער 2 אישר בהודעתו ת/51 כי ייבא עם המערער 1 מכונות מבלגיה ארבע פעמים, ואף תאר את ארבע הנסיעות לשם כך ואת המקומות אליהם הובלו המכונות בכל אחת מהפעמים. בבית המשפט ניסה המערער 2 להתכחש לדברים אלה, ולטעון כי ייבא ארצה מכונות שלוש פעמים בלבד, אולם לא עלה בידו ליישב את טענתו זו עם הראיות האובייקטיביות ועם הודעתו המפורטת במשטרה. משנמצא כי המערערים ייבאו ארצה מכונות אפיה מבלגיה ארבע פעמים, בשים לב לכך שהאפייה והשימוש במכונות אפייה אינו תחום עיסוקם של המערערים ובהתחשב בכך שהסברם לתכלית שלשמה הובאו המכונות נדחה, ובעיקר בהתחשב בכך ששני האירועים נשוא כתב האישום מתייחסים לשתי הפעמים האחרונות (היינו, לפעם השלישית ולפעם הרביעית בהן ייבאו המערערים מכונות), כי אז נשמטת הקרקע מתחת לגרסת ה"דמה". אין זה מתקבל על הדעת כי המערערים ייבאו ארצה ארבע פעמים מכונות יקרות ביותר, בעלויות גבוהות של מטען, מכס וכן נסיעות ושהייה בחו"ל, כשבשלוש מתוך ארבע הפעמים מדובר במטען "דמה" כלשהו, המהווה הכנה בלבד לייבוא הסמים, שהתבצע רק בפעם הרביעית. על כן, נראית גרסת ה"דמה" שעלתה בשלב מאוחר של ההליכים כמופרכת ובלתי סבירה. הפעולות שנקטו המערערים, דפוסי ההתנהגות הזהים, השימוש באותם אמצעים פעם אחר פעם, התחכום והייחוד שבאמצעי של יבוא המכונות ותאור החשאיות בה נרכשו, כל אלה מובילים למסקנה כי האפשרות הסבירה היחידה הנה כי המטען אשר הוטמן במכונות האפייה נשוא האישום הראשון הכיל סמים. על האפשרות להרשיע אדם ביבוא סם שלא נתפס על בסיס ראיות נסיבתיות ובהן ייחודיותה של השיטה עמד השופט מ' חשין בע"פ 6021/95 אוקטביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 769 (להלן: פרשת אוקטביו): "הנחת היסוד של הכל הייתה זו, כי מי שטורח לייבא סם קוקאין מקולומביה – לא כל שכן באמצעי מתוחכם של המסה בבקבוקי משקה חריף, כאלה הנקנים בחנויות פטורות ממכס – חזקה עליו כי מייבא הוא סם שראוי לייבאו, סם שניתן יהיה למוכרו בשוק הסמים... האופן הזהה של הבאת הבקבוקים בכל המקרים (כולל הבקבוקים שנתפסו ושנמצאה בהם תמיסת קוקאין בריכוז מתאים להגדרת סם מסוכן בהתאם להוראות פקודת הסמים), ובכלל זה: מוצאם של הבקבוקים, אופן נשיאתם ודמיונם הצורני, כל אלה מובילים למסקנה המתבקשת כי יובא לישראל סם מסוכן" (בעמ' 782-783 לפסק הדין). דברים אלה יפים בהתאמה גם לעניין שלפנינו. 17. עוד טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי המטען הכיל סמים מסוג אקסטזי דווקא, ובכמות של כ-786,000 טבליות. גם באשר לסוג הסם קבע בית המשפט קמא כי מכוח עדות השיטה - זהות היבואנים, אופן הביצוע וארץ המקור - ובצרוף המידע כי בלגיה הנה מדינת מקור של אקסטזי (על פי מסמך ת/9), הרי שהשכל הישר וניסיון החיים מחייבים לקבוע כי גם באישום זה הסם שיובא ארצה היה מסוג אקסטזי. באשר לכמות הסם שיובא הביאה המדינה ראיות לכך שמשקלן הכולל של המכונות נשוא האישום הראשון עמד, בעת שליחתן, על 680 ק"ג. לעומת זאת, בעת שמכונות אלה נתפסו במושב זרחיה, ללא תכולתן, עמד משקלן על 451 ק"ג בלבד. מנתונים אלה ביקשה המדינה להוכיח כי משקל מטען הסמים שהוטמן במכונות עמד על 229 ק"ג. בית המשפט קמא בחן את משקלי המכונות שיובאו בפרשיות נשוא שני האישומים הן בעת שליחתן והן לאחר תפיסתן, וקבע כי שיטת הביצוע, הזהות במכונות שנתפסו בקשר לשני האישומים, והדמיון הרב במשקלן של המכונות בשני האישומים, מוכיחים כי משקלו של מטען הסמים שיובא באישום הראשון דומה למשקל המטען שיובא ונתפס באישום השני. היות שבאישום השני נתפסו סמים במשקל של כ-229 ק"ג, קבע בית המשפט קמא כי גם באישום הראשון יובאו סמים בכמות דומה. בית המשפט קמא הדגיש כי כאשר עסקינן בכמות כה גדולה של סם, ממילא אין כל חשיבות לסטייה מסוימת במשקל. ואמנם, לא מצאנו בטענת המערערים לעניין זה דבר שיש בו כדי לערער את מסקנתו של בית המשפט קמא. ראשית, ייאמר כי מוסכם על הכל כי באישום הראשון יובאו מכונות אפיה הזהות למכונות נשוא האישום השני. אין גם חולק כי במקום מנועיהן הוסתר מטען, אשר לשיטת המערערים היה מטען "דמה" שתכליתו לדמות את מטען הסמים אשר הועבר במכונות נשוא האישום השני. מכאן שגם לשיטתם מדובר במטען שמשקלו זהה או דומה. המחלוקת, כאמור, נסבה אך על טיבו של אותו מטען. על כן, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי משקל המטען באישום הראשון דומה למשקל מטען הסמים אשר נתפס באישום השני. שנית, חישובי משקל המכונות אשר יובאו בשני האישומים מעידים אף הם כי כמות הסם שיובאה באישום הראשון דומה לכמות שיובאה באישום השני. משקלן של המכונות נשוא האישום השני, על פי רישומי החברה אשר מכרה אותן למערערים, הנו 400 ק"ג. משקל המכונות בעת שליחתן, על פי שטר המטען שלהן, עמד על 660 ק"ג, ומשקל מטען הסמים שהוטען בהן עמד על 229 ק"ג. משקל המכונות נשוא האישום הראשון היה, בעת שליחתן, 680 ק"ג, ומשקלן לאחר שנתפסו עמד על 451 ק"ג. מכל אלה ניתן ללמוד, כי גם אם היה הבדל מסוים בין משקל הסמים שיובאו באישום הראשון למשקל הסמים שיובאו באישום השני, הרי שמדובר בהבדל זניח וחסר חשיבות, כשמדובר בכמויות כה גדולות של סם. שלישית, יש לזכור שמדובר בשיטת יבוא מתוחכמת, אשר ביצועה כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר. המערערים רכשו מכונות יקרות ערך, נשאו בעלויות המשלוח, המכס, והשהות בחו"ל, ועל כן ברי כי כמות הסם שייבאו בדרך זו הייתה כמות משמעותית ונכבדה. בע"פ 467/88 פלח נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הורשע המערער ביבוא הירואין בכמות לא ידועה, בתוך טלוויזיה שנשלחה מאמסטרדם, כאשר הטלוויזיה ותכולתה לא נתפסו מעולם. השופט (כתוארו אז) ת' אור הדגיש ביחס להוכחת כמות הסם שיובא, כי מדובר בפעולה מתוכננת ומתוחכמת, וכי: "אף כי כמות הסם שיובאה לא הוכחה, כל הפעילות סביב יבוא הסם, כמבואר לעיל, מלמדת על כך שאין המדובר בכמות מזערית" (בפסקה 11 לפסק הדין). נוכח האמור לעיל צדק בית המשפט קמא בקובעו כי במכונות נשוא האישום הראשון יובאו סמים במשקל הדומה למשקלם של הסמים אשר נתפסו באישום השני, ועל כן נדחים ערעוריהם של המערערים 1 ו-2 כנגד הרשעתם באישום הראשון. בא-כוח המערער 2 טען עוד, כי גם בהנחה שיובא סם במשקל של כ-220 ק"ג, היה על בית המשפט לקבוע כי מספר טבליות הסם שייבאו המערערים היה קטן יותר משנקבע על ידי בית המשפט קמא, וכי חישובו של בית המשפט לעניין מספר טבליות הסם אשר נכללות במשקל זה היה מוטעה. כיוון שבטענתו זו אין בא-כוח המערער 2 חולק על משקל הסם הכולל, ונוכח הכמויות העצומות, על פי כל שיטת חישוב, אין נפקא מינה גם לו היינו מקבלים את טענתו. אשר לטענותיו של המערער 2 בדבר ידיעתו על תכולת המטען שהיה שותף בהבאתו אין לנו אלא לחזור ולקבוע כי נימוקיו של בית המשפט קמא בדבר ידיעתו על הסמים נלמדת באופן חד-משמעי מנסיבות מעורבותו בפרשה, אשר פורטו לעיל. הרשעתו של המערער 3 18. אשר לטענותיו של המערער 3 כנגד החלק המיוחס לו בתכנית העבריינית, כאמור, הראיה הקושרת את המערער 3 לעבירות נשוא האישום הראשון הנה טביעת אצבעו אשר נמצאה על הניילון אשר עטף את אחת המכונות נשוא אישום זה. הלכה פסוקה היא כי די במציאת טביעת אצבע של נאשם, בהעדר הסבר הגיוני מטעמו, כדי להרשיעו בביצוע עבירה שבוצעה באותו מקום או באמצעות החפץ שעליו נמצאה טביעת האצבע (ראו, למשל: ע"פ 235/60 מנצור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(1) 645, בעמ' 647; ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת-ישראל, פ"ד לו(4) 309, בעמ' 316; ע"פ 660/86 דהן נ' מדינת-ישראל, פ"ד מא(1) 785, בעמ' 787-788; ע"פ 3862/02 עוואד נ' מדינת-ישראל (לא פורסם), בפיסקה 7 לפסק הדין; ע"פ 6024/02 אבו סנינה נ' מדינת-ישראל (לא פורסם), בפסקה 6 לפסק הדין; ע"פ 4471/03 מדינת ישראל נ' קריספין, פ"ד נח(3), 277, בעמ' 285). בענייננו, לא עלה בידי המערער לספק הסבר סביר להימצאות טביעת אצבעו על גבי הניילון. גרסתו של המערער נדחתה על ידי בית המשפט קמא מן הטעמים אשר פורטו לעיל, כגרסה בלתי סבירה והיפותטית, הבנויה על סיפורו המופרך של המערער 1, ואשר אין לה כל אחיזה במציאות. לא ראינו עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לעניין זה. כאשר בית המשפט בוחן קיומן של ראיות נסיבתיות, עליו לבחון קיומה של אפשרות הגיונית אחרת שאינה קושרת את הנאשם למעשה העבירה, אולם אין בהעלאת השערות היפותטיות, אשר אינן מבוססות בחומר הראיות, כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם (ראו ע"פ 5793/02 דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, מופרכותה של גרסת המערערים 1 ו-3 גלויה על פניה, ועל כן עצם קיומה של טביעת אצבעו של המערער 3 על הניילון מוביל למסקנה ההגיונית היחידה, לפיה המערער 3 נטל חלק בעבירת החזקת הסמים המתוארת באישום הראשון. 19. גם בהרשעת המערער 3 באישום השני לא מצאנו עילה להתערב. כאמור, יריעת המחלוקת בעניין זה מתרכזת בשאלת מודעותו של המערער 3 לכך כי התיקים אותם רכש נועדו לסייע בפריקת הסמים. בית המשפט קמא קבע בהכרעת דינו כי המערער 3 נכח בזירת האירוע באישום השני, ועל כן הוכח כי ידע לאיזו מטרה דרושים התיקים אותם קנה, ואשר בהם הועמסו הסמים. הראיות הנסיבתיות שעליהן נסמך בית המשפט בקביעתו זו פורטו לעיל, ונחזור על עיקריהן. ראשית, נסמך בית המשפט קמא על כישלונו של המערער 3 לספק הסבר לשאלה כיצד זה הגיע רכב הפג'ארו שבשימושו למושב זרחיה בזמן האירועים נשוא האישום השני. שנית, נסמך בית המשפט קמא על תיאורו של המערער 3 את סדר יומו ביום האירוע, אשר אינו מתיישב עם פלטי שיחות מכשיר הטלפון הסלולארי שלו ואיכון השיחות. המערער 3 הכחיש באופן גורף כי יצא מתחומי העיר קריית גת ביום האירוע, בעוד שמאיכון השיחות של שני מכשירי הטלפון הסלולארי שברשותו עולה כי בשעה 12:47 וכן בשעה 12:57 היו המכשירים מחוץ לתחומה של קריית גת, בצומת פלוגות, העשוי להוביל גם למושב זרחיה. יתרה מכך, בשעות 13:41 ו-13:44 באותו היום יצאו ממכשיר הטלפון הסלולארי של המערער 1 שיחות למכשיר הטלפון הסלולארי של המערער 3. השניים לא הכחישו את קיום השיחות, אך המערער 3 טען כי המערער 1 ביקש להתעניין אצלו ברכישת מחשב, ואילו המערער 1 טען כי השיחה נסבה על רכישת משקאות חריפים. וכל זאת - זמן קצר בלבד טרם הגעת משלוח הסמים למושב זרחיה. שלישית, נסמך בית המשפט קמא על עדותו של חליווה, מוכר התיקים, אשר העיד כי המערער 3 רכש את התיקים יום קודם לכן, בשעה 11:00 בבוקר. זאת, בניגוד לגרסאותיו השונות של המערער 3 בעניין, אשר לפיהן רכש את התיקים ביום האירוע עצמו (אם כי לפי אחת הגרסאות נסע לרכוש את התיקים ברכב הסוזוקי, ולפי האחרת הגיע לחנות התיקים בג'יפ הפג'רו). חליווה ציין עוד כי מששאל את המערער 3 לשם מה דרושים לו כל כך הרבה תיקים, השיב לו הלה "זה לא אכפת לך" (בעמ' 157 לפרוטוקול). לכל אלה יש להוסיף גם את בריחתו של המערער 3 מעיר מגוריו לאחר מעצרם של המערער 1 ובוזגלו. מכל האמור לעיל עולה, כי המערער 3 היה מעורב במסכת העבריינית נשוא האישום השני. המערער 3 רכש את התיקים אשר שימשו לפריקת הסמים מן המכונות יום קודם לשחרורן מן המכס, והוא אף נכח במושב זרחיה בעת הבאת המכונות ופריקת הסמים מתוכן. אין ספק כי עצם נוכחותו של המערער 3 בזירת האירוע, לאחר שיום קודם לכן רכש אחד-עשר תיקים אשר המערער 1 ובוזגלו פרקו לתוכם את הסמים, מסבכת אותו במעורבות בעסקת הסמים והופכת למסקנה ההגיונית היחידה. מעמדה של מסקנה זו כמסקנה ההגיונית היחידה מתחזק לנוכח הסתירות והתמיהות בגרסה שהציג המערער 3 בדבר מעשיו ביום האירוע ומועד רכישת התיקים. אשר על כן, דין ערעורו של המערער 3 על הרשעתו להידחות. הערעורים על העונש 20. כאמור, הועמד עונשם של המערערים על תקופות מאסר שונות. על המערער 1 גזר בית המשפט קמא עונש של 15 שנות מאסר בפועל, על המערער 2 נגזרו שמונה שנות מאסר לריצוי בפועל, ואילו על המערער 3 נגזרו שבע שנות מאסר בפועל. המערער 1 טען בערעורו כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימת חומרה יתרה בכך שייבוא הסם על-ידי המערער ויתר הנאשמים נעשה לשוק המקומי, ולא למדינות אחרות, ומסיבה זו חרג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים בהם בוצע הסחר אל מחוץ לגבולות המדינה. עוד טען, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא שקל לקולא את העובדה שהמערער לא הפיק כל רווחים מהסמים נשוא האישום השני, ואת היותו "חייל פשוט" ולא מהעומדים בראש הפירמידה. כן טען המערער 1 כי גזר הדין של בית המשפט המחוזי חוטא לעיקרון אחידות הענישה, בשל הפער בין העונש שנגזר עליו לבין העונשים שנגזרו על יתר הנאשמים בפרשה. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי גם בהתעלמו מנסיבותיו האישיות, בעוד שבנסיבותיו האישיות של המערער 2 התחשב בית המשפט באופן ממשי בעת גזירת דינו. המערער 2 טען בערעורו כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל הולם לגילו המבוגר – שבעים שנה – וכן למצב בריאותו הירוד. המערער 3 טען אף הוא כי יש להפחית במידה משמעותית מעונשו. זאת, בהתחשב בכך שחלקו במעשים מעולם לא הובהר, בכך שבניגוד למערערים 1 ו-2 הוא לא היה עצור בגין פרשה זו, וכן בכך שהינו נשוי ואב לילד החולה בדלקת קרום המוח. עוד הדגיש המערער 3 את עברו הנקי, את שירותו הצבאי ואת עדי האופי אשר העידו כי הדרך העבריינית אינה דרכו. 21. בתשובתה לערעורים על חומרת העונש טענה באת-כוח המדינה כי העונשים אשר הוטלו עליהם הולמים את חומרת העבירות בהן הורשעו ואת נסיבות ביצוען: יבוא לארץ של כמיליון וחצי כדורי אקסטזי, כאשר כמחצית מכמות זו לא נתפסה והופצה בפועל בשוק הסמים הישראלי. כן טענה כי שיטת הייבוא ואופן פעולת המערערים מלמדים על תכנון מדויק ועל שיטת ביצוע מתוחכמת. באת-כוח המדינה עמדה על תרומתם האיכותית של שלושת המערערים לעשייה העבריינית, וציינה את חלקו המרכזי של המערער 1 במעשים, את קרבתו אל העבריינים הראשיים וכן את עברו הפלילי, הכולל גם הרשעה בסחר בסמים. ביחס למערער 2 ציינה באת-כוח המדינה כי בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את גילו המבוגר ואת מצבו הבריאותי, וקבע כי אלמלא גורמים אלה היה מוצא לנכון להטיל עליו עונש חמור יותר. ביחס למערער 3 טענה באת-כוח המדינה כי לשיטתה מן הראוי להטיל עליו לפחות את כפל העונש שהוטל על בוזגלו (ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל), אשר הורשע בהחזקת הסמים באישום השני בלבד. 22. אין ספק שהעבירות בהן הורשעו המערערים הן עבירות חמורות ביותר, אשר יש בהן כדי לסכן את שלום הציבור. בית משפט זה אמר דברו לא אחת בנושא זה, בהטילו עונשים חמורים על החזקת סם שלא לצריכה עצמית, קל וחומר על יבוא כמויות אדירות של סם לארץ. העונש שהושת על המערערים אינו קל, אולם מבטא הוא את חומרת העבירות, את נסיבותיהן, את מדיניות הענישה הראויה, ואינו חורג מרמת הענישה המקובלת. לעניין זה יפים דבריו של השופט מ' חשין, אשר עמד על חומרת מעשיהם של סוחרי סמים אשר הורשעו בהברחת כמויות גדולות של קוקאין לארץ, ועל חומרתן הרבה של עבירות הסחר בסמים: "...כעוצמת הנזק שנגרם ואשר עלול היה להיגרם לכלל ולפרט, כן ראויה שתהיה עוצמת העונש. נוסיף ונזכיר כי חלק מהקוקאין שיובא ארצה לא נתפש. פירוש הדבר הוא, כי הסם סופק לצרכנים, מצא את דרכו לגופם של הצרכנים, והמערערים גרפו מסתמא את השלל לכיסיהם... לעולם נזכור עבירת סמים מה היא, ומה הם ערכי-החברה שאנו נדרשים להגן עליהם. מעבר מזה עומדים המערערים - הם ואחרים שכמותם - אנשים שעיניהם אל בצע-כסף, ומעבר מזה עומדים צרכני הסם, אנשים אומללים שגופם ונפשם מכורים לסם. אותם עלובים תלו עצמם בסם, ואנשים רעים כמערערים מנצלים תלות זו עד-תום לגריפת כסף-רע לכיסיהם. המערערים מוכרים סם-מוות למי שמכרו את גופם לסם, ועל עסקאות-מכר אלו זוכים הם בתמורה כספית. למותר להזכיר את שרשרת העבירות הנדרש מעסקאות הסם: צרכנים שאין הפרוטה מצויה בכיסם פושטים על אחרים, שודדים אותם, פורצים לבתיהם, תוקפים אותם, והכל כדי להשיג מימון לרכישתו של הסם. המערערים אינם חבים, כמובן, מבחינה משפטית בעבירות שעוברים אחרים, אך לעת גזירת העונש נביא כל אלה במניין... מלחמת החורמה בעברייני סמים נמשכת והולכת. מלחמה קשה היא, מלחמה ארוכה, והיא כמלחמת ישראל בעמלק" (פרשת אוקטביו הנ"ל, בעמ' 786-787). יצוין, כי באותו עניין קיבל בית המשפט את ערעור המדינה על קולת העונש, והעמיד את עונשי המערערים משמונה ושבע שנות מאסר בפועל על אחת-עשרה ועשר שנות מאסר בפועל, בהדגישו כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את העונש בערעור המדינה על קולת העונש. גם בטענותיהם הפרטניות של המערערים אין כל ממש. באשר לטענות המערער 1, הרי שגם אם אינו מראשי הפירמידה, חלקו בעשייה העבריינית היה גדול משל יתר המערערים, וכך גם קרבתו אל הגורמים הבכירים, אשר על זהותם שמר בקנאות. גם את טענותיו של המערער 2 אין ניתן לקבל. בצדק קבע בית המשפט קמא כי אלמלא גילו ומצבו הבריאותי היה רואה לגזור עליו עונש כבד יותר. באשר לטענותיו של המערער 3, כבר נקבע בבית משפט זה כי בעבירות סמים חמורות יש ליתן משקל נכבד ביותר, בין מכלול שיקולי הענישה, לשיקול ההרתעה, וכי נסיבותיו האישיות של הנאשם מתגמדות לנוכח הנזק החמור הנגרם בעטיין לציבור, ועל כן יש לייחס להן משקל שולי ביותר (ראו ע"פ 3759/03 תמיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בפסקאות 12-14; ע"פ 376/89 לובטון נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 309, בעמ' 612). בנסיבות אלה, אין בידינו לקבל את ערעורי המערערים על חומרת עונשם. 23. התוצאה היא, אפוא, שהערעורים נדחים. ש ו פ ט ת השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ט' בטבת התשס"ו (9.1.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04004110_N06.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il