פלוני נ. מתאם פעולות הממשלה בשטחים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4108/17 - ט' לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין העותרים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני נ ג ד המשיב: מתאם פעולות הממשלה בשטחים עתירה למתן צו על-תנאי; בקשה, בהסכמה, למחיקת העתירה ללא צו להוצאות; בקשה לביטול הדיון הקבוע ליום 21.2.2019 ובקשה להשבת האגרה בשם העותרים: עו"ד רונן כהן בשם המשיב: עו"ד שי כהן פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. עתירת "מאוימים", בגדרה נתבקשנו להורות למשיב להנפיק לעותרים "היתרי כניסה ושהייה בישראל אשר יחודשו מעת לעת עד אשר תוסר הסכנה הצפויה להם בשטחי הרשות הפלסטינית". העותר 1, לדבריו, שימש סייען של שירות הבטחון הכללי במשך שבע שנים, ואף נעצר על-ידי מנגנוני הבטחון הפלסטיניים בשל כך. בשלב מסוים שוחרר בתנאים מגבילים, וברח לשטח ישראל יחד עם שני בניו, העותרים 3-2, בשל החשש שיהיו חשופים להתנכלויות ולחצים בשטח הרשות הפלסטינית. 2. ביום 18.5.2017, יום הגשת העתירה, נתבקשה תגובה מקדמית מטעם המשיב עד יום 2.7.2017. בד בבד ניתן צו ארעי האוסר על הרחקת העותרים מתחומי מדינת ישראל, עד למתן החלטה אחרת. ביום 24.10.2018 – לאחר שהוגשו 6 בקשות ארכה מוסכמות, ובחלוף כ-16 חודשים מן המועד המקורי שנקבע – הוגשה תגובה מקדמית מטעם המשיב. בתגובתו טען כי דין העתירה להידחות, בהעדר עילה להתערב בהחלטתה של ועדת המאוימים. במסגרת זאת ציין, כי אין בסיס עובדתי לטענת המאוימות, וכי מעצרו של העותר 1 ברשות הפלסטינית בוצע על רקע חשד לביצוע רצח, ולא על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל. אשר למסוכנות הנשקפת משהייתו של העותר 1 בשטחי ישראל נטען, כי ישנה סכנה לשלום הציבור נוכח קיומו של מידע מודיעיני חסוי ולפיו יש לו נגישות לאמצעי לחימה. 3. ביום 17.2.2019, ארבעה ימים בלבד עובר למועד הדיון הקבוע בעתירה, הגיש ב"כ העותרים בקשה מוסכמת למחיקת העתירה ולביטול הדיון: "נכון להיום, בחלוף למעלה משנתיים מאז פניית העותרים למשיב, העותרים אינם עומדים עוד על טענותיהם ולפיכך מבקשים למחוק עתירתם [...] ב"כ המשיב מסר הסכמתו למחיקת העתירה ללא צו להוצאות ולהחזרת האגרה בהתאם לתקנות". ראיתי מעשה ונזכרתי החלטות, שניתנו על-ידִי לא מכבר בבג"ץ 6116/17 ובג"ץ 2225/17. גם בעתירות אלו הגיש ב"כ העותרים בקשה לקונית למחיקת העתירה, ימים ספורים לפני המועד הקבוע לדיון; גם אז ניתנה הסכמת המשיב למחיקת העתירה ללא צו להוצאות. העתירות נמחקו, כמבוקש, אולם כך הערתי: "עתירה שהחלה בקול ענות גבורה – בטענות ל'סכנה ממשית', 'חוסר סבירות קיצוני' ו'שרירות לב', מסתיימת עתה בקול ענות חלושה – בקשה סתמית למחיקת העתירה, ימים ספורים לפני מועד הדיון שנקבע, ושלושה חודשים בלבד לאחר שהבהירו העותרים כי עודם עומדים על עתירתם. בין לבין, זמן וכסף ירדו לטמיון. רוב מהומה על לא מאויים – והכל בחסות הצו הארעי. כשלעצמי תהיתי על עמדת ב"כ המשיב, שהסכים למחיקת העתירה מבלי לבקש צו להוצאות (ולמצער להותיר את העניין לשיקול דעתו של בית המשפט). בנסיבות העניין, אפשר וצריך וראוי היה לעשות כן. לא נפסוק הוצאות מיוזמתנו. לעתיד לבוא, מוטב לבאי-כוחו של המשיב ליתן את הדעת גם על היבט זה" (בג"ץ 6116/17 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים (3.10.2018)). 4. 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'; חרף האמור, הוגשה בקשת המחיקה המוסכמת שלפנַי. ביקשתי אפוא מאת הצדדים בעתירה דנן, בהחלטה מיום 18.2.2019, להבהיר את עמדתם: "בטרם מחיקת העתירה, נדרשות הבהרות: ב"כ העותרים מתבקש להבהיר מה נשתנה כעת, ימים ספורים עובד למועד הדיון בעתירה, שהעותרים אינם עומדים עוד על טענותיהם. ב"כ המשיב מתבקש להבהיר מדוע אין מקום בנסיבות העניין להשתת הוצאות (בשים לב להערותי בבג"ץ 6116/17 ובבג"ץ 2225/17), וכיצד מתיישבת הגשת 6 בקשות למתן ארכה להגשת תגובה מקדמית (במסגרתן נתבקשו קרוב ל-16 חודשי ארכה), עם הטענה שלפיה משהייתו של העותר 1 בישראל נשקפת סכנה לשלום הציבור". 5. בהודעת העדכון מטעמו ציין ב"כ העותרים, כי החלטת המשיב בעניינם של העותרים ניתנה לפני כשנתיים, ולמימד הזמן חשיבות לצורך בחינה עדכנית של קיומו או העדרו של איום: "ככל שבמשך תקופה כה ממושכת של שנתיים ימים לא מתקבלים דיווחים על המשך ניסיונות להתנכל לעותרים, יש בכך כדי להשליך על שיקולי העותרים". בהתחשב באמור שקלו העותרים את עמדתם, ובאו לכלל מסקנה כי אינם עומדים עוד על טענותיהם. 6. ב"כ המשיב התייחס בהודעתו לסוגיית ההוצאות ולסוגיית בקשות הארכה. לעניין ההוצאות טען, כי "ההסכמה נבעה מטעמים מעשיים שתכליתם להביא לביטול הדיון בלי שיידרשו להתייצב נציגי גורמי הביטחון, על-מנת לחסוך מזמנם היקר של בית המשפט הנכבד ושל גורמי הביטחון". אשר לבקשות הארכה צוין, כי "בשנים האחרונות מספרם של הפונים לוועדת המאוימים הולך וגדל. בהתאמה, גדל גם מספר העתירות המוגשות בעניין זה. בירור המסד העובדתי והמשפטי בעתירות אלו נעשה אל מול מספר גורמי מדינה [...] אשר התייחסותם נדרשת בטרם גיבוש המענה לעתירות הללו. מטבע הדברים, בירור מול מספר גורמים עשוי להימשך זמן, וודאי שלא ניתן להגיש את תגובת המדינה לבית המשפט בטרם קבלת כלל העובדות הרלוונטיות מגורמים אלה". 7. ארשה לעצמי להעריך, בזהירות המתחייבת, כי 'משיכת' העתירה אינה מחמת העובדה שבחלוף הזמן "לא מתקבלים דיווחים על המשך ניסיונות להתנכל לעותרים", כפי שטען ב"כ העותרים בהודעת ההבהרה. לאמתו של דבר, אין בפיהם של העותרים טענות ממשיות למאוימות. עתירתם למתן צו על-תנאי, אינה אלא עתירה למתן צו ארעי. אלא שהיום קצר והמלאכה מרובה, ומוטב לכאורה – לפרקליט ולשופט – 'להחליק', למחוק ולהמשיך הלאה לתיק הבא. דרך זו נחזית להיות קצרה, אולם במבט רחב, מערכתי, זוהי הדרך הארוכה; ודברי ב"כ המשיב בהודעת ההבהרה מטעמו יוכיחו. מספרם של הפונים לוועדת המאוימים בשנים האחרונות הולך וגדל. על-פי נתונים שנאספו במסגרת הדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בנושא צו בתי משפט לעניינים מנהליים (שינוי התוספות הראשונה והשנייה לחוק), התשע"ח-2018, הגידול בעתירות אלו בשנים 2017-2014 עומד על יותר מפי 2 (ראו המסמך שהוכן על-ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת לקראת הדיון בוועדה שכותרתו 'נתונים על הליכים מנהליים בבית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים' מיום 11.4.2018, עמוד 6). ריבוי העתירות מכביד על כתפי הפרקליטים (שממילא עמוסות לעייפה), ומאריך את משך זמן הטיפול בכל עתירה. כך באים אנו לידי מצב שבו נאלץ ב"כ המשיב, שלא בטובתו ושלא בטובת הציבור, לבקש קרוב ל-16 חודשי ארכה על מנת להשלים את גיבושה של התגובה המקדמית, מקום שבו נשקפת לציבור סכנה משהייתו של העותר 1 בישראל. העותרים, כמעט מיותר לציין, נעתרים ברצון לבקשות הארכה, כל אימת שצו ארעי למניעת הרחקתם תלוי ועומד. 8. דווקא בשל כך, ובמטרה להפחית מן העומס בטווח הארוך, נודעת חשיבות רבה לפסיקת הוצאות במצבים המצדיקים זאת. ניתן וצריך גם לשקול המצאת ערובה כתנאי למתן סעד ארעי. ודוק: חיוב בתשלום הוצאות אינו 'עונש' או 'קנס' המוטל על העותרים. תכליתו לשפות את המשיב (ולמעשה את הקופה הציבורית), גם אם באופן חלקי, בגין ההוצאות הכרוכות בטיפול בעתירות שלא היתה הצדקה להגישן מלכתחילה. מגמתו המשנית של החיוב בהוצאות, חשובה לא פחות –להרתיע "מאוימים" (במרכאות כפולות ומכופלות) פוטנציאליים, שכל מטרתם לזכות בצו ארעי ולהרוויח זמן. זכות היסוד הנתונה לכל עותר ועותר, לבטח מאוים, להביא את עניינו לפני בית המשפט, אסור לה שתכשיר ניצול שיטתי לרעה של ההליך המשפטי. בל נשכח, משאבים המושקעים בעתירות סרק – מצד המשיב ומצד בית המשפט – באים על חשבונם של בעלי דין אחרים. באין מחיר כלל (זולת תשלום אגרה), לא יפלא אפוא כי מספרן של 'עתירות המאוימים' הולך וגדל. 9. כידוע, מאז נכנס לתוקפו צו בתי משפט לעניינים מנהליים (שינוי התוספות הראשונה והשנייה לחוק), התשע"ח-2018, 'עתירות המאוימים' שוב אינן מוגשות לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, כי אם לבתי המשפט לעניינים מנהליים. באי-כוחו של המשיב, בכל מקום שהם, יתנו דעתם על הדברים. כך גם בתי המשפט לעניינים מנהליים – הן בבואם ליתן צו ארעי, הן בבואם להורות על מחיקת ההליך בנסיבות דומות לענייננו. 10. סוף דבר: כמבוקש וכמוסכם, העתירה נמחקת בזאת. העותרים ישאו בהוצאות המשיב בסך של 8,000 ₪; האגרה ששולמה על-ידי העותרים לא תוחזר. ניתן היום, ל' באדר א' התשע"ט (7.3.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 17041080_O10.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1