רינדר יוסף נ. ויזלטיר אסתר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4100/97 ע"א 4133/97 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט ח' אריאל המערערים בע"א 4100/97: 1. יוסף רינדר 2. נורית רביב נגד המשיבה בע"א 4100/97: אסתר ויזלטיר המערער בע"א 4133/97: עופר דור נ ג ד המשיבות בע"א 4133/97: 1. רויטל תדמור 2. לאה סומך (צ'יסטקובסקי) בע"א 4100/97: ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ע"א 611/95 מיום 16.10.96 שניתן על ידי כבוד השופטים: י. גולדברג, א.א. לוי, י. דיאמנט בע"א 4133/97: ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ע"א 441/95 מיום 9.12.96 שניתן על ידי כבוד השופטים: א. אבן-ארי, ד. בר-אופיר, ה. אחיטוב בשם המערערים עו"ד גדעון בירן בע"א 4100/97: בשם המשיבה עו"ד חיים קליר בע"א 4100/97: בשם המערער עו"ד פזית שלמון בע"א 4133/97: בשם המשיבות עו"ד ח. זולטי בע"א 4133/97: פסק-דין השופט ח' אריאל: 1. בערעורים אלה מעוררים המערערים את פרשנותו של חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשנ"ב1972- (להלן: "חוק הגנת הדייר"), גם כשלעצמו וגם בהתחשב בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כפי שעשו בבית משפט קמא. הערעור 4100/97 הוגש לאחר נטילת רשות שכן מדובר בערעור שני. כן נקבע בהחלטה כי הוא ידון יחד עם ע"א 4133/97 (רע"א 440/97). בעניין זה נדון בהמשך. 2. בדיון העובדתי, בתיק 4100/97, עומדת גם שאלת ה"ידוע בציבור". ראוי שנתייחס לשאלה זו מיד כדי לנפות סוגייה זו מהסוגייה העיקרית שלפנינו. הכוונה לסוגייה העובדתית האם מי שנכנס לגור עם המשיבה, הוא "ידוע בציבור" שלה, היינו בן-זוגה, שבשל כניסתו לגור בדירה טוענים המערערים כי הסכם השכירות הופר ודינה של המשיבה להתפנות מהדירה, נשוא הסכסוך. בית משפט השלום ואחריו המחוזי דנו בעניין וקביעתם מקובלת עלי, כי על פי הראיות שהובאו בפני בית משפט השלום, אכן מי שנכנס לגור עם המשיבה, שהיא גרושה, הוא ה"ידוע בציבור" שלה ועל-כן בן זוגה, כמוגדר בסעיף 1 לחוק. אין מקום לטענות נגד קביעה זו המבוססת כהלכה בחומר הראיות. 3. טענת המערערים היא כי גם אם מדובר בידוע בציבור של המשיבה, היא הפרה את הסכם השכירות, שכן היא לא היתה רשאית להביא לדירה, לשם מגורים, עימה, אדם אחר, לרבות בן זוג, הידוע בציבור ואף בן זוג שנישאה לו. 4. הדירה הושכרה בזמנו למשיבה ולבעלה בדמי מפתח, כדיירים מוגנים, בשנת 1971. לאחר זמן התגרשו בני הזוג ולימים מצאה בן זוג אחר, הוא הידוע בציבור, כאמור לעיל. המערערים שהגישו תביעה לפינויה של המשיבה, טענו וטוענים כי היא הפרה את סעיף 5 לחוזה השכירות, שהוא תנאי יסודי, לפי סעיף 19 לאותו חוזה. זה לשונו של סעיף 5 לחוזה (שהוא חוזה סטנדרטי וסעיף בנוסח זה, עובר כחוט השני, בפסיקה הנוגעת לזכויות ההגנה הניתנות על-פי החוק): "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או על חלק ממנו וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו, בין אם השימוש או ההנאה החלקית מוגדרים או בלתי מוגדרים וכן אסור לשוכר להעניק למי שהוא זכות במושכר כבר-רשות בין בתמורה או בלי כל תמורה, בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר". עלינו לפתור את פרשנות החוק במקרים שלפנינו על פי אותו חוזה שהיה כאן, שהוא גם, כאמור, החוזה המקובל בחוזים בהם מדובר בשכירות מוגנת. 5. בתי המשפט השלום והמחוזי דחו טענה זו וקבעו כי האיסור אינו חל לגבי בן זוג, בין ידוע בציבור בין נשוי, אשר, ממילא, זכאי בתנאים מסוימים, להיחשב כבעל זכות במושכר על פי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, האומר: "20 (א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות 6 חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן זוג כאמור בסעיף קטן(א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות 6 חודשים סמוך לפטירתו ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים". ראה גם סעיפים 21 עד 26 הנותנים הגנה לבני-משפחה באירועים שונים, לרבות ההגנה הניתנת בבתי-עסק לבן הזוג או לילדי המנוח, בתנאים אף נוחים יותר מאשר בדירת מגורים. למשל בסעיף 23(ב) לחוק, ניתנת זכות שכירות לילדי הדייר המוגן בבית עסק, אם אין לו בת זוג ולפני פטירת האב, השוכר המוגן, עבדו עם אביהם, ששה חודשים לפני הפטירה (ואם אין למנוח ילדים תיקנה הזכות ליורשים אחרים שעבדו עימו ששה חודשים לפני הפטירה). 6. לדעת בתי משפט קמא יהא זה פרוש לא נכון לפרש את סעיף 5 להסכם השכירות כגובר על סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, שאם כך תפרש את סעיף 5 לחוזה או סעיף אחר בחוזה שקבע איסור דומה, ירוקן פרוש כזה, כנדרש על-ידי המערערים, את סעיף 20 לחוק הגנת הדייר ויקבע, למעשה, בדרך של פרשנות הוראה מנוגדת לחוק. כך אומר, בין היתר, בית המשפט המחוזי: "גישת בית משפט קמא מקובלת עלינו. אם ראה המחוקק להעניק זכות ל"ידוע בציבור", להגיע למצב של דייר מוגן בנסיבות האמורות בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, למרות שיכול היה לשלול אפשרות זו בנימוק שאסור היה לנפטר להעניק ל"ידוע בציבור" מעמד של בר-רשות ולשתפו בשימוש במושכר ובהנאה ממנו - משמע שכוונת המחוקק היתה להעניק הכרה והגנה לבר-רשות הידוע בציבור של הדייר המוגן הנפטר, מפני תביעת פינוי של המושכר, בהתמלא התנאים הנדרשים בחוק. בלשון אחרת: מגמת החוק היתה שבהתקיים התנאים הרלבנטיים בעניין סעיף 20(א) לחוק, לא תסוכל זכותו של בן-הזוג של הנפטר, לרבות הידוע בציבור שלו, על-ידי האיסור שהטיל חוזה השכירות על הדייר המוגן לשתף את בן-הזוג בשימוש במושכר... לדעתנו הוראת סעיף 5 לחוזה השכירות מופנית אך ורק כלפי אנשים הזרים לדייר ולא כלפי קרוביו שחוק הגנת הדייר מכיר בזכויותיהם, בהתמלא התנאים הקבועים בחוק. לאותה מסקנה נגיע, לדעתנו, על-ידי בחינת אומד דעת של הצדדים לחוזה, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973-...". בית המשפט התייחס בעניין זה לע"א 60/53 טובוס נ' רבלסקי, פ"ד ט(2), 681, 683. אף כי פסק-דין זה ניתן לפני ימים-ימימה ואנו דנים כאן בשינוי העתים, עדיין לא נס ליחו, גם אם נותנים את הדעת לשינויים הדרושים בחוק הגנת הדייר. שם נאמר בין היתר: "אין להעלות על הדעת שיהא אסור לאדם ששכר דירה, להושיב בה את אשתו ואת יתר בני-ביתו...". 7. על קביעה ופרשנות זו קובלים המערערים וטוענים כי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר יחול רק במקרים בהם אין סעיף דומה לסעיף 5 בחוזה השכירות או במקרה שבו בעל-הבית אינו מוחה כנגד כניסת אותו בן זוג או קרוב אחר לדירה. אך משבעל הבית מתנגד להפרת סעיף 5, במנותק מסעיף 20 לחוק הגנת הדייר, יש לדון רק בהפרה של סעיף 5, לחוזה, ללא קשר עם סעיף 20 לחוק. עוד טוענים המערערים כי הפרשנות האמורה של בתי-המשפט קמא, מנוגדת לכמה החלטות אחרות. מה עוד שלאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יש לצמצם את פרשנות חוק הגנת הדייר ולנקוט בפירוש אשר יש בו למנוע קיפוח בעלותו של בעל הבית על נכסיו והחזרת שליטתו על נכסים אלה. הפירוש, לדעתם, צריך להיות כזה שיחזיר לבעל הבית את זכויותיו ומשיש בהסכם איסור של שיתוף מישהו אחר בדירה - יש לאכוף איסור זה, אף אם הדבר מונע מבן הזוג רשות למגורים, בדירה השכורה, לבן זוג או קרוב אחר, הזכאי לקבל זכות מגורים בתנאים הנקובים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר. המשיבים סומכים על פסקי-הדין האמורים, נשוא הערעור וטוענים כי הפרוש שניתן בפסקי-דין אלה הוא הפרוש הנכון, משכבר הימים, וראוי שישאר על כנו. לא ניתן, לטענתם, לשנות או לסכל את החוק, בפירוש הנוגד את החוק ותכליתו. חוק יסוד כבוד האדם אינו יכול לבוא, במקרה זה, במקום חקיקה, אם אכן ברצון המחוקק לעשות כן ולשנות את החוק. באי-כוח הצדדים הביאו פסקי-דין שונים כדי לתמוך בעמדתם. 8. מקובל עלי כי משנשתנו העתים והמחסור בדירות אינו כה כבד כפי שהיה בעת חקיקת חוק הגנת הדייר ואותה מצוקת דיור, אינה קיימת עוד, יש לצמצם על-ידי פרשנות נאותה את הזכויות שהוקנו לדיירים למען בעל הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמו, עקב חוק זה. גם מקובל עלי שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מחזק פרשנות כזו. גם אינני סולד מחקיקה שיפוטית במקום שהדבר ניתן. לעניין זה גם מקובלים עלי דברי חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן בדבריה בפסק-הדין בע"א 3295/94, רע"א 6770/94 פרמינגר נ' ח' מור ואח'; פ.א. ליוס נ' א' ו' ליוס, פ"ד נ(5) (1), 122-125 (וראה גם האסמכתאות שם) וברע"א 6842/96 שוס רות ואח' נ' קלמן אריה ואח' שניתן ביום 17.6.96 (טרם פורסם), בסעיף 10 שבו. 9. יחד עם זאת, ניראה לי כי מה שהמערערים מבקשים לעשות בדרך של פרשנות, ניתן להיעשות רק בדרך חקיקה, אם אכן בדעת המחוקק להביא לשינוי האמור. ניראה לי כי גם בדרך של פרשנות מרחיקת לכת לטובת בעלי הבתים ואף בדרך חקיקה שיפוטית לא ניתן להיעתר למשאלת ליבם, הגם שהאמור בחוק המצמצם את הנאת בעלי-הבתים מרכושם. אך זהו החוק וזה תכליתו. בעניין פרמינגר הנ"ל לענין סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, אומרת השופטת ט' שטרסברג-כהן (סעיף 19 עמודים 125, 124) כך: "19. הפתרונות הנ"ל אינם מלאים ואינם עונים על מכלול הבעיות המתעוררות. לאור הוראות החוק הנדונות, קצרה ידו של הפרשן המשפטי מלהביא דברים על תיקונם. לפיכך, ראוי הוא שהמחוקק ייתן דעתו לנושא ולשיקולים החברתיים כלכליים משפטיים ואחרים שנמנו לעיל וימצא פתרון תחיקתי הולם, שיגן על כל האינטרסים המשמשים בזירה ויאזן ביניהם. יש מקום לשקול אם אין לבטל או לצמצם את ההגנה המוענקת על-ידי סעיף 33 לחוק באופן שניתן יהיה לרדת לנכסי החייב על-ידי מימוש נכסיו לטובת נושיו, כדי לגבות את החובות שהוא חב לנושים שאת כספם נטל ולא החזיר. עם זאת, יש לשמור על כבודו של החייב לדאוג לצרכיו ולצורכי משפחתו הבסיסיים ולא להשאירם ללא קורת גג לראשם רק משום שהסתבכו בחובות שאין לאל ידם להחזירם". 10. מכאן עלינו לחזור לסעיף 5 לחוזה השכירות, תוך התייחסות לסעיף 20 לחוק הגנת הדייר ולחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. על פי חוק הגנת הדייר ותכליתו ניראה לא רק על פי סעיף 20 בלבד, אלא על פי החוק כולו (ראה בין היתר את כל פרק ב' ובמיוחד סעיף 16 "התנאה על ההגנה" וסעיף 21 על דייר שנפרד או נתגרש. הסעיפים 27-29 המדברים על "הפסקת הגנה" וראה סעיף 30 לגבי "דייר משנה"), כי אין לפרש את סעיף 5 לחוזה כאוסר על אדם להביא את בן זוגו, לגור עמו, בדירה השכורה על-ידו בהיותו, הוא בלבד, שוכר מוגן על-פי חוק הגנת הדייר וכי הכנסת בן זוג לגור עמו מהווה הפרה של חוזה השכירות ומכאן עילה לפנותו על פי חוק הגנת הדייר. אפשר אף שטענה כזו מנוגדת לתקנת הציבור. יתכן גם שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עומד דווקא, כאן, לטובת הדייר ועומד לרועץ, במקרה כזה, לבעל הבית. משמעות טענת המערערים היא, למעשה, כי דייר מוגן החפץ לחיות עם בן זוגו, חייב, לוותר על זכותו המוגנת בדירה. לא רק, שסעיף 20 לחוק, סבר אחרת, אלא שפרוש זה מקומם. גם ההגיון והשכל הישר אינו יכול להשלים עם פירוש כזה, אשר ייטיב עם בעל-הבית, אך יבטל את הגנת החוק במקרה שלפנינו, לגבי אשה שמצאה בן זוג שיחיה עימה, בדירתה, בה היתה דיירת מוגנת. פרוש כזה הנטען על-ידי המערערים יכול להוות מכה מוחצת כלפי האשה אשר החוק, בודאי, אינו מסכים עמו. ברי גם שחוזה השכירות בו נכלל סעיף 5, עליו חתמו צדדים אלה, או אחרים שחותמים עליו, היה "ער" להוראות סעיף 20 לחוק, מכאן ש"האחר" הנזכר בו - אינו בן הזוג או אלה הנזכרים בסעיף 20 או סעיפים דומים בחוק הגנת הדייר, אשר אף להם ניתנה הגנה נפרדת ומיוחדת. 11. הפרשנות לטובת בעל-הבית צריכה להתמקד, לדעתי, בפירוש הסעיפים בחוק הגנת הדייר כדי לא להרחיבם על מי שאינו ממלא את התנאים הנדרשים במלואם, בדווקנות או שהם מתקיימים בו באופן מלאכותי או שלא בתום לב או שלא לפי רוח החוק ותכליתו המתבקשת עם שינוי הזמנים וחקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הטענה כי בכך לא סגי-אינה יכולה לעמוד, שכן בית המשפט, גם אם יהא רצונו להביא לשינוי התוצאה, אינו רשאי להתעלם כליל מנוסח החוק ותכליתו, אף אם ניתן לומר שתכלית זו הולכת ומשתנה. יש גם לזכור שעל פי החוק (ראה ההוראות שהוזכרו לעיל) יש ושרשרת ההגנה על פי סעיף 20 וסעיפים אחרים הנותנים הגנה, נפסקת (סעיפים 27-29), משאותם דיירים שקיבלו הגנה נפטרו, פרט למקרים מסוימים. וגם, כמובן, ניתן להשכיר בשכירות לא מוגנת. הסוגיות המתעוררות, כאן, הן, יחסית, מעטות ומתייחסות, בעיקר, לתקופה משכבר הימים בהם בדרך כלל היו הדיירים גם משלמים דמי-מפתח לקבלת השכירות המוגנת, באופן שבעל-הבית קיבל תמורה מסוימת בשל ההשכרה האמורה, וגם מכך אין להתעלם בפרוש החוק. יוזכר כאן גם כי המחוקק היה ער לכך שבמקרים מסוימים יש להחיל את ההגנה רק על חלק מהדירה. למשל, על פי סעיף 22 לגבי דייר שזנח את משפחתו, אומר סעיף 22(ג): "בית המשפט רשאי לקבוע... שהילדים וההורים... יהיו לדיירים רק לגבי חלק מן הדירה...". 12. בע"א 4133/97 הנדון גם הוא כאן היו הנסיבות שונות והתוצאה בערעור בבית המשפט המחוזי היתה שונה. כאן היה מדובר בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, שאת לשונו הבאנו לעיל. אמו של המערער (המשיב בבית המשפט המחוזי והנתבע בבית משפט שלום), היתה דיירת מוגנת בדירה בת ½5 חדרים ברח' גורדון בתל-אביב על פי חוזה מ1.12.68-. המערער (הבן) נכנס לדירה ביום 1.5.90 (או בסמוך לכך) וסרב לפנות את הדירה לדרישת בעלות הדירה לאחר פטירת אמו (ביום 29.11.91), בהסתמכו על סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, משהתגורר, לטענתו, כשנה וחצי עם אמו לפני פטירתה ולא היתה לו דירה אחרת למגורים. גם כאן נתקיימו התנאים העובדתיים הנדרשים על פי סעיף 20(ב) הנ"ל ואין מקום לטענות המשיבים בעניין זה. הבן התגרש מאשתו ובא לגור עם אימו כשאין לו דירה אחרת. בעלות הבית, המשיבות כאן, התריעו בפני אמו של המערער ובפניו על כניסתו לדירה ולדעת בית משפט השלום אכן הופר סעיף 5 לחוזה, אך מסקנתו היתה כי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, משנתמלאו התנאים שבו, גובר על סעיף 5 לחוזה ואין לפנות את הבן מהדירה. 13. המשיבות ערערו לבית המשפט המחוזי וזה ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום וציווה על פינויו של המערער וזאת משום שלדעת בית המשפט המחוזי היתה הפרה של סעיף 5 לחוזה, משהמשיבות התריעו על הפרתו של סעיף זה. על כן יש, לדעת בית המשפט, לתת לסעיף 5 לחוזה, בנסיבות המקרה, תוקף חזק יותר מסעיף 20 לחוק הגנת הדייר, ובנפרד ממנו ולהורות על פינויו של הבן. בערכאת הערעור מסכם כב' השופט בר-אופיר, בשם ההרכב, את דבריו כך: "17. דעתי היא כי למרות שנתמלאו התנאים הסטטוטוריים להסבת הזכויות המוגנות אל המשיב - אין מקום לבצע הסבה זו בענייננו. מסקנה אחרת, בנסיבותיו המיוחדות של עניין זה, פירושה הוא שהמערערות חייבות ליטול על עצמן את פתרון בעיית מגוריו של המשיב ולהקצות לו את רכושן לשם מימוש מטרה זו. פרשנות דווקנית של הוראות הסעיף 20, בעניין מסויים זה, תפקיע את רכושן של המערערות מידיהן ותמנע מהן, למשך שנים ארוכות, את מיצוי התועלת הרכושית שניתן להפיק מדירתן, אם על ידי מכירתה ואם על ידי השכרתה בשכר חופשי. נשוב ונזכיר כי מדובר כאן בדירה בת חמישה וחצי חדרים הנמצאת במקום מרכזי ויוקרתי בתל-אביב. דירה זו הושכרה מאז שנת 1968 בשכירות מוגנת על ידי הבעלים הקודמים, ולאחר שנות דור ויותר מכך הגיעה העת להחזיר את החזקה בדירה לבעליה ולתת ביטוי מוחשי להגנה החוקתית על זכות הקניין של המערערות בדירה זו. אני מדגיש כי אין אנו באים לרוקן את הוראות סעיף 20 מתוכנו. סעיף זה מוסיף כמובן לעמוד בתוקפו, על כל ההלכה הפסוקה שנאספה סביבו, והוא יפעל את פעולתו המשפטית לפי המקרה המתאים והעניין הראוי, ולפי פרשנות קפדנית ומצמצמת" (ההדגשה לא במקור). דברים יפים, אך הם אכן כן מרוקנים את סעיף 20(ב) מתוכנו. דברים דומים יכול היה בית המשפט לומר לגבי כל אחד מהמנויים בסעיפים 20(א) ו20-(ב). במקרה זה הושפע, כנראה, בית המשפט מכך שמדובר בבן שכבר היה נשוי ובא לגור עם אימו, אך לא ניתן לבודד מקרה זה או אחר. (ראינו לעיל שהמחוקק היה ער למתן הגנה לחלק מן הדירה במקרה מסוים, אף כי לא בכל המקרים ולא במקרה כמו שלפנינו, אלא במקרה של דייר שזנח את משפחתו, אפשר שראוי היה להחיל זאת גם במקרים אחרים, אך על המחוקק לתת דעתו לכך ולגרום לשינוי כזה, אם יהא סבור שכך ראוי לעשות). אני ער לכך שהמחוקק אכן נתן הגנה, לעיתים מפליגה, לבני משפחת הדייר, בין בדירת מגורים ובין בבית עסק והיתה לו מטרה מפורשת לעשות כן. אינני סבור שאנו רשאים לשנות את החוק ותכליתו, רק מפני שאנו סבורים שבמקרים מסוימים הגנה זו מפליגה מדי. 14. בעניין ויזלטיר ("הידוע בציבור"), מביאים המערערים מספר פסקי-דין שמהם עולה, לטענתם, כי אין בן זוג ששכר דירה רשאי להכניס לדירה בת-זוג אם בעל-הבית מוחה על הפרה זו, לדוגמא הם מביאים את ע"א 215/53 גדול נ' אבנר פסקים (מח) ח 412, אך שם היה מדובר באדם בודד ששכר חדר אחד בדירה ובנוסח חוזה השכירות נאמר "חדר אחד ומיוחד בשבילי". נוסח זה שונה מנוסח סעיף 5 לחוזה הסטנדרטי ובכל מקרה אינו יכול להוות דוגמא. בעניין עופר דרור (הבן שהצטרף לדירת אמו), הסתמך בית המשפט המחוזי, כדי לשנות את פרשנות החוק על מספר פסקי-דין בדבר שמירה על הזכות הקנינית על ע"א 377/79 פייצר נ' הועדה המקומית לתכנון, פ"ד לה(3) 645, 656 ועל כי יש לפרש על דרך הצמצום את דיני הגנת הדייר על ע"א 485/70 נעימה סייג נ' חיה אזולאי ואח', פ"ד כה(2) 64, 62. כן הסתמך בית המשפט המחוזי על דברי הנשיא בדנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, כי גם חוק ישן, אינו יכול לעמוד, בדרך פרשנות, בניגוד להוראות חוק יסוד האדם וחירותו. המשיבות תומכות בפסק-דין זה ובאסמכתאות שהובאו שם כנגד טיעוני המערער והאסמכתאות שהביא בהן פורש חוק הגנת הדייר כפורש חסותו במקרים דומים על קרובי המשפחה והוא חולק על כך שיש מקום להביא לשינוי הפסיקה ולפרשנות המסכלת את הוראות סעיף 20(ב) לחוק. 15. הנה כי כן, אני סבור כי אין בדברי בית המשפט המחוזי בעניין האמור כדי להביאנו לפרש את החוק בדרך של פרשנות המבטלת את הוראות החוק ומסכלת את מטרתו, באשר עניין הוא למחוקק לענות בו, הן בביטול הוראות מסוימות והן בהגבלתן. ראינו גם שדרך פרשנות של סיכול הוראות סעיף 20(א) לחוק עלולה לגרום לעיוות-דין, אשר מקוממת ופוגעת גם בעקרונות יסוד, כמו בעניין ויזלטיר, היינו שאשה גרושה לא תהנה מהגנת החוק, אם תרצה לחיות בדירתה המוגנת, עם בן זוג שהכירה, כשהם חפצים לחיות ולגור בצוותא. פרשנות גורפת חדישה, הנראית, לעתים דרושה, בשל שינוי הנסיבות עלולה להביא עוול במקרים מסוימים. אין, איפוא, "לשפוך את מי-האמבטיה עם התינוק" או לתקן עוול בעוול. גם לגבי סעיף 20(ב) לגבי בני-משפחה אחרים המנויים שם, אין למנוע את כניסתם לדירה לגור, ברשות, עם הדייר המוגן וזכותם, אם נתמלאו בהם התנאים המנויים שם, להיות דיירים, אם נפטרו קרובי הדייר המוגן. התנאה לגבי כניסתם של אלה לגור עם הדייר המוגן, כאילו מדובר לגביהם בסעיף 5 לחוזה, כ"אחר", אינה עולה בקנה אחד עם הזכות המוקנית להם בסעיף 20(ב) להיות דיירים מוגנים בקיום התנאים המוזכרים שם. פרוש אחר מביא, למעשה, להתנאה על החוק ומסכל את מטרתו המוצהרת. למה שאמרנו לעיל נוסיף גם את האמור בע"א 167/77 כהן נ' הבדלה, פ"ד לג(2) 649, 655, כי יש להשאיר למחוקק את שיקולי השינויים הכלכליים ושיקולי המדיניות (מפי השופטים ברק, ח' כהן וד' בכור): "...לא לנו להשיב לשאלות אלו, ועלינו לפרש את החוק ולנהוג על פיו... מה שלא תהיה דעתנו האישית בנדון... יתכן וזו השאלה למחוקק שחוקק את סעיף 20 לחוק, אבל לא לנו לחקור בנימוק המחוקק והצדקתם מבחינה מוסרית ואין צורך להתעכב בשאלה זו...". כאמור לעיל, נכון הוא לפרש הוראות חוק הגנת הדייר וסעיף 20 בתוכם, בקפדנות, אם אכן נתמלאו במקרה זה או אחר, ההוראות המזכות את הדייר, או בן משפחתו במגורים. ראה לעניין זה, למשל, בר"ע 264/95 הברפלד נ' גלקין ואח', פ"ד לט(2) 441, 443: "החוק אינו בא להושיט סעד ולהגביל זכויותיו של הבעלים של הדירה, כאשר אין מגורים בצוותא בתום לב על פי אמות המידה שהותוו בפסיקתו העקבית של בית המשפט" (ההדגשות לא במקור). מכאן שאין לתת לחוזה השכירות (כאן המדובר בסעיף 5), תוקף המבטל ומסכל את הוראות חוק הגנת הדייר (במקרים שלפנינו את סעיף 20), אלא יש להקפיד ולבדוק אם אכן הטוענים לזכויות על פי חוק הגנת הדייר ממלאים אחר התנאים הקבועים בחוק וההקפדה צריכה להיות מלאה הן לעניין התנאים והן לעניין תום הלב וההגינות הנדרשת לצורך מילוי תנאים אלה. 15. אשר על כן אני מציע לדחות את הערעור בע"א 4100/97 בעניין ויזלטיר ולקבל את הערעור בע"א 4133/97 בעניין עופר דרור, ולבטל את פסק-דינו של בית משפט קמא שציווה על פינוי של המערער מהדירה. כן אני מציע לחייב את המערערים בע"א 4100/97, בעניין ויזלטיר, לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח ובע"א 4133/97 בענין עופר דרור לחייב את המשיבות לשלם למערער סכום של 10,000 ש"ח, שכ"ט עו"ד והוצאות. ש ו פ ט השופט ת' אור: לדעת חברי, השופט אריאל, יש לדחות את הערעור בע"א 4100/97 ולקבל את הערעור בע"א 4133/97. התוצאה אליה הגעתי בע"א 4100/97 זהה לזו של חברי. לעומת זאת, שלא כחברי, לדעתי יש לדחות גם את הערעור בע"א 4133/97. להלן יפורטו הנימוקים לתוצאה אליה הגעתי בשני הערעורים. 1. במרכזם של שני הערעורים, אשר הדיון בהם אוחד, נמצאת שאלה יסודית אחת: מהו פירושה הנכון של הוראת סעיף 5 לחוזה השכירות המוגנת (להלן: החוזה), המהווה חלק מן החוזה הסטנדרטי של שכירות מוגנת. הוראה זו מורה, כי: "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או על חלק ממנו וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך ולהשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשת. מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו, בין אם השימוש או ההנאה החלקית מוגדרים או בלתי מוגדרים וכן אסור לשוכר להעניק למי שהוא זכות במושכר כבר - רשות בין בתמורה או בלי כל תמורה, בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר". 2. בערעורים שבפנינו מתעוררת שאלה זו של פירוש הוראת סעיף 5 לחוזה בשני הקשרים עובדיים שונים. בע"א 4100/97, מתעוררת שאלה זו במצב בו השוכרים על פי הסכם השכירות המוגנת עם הבעלים בדירה, היו בני זוג. דיירים מקוריים אלה שילמו דמי מפתח תמורת זכות הדיירות המוגנת. הם גרו בדירה כדיירים על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב1972- (להלן: החוק או חוק הגנת הדייר). בשלב מסויים נפרדו בני הזוג. אחרי כן הצטרף אל האשה, אשר המשיכה לגור בדירה, מי שחי עימה כידוע בציבור. השאלה היא, האם הוראת סעיף 5 מונעת מן הידוע בציבור לגור במושכר, כ"מישהו אחר", שאינו הדייר. תשובה חיובית לשאלה זו תביאנו למסקנה, כי צודקים בעלי הבית בטענתם כי הסכם השכירות הופר, וכי עומדת להם עילת פינוי כנגד האשה. בע"א 4133/97, הדיירת על פי הסכם השכירות המוגנת היתה אישה מבוגרת (להלן: המנוחה). שנתיים לפני פטירתה ב29.11.91-, עבר בנה המבוגר לגור עימה, בעקבות גירושיו. גם במקרה זה, שולמו דמי מפתח על ידי המנוחה, עת נכרת ההסכם לשכירות מוגנת בשנת 1969. השאלה היא, האם במצב דברים זה, הבן המבוגר הוא "מישהו אחר", אשר סעיף 5 אוסר עליו להתגורר בדירה? אם התשובה חיובית, משמעות הדבר בנסיבות הענין היא כי מגוריו של הבן בדירה היו שלא כדין. אם כך הדבר, ניתן לומר כי אין הוא זכאי ליהנות מהוראת סעיף 20(ב) לחוק, המקנה לילדיו של הדייר המוגן, בתנאים מסויימים המפורטים בה, זכות לגור בדירת המגורים לאחר מותו. פירוש סעיף 5 לחוזה - עקרונות כלליים 3. לכאורה, לשונה של הוראת סעיף 5 ברורה. הסעיף אוסר באורח גורף על מגוריו של כל אדם אחר, לבד מן הדייר על פי החוזה. נוסח זה חובק, על פי פשוטו, הן את הידוע בציבור, והן את הבן המבוגר. אך ההתחקות אחר מובנה של הוראת סעיף 5 אינה מתמצה בכך. לעתים, ההתחקות אחר מובנו של ההסכם, כיצירה תכליתית, עשויה להוביל למסקנה, כי גם נוסח גורף על פניו, אינו חובק כל. דוגמא לכך היא פסק הדין בבג"צ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, דינים עליון לז', 823. באותה פרשה, נדונה הוראה הסכמית לפיה עובד יהיה זכאי לדמי ביטוח עם פרישתו מן העבודה, תהיה פרישתו מן העבודה "מכל סיבה". בהסכם לא פורש תרחיש כלשהו של פרישה מן העבודה, אשר בהתקיימו ייווצר חריג לזכות זו של העובד. חרף לשון רחבה זו, פסק בית המשפט כי יש לפרש את ההוראה ההסכמית באופן מצמצם. נפסק, כי העובד אינו זכאי לדמי הביטוח, מקום בו פרישתו מן העבודה היתה נעוצה בעבירות לכאורה, אשר פגעו באינטרס של המעביד. זאת, נוכח תכליתו האובייקטיווית של ההסכם. בסכמו את פסק דינו, ציין הנשיא ברק (בפיסקה 11 לפסק הדין): "... דיבור זה ('מכל סיבה') - ככל דיבור אחר - זקוק לפרשנות. אין טקסט שאינו זקוק לפרשנות. ... אין לקבל את הדעה, שהוצגה בפנינו על-ידי בא-כוח העותר, כי הדיבור 'מכל סיבה' הוא ברור, ועל כן אינו זקוק לפרשנות. טקסט אינו מדבר 'כשלעצמו'. אין לטקסט משמעות קדם-פרשנית. טקסט משיב לשאלות שאנו שואלים אותו, והוא מדבר אלינו באמצעות פרשנותו. כל הוראה מחייבת פרשנות ... הדיבור 'מכל סיבה' אינו ברור כשלעצמו, ואינו מדבר מתוך עצמו. ככל דיבור אחר במסגרתו של טקסט, הוא מחייב פירוש על-פי תכליתו". דברים אלה יפים גם למקרה שבפנינו. הם מחייבים אותנו, לתור אחר מובנה של הוראת סעיף 5, ולבחון האם היא חלה גם על המקרים שבפנינו. בטרם נפנה להוראה זו, נעמוד על מספר עקרונות פרשנות הצריכים לענין. 4. הנחייה פרשנית כללית היא, כי על בית המשפט: "לנסות לרדת לכוונתו האמיתית של הכותב על יסוד הדברים הכתובים במסמך כולו ובהתחשב עם הרקע הידוע של הענין. לא תמיד קובע מובנם המילולי של המילים שהשתמשו בהן. אין לראות במילים הכתובות חזות הכל, שעה שהקשר הדברים והנסיבות הסובבות את הענין מצביעות על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש הרגיל של הכתוב" (ע"א 324/63 סגל נ' חברת גורג'ני מג'י בע"מ, פ"ד יח(4) 371, 373). דברים אלה יפים לשני המקרים שבפנינו, בהם עשו הצדדים שימוש בחוזה סטנדרטי לחלוטין. אין במקרים שבפנינו כל אינדיקציה לכוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. לא ניתן לאתר מן הראיות או מן הטיעון פיתרון מוסכם כלשהו למצבים שהתעוררו הלכה למעשה. במצב דברים זה, עלינו לנסות ולחלץ את הפיתרון ההסכמי מתוך השלכה של מהות העיסקה והגיונה, על עובדות המקרים שבפנינו. עלינו לפרש את הסכם הדיירות המוגנת, בהתאם לציפיות ולאינטרסים אותם ניתן לייחס לצדדים, נוכח מהותה של העיסקה שקשרו, כפי שזו עולה ממערך הדינים המעצב אותה כפי שהיה בעת כריתתה (ראו פסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 14/87 חברת בית הירשנברג בע"מ נ' ה' ג' פולק בע"מ, פ"ד מג(2) 793, בעמוד 800 לפסק הדין, שם נדון הסכם שכירות מוגנת משנת 1955. ראו גם ע"א 703/88 מורגן תעשיות בע"מ נ' בתי גן להשכרה בע"מ, פ"ד מד(1) 289). אכן, עלינו לפרש את ההסכמים בהתאם להיגיון המסחרי של העיסקה (ע"א 325/69 מדינת ישראל נ' זרחין, פ"ד כד(2) 12). בעשותנו כן, עלינו "לפרש את המילים שבחוזה באופן שימנע תוצאה אבסורדית או המטילה על צד לחוזה התחייבות, שבלתי-סביר יהיה להניח שהוא לקח על עצמו" (דברי השופט י' כהן בע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1) 477, בעמוד 482 לפסק הדין). 5. ודוק: על היחסים שבין דייר מוגן לבין בעל הבית בו הוא מתגורר חולשות הוראותיו של חוק הגנת הדייר. הוראות חוק זה (והחוקים שקדמו לו, ואשר שולבו בו לכלל מסמך סטטוטורי אחד), יוצרות הסדר קוגנטי בעיקרו, החל על הצדדים. בכך אין כדי למנוע, במקרים שבפנינו, התחקות אחר כוונת הצדדים בהתאם לכללים המפורטים לעיל. במקרים שבפנינו מדובר ביצירה רצונית, ולא כפויה, של דיירות מוגנת. אכן, בשני המקרים, קיבלו בעלי הבית, בתמורה לזכות הדיירות המוגנת, דמי מפתח. יצירת הסטטוס של הדיירות המוגנת היא, בשני המקרים, פרי הסכם. בשל כך, נקודת המוצא בפיתרונם של המקרים שבפנינו טמונה בעקרונות פרשנות חוזים עליהם עמדתי. מכאן, לשני המקרים שבפנינו. ע"א 4100/97 6. בע"א 4100/97 התעוררה השאלה האם אסתר ויזלטיר (להלן: המשיבה), היא הדיירת על פי הסכם השכירות המוגנת, הפרה את הוראת סעיף 5 להסכם בכך שאיפשרה למי שחי עימה כידוע בציבור, הוא ד"ר א' פרימרמן, להתגורר עימה בדירה נשוא הסכם השכירות. לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בשלילה. מסקנתי זו מעוגנת בפעולה המשולבת של שני שיקולים עיקריים. שיקול אחד נוגע לציפיותיו של הדייר המוגן במסגרת ההתקשרות בהסכם השכירות המוגנת. ציפייתו הבסיסית של הדייר המשלם דמי מפתח, היא לרכוש לעצמו מקום מגורים לפרק זמן ממושך. אכן, חוק הגנת הדייר - הן בנוסח שהיה בתוקף בעת כריתת ההסכם (ראו חוק הגנת הדייר, תשט"ו1955- (ס"ח תשט"ו, 151)), והן בנוסחו הנוכחי - מקנה לדייר (בכפוף לקיומן של עילות פינוי על פי החוק), זכות לגור בנכס לכל ימי חייו. הוא מקנה זכות מגורים גם לכל ימי חייהם של קרובים מסויימים של הדייר, ובהם בן זוגו (לרבות ידוע בציבור), וקרובים אחרים. הדייר יודע, כי הזכות שהוא רוכש לעצמו אינה זכות בעלות, אף לא זכות קנין. אך הוא יודע גם, כי הוא מבטיח לעצמו קורת גג למשך זמן רב, כנגד תשלום שכר דירה חודשי נמוך יחסית למחיר השוק. הדייר רשאי לצפות, כי במהלך הדברים הרגיל של ניהול חייו, ייהנה מן הזכות להתגורר בדירה ויהיה חסין מפינוי. השיקול השני נוגע למהות הפעולה אשר נטען לגביה כי היא מהווה הפרה של הסכם השכירות המוגנת. מדובר במהלך של הקמת תא משפחתי. זוהי פעולה בסיסית, מובנת מאליה, על פני רצף חייו של אדם. זהו מצב, אותו רואים רוב בני האדם כצורך טבעי, אקסיומטי. אכן, המשפחה הינה "תא ראשוני של החברה האנושית" (השופט ש' ז' חשין בע"א 238/53 כהן ובוסליק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ח(4) 53). היא "מוסד המוכר על-ידי החברה כאחד היסודות שבחיי החברה" (הנשיא אולשן בע"א 337/62 רוזנפלד נ' יעקובסון, פ"ד יז 1009, 1030). הקמת משפחה, השוכנת תחת קורת גג אחת, מהווה חלק אינטגרלי ממהלך החיים הרגיל של רוב בני האדם. 7. על רקע דברים אלה, אני סבור כי אין לייחס לצדדים להסכם השכירות המוגנת, אשר לא התייחסו במפורש לענין זה, כי התכוונו לאסור על מגוריהם של בני התא המשפחתי בדירה נשוא ההסכם. אכן, "הדירה הושכרה לדייר כדי שיגור בה, וכל מה שנכלל באופן הוגן במושג מגורים על-פי מנהגי זמננו ומקומנו איננו נאסר על-ידי התניה הנזכרת: חזקה על מתקשרים שלא לכך התכוונו" (דברי שופט בית המשפט המחוזי ב' כהן, שאושרו בע"א 802/75 נגר נ' מרקוס, פ"ד ל(3) 29, בעמוד 31 לפסק הדין). דברים אלה יפים למקרה שבע"א 4100/97. דיירות מוגנת אינה שכירות לתקופת זמן קצרה וקצובה. מדובר בתקופת שימוש ארוכה, בלתי מוגדרת, החובקת את השימושים הטבעיים והמקובלים של הדייר בדירה. גם מקום בו השוכר על פי הסכם השכירות המוגנת אינו בעל משפחה, בדרך כלל יצירתו של תא משפחתי, ומגוריה של המשפחה הגרעינית בדירה, הם שימוש טבעי וצפוי מאין כמותו בדירה. בשל כך, ניתן להניח כי בהעדר התנייה מפורשת לסתור, שימוש כזה הוא חלק מבסיס ההסכמה בין הצדדים. על כן, מקום בו לא הותנה אחרת באורח מפורש בהסכם השכירות, ההנחה היא כי הצדדים לא התכוונו לאסור על פעולות אלה בהסכם. בשל כך, אני סבור כי אין לפרש את הוראת סעיף 5 להסכם השכירות המוגנת, אשר אינה מתייחסת מפורשות למגוריהם של בני התא המשפחתי הגרעיני, כחלה על המצב העובדתי הנדון בע"א 4100/97. 8. דברים אלה חלים על הצטרפותו של בן זוגו של הדייר על פי החוק למעונו בעקבות נישואיו. נוכח העובדה שחוק הגנת הדייר אינו מבחין בין בן הזוג הנשוי, לבין הידוע בציבור, הם יפים גם למצב בו מי שידוע בציבור כבן זוגו של הדייר עובר להתגורר עימו. בשני מצבים אלה, אין לראות הפרה של הוראת סעיף 5 להסכם הדיירות המוגנת. 9. ודוק: ההנחה היא, כי בקביעת התמורה המשתלמת במסגרת עיסקה זו, מביאים הצדדים לעיסקה בחשבון את נתוני היסוד האמורים אודות מהות העיסקה וההתפתחויות הצפויות בחיי הדייר המוגן. אין זה סביר, על כן, לייחס לצדדים כוונה להצמית את זכות הדיירות המוגנת, במקרה של הקמת תא משפחתי. מקל וחומר, שאין זה סביר לעשות כן בנסיבות המקרה שבפנינו, בו הדיירים המקוריים היו בני זוג נשואים. לא ניתן לזהות פגיעה כלשהי בציפיותיו הלגיטימיות של בעל הבית, אשר קיבל דמי מפתח מזוג נשוי, מקום בו בני הזוג נפרדים, ובמקומו של אחד מהם ממלא גר בדירה מי שידוע בציבור כבן זוגו של בן הזוג שנותר בנכס. יוצא, כי פירוש הוראת סעיף 5 להסכם, באופן שהוראה זו אינה חלה על המקרה שבפנינו, מגשים את ציפיותיהם הסבירות של שני הצדדים להתקשרות, ומונעת תוצאה בלתי סבירה. 10. בשולי הדיון בע"א 4100/97 אעיר, כי במקרה שבפנינו לא נדונה הוראה אשר אוסרת במפורש יצירת תא משפחתי בדירת המגורים המוגנת. בשל כך, אין צורך לנקוט עמדה בסוגיה האם התנייה מפורשת כאמור - בין ככלל ובין בנסיבות מסויימות - עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. סוגיה זו מעוררת שאלות קשות, אותן ניתן להותיר למקרה המתאים. עוד אציין, כי לא ייחסתי בשיקולי משקל משמעותי לטיעונים לפיהם יש בזכות הדיירות המוגנת פגיעה בזכותו החוקתית של הבעלים לקנין, המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על פי טיעונים אלה, פגיעה זו בזכות יסוד מצדיקה אימוצה של גישה מצמצמת ביחס לזכותו של הדייר המוגן. הטעם לכך שלא ייחסתי משקל רב לטיעון זה הוא, שלא מדובר בפגיעה כפויה בזכות הקנין של הבעלים. לא מדובר ב"נטילה" כלשהי מן הבעלים. מדובר בהתחקות אחר תוכנה של עיסקה רצונית של יצירת שכירות מוגנת, בגידרה נרכשה זכות הדיירות המוגנת בדמי מפתח ששילמו הדיירים לבעלים במיטב כספם. כאמור, חרף טיבם הקוגנטי של ההסדרים העיקריים שבחוק הגנת הדייר, שני הצדדים שבפנינו קיבלו על עצמם מרצון את חלותם של הסדרים אלה. הבעלים נקשר בעיסקה זו, כשהוא ער למהותה של זכות הדיירות על פי החוק. במצב דברים זה, אין הוא יכול להישמע בטיעון, כי יש לנקוט גישה מצמצמת ביחס לזכותו של הדייר. מסקנתי, אם כן, היא כי דין הערעור בע"א 4100/97 להידחות. מכאן, אעבור לערעור שבע"א 4133/97. ע"א 4133/97 11. בהליך זה עולה עניינו של עופר דרור (להלן: המערער), אדם מבוגר אשר התגרש מאישתו ועבר לגור עם אימו הקשישה בדירה אותה שכרה בשכירות מוגנת. בית משפט השלום קבע כממצא, כי בעל הבית הביע מחאה ואי השלמה עם מגוריו של הבן אצל אימו. בנסיבות אלה, עולות שתי שאלות: א. האם על פי פירושה הנכון של הוראת סעיף 5 להסכם השכירות המוגנת, הוראה זו הופרה במגוריו של הבן בדירת המגורים של אימו. תשובה חיובית לשאלה זו מביאה למסקנה כי מגוריו של הבן בדירה היו שלא כדין. אם כך הדבר, הבן לא יוכל להישען על הוראת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר: אין לקבל כי הזכות החוקית לפי סעיף 20(ב) תצמח כתוצאה מהתנהגות לא חוקית, בניגוד להסכם, אשר באה עליה מחאה ברורה של בעל הנכס. תוצאה כזו תהיה מנוגדת ל"...תחושת הצדק הרווחת בחברה הישראלית שעל פיה לא יצא החוטא נשכר" (דברי השופט ש' לוין בד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס, פ"ד מב(1) 221, בעמוד 237 לפסק הדין; ראו גם דברי השופט חשין בע"א 3666, 4012/90 עירית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ, פ"ד מו(4) 45, בעמוד 77 לפסק דינו). ב. אם אגיע למסקנה כי הוראת סעיף 5 הופרה, תצוף ותעלה השאלה האם הוראה זו היא בבחינת התנייה אסורה על הוראות סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. אדון עתה בשאלות אלה. 12. כפי שצויין לעיל, לשון סעיף 5, האוסרת מגורים של כל אדם אחר בדירה, היא רחבה. על פי פשוטה, היא חובקת גם את המערער, הוא בנה של הדיירת המנוחה. בדומה למקרה שבע"א 4100/97, אין אינדיקציה על כוונתם של המתקשרים בעת כריתת ההסכם ביחס להתפתחות הדברים בפועל. עם זאת, אני סבור כי התוצאה במקרה זה שונה מן התוצאה בע"א 4100/97. 13. עמדתי קודם על כך, שאין זה סביר לייחס לצדדים להסכם כוונה לקטוע את ההתקשרות במקרה של הקמת תא משפחתי. בכלל זה מצויים לא רק מגורים משותפים עם בן או בת זוג, כי אם גם מגורים של ילדי בני הזוג. מגורים אלה נמשכים, בדרך הטבע, כאשר הילדים קטינים. הם נמשכים גם במצב בו ילדים התגוררו עם הוריהם בדירה וממשיכים עם התבגרם לגור בה, כל עוד לא בנו להם חיים נפרדים משלהם במקום מגורים אחר. מבלי למצות, הדברים אמורים, למשל, בעת שירותם של הילדים בצבא או בתקופת לימודיהם באוניברסיטה. דומה, כי גם במצבים אלה, לא תהיה תחולה לאיסור שבסעיף 5 על מגורים של "אחרים". הטעם לכך היה, שבניית זוגיות, ויצירת תא משפחתי, הקשור בלידה וגידול ילדים, הם התפתחות שגרתית וטבעית במהלך חייו של אדם. לדייר ציפיה לגיטימית, כי לא יוכרח לעזוב את בית מגוריו בשל התפתחות זו. בשל כך, סברתי כי נדרשת הוראה מפורשת המונעת מגורים משותפים של בני המשפחה הגרעינית, אותם הזכרתי לעיל, בדירת המגורים. ואולם, המצב בע"א 4133/97 שונה. בערעור זה, ענייננו בבן בגיר, אשר הקים תא משפחתי משלו. הבן ניהל, בצוותא עם אשתו, משק בית משלו, בנפרד מבית אימו. הוא ניהל אותו במשך שנים ארוכות. אחרי גירושיו מאשתו, ביקש הבן לעבור לבית בו מתגוררת אימו. בנסיבות אלה, קשה לקבל כי לאם המנוחה היתה, בעת כריתת ההסכם, ציפיה לגיטימית כי בהעדר נסיבות יוצאות דופן, יהיה בנה, אשר התגורר בנפרד עם משפחתו, רשאי לגור בדירה, או לחזור ולגור בה, למרות האמור בסעיף 5 להסכם. ואמנם, בדרך כלל, זיקתו של הבן הבוגר, אשר הקים משפחה ומשק בית משלו, אל דירת המגורים של אימו, היא זיקה חלשה. היא אינה קרובה בעצמתה לזיקתם של הילדים הגדלים בדירת המגורים ונשארים לגור בה. המעבר, בנסיבות אלה, של הבן המבוגר לבית אימו אינו התפתחות טבעית ומובנת מאליה. אדרבא, מדובר בסיטואציה לא שגרתית ולא מקובלת. לא ניתן לראות אותה כמצויה בבסיס ההסכמה בין הצדדים. בשל כך, אני סבור כי הוראת סעיף 5 להסכם, בה יש איסור רחב על מגוריו של כל אדם לבד מן השוכר, אוסרת על פעולה זו. אין כל הצדקה לקרוא, בנסיבות אלה, חריג לתוך הוראה זו. אוסיף, כי נוכח עובדותיו של המקרה שבפנינו, אין צורך לנקוט עמדה בשאלה מה יהיה הדין מקום בו המעבר של ילד מבוגר לבית הוריו יהיה נעוץ בנסיבות כגון מחלה קשה של ההורה (או הילד). יתכן, מבלי להכריע בדבר, כי התנייה על אפשרות המגורים של הילד בדירת הוריו, כחלה גם על נסיבות כאלה או דומות להן, תיחשב למנוגדת לתקנת הציבור. כאמור, לא זה המקרה שבפנינו, ונוכל להשאיר שאלה זו בצריך עיון. 14. ודוק: בדברי אלה אין כדי להוציא את הבן הבגיר אל מחוץ למעגל הרגשי או הנפשי של בית הוריו. אכן, כבר נקבע כי "ההורות היא בעלת תוכן ומשמעות במילוי צרכים מעשיים - פיזיים ונפשיים - של כל המעורבים ... גם לאחר התבגרותו של הילד" (דברי השופטת ביניש בע"א 7155/96 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(1) 160, בעמוד 173 של פסק הדין). עוד נאמר באותה פרשה, כי יש לכבד את רצונו של אדם "...להשתייך לתא המשפחתי שהוא רואה עצמו חלק ממנו ... הוריו וילדיו של אדם הם חלק מאישיותו, חלק מ'האני' האישי, המשפחתי והחברתי שלו" (בעמוד 175 לפסק הדין). לדברים אלה, אשר נאמרו בהקשר של אימוץ בגירים, אני מסכים. ואולם, לא מתחייב מהם הפירוש להוראת סעיף 5 להסכם אשר המערער בע"א 4133/97 טוען לו. עניינה של הוראה זו בקביעת הזכויות והחובות של בעל הבית והדייר המוגן בגדריה של עיסקת הדיירות המוגנת. פירושה של הוראה זו צריך להביא בחשבון את מכלול האינטרסים והציפיות של כל הצדדים להסכם. בכלל זה מצוי האינטרס של בעל הנכס לכך, שמסגרת ההסכמה שבין הצדדים על תוכן הזכות לא תיפרץ. הכרה בזכות המגורים של הבן המבוגר הבא להתגורר בבית הוריו כבענייננו פורצת את מסגרת ההסכמה. היא מפרה את האיזון החוזי לרעת בעל הנכס. כאמור, אני סבור כי אין צידוק לקרוא לתוך הוראת סעיף 5 להסכם חריג בנסיבות המקרה שבפנינו. 15. נוכח מסקנתי כי הוראת סעיף 5 הופרה בנסיבות המקרה, עולה שאלה נוספת, והיא האם הוראת סעיף 5 להסכם היא בבחינת התנייה חסרת תוקף על הוראת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. חברי, השופט אריאל, השיב בחיוב לשאלה זו. דעתי שונה, וכאן נעוצה עיקר המחלוקת בינינו. מקובל עלי, כי הוראת סעיף 20(ב) עשויה לחול על המערער. אכן, בפסיקה נקבע כי הוראה זו חלה לא רק על ילדי הדייר, התלויים בו וסמוכים על שולחנו - בין קטינים ובין בגירים - כי אם גם על ילדים בגירים שהם "עצמאיים ואולי אף מפרנסים את עצמם" (דברי מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון, פ"ד כה(2) 717 (בעמודים 724-723 לפסק הדין; ראו גם דברי השופט קיסטר בע"א 477/67 רבינוביץ נ' ארגש, פ"ד כ"ב(1) 309, בעמוד 312 לפסק הדין; כן ראו דברי השופט עציוני בע"א 622/75 אבני נ' יונש, פ"ד ל(3) 203, בעמוד 213 לפסק הדין). עוד מקובל עלי, כי לא ניתן להתנות על הזכות לפי סעיף 20(ב) שבחוק הגנת הדייר, וכי מדובר בהוראה קוגנטית. עם זאת, איני סבור כי הוראת סעיף 5 היא בבחינת התנייה על הוראת סעיף 20(ב). הוראת סעיף 5 אינה באה לשלול ממי שמתקיימים בו התנאים המנויים בסעיף 20(ב) את הזכות להפוך להיות דייר מכוח הוראה זו. אכן, לגבי הוראה השוללת ממי שמתקיימים בו תנאי סעיף 20(ב) את הזכות להיות לדייר, עמדת הפסיקה היא כי אין לה תוקף, בהיותה סותרת את הוראות החוק. ברוח זו, נאמר על הוראה חוזית בה נקבע כי "בני משפחתו ו/או קרוביו או בר רשות אחר [של השוכר] לא ירכשו זכויות במושכר על ידי מגוריהם במושכר", כי "אין זה מתקבל על הדעת שהמחוקק התכוון להרשות את עקיפת ההוראה הזאת על-ידי הסכם בין המשכיר והשוכר..." (דברי הנשיא אולשן בע"א 413/61 זונדוב נ' סולומון, פ"ד טז 235, בעמוד 240). ואולם, הוראת סעיף 5 מצויה במישור אחר לחלוטין. היא אינה עוסקת במעבר הזכויות בעת פטירתו של הדייר. היא אינה שוללת את הזכות ממי שזכאי, בעת פטירת הדייר, לבוא כדייר במקומו. היא נוגעת להגדרת תוכנה של זכות השכירות, המוענקת לדייר על פי החוזה, מבחינת היקף השימוש בנכס. היא עוסקת בזכותו של הדייר להעביר את השימוש בנכס לאחרים, במועד בו שאלת הפעלתה של הוראת סעיף 20(ב) כלל אינה אקטואלית. הוראה זו משקפת אינטרס לגיטימי של בעל הנכס, לתחום את היקף השימוש בנכס. הצדדים רשאים לעצב היבט זה של ההתקשרות בעת עריכתה. ניתן להניח, כי התמורה המשולמת בעת כריתת ההסכם הולמת, על דעת שני הצדדים לחוזה, את קיומה של התנייה כזו ואת היקפה. אכן, אין "חיוג ישיר" בין הוראת סעיף 5 להסכם, לבין הזכות לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. מצד אחד, ראינו כי חוג המקרים אותו חובק סעיף 5 אינו כולל חלק גדול מחוג המקרים עליהם חל סעיף 20 לחוק. מצד שני, עשוי סעיף 5 לחול בשורה ארוכה של מצבים, אשר כלל לא משתכללת בהם זכות לפי סעיף 20(ב). התרחישים האפשריים רבים. כך, הקרוב המבקש לגור בדירת הדייר המוגן עשוי לעזוב אותה זמן רב לפני פטירתו של הדייר, מסיבות רבות ומגוונות. באופן דומה, יתכן כי במועד בו מבקש הקרוב לגור בדירת הדייר, או במועד מאוחר יותר, הוא עשוי לרכוש מקום מגורים נוסף. יתכנו גם מקרים בהם הקרוב הינו בין הזכאים, פוטנציאלית, להיכלל בין קרובי המשפחה המנויים בסעיף 20(ב), עם זאת סיכוייו שסעיף זה יחול עליו קלושים, שכן קיים קרוב משפחה אחר אשר לפי סעיף 20(ב) יבוא כדייר, כמו במקרה כשבא בן להתגורר עם אביו, הדייר המוגן, עמו מתגוררת גם אם המשפחה. יתכן שהקרוב ייפטר, חלילה, לפני הדייר. בכל אחד ממקרים אלה, ובמקרים אחרים, כלל לא נוצרת ולא תיווצר זכות לפי סעיף 20(ב). יוצא, כי לא ניתן לאתר הקבלה או חפיפה בין פעולתו של סעיף 5 להסכם, לבין האמור בסעיף 20(ב) לחוק. גם בכך יש כדי לתמוך במסקנתי, כי סעיף 5 לחוק מצוי במישור שונה מסעיף 20(ב) לחוק, ואינו בבחינת התנייה אסורה על הוראת החוק. בהקשר זה ראוי להדגיש, כי על פי שורת המקרים עליהם הצבעתי לעיל - וניתן למצוא דוגמאות נוספות - מוענקת זכות מגורים בדירה, בחייו של הדייר, לשורה של בני משפחה של הדייר אשר לא יזכו כלל להגנת החוק במותו. בגלל אפשרות פוטנציאלית, אפילו רחוקה ובלתי ממשית, שיחול עליו סעיף 20(ב), קונה קרובו של הדייר זכות מגורים בדירה, בחייו של הדייר, ללא הגבלה בזמן; וזאת, על אף תנאי מפורש (בסעיף 5) האוסר זאת. אכן, עמדתו של חברי השופט אריאל קוראת אל תוך החוזה בין הצדדים, או אולי אל חוק הגנת הדייר, תנאי או הוראה בדבר זכותו של הקרוב לפי סעיף 20(ב) לחוק, לגור בדירה בחייו של הדייר, ללא כל קשר לשאלה אם תחולנה עליו, בסופו של דבר, הוראות סעיף 20(ב). עמדה זו מביאה, למעשה, לכך שלא לדייר לפי החוזה בלבד יש זכויות מגורים בדירה על פיו, אלא גם לכל אחד מקרוביו, שהרי סעיף 20(ב) דן בילדיו של הדייר, ובאין לו ילדים - ב"קורביו האחרים". לדעתי, תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. אכן, אם מפרשים את האיסור בסעיף 5 כחל על קרובים המנויים בסעיף 20(ב) - וכך נראה לי שיש לפרשה - הדבר עלול להגביל, במקרים מסויימים, את גיבושן של זכויות על פי הוראת סעיף 20(ב) לחוק. ואולם, נוכח השיקולים עליהם עמדתי, איני סבור כי יש בכך משום התנייה אסורה על הוראות החוק. ואמנם, בפרשת שמעוני הנזכרת לעיל, בה עמד מ"מ הנשיא זוסמן על כך שהזכות לפי סעיף 20(ב) עשויה לחול גם על ילדים בגירים שאינם תלויים בדייר, קבע מ"מ הנשיא מפורשות שניתן להתנות על זכות המגורים של בני משפחה בדירה נשוא השכירות המוגנת. אומר מ"מ הנשיא (בעמוד 722 לפסק הדין): "כל עוד המושכר משמש לדייר בית-מגורים, באין תניה נוגדת בחוזה, המחייבת את הדייר גם לאחר תום התקופה החוזית, בהתאם לסעיף 15 (ב) לחוק, גם אחרים, כגון בני משפחתו ואפילו זרים, יכולים לדור בה" (ההדגשה הוספה). יוצא, כי גם בהלכה הפסוקה נמתחה הבחנה ברורה בין הוראה, המתנה על הזכות לפי סעיף 20(ב), לבין הגבלה חוזית על השימושים בנכס נשוא הסכם השכירות המוגנת. מן הפסיקה עולה, כי הגבלה מן הסוג האחרון איננה התנייה אסורה על חוק הגנת הדייר. 16. בנקודה זו אבקש להתייחס לגישתו של חברי, השופט אריאל, לפיה פירוש הוראת סעיף 5 להסכם השכירות המוגנת, באופן שהוראה זו עשויה לחול על קרובים של הדייר המנויים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר, מהווה "ריקון מתוכן" של הוראת סעיף 20. אינני סבור שיש במסקנה אליה הגעתי בע"א 4133/97 משום "ריקון מתוכן" של הוראת סעיף 20 לחוק. על פי גישתי, הוראת סעיף 5 להסכם השכירות המוגנת אינה חלה על המקרים הטיפוסיים בהם עשויה להיווצר העברה של זכות השכירות מחמת מיתה - מגורים משותפים עם בן הזוג, או עם ילדיהם של בני הזוג אשר טרם ביססו את חייהם העצמאיים. אלה הם הרוב המכריע של המקרים בהם מתגבשת הזכות לפי סעיף 20. דומה, כי מקרים כמו זה הנדון בע"א 4133/97 הם פלח קטן ובלתי משמעותי של המקרים העשויים לחסות בצילו של סעיף 20. להשקפתי, בכך שפעולתה של הוראת סעיף 5 עשויה להביא, בעקיפין, לאי גיבושה של הזכות לפי סעיף 20 באותם מקרים חריגים, לא ניתן לראות משום ריקון של הוראת סעיף 20 מכל תוכן. אכן, בראייה כוללת, אני סבור כי גישתי בע"א 4133/97 מעניקה את המשקל הראוי להסדר החוזי ששכללו הצדדים, על רקע ההסדר הסטטוטורי האופף את ההתקשרות ביניהם. איני סבור, כי גישתי מביאה לסיכול תכליתו של ההסדר הסטטוטורי האמור. 17. אעיר עוד, כי המסקנה אליה הגעתי בע"א 4133/97 אינה משתנה נוכח האמור בפסק דינו של השופט זוסמן בע"א 60/53 טוביס נ' רבלסקי, פ"ד ט 681, עליו סמך חברי, השופט אריאל. באותה פרשה, ציין השופט זוסמן כי "אין להעלות על הדעת שיהיה אסור לו, לאדם ששכר דירה, להושיב בה את אישתו ואת יתר בני ביתו" (בעמוד 683). פסק דין זה היה פסק דין מיעוט באותה פרשה. שופטי הרוב לא חיוו דעה בנקודה האמורה. מכל מקום, וזה העיקר בעיני, דומה כי דברים אלה תואמים את ההבחנה עליה עמדתי, בין מגוריה של הידועה בציבור (והילדים הגרים ביחד עם הדייר המוגן), לבין מגוריו של הבן הבוגר אשר הקים משק בית משל עצמו. על פי הבנתי, המונח "בני ביתו", בו נעשה שימוש בדברים האמורים, אינו מתייחס לבני משפחה מבוגרים, אשר הקימו משק בית של עצמם ומבקשים להתגורר במושכר. נוכח שיקולים אלה, יש לדעתי לדחות את הערעור בע"א 4133/97: מגוריו של המערער בדירה היו שלא כדין, ועל כן לא היה יכול להפוך לדייר מוגן מכוח הוראת סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. התוצאה התוצאה אליה הגעתי היא, כי בע"א 4100/97 אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט אריאל. בע"א 4133/97, לו דעתי נשמעה, היה הערעור נדחה, והמערער היה מחוייב לשאת בהוצאות המשיבות באותו ערעור בסך 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. מצטרפת אני לתוצאה אליה הגיעו חבריי, השופט אור והשופט אריאל בע"א 4100/97, כל אחד מטעמיו. אף אני בדעה כי דין הערעור להידחות, שכן מגוריו של בן זוגה של הדיירת יחד עמה בדירתה, אינם מהווים הפרת האיסור שבסעיף 5 לחוזה השכירות, משום בחינה שהיא. ואילו בע"א 4133/97, נחלקו דעות חבריי ובעוד השופט אריאל בדעה כי דין הערעור להתקבל, דעתו של השופט אור כי דינו להידחות. 2. לכתחילה נטיתי להצטרף לעמדתו של השופט אור, שתאם את השקפתי, אותה הבעתי במספר הזדמנויות, לפיה יש לעודד את המגמה לצמצם את תחולת חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב1972- (להלן: החוק) משום פגיעתו הקשה בזכות הקניין של בעל הבית (ראו למשל ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 121; רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן (טרם פורסם)). אולם בסופו של דבר הגעתי לכלל מסקנה, כי שקלול השיקולים לכאן ולכאן, מטה את הכף לטובת הפרשנות המצמצמת את פועלו של האיסור שבסעיף 5 לחוזה לתקופת חייו של הדייר בלבד, כפי שסבר השופט אריאל. אבהיר עמדתי על רקע עמדותיהם של חבריי ותחילה לעובדות המקרה בע"א 4133/97. 3. שם, הוגשה תביעת פינוי נגד בנה של דיירת שעבר להתגורר עם אימו לאחר גירושיו, כשנה וחצי לפני פטירתה. לטענת בעל הבית היוו מגורי הבן עם האם, הפרת סעיף 5 לחוזה השכירות, האוסר על העברת המושכר לאחר, בכל צורה שהיא; ואילו לטענת הבן זכאי הוא להגנת סעיף 20 לחוק. בית משפט השלום דחה את התביעה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וחייב את הבן לפנות את הדירה. מכאן ערעורו של הבן - ברשות - לערכאה זו. 4. השופט אריאל בדעה כי יש לפרש את סעיף 5 לחוזה על דרך הצמצום ובזיקה לסעיף 20 לחוק, באופן שמלכתחילה אין האיסור שבסעיף 5 לחוזה חל על מי שבמות הדייר נמנה על אלה הזכאים להגנת החוק מכוח סעיף 20 שבו. ואילו השופט אור גורס כי יש לפרש את סעיף 5 לחוזה השכירות במנותק מסעיף 20 לחוק וכי משהפר הדייר את האיסור שבסעיף 5 איבדו הוא והגרים עמו את הגנת הדייר והאחרים אינם חוסים - לאחר מותו - בצל הגנת סעיף 20 לחוק. לדידו, האיסור שבסעיף 5 לחוזה איננו חל, אך ורק על מי שבאופן רגיל וטבעי נמנה על התא המשפחתי של הדייר בחייו, כגון, בן זוגו וילדיו. אלה אינם באים בגדרו של האיסור שבסעיף 5 באשר מגוריהם עמו עולים בקנה אחד עם ציפיות שני הצדדים לחוזה (בעל הבית והדייר). כל האחרים - גם אם עשויים הם לבוא בבוא היום בגדרו של סעיף 20, אינם יכולים ליהנות מהגנתו, אם מגוריהם עם הדייר בחייו מהווים הפרת חוזה השכירות. 5. הסוגייה שלפנינו מעלה את השאלה, האם קיימים יחסי גומלין בין הוראות סעיף 5 לחוזה, האוסר על העברת זכויות במושכר כולל שימוש של אחר בו, לבין הוראת סעיף 20 לחוק, המאפשר לרשימה מוגדרת של אנשים שהתגוררו עם הדייר בחייו, לזכות לאחר מותו, בדיירות מוגנת על פי החוק, אם עמדו בתנאים הנקובים בו. (עניינו של סעיף 20 (א) הוא בבן זוג של דייר ועניינו של סעיף 22(ב) הוא בילדיו ובקרובים אחרים. שני סעיפי המשנה מתנים את הגנת החוק במגורים עם הדייר לפחות 6 חודשים לפני פטירתו וסעיף 22(ב) מוסיף תנאי "שלא היתה להם ... דירה אחרת למגוריהם"). 6. כל אחת מעמדות חבריי נתמכת בנימוקים כבדי משקל ועם זאת מעוררות הן קשיים, המביאים - במצבים מסוימים - לתוצאות בעייתיות. אף אחת מהן אינה מציעה פתרון שאין בו נקודות תורפה וככל הנראה אין פתרון כזה. השיטה הגורסת כי מגדר האיסור שבסעיף 5 יוצאים רק בני משפחה הנמנים באופן רגיל וטבעי על התא המשפחתי, מצמצמת עד למאוד את הזכאים ליהנות מהגנת סעיף 20 לחוק לאחר מות הדייר ומרוקנת אותו במידה רבה מתוכנו. על ידי פרשנות זו יש מעין התניה עקיפה על סעיף 20 שהוא סעיף קוגנטי. לעומת זאת, הפרשנות לפיה יש להוציא מן האיסור שבסעיף 5 לחוזה את כל אלה המנויים בסעיף 20 העשויים - באופן פוטנציאלי - ליהנות מהגנת החוק במות הדייר אם יעמדו בתנאי הסעיף, מעניקה בעקיפין זכויות למי שנכנס להתגורר עם הדייר - לכאורה באיסור - משום היותו מועמד פוטנציאלי ליהנות בעתיד מהגנת סעיף 20 וכך נהנה הוא מחסות סעיף זה בימי חייו של הדייר, אף שהסעיף עוסק בזכויות שלאחר מות הדייר. 7. בטרם אתייחס בפרוטרוט לאותם קשיים ואפלס את דרכי ביניהם, אייחד מספר מילים לסעיף 5 לחוזה השכירות. סעיף זה הוא סעיף סטנדרטי בחוזה סטנדרטי וניתן להניח במידה גבוהה של וודאות, שהוא מצוי בכל חוזי השכירות המוגנת המודפסים עלי טופס. נוסח הסעיף הוא כוללני וגורף בקובעו: "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או על חלק ממנו וכן לא להרשות למישהו אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו, בין אם השימוש או ההנאה החלקית מוגדרים או בלתי מוגדרים וכן אסור לשוכר להעניק למי שהוא זכות במושכר כבר-רשות בין בתמורה או בלי כל תמורה, בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר". 8. לכאורה, כל האיסורים הם - מבחינת לשון הסעיף - זהים במעמדם. אלא שהתייחסות למהות כל איסור ואיסור, מצביעה על שוני רב ביניהם. דומה, כי אין מי שיחלוק, שמסירת המושכר העברתו או השכרתו לאחר, מהווים הפרה חמורה במידה משמעותית ממתן רשות להשתמש במושכר או לשתף מישהו אחר בשימוש בו. הזכויות בהן מדובר בכל אחד מן האיסורים שבסעיף, שונות זו מזו. עוצמתה של זכות השכירות, גדולה באופן מהותי בהיררכית הזכויות, מהרשאה להשתמש במושכר, או משיתוף מישהו בהחזקת המושכר יחד עם הדייר. נראה לי, כי אין להתייחס לכל האיסורים כשווים וכמביאים בהכרח לתוצאה זהה. יש לבדוק בכל מקרה באיזה מן האיסורים מדובר, כאשר החזקה משותפת או רשות למגורים משותפים, יכול ולא תהיינה הפרות כלל. כך ניתן לראות את קרובי המשפחה המהווים חלק מתא משפחתי רגיל וטבעי, כמי שאינם באים בגדר האיסור, כפי שגורס השופט אור, על אף שעל פי פרשנות דווקנית מילולית, חל האיסור גם עליהם. כך ניתן לראות במטפלת המתגוררת עם דייר קשיש דרך קבע, מי שאינה באה בגדר האיסור ומגוריה לא יחשבו הפרת חוזה על ידי הדייר. הרשימה אינה סגורה ומכאן, שקביעת חוג האנשים שמגוריהם עם הדייר אינם בגדר הפרת סעיף 5 לחוזה, הוא עניין לפרשנות, לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מבחינה זו, אין קושי לראות במי שמתגורר יחד עם הדייר ונמנה על הקרובים המנויים בסעיף 20, כמי שמגוריו עם הדייר אינם מהווים הפרת חוזה על ידי הדייר. במילים אחרות, הדייר, המתיר למי מאלה העשויים לחסות - עם מותו - בצלו של סעיף 20 לחוק, להתגורר עמו, אינו מפר את סעיף 5 לחוזה השכירות. 9. מה הם אפוא יחסי הגומלין בין סעיף 5 לחוזה לבין סעיף 20 לחוק. אקדים ואומר, כי אין מחלוקת שסעיף 5 לחוזה וסעיף 20 לחוק מצויים במסגרת מערכות נורמטיביות שונות (חוזה וחוק) ועל צירי זמן שונים (בחיי הדייר ולאחר מותו). לכאורה, שני הסעיפים עצמאיים הם. סעיף 5 בחוזה, עוסק בהגבלת זכותו של הדייר להעביר בכל צורה שהיא את הזכויות בנכס לאחר, בימי חייו של הדייר ואילו סעיף 20 לחוק חל לאחר פטירת הדייר ומסדיר את זכויותיו של מי שהתגורר עם הדייר לפני מותו. אכן, לא בהכרח יש קורילציה בין שתי הוראות אלה. לא כל מי שנכנס להתגורר עם הדייר ומגוריו אינם מהווים הפרת חוזה, ירכוש זכות דיירות לפי סעיף 20 לחוק (למשל, מטפלת) ולא כל בן משפחה שהתגורר עם הדייר לפני מותו, ירכוש בסופו של דבר זכות דיירות על פי סעיף 20 לחוק (למשל, מי שאינו ממלא את תנאיו של הסעיף). ואף על פי כן קיימים יחסי גומלין בין השנים, במובן זה, שסעיף 20 לחוק צריך לעמוד לנגד עיניו של הפרשן, בבואו לפרש את האיסור שבסעיף 5 לחוזה. 11. א) לא נראה לי שראוי לנתק את פרשנות סעיף 5 לחוזה מזיקה כלשהי לסעיף 20 לחוק. בהתחשב בכך שסעיף 5 לחוזה השכירות הוא סעיף סטנדרטי בחוזה סטנדרטי, הרי שהתעלמות מסעיף 20 לחוק בבואנו לפרש את סעיף 5 לחוזה, יביא למצב בו לעולם לא יהיה בידו של בן שבגר ועומד ברשות עצמו, לרכוש זכות דיירות מכוח החוק בדירת הורהו שנפטר, אף על פי שסעיף 20 לחוק מקנה לו - בתנאים מסוימים - זכות כזו. נמצא - אפוא - כי כאשר מדובר בבן שבגר, הופכת הוראת סעיף 20(ב) לאות מתה. הוא הדין בכל אלה שסעיף 20 מעניק להם הגנה אחרי מות הדייר. כל אלה, אם אינם נמנים על התא המשפחתי הטבעי של הדייר, לא יוכלו למלא אחר התנאים שבסעיף 20 לחוק משום שמלכתחילה ייחשב הדייר שהרשה להם להתגורר עמו, כמפר חוזה. נראה, כי יש בפרשנות כזו כדי לסכל את תכלית החוק. יתרה מזו, פרשנות כזו לסעיף 20 מקנה להתניה שבסעיף 5 לחוזה אופי של התניה אסורה, אם כי עקיפה, על החוק. ב) סעיף 20 (ב) אינו מבחין בין צאצאים קטינים לבין צאצאים בגירים או בין צאצאים בגירים שגרו ברצף עם הוריהם לבין צאצאים בגירים שעזבו וחזרו ומילאו את התנאי של מגורים לפחות 6 חודשים לפני מות הדייר. אלה גם אלה נהנים מהגנת החוק אם מלאו את תנאי סעיף 20. אלה גם אלה אינם נהנים מהגנתו אם לא מלאו את התנאים הנדרשים. ג) סעיף 20 (ב) מעניק הגנה גם לנכדים שבדרך כלל אינם נמנים על התא המשפחתי הטבעי ואינם מתגוררים יחד עם הסב או הסבתא. הוא מעניק הגנה לקרובים מבלי להגדירם ואלה בודאי שאינם מהווים חלק מן התא המשפחתי הטבעי. כל שהסעיף דורש מאלה, הוא מגורים עם הדייר 6 חודשים לפני פטירתו והעדר דירת מגורים אחרת. מובן, שמלוי תנאים אלה צריך להיעשות בתום לב ועל הפרשן לבדוק את מילויים באספקלריה של עקרון זה. ד) גם הפסיקה לא הבחינה בין בנים המתגוררים דרך קבע עם הוריהם כחלק מהתא המשפחתי לבין אלה שעזבו וחזרו ומלאו את תנאי סעיף 20. יגעתי ולא מצאתי פסיקה הדנה בעימות שבין שני הסעיפים ובמקרים שנידונו בפסיקה לא עמד על הפרק סעיף 5 לחוזה השכירות והסעיף שנדון בהם היה סעיף 20 לחוק. לפיכך, ניתן לומר, שאין בהם כדי לתרום להארת הסוגיה שלפנינו. יחד עם זאת, ניתן להצביע על ההגנה המקפת והברורה שנתן בית המשפט לבנים בגירים העומדים ברשות עצמם, מכוח סעיף 20, הגנה שתימצא מרוקנת מתוכן אם האיסור שבסעיף 5 לחוזה יחול גם על אלה הבאים בגדרו של סעיף 20 לחוק. בע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון, פ"ד כ"ה(2) 717, 723-724, נדונה שאלה אם בנים בגירים שעברו לגור בדירת אביהם בעודנו בחיים לאחר שהאב עבר להתגורר בדירה אחרת, זכאים להגנת החוק. בית המשפט קבע כי אין לבנים זכות דיירות כאמור באומרו: "אמרתי שכל עוד היה המערער גר בדירה, בניו, אפילו הם בגירים עומדים ברשות עצמם, היו רשאים לגור עמו. ואפילו עם מות הדייר, אם לא השאיר בן זוג, הגנת החוק עוברת לילדיו, והם יהיו לדיירים, אפילו הם בגירים, ובלבד שהיו מתגוררים עם אביהם לפחות 6 חודשים סמוך לפטירתו ואין להם דירה אחרת .. אך הוראת סעיף 16 הנ"ל [כיום סעיף 20] עומדת לילדים רק אם נפטר הדייר, ואינה עומדת להם אם חדל להשתמש, או בלשון החוק 'להחזיק' בדירה...". בע"א 167/77 כהן נ' הבדלה, פ"ד לג(2) 649, הוכרה מכוח סעיף 20 לחוק - זכותו לדיירות של בן להורים גרושים, אשר גר לפרקים בבית אביו, עד שנסע ללימודים בארה"ב, שבמהלכם גם עבד לפרנסתו. האב נפטר והבן הגיע להלווייתו, גר בדירה ובמהלך הזמן נשא אישה ונולד לו ילד. וברע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו, פ"ד מה(4) 14, הוכרה זכותו של בן שהתגורר עם אמו, לדיירות, אף על פי שהייתה רשומה על שמו דירה נוספת, לאחר שהוכח כי דיירות זו לא שימשה למגורים כי אם לעסק של מינימרקט שהתנהל במקום. ה) הגישה המבחינה בין בן שבגר ועומד ברשות עצמו לבין בן אחר, בעייתית גם ביישומה. מה הדין בבן בוגר, שחזר להתגורר בבית האם על מנת לסעוד אותה בחוליה, האם מגוריו יהיו בגדר הפרת חוזה? ומה במקרים בהם מגוריו של קרוב משפחה אחר חיוניים לדייר? ומה במקרה של חריגים נוספים העשויים להקרות על דרכנו? נראה, שעדיפה גישה ברורה וחד משמעית המתייחסת לכל מי שבחייו של הדייר נכנס להתגורר יחד עמו והוא נמנה על אלה שלאחר מותו עשויים לבוא בגדר סעיף 20 בחוק, כמי שמגוריו אינם נחשבים בחיי הדייר להפרת חוזה. אדם כזה איננו רוכש זכויות בדירה בחיי הדייר ולא בהכרח ירכוש זכויות בה לאחר מות הדייר. אף על פי כן, אין מגוריו עם הדייר בחייו, מהווים הפרת חוזה מצד הדייר. ו) בנוסף, סעיף 20 הוא חלק מהציפיות הלגיטימיות של הצדדים שעה שהם עורכים את החוזה. הבעלים מכיר את החוק או לפחות מוחזק ככזה. הוא יודע - בעת כריתת החוזה - או מוחזק כיודע, שהחוק מעניק לבן זוג, ילדים או קרובים, זכות לחסות בצלו והוא יודע כי אין להתנות על סעיף זה. לפיכך, גם מנקודת המבט של פרשנות על פי כוונת הצדדים, יש מקום להתייחס לסעיף 5 לחוזה כסעיף שאין בכוחו להתנות על התגבשות הזכויות לפי סעיף 20 לחוק במות הדייר. ז) נוסף על כך, בסעיף 20 בטא המחוקק עמדה מפורשת המעניקה את הגנת החוק למי שהמחוקק מצא להעניקה לו לאחר מות הדייר. ייתכן שיש בעמדה זו כוונה לשמר את זכותו של הדייר תוך הכרה בזכות הדיירות המוגנת כ"נכס" של הדייר, שאינו חוזר לבעל הבית עם מות הדייר אלא עובר לקרוביו. הדייר המוגן משלם - ברוב המקרים - דמי מפתח ורוכש זכות דיירות חוזית ואחר כך מוגנת. זכות זו היא נכס שניתן לתרגמו לכסף. בחייו, יכול הדייר להעביר את המושכר לפי הליך שנקבע בחוק ולקבל חלק מכספו בחזרה מבעל הבית או מדייר אחר. במותו, עובר הנכס לבעל הבית המחזיק הן בנכס והן בדמי המפתח, אלא אם כן תינתן הגנה לקרובי משפחה. בולט הדבר באופן מיוחד בהגנת הדייר בבתי עסק, שם מדובר בדמי מפתח בסכומים משמעותיים וגם שם נותן המחוקק הגנה למי מצאצאי הדייר או ליורש מיורשיו שעבד עמו לפחות 6 חודשים (סעיף 23 לחוק). 12. אינני מתעלמת מכך שהענקת זכות הדיירות לכל מי שבא בגדר סעיף 20 - בענייננו הבן - נוגסת בזכות הבעלות של בעל הבית. יחד עם זאת, נגיסה זו נבלמת במידה רבה על ידי המחסומים הקבועים בחוק. האחד, דרישת מילוי אחר תנאי סעיף 20(ב) הבאים להבטיח את קיום תכלית החוק שלא להותיר את קרוב המשפחה ללא קורת גג לראשו. השני, הגבלת הזכות באופן שאין להעבירה פעמיים (סעיף 27 לחוק). על כל פנים יש לבדוק בכל מקרה את תום ליבו של מי שטוען להגנה מכוח סעיף 20 ומי שנמצא חסר תום לב בניסיון ליהנות מהגנתו, לא יזכה בה. גם אם הגנה זו פוגעת בקניינו של בעל הבית ו"כופה" עליו דייר שהוא לא התקשר עמו התקשרות חוזית, הרי זו דינה של כל הדיירות המוגנת מכוח החוק ואם יש מקום לשנות מצב זה על המחוקק לעשות כן כפי שאכן נעשה על ידו עקב בצד אגודל בהקשרים אחרים. אומר על כך השופט בכור: "שמענו גם טענות על המדיניות הרצויה, וכן נשאלה השאלה מה הצדקה יש להעדיף את המשיב כבנו של הדייר על בנו של המערער - בעל הבית. לא לנו להשיב לשאלות אלו, ועלינו לפרש את החוק ולנהוג על פיו. טענות נגד חוק הגנת הדייר נשמעות מזה שנים רבות, והמחוקק נתן דעתו מדי פעם לשאלה ותיקן את אשר תיקן. יתכן וזו שאלה למחוקק שחוקק את סעיף 20 לחוק, אבל לא לנו לחקור בנימוקי המחוקק והצדקתם מבחינה מוסרית ואין צורך להתעכב בשאלה זו..." (ע"א 167/77). 13. לסיכום, דעתי היא, כי ראוי לפרש את סעיף 5 לחוזה בחיי הדייר כך, שכל מי שמתגורר עם הדייר, ונמנה עם אלה העשויים לזכות - במות הדייר - להגנת החוק לפי סעיף 20, מגוריו עם הדייר בחייו, אינם מהווים הפרת חוזה מצד הדייר. ניתן לחשוב על דרך אלטרנטיבית לבדיקת הסוגיה, המביאה לתוצאה דומה: עם פטירת הדייר, עומד לפנינו מי שטוען להגנה לפי סעיף 20 לחוק. בנקודת זמן זו, אנו בוחנים את הנושא כולו באספקלריה של סעיף 20 לחוק. על מנת לזכות בהגנה על מי שטוען לה להוכיח כי עמד בתנאים שמציבות בפניו הוראות סעיף 20 לחוק. נראה, כי במצב דברים זה לא יעמוד לו האיסור שבסעיף 5 לחוזה לרועץ, גם אם מגוריו יחד עם הדייר בחייו, יכלו להיחשב להפרת חוזה. בהיות שני הסעיפים הוראות עצמאיות הנעות בצירי זמן שונים ובסיטואציות שונות, יש להתייחס להוראה המתאימה לנסיבות הקונקרטיות, בעניינו, הוראת סעיף 20, ולבדוק את הסוגיה לאורו. בעימות בין סעיף 5 לחוזה וסעיף 20 לחוק לאחר מות הדייר, גובר סעיף 20 ולא תועיל לו, לבעל הבית, טענה של הפרת חוזה על ידי הדייר בחייו אם לאחר מותו עומד לפנינו מי שרכש זכויות כדין על-פי סעיף 20. זוהי תכליתו של סעיף 20, זוהי תכליתה של ההגנה הניתנת לקרוביו של דייר שנפטר ואין לרוקנה מתוכן. אמנם, בדרך זו ניתנת לגיטימציה לאחר מות הדייר למצב שבחייו עלול היה להתפרש כהפרת חוזה, אולם נראה, כי זוהי תכליתה של הוראת החוק החלה לאחר מות הדייר. אף שמזכירה אני דרך אלטרנטיבית זו לבדיקת הסוגיה, די לי בדרך הראשונה אליה התייחסתי בהרחבה בחוות דעתי זו. אשר על כן, מצטרפת אני לדעתו של השופט אריאל לפיה דין הערעור בע"א 4133/97 להתקבל. ש ו פ ט ת אשר על כן, בע"א 4100/97 הוחלט פה אחד לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח. בע"א 4133/97 הוחלט ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של השופט אור, לקבל את הערעור ולחייב את המשיבות לשלם למערער סכום של 10,000 ש"ח, שכ"ט עו"ד והוצאות. ניתן היום, ט' בחשון תשנ"ט (29.10.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97041000.S02/אמ