מוחמד זיתאוי נ. מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון

פסק-דין בתיק בג"ץ 4096/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4096/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: מוחמד זיתאוי נ ג ד המשיב: מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ז בטבת התשע"ד (30.12.2013) בשם העותר: עו"ד בדר אלדין אגבאריה בשם המשיב: עו"ד יצחק ברט פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: 1. העותר הורשע בבית המשפט הצבאי בשומרון בעבירות של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, חברות בהתאחדות בלתי מותרת והנחת פצצה. ערעורו של העותר על הכרעת הדין התקבל באופן חלקי ונגזרו עליו 17 שנות מאסר בפועל. 2. עניינה של העתירה בבקשת העותר לקבל חנינה או הקלה בעונש על-תנאי, בהתאם לסמכויות המפקד הצבאי לפי סעיף 184 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009, וזאת משום שלטענתו הדבר מתחייב מ-"הסדר ועדת המבוקשים", שנחתם בתחילת שנת 2006 בין גורמי הביטחון הישראליים והרשות הפלשתינית. לטענת העותר, במסגרת הסדר זה העניקה מדינת ישראל חנינה לכל מי שהוגדר על ידה כמבוקש, כחלק מהעברת האחריות הביטחונית על העיר טול כרם מידי ישראל לידי הרשות הפלשתינית. 3. בקשתו של העותר לחנינה נדחתה על ידי המפקד הצבאי לאיו"ש, ומכאן עתירתו. 4. לטענת העותר, ההסדר מהווה הבטחה שלטונית שלא להעמידו לדין בגין מעשים שביצע קודם לחתימתו, ומאז ההסדר הוא לא ביצע כל פעילות חבלנית עוינת. בנוסף טוען העותר כי יתר המבוקשים שנכללו בהסדר – לא הועמדו לדין. 5. בתגובתה המקדמית לעתירה, הודיעה המדינה כי המפקד הצבאי ביקש לחזור ולבחון את עניינו של העותר. בהמשך הגישה המדינה הודעה מעדכנת, במסגרתה עדכנה כי העותר אכן נכלל בהסדר, אך הפר את התחייבותו היות ששב לעסוק בטרור, ולכן לא נפל כל פגם בהחלטה על מעצרו והעמדתו לדין. בהמלצת גורמי הביטחון והפרקליטות הצבאית, החליט המפקד הצבאי לדחות את בקשת העותר לחנינה. 6. בדיון שהתקיים ביום 30.12.2013 טען ב"כ המדינה כי העותר כלל לא נכלל בהסדר שהתגבש בסופו של דבר בין גורמי הביטחון בישראל וברשות. לאור הדברים הללו, התבקשה המדינה להבהיר בתצהיר של גורם מוסמך מהן העובדות הנוגעות לעותר, והאם הוא נכלל בהסכם זה או אחר. לעותר ניתנה האפשרות להגיב על הודעת המדינה. 7. לאחר בירור, הגישה המדינה תצהיר מטעם גורם מוסמך, מי שהיה בעת הרלוונטית לעתירה ראש מרחב ירושלים ויהודה ושומרון בשירות הביטחון הכללי. בהתאם לתצהיר, בשנת 2005 התקיימה סדרה של מפגשים בין גורמי שירות הביטחון הכללי לבין נציגי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית, אשר כונתה "ועדת המבוקשים". מטרת המפגשים היתה, בין היתר, לסייע בהתמודדות עם סוגיית המבוקשים באיו"ש. הועדה ביקשה להגיע להסכמה, לפיה רשימה של מבוקשים, אשר תיקבע על ידי מדינת ישראל, תתחייב אל מול מנגנוני הביטחון של הרשות לחדול מכל פעילות עוינת. מבוקשים אלו יסגירו את נשקם למנגנונים ויתחייבו להגבלות תנועה נוספות. במקביל, מדינת ישראל לא תפעל למעצרם, כל עוד יעמדו בהתחייבויות אלו. 8. בהתאם לאמור בתצהיר, בסופו של יום לא הושגה הסכמה בין הצדדים ולא השתכלל הסכם, וזאת נוכח המורכבות הפנימית בתוך מנגנוני הביטחון הפלשתינים. בשנת 2007 התגבש הסכם אחר, אשר נודע בשם "הסכם המבוקשים" והתייחס לאותה אוכלוסיה פוטנציאלית של מבוקשים. המדינה מציינת כי הסכם זה אינו רלוונטי לעניינו של העותר, אשר נעצר בשנת 2006. 9. הגורם המוסמך הצהיר כי למרות שהמפגשים שנתקיימו בשנים הרלוונטיות לעתירה לא התגבשו לכדי הסכם, הרי שבמהלך המגעים הובהר לנציגי מנגנוני הביטחון הפלשתינים כי אין בכוונת מדינת ישראל להעניק "חנינה" או "מחילה" למי שיכלל בהסדר המוצע, וזאת ביחס למעשיהם בעבר וביחס למעשים שיבצעו בעתיד. הגורם המוסמך ציין, כי הובהר שהפרה של התנאים המוסכמים תאפשר, בין השאר, את מעצרו של המבוקש ומיצוי הדין עמו. 10. בתגובתו להודעת המדינה חזר העותר על טענתו, כי בשנים 2006-2005 נחתם הסכם מבוקשים ששמו נכלל בו. העותר ביקש לצרף להודעתו מסמכים, אשר מעידים כי ההסכם אכן נחתם במועד האמור. המסמכים שצירף העותר אינם תומכים בטענתו. המדובר בהודעה משטרתית שמסר העותר לאחר מעצרו, אשר ממנה עולה שהעותר סבור היה שהוא נכלל בהסדר כאמור, בכתבות מתוך עיתונות יומית המעידות כי התקיימו מגעים להסדר, ובמסמכים המעידים על הצטרפותו של העותר למנגנון המודיעין הפלשתיני. העותר צירף מכתב מטעם מנגנון המודיעין, ממנו עולה כי העותר צורף לשירות לאחר שקיבל "חנינה" מטעם הצד הישראלי. 11. בכך תמו טענות הצדדים. ביום 27.2.2014 הודענו לצדדים על המועד בו יינתן פסק הדין בעתירה. מכאן הבין ב"כ העותר כי אין בכוונתנו ליתן צו על תנאי. למחרת, ביום 28.2.2014, הגיש העותר בקשה לדחיית מתן פסק הדין עד לאחר קיום דיון בעתירה. העותר טען כי תצהיר הגורם המוסמך "אינו חזות הכל", וביקש להפנות למסמכים נוספים, אשר מוכיחים לטענתו כי בשנת 2005 אכן נחתם הסכם מבוקשים. העותר צירף את הודעת מזכיר הממשלה מישיבת הממשלה מיום 27.3.2005, אשר בה נכתב כי ישנה התקדמות בהנעת תהליך העברת האחריות בערים, תוך תחילת יישום הסדר המבוקשים, וכן את הודעת מזכיר הממשלה מיום 15.5.2005, בה מדווח כי תהליך העברת האחריות מוקפא "בשל אי מימוש ההתחייבות הפלסטינית בנושא המבוקשים". 12. בחלטה מיום 2.3.2014, עיכבנו את שימוע פסק הדין והורינו למדינה להגיב להודעת העותר. 13. בתגובתה טענה המדינה כי אין יסוד לטענת העותר בעניין החתימה על ההסכם וכי למסמכים שהגיש אין משמעות ראייתית. המדינה הצביעה על כך שהכתבות המאוחרות ביותר שצירף העותר מציינות כי הפלשתינים אינם ממלאים את התנאים היסודיים להעברת השליטה בערי הגדה לידי הרשות, וכי גם הודעת מזכיר הממשלה אליה הפנה העותר מעידה כי תהליך העברת השליטה הוקפא בשל אי מימוש ההתחייבות בנושא המבוקשים. המדינה הצביעה על כך שיש חוסר התאמה בין המכתב המעיד על גיוסו של העותר לשורות מנגנון המודיעין בינואר 2005, לאחר שנכלל בהסכם "החנינה", לבין המסמכים שצירף, שמעידים כי בחודש יוני 2005 עדיין לא נחתם הסכם. המדינה הוסיפה כי גם אם היה נחתם הסכם כאמור, הרי שהעותר הפר את התחייבותו ושב לעסוק בטרור. 14. העותר ביקש להגיב לתגובת המדינה ואפשרנו לו לעשות כן. בתגובתו חזר העותר על טענתו כי למסמכים שצירף יש ערך ראייתי וכי הם מעידים שאכן נחתם הסכם בשנת 2005. 15. המסמכים שהגיש העותר מעידים, לכל היותר, שבשנת 2005 נתקיימו מגעים במטרה להגיע להסדר בעניין המבוקשים, כחלק מתהליך העברת השליטה בערי הגדה לרשות הפלשתינית. מסמכים אלה מעידים גם על כך שהעותר ומעסיקיו במנגנון המודיעין היו סבורים כי בראשית שנת 2006 הגיעו הצדדים להסדר. עם זאת, מסמכים אלה אינם מעידים כי בשנת 2005 נחתם הסדר סופי ומחייב ומה היה תוכנו של הסדר זה. הודעות מזכיר הממשלה מהעת הרלוונטית אליהן הפנה העותר אינן מעידות כי ההסכם אכן יצא לפועל וכי הצדדים פעלו לפיו וראו עצמם מחויבים לו. לא ניתן להסתמך על ידיעות שפורסמו בעיתונות היומית, אך משום שאלו פורסמו, כדי לאמת ולאשש את טענת העותר (וראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, פסקה 9 (1994); בג"ץ 7899/10 דיין נ' משרד האוצר, פסקה 3 (31.10.2010); בג"ץ 5296/12 תנועת נאמני הר הבית בא"י נ' היועץ המשפטי לממשלה (27.8.2012)). לא עלה אפוא בידי העותר להפריך את האמור בתצהיר שהגישה המדינה. 16. נדגיש כי העובדה שהעותר לא העלה במשפטו טענת חנינה, מעוררת לפחות שאלה לגבי הטענה המועלית עתה. 17. לאחר שעיינו בהודעות שהגישה המדינה, בהודעות שהגיש העותר ובמסמכים שצירף אליהן, ונוכח תצהירו של הגורם המוסמך, לפיו כלל לא נחתם הסכם בשנים 2006-2005, בניגוד לטענת העותר, אין לעותר עילה בדין לדרוש את אשר הוא דורש. העותר לא הצליח להראות כי אכן נחתם הסכם בתקופה הרלוונטית לעתירה. עתירתו נדחית. 18. לפני סיום נעיר, כי על אף שהמידע הנוסף שצירף העותר היה קיים גם בשעת הגשת העתירה ונכון ורצוי היה להביאו קודם לכן, ולא לאחר קבלת הודעה על פסק דין, החלטנו לא לעשות צו להוצאות בשים לב לעמדות השונות שביטאה המדינה. המשנָה לנשיא השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא. ניתן היום, ‏כ"ט באדר ב' התשע"ד (31.3.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12040960_C25.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il