מאיר מישל אוטמזגין נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 4091/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4091/16 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג העותר: מאיר מישל אוטמזגין נ ג ד המשיב: בית הדין הארצי לעבודה ערעו על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בע"ר 35581-02-15 מיום 8.2.2016 שניתן על-ידי השופטים ל' גליקסמן, א' איטח וס' דוידוב-מוטולה בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. העותר מבקש לערער על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 8.2.2016 (כב' השופטים ל' גליקסמן, א' איטח ו-ס' דוידוב-מוטולה ונציגי הציבור מ' טבצ'ניק ו-א' וייץ) בע"ר 35581-02-15, בגדרו נדחה ערעור העותר על החלטת רשם בית הדין מיום 27.1.2015 (כב' השופט כ' אבו קאעוד) שדחה את בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור. 2. העותר הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר באירוע מיום 11.2.2009 כתאונת עבודה אשר גרמה לו לנזקים קשים בגבו. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו, ולפיכך הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (ב"ל 8265-06-09) ועתר בשנית להכיר בפגיעתו כתאונת עבודה. לאחר בירור ראייתי דחה בית הדין האזורי את תביעת המבקש, ובין היתר קבע כי נפלו מספר סתירות בגרסתו בנוגע לנסיבות הארוע, העדים להתרחשותו ומועד תחילת הרגשת הכאבים. פסק הדין ניתן במעמד הצדדים ביום 3.10.2010. 3. ביום 8.4.2014, כשלוש וחצי שנים מאוחר יותר, הגיש העותר בקשה לבית הדין האזורי לדון בתביעתו בשנית – בקשה אשר נדחתה על הסף. ביום 27.10.2014 הודיע העותר לבית הדין האזורי כי הוא מתעתד להגיש ערעור לבית הדין הארצי, וביום 21.12.2014, בחלוף 4 שנים ויותר ממועד מתן פסק הדין, הגיש העותר לבית הדין הארצי לעבודה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בקשה זו נדחתה על-ידי רשם בית הדין הארצי, ובה נקבע כי המועד להגשת ערעור קבוע בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, וכי אי-ידיעתו הנטענת של העותר באשר לזכות הערעור הנתונה לו והמועדים להגשתו, אינה יכולה להתגבש כדי טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד האמור, ובוודאי שלא לאחר זמן כה רב. עוד נקבע בהחלטה, כי גם בחינת סיכויי הערעור לגופו מעלה כי העותר מבקש להשיג על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, אשר ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן. כמו כן קבע רשם בית הדין הארצי, כי את המסמכים הרפואיים אותם ביקש העותר לצרף לערעור היה עליו להגיש עוד בעת הדיון בבית הדין האזורי לעבודה, וכי אין במסמכים אלו כדי להעלות את סיכויי הערעור. נוכח האמור נדחתה הבקשה ללא מתן צו להוצאות. 4. על החלטה זו הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי, ואולם גם ערעור זה נדחה. בפסק הדין קבע בית הדין הארצי כי אין לקבל את טענת העותר כי לא היה מודע לזכותו להגשת ערעור, או כי נבצר ממנו לעשות כן עקב מצבו הנפשי. זאת, לאור העובדה שבשנת 2013 הגיש העותר ערעור על פסק דין אחר של בית דין אזורי לעבודה, וכמו כן נקט גם בהליכים נוספים. אשר להערכת סיכויי הערעור לא מצא בית הדין הארצי לשנות מהחלטת הרשם, וקבע גם הוא כי לא ניתן הסבר מספק מדוע לא הוגשו מלכתחילה המסמכים הרפואיים שבידי העותר אל בית הדין האזורי. כמו כן הצביע בית הדין הארצי על כך שגם ממסמכים אלו לא ניתן ללמוד את שמבקש העותר ללמוד מהם. לאור האמור, נדחה הערעור. 5. מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה שב העותר וטוען כי יש לאפשר לו להגיש ערעור על פסק הדין. העותר מגולל את מסכת הייסורים אותה הוא עובר, וטוען כי לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להגן על עמדתו במסגרת ההליך בבית הדין האזורי. כמו כן מעלה העותר טענות נגד הייצוג שניתן לו בהליך הערעור ולכך שבמהלך הדיון לא שמע דבר, עקב מצבו הרפואי. העותר מוסיף ומעלה טענות חמורות נגד התנהלות המוסד לביטוח לאומי – טענות שאינן מענייננו כאן. במסגרת העתירה מתבקשים סעדים נוספים, כגון מינוי רופא פסיכיאטר לבדיקת מצבו הנפשי, והוצאת צו הרחקה נגד עובדי המוסד לביטוח לאומי. ואולם, לגופו של עניין אין העותר מתייחס לנימוקים שבבסיס האיחור בהגשת הערעור, או לסיבה שבעטיה לא הוגשו המסמכים שבידיו בעת הדיון הראשון בעניינו. 6. לאחר שבחנו את העתירה, על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי אין בידינו להעתר לה, וכי דינה להידחות על הסף, וזאת אף מבלי צורך לבקש את תגובת המשיב. 7. הלכה ידועה היא מימים ימימה, כי בית משפט זה, בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק, איננו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בפסקי הדין של בית הדין הארצי נעשית אך במשורה, במקרים שבהם נפלה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק מחייב את תיקונה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 2230/16 יובל כהן נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, פסקה 7 (21.6.2016); בג"ץ 2005/16 משה ניסן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (12.4.2016); בג"ץ 7333/15 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 14 (7.3.2016); בג"ץ 3789/15 משלב נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 5 (30.6.2015), ורבים אחרים). לעניין זה נקבע בפסיקה כי בבחינת קיומה של "טעות משפטית מהותית" יש לתת משקל לחשיבותה הציבורית או המשפטית של הסוגיה הנדונה, וכמו כן יש ליתן משקל רב לשאלת המומחיות המקצועית העומדת לבית הדין לעבודה בשאלה שבמחלוקת. 8. עם כל הצער וההבנה למצבו הקשה של העותר, המצוי בייסורי גוף ונפש, העניין דנן אינו יכול לבוא בגדר החריגים האמורים המצדיקים את התערבות בית משפט זה. עסקינן בערעור על החלטה דיונית של רשם בית המשפט, אשר כל שנעשה במסגרתה הוא ישום ההלכות הקיימות והנוהגות בנושא הארכת מועדים להגשת ערעור. גם לאחר שהפכנו בטיעוניו של העותר, לא מצאנו טעות משפטית כלשהי, ובוודאי לא טעות מהותית המצדיקה את התערבותנו. עניינו של העותר נבחן זה מכבר פעם ופעמיים, ולדאבוננו אין עוד מקום להמשיך את הדיון בו במסגרת עתירה לבג"ץ. 9. נוכח האמור, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיב, ובהתחשב במצבו של העותר, לא ניתן צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"א בסיון התשע"ו (‏27.6.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16040910_O02.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il