בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4087/97
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופט ע' ר' זועבי
המערער: אסולין
יוסף
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על הכרעת דין וגזר דין של בית
המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום
20.5.97
בת.פ. 264/96 שניתן על ידי
כבוד
השופטת ס' רוטלוי
תאריך הישיבה: כ"ג אדר תשנ"ט
(11.3.99)
בשם
המערער: עו"ד רוית גור
בשם המשיבה: עו"ד
תמר בורנשטיין
פסק-דין
השופט ע' ר' זועבי:
1. המערער יוסי בן אברהם אסולין (להלן:
"המערער") הועמד לדין לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. 264/96)
בעבירות שוד מזוין - עבירה על סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן:
החוק) ובעבירות החזקת ונשיאת נשק - עבירות לפי סעיף 144(א) (ב) רישא
לחוק, ובעבירת תקיפה, עבירה לפי סעיף 381(א) (ד) לחוק, ובעבירת איומים - עבירה לפי
סעיף 192 לחוק. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רוטלוי) הרשיע את המערער בעבירות
שיוחסו לו בכתב האישום. בגין כל העבירות האלה הוטלו עליו עשר שנות מאסר מתוכן
שמונה שנים לריצוי בפועל החל מיום מעצרו ושנתיים על-תנאי למשך שלוש שנים מיום
שחרורו מבית הסוהר. הערעור שבפנינו מכוון כנגד הכרעת הדין, שלטענתו של המערער לא
ביצע העבירות ועל כן יש לזכותו מכל העבירות. ממילא יש, לדעתו, להפחית את עונשו.
2. להלן, בתמצית, עקרי העובדות העומדות בבסיס
ההרשעה ככל שהדבר דרוש לבירור הערעור.
א. בתאריך 1.10.95 הגיע המערער לסניף בנק
"מסד" שברחוב ז'בוטינסקי 64 ברמת-גן (להלן: "הבנק") כשהוא
מצויד באקדח ועל ראשו כובע גרב. המערער נכנס לבנק, ניגש לכספרים ודרש מהם את הכסף
תוך שהוא מנופף לעומתם באקדח וצועק "זה שוד".
ב. בשל החשש מאיומי המערער נתן לו הכספר בן ציון
הבדלה סך של 2,230 ש"ח. לאחר שלקח הכסף, ובדרכו החוצה, ירה המערער מהאקדח
בתוך הבנק, וזאת כדי להפחיד את הנוכחים בו ולהרתיעם מלנסות לתופסו.
ג. לאחר שנמלט מהבנק רדפו אחריו מספר אנשים,
ביניהם יוסף דקל (להלן: "דקל"), שהצליחו לתופסו. תוך כדי ניסיון השתלטות
עליו תקף המערער את דקל על ידי שהכה אותו בפניו וברגלו וגרם לחבלתו. לאחר התגוששות
עם רודפיו שלף המערער את האקדח, ותוך שהוא מאיים עליהם כי יירה בהם, נמלט מהמקום.
ד. המערער, יצא מהארץ בתאריך 23.11.95 וחזר
לתקופה קצרה, ושוב יצא בפברואר 1996 ושהה בחוץ-לארץ עד שחזר בתאריך 27.8.96, הוא
נעצר וחקירתו החלה. תגובתו הראשונה היתה "אין לי מה לומר לא עשיתי שום דבר
ולא ידעתי שאני דרוש למשטרת ישראל".
3. הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי
א. הכרעת הדין מנומקת ומפורטת היטב ומבוססת על
משקלן המצטבר של הראיות הבאות:
(1) זיהוי המערער במסדר זיהוי תמונות על ידי העד
דקל.
(2) עדויות העדים, פקידות הבנק והעדים דקל והבדלה
ותמלילי השיחות שהיוו חיזוק לענין הזיהוי.
(3) התוודות המערער בפני אחיו רונן, עדות רונן
ואמרתו השניה במשטרה.
(4) שקרי המערער בחקירותיו במשטרה ובבית המשפט,
וכב' השופטת קמא הוסיפה וקבעה שהוכחה מסכת שקרים ובדיות, שהיתה בינם לבין האשמה
המיוחסת למערער, זיקה ישירה, ולא קבלה הסבריו וקבעה שהם חסרי שחר.
4. הטענות בערעור
א. בערעור שבפנינו טענה עורכת-דין רוית גור,
באת-כוח המערער, כי לא היה מקום לבסס הרשעת המערער על זיהוי המערער במסדר זיהוי
תמונות על ידי העד יוסף דקל, מהטעמים שהעד אמר בעת עריכת מסדר זיהוי תמונות, כי
"הוא הכי דומה לשודד שנאבקתי איתו בבנק". הזיהוי לא היה וודאי ואין
לסמוך עליו, וכי זיהוי ברמת וודאות של 80% - כפי שקבעה השופטת קמא - אינו זיהוי
לצורך הרשעה בפלילים.
עוד טענה באת-כוח המערער, הן בנימוקי הערעור
והן בפנינו, שנפלו פגמים רבים במסדר זיהוי התמונות, אשר לטענתה, יש בהם לפגום
משמעותית במשקלו של הזיהוי על ידי העד דקל. ועוד טענה, שגם זיהוי העד דקל בבית
המשפט לא היה וודאי ואין לסמוך עליו.
ב. עוד טוענת באת-כוח המערער שגם זיהוי השודד על
ידי פקידות הבנק מיטל בן דוד וחנה בללי, אינו וודאי ואין לסמוך עליו.
ג. ועוד טוענת באת-כוח המערער כי הקלטת והתמליל
ת10/ שתוכנו שיחה בין רונן, אחיו של המערער (להלן: "רונן"), לבין חבר
אחר שלו, מיכאל (להלן: "מיכאל"), אינם קבילים מאחר שצו האזנת הסתר ניתן
לשם הקלטת שיחותיו של המערער בלבד, בעוד שבשיחה זו מתועדים דברים שהוחלפו בין רונן
לבין מיכאל כאשר המערער אינו צד, ועוד טענה, שאפילו יוחלט שהתמליל הינו קביל, כל
הנסיבות מצביעות על כך שלא ניתן לתת לו משקל ראייתי, כפי שמפורט בסעיף II להודעת הערעור.
ד. ובאשר להודעותיו של רונן במשטרה, טוענת באת
כוח המערער בסעיף III
להודעת הערעור, כי רונן ציין בחקירתו הראשונה במשטרה, שאחיו, המערער, לא ספר לו
ששדד בנק, לעומת זאת, בהודעתו השניה, ת31/, מספר רונן שהמערער התוודה בפניו על
ביצוע השוד. לטענת באת-כוח המערער, דבר זה נבע מהפעלת לחצים ואמצעים פסולים על
רונן, והראיה לכך שרונן נעצר על ידי המשטרה פעמיים במהלך מתן ההודעה. כמו כן טענה,
שבגלל שימוש בסמים לא יכול היה רונן להחזיק מעמד בחקירה מבלי להשתמש בסם, דבר שגרם
לכך שיתוודה בהקשר לאחיו המערער. ועוד טענה, שרונן פחד מהמשטרה ומדרך חקירתו ומעצרו
על ידם, דבר שהיווה פגם בגביית הודעתו, ומה עוד, שההודעה ת31/ לא הוקלטה בניגוד
להודעתו הראשונה בה הוא הכחיש כל מעורבות של אחיו בשוד.
ה. ובאשר להתנהגותו של המערער, טענה באת כוח
המערער, שהתנהגותו לא היתה מפלילה, הוא לא יצא מהארץ חודשיים לאחר השוד, וגם
התבטאויותיו של המערער בשיחות הטלפון אינן מסבכות אותו במעשה השוד, התנהגותו היתה
לטענת באת-כוחו, טבעית בנסיבות העניין.
ו. לעומתה, הגנה עו"ד בורנשטיין, שטענה
למדינה, על הכרעת הדין, וטענה שהכרעת הדין נשענת על ראיות מוצקות והשילוב ביניהן
יש בו להרשיע את המערער.
לטענתה, זיהוי תמונות על ידי העד דקל, מהווה
מסדר זיהוי מלא, על אף שאינו זיהוי של מאה אחוז, ויש לו משקל משמעותי. כמו כן,
שיחות הטלפון בין המערער לבין בני משפחתו, יש בהן, לטענתה, אמרות מפלילות המהוות
ראשית הודיה. ועוד טוענת באת-כוח המדינה, שהתוודות המערער בפני אחיו רונן, מוסיפה
משקל לראיות.
דיון בערעור
בטיעוניה בפנינו, טוענת באת-כוח המערער, שאין
חולק כי אכן ארע שוד כמתואר בכתב האישום, אולם המערער אינו השודד, והצביעה על
פגמים שנפלו בהליך הזיהוי, שהיה כאמור, מבוסס על עריכת מסדר זיהוי תמונות, ולשיטתה
יש בפגמים אלה כדי לפגום באמינות הזיהוי.
5. אפתח בטענה לגבי עצם עריכתו של מסדר זיהוי
תמונות.
א. תכליתו של מסדר זיהוי לבדוק באמצעות מבחן
אובייקטיבי את מידת קליטתו או את כוח זכרונו החזותי של העד המזהה. מבחן כזה יש
שהוא נעשה בדרך של מסדר זיהוי חי ויש במסדר זיהוי תמונות, ולא ניתן לומר על האחרון
שאינו רצוי, כש"אין דבר שימנע, גם אחרי מעצרו של חשוד, עריכת מסדר
תמונות" (ע"פ 5764/92 אליעזר עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד
מז(2) עמ' 214).
ב. מסדר הזיהוי, אם זה חי או מסדר תמונות, חייב
להיערך כהלכה, תוך כדי שמירה על הכללים המבטיחים את אמינות הזיהוי. בנסיבות
הענין הספציפי שאנו דנים בו, עריכת מסדר זיהוי תמונות היתה הדרך הנכונה מאחר
והמערער, בעת שהחשד נפל עליו כי הוא זה ששדד את הבנק, היה בחוץ לארץ ונשאר שם מספר
חודשים ולא ניתן היה לערוך מסדר זיהוי חי, ושיקולי החוקרים בנסיבות אלה הצדיקו
עריכת מסדר זיהוי תמונות (ע"פ 158/66 בולקין נ' היועץ המשפטי לממשלה,
פ"ד כ(4) עמ' 393, 400).
ג. העד דקל שנכח כלקוח בשעת השוד בבנק, דלק אחרי
השודד ובמהלך המאבק, כאשר פניו של השודד היו גלויות, נוצר קשר עין מטווח קצר בין
העד לשודד. דקל תיאר את השודד כ"בחור מוצק מאד, נמוך ממני לא בהרבה בסביבות
1.75-1.80 מ'... היתה לו חזות ספרדית מבטא מיוחד לא היה לו. צבע שיער שחור".
ועוד אמר "...את הדמות זכרתי. את הפנים זכרתי... וכן באופן כללי פרצופו לא
נשכח כל כך מהר".
דברים אלה נחרטו בזכרונו של העד דקל, והוא,
במסדר תמונות שנערך לו, זיהה את המערער וחזר על כך בבית המשפט. בית משפט קמא קבע
שתיאורו של המערער על ידי העד דקל, כפי שמסר בעדותו בבית משפט (עמ' 51, 52) תיאור
זה דומה לדמותו של המערער, ולא מצאנו פסול בקביעת בית משפט קמא שאף כי נתגלו מספר
אי התאמות בתיאור השודד ולבושו, הרי שהתיאור הכללי היה אחיד ומשכנע, ואף לסתירות
אלו מצא בית משפט קמא הסבר הגיוני וסביר (עמ' 181 לפרוטוקול).
ד. בית המשפט קמא קבע כי זיהוי המערער ע"י
דקל, כמי שנאבק עמו, הינו זיהוי אמין, וכי הדמות שנתפסה על ידי העדים דקל והבדלה
ושאתה נאבקו, הינה הדמות שנראתה על ידם בבנק. ועלינו לבדוק באם עדויות העדים,
שניתנו מפי אנשים שונים ומזוויות שונות של אירועים, מהוות שרשרת אחת שלמה והדוקה,
שחוליותיה אחוזות ושלובות זו בזו, ואם בהבדלים בפרטים משניים היה משום גריעת
מהימנותם של עד זה או אחר. תיאור המערער על ידי דקל כפי שנחרט בזכרונו, הוא הדבר
שעזר לו לזהותו במסדר זיהוי תמונות. העד דקל, לאחר שהביט בתמונות, הצביע על תמונת
המערער באומרו "הוא הכי דומה לשודד שנאבקתי איתו בבנק. אני מזהה אותו לפי
הפנים ותווי גוף, אבל השיער היה יותר ארוך ומלא" (ת24/). העד דקל חזר על כך
בבית המשפט. זיהוי זה בא לאחר שהעד זכר את הדמות ואת הפנים ופרצופו לא נשכח. זיהוי
זה נערך, כאמור, לאחר מספר חודשים מביצוע השוד.
ה. מסדר זיהוי תמונות, לדעתנו, נערך בהתאם לכללים
לעריכת מסדר תמונות. היו ושותפו במסדר, 8 קלסתרים ממוספרים ומסודרים. עיינו
בתמונות ששותפו ונראה לנו שרוב הקלסתרים דומים לקלסתרו של המערער, ותמונת המערער
לא צולמה באופן חריג ובולט לעין. יש לציין שתמונתו של המערער ששותפה במסדר
התמונות, היא משנת 1995, ואנו מסכימים עם קביעת בית משפט קמא, שעל אף שהעד דקל
עיין ביום השוד באלבום תמונות משטרתי הכולל 380 תמונות, העובדה שעבר על כל התמונות
לא פגעה בזיהוי ולא הוכח כי תמונת המערער היתה שם.
כמו כן תמימי דעה אנו עם בית משפט קמא, שלא
היתה אפשרות, לעריכת מסדר זיהוי התמונות בנוכחות עורך-דין, מאחר והמערער היה בחוץ
לארץ. נערך פרטיכל מפורט (ת34/) והעד הניח ידו על תמונתו של המערער (ע"פ
420/81, פ"ד לו(2) 37), בנסיבות בהן נערך מסדר זיהוי תמונות, לא היתה חובה
לערוך מסדר זיהוי חי. העד זיהה תמונת המערער זיהוי שניתן להגדירו "כזיהוי
בטוח" הזיהוי היה ללא התלבטויות או היסוסים, העד הצביע באופן החלטי על תמונתו
של המערער כשהוא מציין חלקו באירוע (ע"פ 397/86 מחג'נה נ' מדינת ישראל,
פ"ד מא(4) 466; ע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2)
85; ע"פ 275/74 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 470) העד לא
דיבר על וודאות של 100% לא בגלל חוסר בטחונו בזיהוי, אלא, בשל השוני שהבחין בשיער
שגרם לו להסתייג.
ו. אכן, כפי שכבר נאמר, על ידי בית משפט קמא,
העד זיהה את המערער, במידת זיהוי של 80%, זיהוי זה אינו מצביע על אי וודאות בזיהוי
שכן במסדר זיהוי תמונות אמר העד שהוא, ועל אף עבור הזמן, מזהה את המערער לפי תווי
פנים, והשאלה הניצבת לפנינו בנסיבות כגון אלה היא, אם יש בזיהוי האמור, ולאור
מכלול הנסיבות ולאור הראיות האחרות כפי שיתואר בהמשך, כדי לקבוע שהזיהוי משכנע
ובטוח.
הגענו למסקנה שהזיהוי בנסיבות הנ"ל הינו
משכנע ובעל ערך, ועלינו להעריך משקלו לאור הראיות הנוספות.
בע"פ 447/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל,
פ"ד מז(4) עמ' 567, נאמר:
"בית
המשפט נפנה לפרשנות שיש לייחס לביטוי הנ"ל ("אני חושבת"), ואומר
שיש בה מעין פסיחה על שתי הסעיפים. מוסיף ומציין בית המשפט בע"פ 275/74
[63] הנ"ל, בעמ' 275, כי ייתכן שמקורה בספק כלשהו המקנן בלב העד ביחס
לנכונות עדותו על אירוע נושא עדותו. אין זאת עדות שניתנה במידת ודאות גמורה, אבל
גם לעדות מזהה כזאת יש ערך ומשקל משלהם, אם כי על-פי עדות יחידה כזאת אין להרשיע
ללא הוכחות מסייעות".
"בע"פ
914/81 [66] מציין בית המשפט, כי גם זיהוי שאינו מוחלט, אלא מלווה בספק מה,
אינו זיהוי חסר ערך. משקלו אמנם יפחת, ולא יהא זה בטוח, על-פי זיהוי מופחת שכזה
בלבד, לקבוע מימצא מרשיע, אך משקלו עדיין עמו, ואם ייתמך הזיהוי בראיות נוספות,
המחזקות את הוודאות שבו, כי אז תהווה ראיה זו בסיס איתן למבנה ההרשעה (ראה גם
ע"פ 437/87 [46], בעמ' 92-91. בעקבות ע"פ 397/86 מחג'נה
נ' מדינת ישראל [67], בעמ' 474)".
לדעתנו המערך הכולל של הראיות הנוספות מוסיף
ותומך במשקל הזיהוי ומחזק את הוודאות שבו, דבר שנותן לו כוח להיות הבסיס האיתן
למבנה ההרשעה. מסקנתנו היא שזיהוי התמונות הינו בעל משקל רב והיווה בסיס איתן
להרשעת המערער. בנוסף קבע בית משפט קמא שעל סמך עדויות העדים מיטל דוד - המרכזנית
בבנק, חנה בלני - הקופאית בבנק, והבדלה בן ציון - הכספר שנתן לשודד את הכסף, ועל
סמך התיאור שעדים אלה נתנו, ועל אף הסתירות בפרטים מסוימים בדברי העדים, ניתן
לקבוע שהתיאור דומה לדמותו של המערער. קביעה זו מקובלת גם עלינו ועדים אלה מחזקים
עדותו של דקל.
ומכאן לשאלה אם יש בראיות הנוספות כדי לחזק
זיהוי התמונות וכדי להביאנו למסקנה כי זיהויו של המערער הוא וודאי ומשכנע.
6. הודאותיו של רונן
א. רונן, אחיו של המערער, היה בקשר טלפוני רצוף
עם המערער ששהה בחוץ לארץ. ביום 5.5.96 ניתן צו להאזנת סתר למספר הטלפון שנמצא
בביתו של המערער, שניהל שיחותיו מחוץ לארץ עם בני משפחתו באמצעות טלפון זה. טענת
באת-כוח המערער, שהקלטות והתמלילים שנעשו מהשיחות בטלפון זה, אינן קבילות, אינה
מקובלת עלינו כפי שיפורט בהמשך. הצו ניתן להאזין לשיחות בטלפון שבביתו של המערער,
ולא לשיחותיו של המערער כטענת באת-כוחו.
ב. רונן נחקר פעמיים, לראשונה בתאריך 29.5.96
(ת32/), בחקירה זו הכחיש כל מידע על מעורבות אחיו בשוד או על התוודותו בפניו.
בחקירה שניה, בתאריך 29.8.96, הכחיש בתחילת החקירה, ולאחר שעומת עם תמליל שיחתו עם
חברו, מיכאל, הודה רונן כי אחיו התוודה בפניו (ת31/).
עיינו בתוכן הודעותיו של רונן, ונראה לנו
שדבריו בת31/ מהווים התוודות על כך שהמערער אכן ביצע השוד. רונן חזר בו מהתוודותו
ומתוכן עדותו במשטרה, וטען שהמידע אודות השוד הגיע לידיעתו מקריאה בעיתון. בית
משפט קמא, וחרף התנגדות באת כוח המערער לקבלת אמרתו של רונן לפי סעיף 10א לפקודת
הראיות, קיבל האמרה בקובעו שהאמרה עברה כל המבחנים, ודחה טענת באת כוח המערער
שהאמרה ניתנה כאשר רונן היה נרקומן ונתון להשפעת סמים ובכך נפגמת יכולת קבילות
הודעתו (ע"פ 516/79 ברזיו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 576, 688).
בית משפט קמא, לאחר שקבע שאמרתו של רונן עברה
כל מבחני הקבילות, בדק משקלה וקבע לאחר ניתוח חומר הראיות והפסיקה, ולאחר שקבע
שאינו שלם עם דרך פעולת המשטרה שנראית כמיועדת להפעיל לחץ על רונן, ולאחר שהוכח
שרונן שרוי בפחד, שלא היו בנסיבות גביית הודעתו של רונן כדי לפגום באמיתותה (עמ'
193 להכרעת הדין, הפרק העדפת אמרתו של רונן). לא ראינו כל פסול בקביעותיו של בית
משפט קמא, ונראה לנו שמה שגרם לרונן לומר את האמת באמרתו השניה, היו ההקלטות
מהאזנת הסתר, שהוצגו לו, ובמיוחד שיחתו עם חברו מיכאל.
רונן מספר בשיחתו עם מיכאל על פרטים מדויקים
בקשר לשוד, ואיך בוצע השוד ובאיזה אמצעים, פרטים אלה לא יכולים להיות ידועים אלא
למישהו ששמע עליהם מהשודד, או שדד את הבנק. בית משפט קמא דחה, טענות באת-כוח
המערער שפרטים אלה שמסר אותם רונן לחברו מיכאל, הגיעו אליו מקריאת העיתון, או הם
דומים למקרה שוד, שבו נאשם רונן עצמו ואין מקום להתערבותנו בקביעה זו.
טענות אלה הופרכו בשיחות ונסתרו מפי העד רונן
עצמו, ולא הובאה כל ראיה בענין כתב אישום שהוגש נגד רונן בגין שוד (ע"פ
274/87 אסרף נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 789).
בית המשפט קמא הגיע למסקנה, שדברי רונן בת31/
הם דברי אמת והעדיפם על פני דבריו בבית המשפט, ועוד נקבע כי התוודות המערער בפני
רונן לפי ת10/ אכן התרחשה ויש בה משום ראיה נוספת. לא מצאנו פסול בקביעה זו. קביעה
זו מבוססת היטב בחומר הראיות האחר. דעתנו כדעת בית משפט קמא שהתנהגות המערער היתה
התנהגות מפלילה ואמרותיו בשיחותיו בטלפון מצביעות על תחושת אשם ומתחייבת ממנה
מסקנה מפלילה (קדמי, על הראיות, חלק ראשון, 1991, עמ' 147) בע"פ
638/87 פ"ד מג(3) 307 נאמר: "הלכה פסוקה היא, כי התבטאויות שיש בהן
ביטוי לתחושת אשם, או להכרת אשמה, מהוות ראשית הודייה, ובתור שכאלה בכוחן להצטבר
לראיה בסיסית קיימת ולשמש לה "סיוע" או "דבר מה" במקום שנדרשת
תוספת מאותו סוג".
7. תמלילי האזנת הסתר
א. המערער טוען, שטעה בית המשפט קמא בקובעו כי
הקלטת והתמלילים בצידה קבילים המה, שכן צו האזנת הסתר ניתן לשם שיחותיו של המערער
בלבד בעוד שבשיחה מוקלטים, בין היתר, שיחה בין רונן לבין חברו, מיכאל.
אין בידי, לקבל טענתו זו של המערער, שכן צו
האזנת הסתר מתייחס למספר הטלפון של המערער ולא לשיחותיו דווקא, טענתו זו של המערער
הייתה מתקבלת אם בצו האזנת הסתר נאמר במפורש שהציטוט הוא לשיחותיו של המערער.
ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' מרדכי נחמיאס, פ"ד מט(3) 309 נאמר על
ידי כב' השופט בך:
"דעתי
היא שונה, סבורני, כי הנוסח המתוקן של הטופס רק נותן ביטוי מוחשי ומעשי לאפשרויות
העומדות בפני החוקרים המבקשים צו על פי החוק, היינו לצמצם את הבקשה לשיחותיו של
אדם חשוד מסוים, או, במקרה שאין לחוקרים ידיעה מלאה בדבר זהות המשתתפים בקשר
הפלילי הנחשד, לבקש זכות ההאזנה לכל השיחות המתנהלות מהטלפון שמספרו מצוין בצו
המבוקש, בין אם מדובר בשיחותיו של אדם חשוד פלוני ובין שהמשוחחים הם אנשים בלתי
ידועים אחרים".
אמנם המשטרה ידעה את זהות החשוד, אך יש להניח
שהיא חשדה גם בשותפים אחרים שיש להם קשר לעבירה ולא ידעה את זהותם.
מכל מקום, כאשר היתר ההאזנה ניתן ל"מספר
טלפון" מסוים ולשיחות המתנהלות לאותו טלפון - אין אפשרות לדעת מראש את שמות
המשוחחים, ואין על כן באי ציון שמותיהם בהיתר, כדי לפסול את קלטת השיחות שקיימו
באותו טלפון כראיה (ראה: קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 644).
ב. מקובלת עלינו קביעת בית משפט קמא, שהמערער לא
רצה לחזור לארץ כששמע שהוא מבוקש על ידי המשטרה והוא שיקר כאשר הכחיש שידע שהוא
מבוקש בענין השוד. ומאידך הוכח שהמערער לא יצא את הארץ מיד לאחר ביצוע השוד אלא
לאחר כחודשיים. עובדה זו מצביעה על כך שהוא לא ברח לחוץ לארץ ואין בעובדה זו כדי
לחזק ראיות התביעה, ואותו דין לגבי העובדה שהמערער לא טען לאליבי.
עיינו בכל התמלילים שהוגשו, ואנו קובעים שאכן
קיימות התבטאויות רבות של המערער, שהן מפלילות אותו בענין השוד ומחזקות חומר
הראיות האחר ומהוות נדבך נוסף במערך הראיות. המערער, בשיחותיו, מגלה עניין רב
במהלך החקירה המתנהלת נגדו בארץ, מתעניין בפרטים חשובים ת7/, ת8/; בית המשפט,
ובצדק, לא קיבל הסברו לשיחותיו אלה, ואותו דין לגבי עדותן של אם המערער ואחותו.
ובאשר לשקרי המערער, קבע בית המשפט, שהמערער שיקר בעדותו בבית המשפט, והסבריו בקשר
לתמלילים ולהתבטאויותיו בהם, לא היו משכנעים, והיו רצופים שקרים. נימוקי בית משפט
קמא ומסקנותיו בענין זה כפי שמופיע בפרק "שקרי הנאשם" עמ' 208
להכרעת הדין מקובלים עלינו. (ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' אמיל רוימי,
פ"ד מד(3) 470; ע"פ 611/80 מדינת ישראל נ' מטוסיאן, פ"ד
לה(4) עמ' 109).
8. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי ההרשעה
בדין יסודה. אני מציע לדחות את הערעור בענין הכרעת הדין.
באשר לטענה החלופית לענין העונש, מדובר
במעשים חמורים. בית משפט קמא, בקובעו עונשו של המערער נתן את דעתו למכלול הרחב של
הנסיבות; בחומרה ראה, את אופיין של העבירות, עברו הפלילי שאינו מכביד במיוחד, ולא
הובאה כל נסיבה מקלה, גם בפנינו לא הובאו נסיבות אישיות מקילות, והייתי דוחה על כן
את הערעור גם על העונש, והתוצאה היא שאני מציע לדחות הערעור הן על ההרשעה והן על
העונש.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג כהן:
אף אני כחברי השופט ע' ר' זועבי בדעה, כי דין
הערעור על ההרשעה ועל העונש, להידחות. בית המשפט המחוזי פרט את כל העובדות וניתח
את כל חומר הראיות ומסקנותיו מן העובדות שקבע כמו יישום הדין על עובדות אלה,
מקובלים עלי ואין מקום להתערב בהם. ההרשעה מבוססת על משקלן המצטבר של הראיות ומשקל
זה די בו כדי להביא להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו במידה הדרושה במשפט הפלילי.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' ר' זועבי.
ניתן היום, י"ח באייר תשנ"ט
(4.5.99).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97040870.U01/אמ