מוטי גורה נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4087/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4087/04 ע"א 3603/03 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערער בע"א 4087/04 ובע"א 3603/03: מוטי גורה נ ג ד המשיב בע"א 4087/04 והמשיב בע"א 3603/03: בנק לאומי לישראל בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.3.04 בע"א 1511/03 שניתן על-ידי כבוד השופטת ש' דותן וערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 17.2.03 בת"א 1149/00 שניתן על-ידי כבוד הרשמת השופטת י' שיצר תאריך הישיבה: ח' בניסן תשס"ה (17.5.05) בשם המערער: עו"ד אופיר נאור, עו"ד יואב נרי בשם המשיב: עו"ד בנימין לוינבוק פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. מזה שנים רבות נכנסים ויוצאים בעלי הדין שבפנינו בשערי בית המשפט על ערכאותיו השונות, לרבות בית משפט זה, וכעת נדרש בית המשפט לשני ערעורים נוספים שהוגשו על ידי המערער. האחד, ערעור על החלטתה של רשמת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרשמת י' שיצר) והשני, ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' דותן). המערער, מוטי גורה (להלן: המערער), היה בין מייסדיה של חברת טכנולוגיית עילית בשם אדאקום טכנולוגיות בע"מ (להלן: החברה) ואף כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של החברה. לנוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה, נעתר המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: המשיב או הבנק), לבקשת החברה להקצאת אשראי. אשראי כאמור ניתן כנגד ערבותו האישית של המערער לקיום חיובי החברה, עד לסך של 750,000 דולר, אשר ניתנה ביום 7.3.94. ההליכים המשפטיים בין בעלי הדין 2. משכשלה החברה מלעמוד בחיוביה, נדרש המערער לפרוע את חובה לבנק. משלא עשה כן, החלה מסכת התדיינויות משפטיות בין בעלי הדין. ביום 27.4.95 תבע המשיב את המערער בסך של 2,304,652 ש"ח (ת.א. 699/95. להלן: ההליך הראשון). תביעה זו הוגשה במסגרת הליך של סדר דין מקוצר במהלכו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה, תינתן למערער רשות להתגונן בשלוש טענות בלבד מתוך הטענות שהעלה בבקשתו למתן רשות להתגונן. בתאריך 15.6.00 נתקבלה תביעת המשיב על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' שטיין ז"ל) והמערער חויב בתשלום על בסיס ערבותו כמפורט. ערעורו של המערער לבית משפט זה נדחה ביום 19.3.02 (ע"א 6744/00). עובר למתן פסק דינו של בית משפט זה בע"א 6744/00, הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי נגד המשיב, כונסי הנכסים של החברה והמפרק שמונה לה, בתביעה למתן "פסק דין הצהרתי ומתן חשבונות" (א 1149/00 להלן: ההליך השני). לאור חשיבות הדברים הנני מוצאת טעם להציגם במלואם, כפי שהובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שפורט בהחלטת הרשמת, בית המשפט נתבקש על ידי המערער להצהיר כי: "א. ערבותו נועדה להבטיח הלוואה ספציפית, המכונה על ידו "תוספת אשראי". ב. בהתאם להסכמות עם הבנק, המשיב (המערער בהליך הנוכחי – ע.א.) זכאי לכך כי כספים שיתקבלו בבנק, בגין חובות אדאקום, לרבות מימוש בטחונות, יזקפו תחילה לפירעון ההלוואה הספציפית לה ערב, וזאת בעדיפות על יתר ההלוואות הרשומות בבנק. ג. נוכח היותה של אדאקום מצויה בהליכי פירוק, יש להפחית מסכום החוב חיובי ריבית העולה על הריבית החוקית, בהתאם לאמור בסעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. ד. המשיב כערב זכאי לקבל מהבנק חשבונות ופרטים בנוגע לתשלומים שהועברו על חשבון חובות אדאקום לבנק עד כה. זאת בשל היותו אחראי לפרוע רק את יתרת החוב המעודכנת. ה. לחילופין, בהתאם לעיקרון השוויון בין הנושים, כל חובות אדאקום לבנק הם באותה עדיפות פרעון. הבנק מחויב לפרוע את ההלוואה הספציפית לה ערב המשיב על פי חלקה היחסי בכל תשלום שמתקבל, ובהתחשב בחלקה בכלל חובות אדאקום לבנק". בתגובה הגיש המשיב בקשה לסילוק התובענה על הסף (בש"א 2659/01) בנמקו, כי הפלוגתאות שהועלו על ידי המערער בתביעתו זו נדונו בעבר על ידי בית המשפט במסגרת ההליך הראשון. לפיכך, קם לגביהן השתק פלוגתא והמערער מנוע מלהעלותן שוב. רשמת בית המשפט קבעה, כי במסגרת ההליך הראשון הכריע בית המשפט, על שתי ערכאותיו, במרבית הטענות שהעלה המערער במסגרת ההליך השני. כך, בהליך הקודם נקבע, כי המערער ישמש כערב לחוב החברה עד לסכום של 750,000 דולר ונדחתה טענתו לפיה, על המשיב לזקוף כספים שיתקבלו מהחברה לטובת חיובו לבנק. כמו כן, נדחתה טענת המערער בכל הנוגע לשיעורי הריבית שעליו לשאת שכן עניין זה נדון אף הוא במסגרת ההליך הראשון. אשר על כן, נתקבלה בקשת המשיב והרשמת הורתה על דחיית התובענה על הסף. אשר לתביעת המערער הנוגעת להצהרה על שוויון בין הנושים בנוגע לסדר הפירעון, קבעה הרשמת, כי היה על המערער להפנות תביעה זו נגד מפרקי החברה ולא נגד המשיב והורה על מחיקת פריט זה (במובחן מדחייתו) מכתב התביעה. לעומת זאת, הרשמת קיבלה את טענת המערער בנוגע למתן חשבונות. כך נקבע, כי על בסיס חובת הנאמנות החלה על המשיב כלפי המערער ועל בסיס חובת תום הלב, למשיב "עילה לכאורה לחיובו של הבנק במתן חשבונות" ולכן אין לסלק על הסף את התביעה, בכל הנוגע למתן חשבונות כאמור. המשיב ערער על פסק דינה של הרשמת לבית המשפט המחוזי, וזאת לגבי העילות שלא נדחו על הסף על ידי הרשמת. בית המשפט קיבל את טענת המשיב לפיה, היה מקום להורות על דחיית תובענת המערער, הנוגעת להצהרה על שוויון בין הנושים, ולא להורות על מחיקתה כפי שקבעה הרשמת. התובענה סולקה על הסף מפאת "חוסר יריבות", עילה אשר אינה נמנית על העילות המפורטות בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שעניינה מחיקה על הסף. לפיכך נקבע, דינה של תובענת המערער, אף בעניין זה, להידחות ולא להימחק. כמו כן, בית המשפט קיבל את ערעור המשיב בכל הנוגע לתביעת המערער למתן חשבונות ונימק זאת בשניים. ראשית, על אף שעל המשיב מוטלות חובת נאמנות וחובת גילוי כלפי המערער, הרי שלחברה מונו כונסי נכסים ומפרק. המשיב גובה חובות אך ורק במסגרת הליכי הכינוס ולכן, "ניתק הקשר בין חובת הנאמנות והגילוי של הבנק כלפי הערב, לחשבונות שמבקש המשיב לקבל". שנית, נקבע כי תנאי למתן חשבונות הוא הוכחה, ולו לכאורה, כי לתובע קמה זכות לגבי הכספים אשר מצויים בחשבונות אלו. לאור העובדה כי תביעת המערער נדחתה על הסף, אין לתביעתו למתן חשבונות קיום עצמאי ודינה להידחות. מכאן הערעורים שבפנינו. טענות הצדדים בערעורים שבפנינו 3. כאמור, המערער הגיש שני ערעורים לבית משפט זה. בערעור הראשון, ע"א 3603/03, משיג המערער על החלטת הרשמת לסלק על הסף חלק מהעילות המנויות בכתב תובענתו, בין אם על ידי מחיקתן ובין אם על ידי דחייתן. בערעור השני, ע"א 4087/04, משיג המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו נתקבל ערעור המשיב ובית המשפט הורה על דחייה על הסף של כל העילות שפורטו בכתב תביעתו של המערער, לרבות תביעתו למתן חשבונות. הדיון בשני הערעורים אוחד על פי החלטה שניתנה על ידי בית משפט זה ביום 13.5.04. 4. לטענת המערער, שגתה הרשמת בהחלטתה לדחות על הסף חלקים נרחבים מתביעתו שכן העילות עליהן מבוססת התביעה בהליך השני, שונות במהותן מאלו שהוכרעו על ידי בית המשפט במסגרת ההליך הראשון. טענתו העיקרית של המערער נוגעת להבחנה בין שני ההליכים. לטענתו, בעוד ההליך הראשון עסק במערכת יחסיו כערב כלפי המשיב, עניינו של ההליך השני במערכת היחסים המשפטית בין החברה, המצויה בהליך כינוס נכסים ופירוק, ובין המשיב. על פי הנטען, בהליך השני, מועלות על ידו טענות אשר באו אל העולם לאחר שהסתיים ההליך הראשון בין הצדדים ולכן אין לגביהן הכרעה במסגרת ההליך הראשון. אשר לתביעתו למתן חשבונות, טוען המערער, כי שורה של חיקוקים קוגנטיים מטילים על המשיב חובת גילוי אשר לפרטי החשבונות נשוא תביעתו, אשר אינה נגזרת מקיומה או היעדרה של עילת תביעה העומדת למערער, בניגוד למה שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. המשיב מסתיר מהמערער את היקף הגבייה מהחברה ולכן יש להכיר באינטרס המערער להיחשף לחשבונות הרלוונטיים, אף אם החלטת הרשמת, בה נדחו חלקים נרחבים מתביעת המערער על הסף כמפורט, תושאר על כנה. 5. המשיב סבור, כי פסק דינה החלקי של הרשמת (שעניינו בעילות שנדחו על הסף) ופסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתנו בדין וכי על תובענת המערער להידחות על הסף שכן, הטענות המועלות בה נדונו והוכרעו במסגרת ההליך הראשון שהתקיים בין הצדדים. דיון 6. כאמור, שתי סוגיות מרכזיות דורשות הכרעה בהליך זה. הראשונה, החלטת הרשמת להורות על דחייתם על הסף של מרבית הסעדים שנתבקשו על ידי המערער, בנימוק כי אלו נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט במסגרת ההליך הראשון. הסוגיה השנייה לה אדרש עניינה תביעת המערער למתן חשבונות. 7. מעשה בית דין בבסיס הכלל של מעשה בית דין ניצב רעיון סופיות הדיון שהצדקה לו נעוצה בשני שיקולים עיקריים. האחד מגלם את האינטרס הציבורי בסופיות הדיון המשפטי. האינטרס הציבורי אינו אלא מכנה משותף לשיקולים שונים: הקלת העומס המוטל על בית המשפט, הקטנת עלויות ההתדיינות של המערכת השיפוטית ושמירה על יוקרתה של המערכת השיפוטית העשויה להישחק באם יתאפשר לבעל דין לחזור פעם אחר פעם לאולמות בתי המשפט עד אשר יצליח להשיג את מבוקשו. השיקול השני, עניינו בבעלי הדין עצמם. לבעל הדין אינטרס מובהק שלא יוטרד בשנית בשל עילה או פלוגתא בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר (להרחבה ראו: נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א, 1991) 15-12). היווצרותו של השתק הפלוגתא מותנה בהתקיימותם של ארבעה תנאים שונים, כפי שסיכמה זאת ד"ר זלצמן בספרה הנ"ל: הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; בין הצדדים התקיימה התדיינות בכל הנוגע לפלוגתא זו; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין הראשון (זלצמן, שם בעמ' 141). לנוכח המחלוקת במקרה דנן, יש לבחון את הטענות הרלוונטיות המופיעות בכתב תביעתו של המערער בהליך השני, לגביהן קבעה הרשמת כי הוכרעו בעבר, ולהשוותן להכרעות בית המשפט בפלוגתאות השונות במסגרת ההליך הראשון. 8. כאמור, אחד הסעדים המרכזיים אותו תבע המערער בתביעתו הנו שבית המשפט יצהיר, כי הצדדים הסכימו להתנות את מתן הערבות בכך שמלוא הכספים שיתקבלו מידי החברה ישמשו בראש ובראשונה לפירעון הלוואה אותה נטלה החברה כתוספת אשראי על זה שהקצה המשיב לחברה (סעיף 29(ג) לכתב התביעה). כמו כן, נתבקש בית המשפט להצהיר, כי ערבותו של המערער ניתנה לשם הבטחת פירעונה של ההלוואה הנ"ל בלבד ולא לשם פירעון כלל חובותיה של החברה כלפי המשיב (סעיף 29(א) לכתב התביעה). בעניין זה דין טענת המערער להידחות. השופטת שטיין ז"ל נדרשה לשתי הסוגיות הללו בפסק דינה. לאחר שמיעת העדויות ובחינת ראיות נוספות, הרלוונטיות לטענת המערער, קבעה השופטת כדלקמן: "על פי כתב הערבות, ערב גורה כלפי הבנק, בערבות בלתי מסוייגת, לכל חובות אדאקום עד לסכום 750,000 דולר...אין ממש בטענה של גורה, כאילו הערבות הוגבלה אך ורק לאשראי שהועמד לרשות אדאקום בחודש מרץ 1994, או כאילו הוסכם עם הבנק שהאשראי הנערב ייפרע מהכספים הראשונים שיתקבלו ממימוש בטחונות שהעמידה אדאקום לבנק. על כן, אני דוחה את טענת ההגנה הראשונה, על פי הרשות להתגונן שניתנה". הדברים ברורים ואינם משאירים כל מקום לספק. איני מקבלת את טענת המערער לפיה, יש מקום להבחין בהקשר זה בין התביעה הנוכחית העוסקת בהליכי הכינוס והפירוק של החברה ובין ההליך הראשון בו "טענותיו המרכזיות של התובע היו כי אשראי נוסף שקיבלה חברת אדאקום, לו הוא ערב, נפרעה באמצעות מכירת חברת בת ולחילופין מכוח הסכם פשרה שנחתם בין הצדדים". כפי שניתן ללמוד מהדברים המוצגים לעיל, טענות המערער הועלו על ידו כבר בהליך הראשון והוכרעו באופן חד משמעי על ידי בית המשפט. מהדברים המובאים עולה, כי נקבע שהמערער ישמש כערב לכלל חובות החברה, עד לסכום של 750,000 דולר, וכי אין לזקוף את הכספים שיתקבלו מהחברה, במהלך הליכי הפירוק, לטובת פירעון הלוואה מסוימת. הכרעת בית המשפט היא כללית ואין לקבל את טענתו לפיה בהליך הקודם הוכרעה בין הצדדים פלוגתא "צרה" יותר – גורל הכספים שיתקבלו בידי המשיב ממכירת חברת בת של החברה. לנוכח האמור, בדין דחתה הרשמת על הסף את תביעת המערער בעניין זה. 9. סעד נוסף אותו נתבקש בית המשפט לפסוק על ידי המערער נוגע לשיעור הריבית בו חויב על ידי המשיב. בית המשפט נתבקש להצהיר, כי "מסכום החוב הנ"ל של אדאקום לבנק יש להפחית כל ריבית העולה על הריבית החוקית" הקבועה בסעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), שעניינה שיעורי הריבית אותם רשאי לגבות נושה מחייב חדל פירעון. טענה זו נדחתה על הסף גם כן בנימוק שהתקיים לגביה מעשה בית דין. עם זאת, להבדיל משתי הטענות הקודמות שנדחו לגופו של עניין, נדחתה טענה זו על בסיס טעמים דיוניים בלבד. המערער לא העלה טענה זו בבקשתו למתן רשות להתגונן, וזו הועלתה רק כחודש לאחר סיום הגשת הסיכומים. מסיבה זו סירבה כב' השופטת שטיין לאפשר את העלאת הטענה על דרך השלמת סיכומי המערער. כמו כן, נדחתה בקשתו של המערער לאפשר לו את תיקון כתב הגנתו על ידי הוספת הטענה. בית המשפט נימק זאת בכך שבקשה זו הוגשה רק לאחר כארבע שנים מחלוף מועד מתן הרשות להתגונן, על אף שכבר בעת הגשת בקשה זו נמצאה החברה בהליכי פירוק. שתיים הן טענות המערער בהקשר זה. על פי זו הראשונה, סבור המערער שהסוגיה המועלית על ידו במסגרת ההליך הנוכחי שונה לחלוטין מזו שהועלתה בעבר. בהודעת הערעור שבפנינו נטען על ידי המערער כדלקמן: "לא היתה ולא יכולה להיות בפסק הדין בהליך האחר כל התייחסות לטענה בדבר כניסתו של המערער לנעלי אדאקום בכל הנוגע לגובה הריבית שרשאי הבנק לדרוש ממנו כערב של אדאקום" (ההדגשה במקור- ע.א.). עם זאת, מתוך פסק דינה של כב' השופטת שטיין עולה כי טענה זהה הועלתה בפני בית המשפט. בבקשת המערער להשלמת סיכומים שהוגשה במסגרת ההליך הראשון נכתב כי זו מתבקשת: "לעניין הטיעון המשפטי על פיו באם ייפסק כי ערבותו של המבקש (גורה) הינה בתוקף, הרי שסכום הריבית אינו יכול לעלות על סכום הריבית בו חבה החייבת העיקרית, חברת אדאקום בפירוק". השוואת שתי הטענות שהועלו בשני ההליכים השונים, מעלה כי אלו זהות לחלוטין. בשני ההליכים נתבקש בית המשפט להשוות את שיעור הריבית שיחולו על המערער, הערב לחובות החברה, לריבית הקבועה בסעיף 134(א) לפקודה. לפיכך, אין בידי לקבל גם את טענת המערער לפיה קיים שוני בין שתי הפלוגתאות. בהקשר זה אבקש להתייחס לקושי נוסף שהעלה המערער. להבדיל מהפלוגתאות האחרות שנידונו לגופן ונדחו, טענה זו שנוגעת לשיעורי הריבית על פי הפקודה נדחתה במסגרת ההליך הראשון מטעמים פרוצדוראליים ולא נדונה לגופו של עניין. משאלה הם פני הדברים, סבור המערער, שגתה הרשמת בדחייתה על הסף את תובענתו שכן תנאי הכרחי להיווצרותו של מעשה בית דין הנו בירור התובענה לגופה. הנה כי כן, המערער מבקש להיאחז בהבחנה שעניינה הטעם העומד בבסיס ההכרעה בפלוגתא. רוצה לומר, מקום בו נדרש בית המשפט לבירור פלוגתא כזו או אחרת ודחה אותה מטעמים דיוניים, אין בכך כדי להקים מחסום המונע את העלאת הטענה על ידי בעלי הדין בהליך מאוחר יותר שכן, הפלוגתא לא נתבררה לגופו של עניין במסגרת ההליך המשפטי המוקדם. כך, למעשה טוען המערער כי היווצרותו של מעשה בית דין מותנית בהכרעה מהותית של בית המשפט בפלוגתא עליה חלוקים בעלי הדין. אין לקבל טענה זו של המערער. מעשה בית דין אינו חל רק לגבי פלוגתאות שהועלו על ידי בעלי הדין בהליך משפטי קודם, אלא אף על טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה. במקרה דנן, כאמור, בית המשפט המחוזי לא אפשר את הדיון בטענה לגופו של עניין בשל אי צירופה לבקשה למתן רשות להתגונן שהגיש המערער. בפרשת אבוניל נדון מקרה בו יזם בעל דין הליך משפטי נוסף בהסתמך על עילה חוזית שלא נדונה בפני בית המשפט, במסגרת הליך קודם שניהלו בעלי הדין. בהקשר זה קבע כב' השופט א' מצא (כתוארו אז) כדלקמן: "למערער הייתה שעת כושר להשמיע את טענתו ולהביא ראיות להוכחתה. משנסתיימו ההליכים בלא שעשה כן, הריהו מנוע מלפתוח בהתדיינות חדשה, שמטרתה לעורר מחלוקת בפלוגתאות שכבר יש לגביהן הכרעה שיפוטית. מטרתו המעשית של השתק פלוגתא היא למנוע מבעל דין, שהיה לו "יומו בבית המשפט", להטריד את בעל דינו בהתדיינות חוזרת באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם במשפט הראשון" (ע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741, 744; ראו גם את דבריה של השופטת ש' נתניהו ב"א 196/90 עיני חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ"ד מז(2) 111, 146). העובדה כי בעל דין מנוע מלהעלות טענה שיכול היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי, ולא עשה כן, עולה בקנה אחד עם השיקולים העומדים בבסיס דוקטרינת "מעשה בית דין". על צד להליך לדאוג להביא בפני בית המשפט את כל טענותיו הרלוונטיות במועד. העובדה, כי בעל הדין שמנגד יוצא נשכר לכאורה כתוצאה ממחדלו של המערער להעלות את טענותיו במועד, אין בה כדי להצר את תחולת ההשתק. בנוסף לצורך באיזון בין האינטרסים של המתדיינים, עומד בבסיס סדרי הדין שיקול ציבורי שתכליתו "הבטחת ניהול המשפט באופן יעיל; מניעת סחבת ובזבוז זמן שיפוטי ומניעת התדיינות אקדמית וחסרת תועלת" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה-2005) 2). האינטרס העומד בבסיס ההשתק עולה בקנה אחד עם חלק ניכר מההצדקות לקיומה של מסגרת נורמטיבית פרוצדוראלית. סדרי הדין אינם חלק נפרד משיטת המשפט, אלא קשורים הם בקשר גורדי לזכויות המהותיות המוקנות על פי הדין. עמדה זו באה לידי ביטוי אף בהחלת דוקטרינת מעשה בית דין, במקרים בהם נדחתה תובענתו של בעל דין על הסף, ולו מפאת אי עמידתו בהוראות סדרי הדין גם כן (ראה לעניין זה תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ד"נ 31/85 זרניצקי נ' אברמזון, פ"ד מ(3) 258, 261; ע"א 272/73, 275/73 אילת השחר הראובני נ' עדין ו-זיוה טלבר ואח', פ"ד כט(1) 533, 539; רע"א 309/89 פאיז נ' פאיז, פ"ד מג(2) 614, 615; ע"א 54/87 אמגר חברה לשיווק בע"מ נ' ק.י.מ.א. להשקעות בע"מ, פ"ד מג(2) 346, 353). לנוכח האמור, אין מקום איפוא להבחנה אותה מציע המערער, לפיה תחולת הכלל מותנית באופייה ה"דיוני" של ההכרעה השיפוטית במסגרת ההליך הראשון ודין הערעור בהקשר זה להידחות אף הוא. התביעה למתן חשבונות 10. כאמור, לטענת המערער, אשר הועלתה לראשונה לאחר מתן פסק הדין הראשון, על המשיב להעביר לידיו תדפיסים ובהם פירוט גביית חובה של החברה כלפי הבנק. בהקשר זה מצביע המערער על מספר מקורות נורמטיביים התומכים בטענתו. לטענתו, מעמדו כערב שקול למעמד לקוחו של בנק (סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981. להלן: חוק הבנקאות) ולכן על הבנק מוטלת חובת גילוי מוגברת כלפי המערער מכוח דיני החוזים הכלליים, דיני הנזיקין ודיני הערבות. גם בהקשר זה אני מוצאת, כי דין הערעור להידחות. 11. אכן, יש טעם של ממש בטענותיו של המערער, אשר לחובתו הכללית של בנק למסור חשבונות בנק הנוגעים לחובו של החייב העיקרי, וזאת, בין היתר, לנוכח לשון סעיף 17א לחוק הבנקאות המחילה את הוראות החוק על ערב לחובו של החייב העיקרי. יחד עם זאת, שונה מצבו של המערער ממצבו של ערב לחובו של פלוני. זאת, הואיל ועילות התביעה המהותיות, בהן נועד הסעד של מתן החשבונות לתמוך, נדחו על הסף. תביעה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים – בשלב הראשון נדרש בית המשפט לשאלה, האם התובע את מתן החשבונות אכן זכאי לקבלם ואילו בשלב השני, אם נוכח בית המשפט שאלה הם פני הדברים, מוציא בית המשפט צו המורה על מתן החשבונות כאמור (גורן, שם בעמ' 207). על מנת שתצלח דרכו של בעל דין במסגרת השלב הראשון בתביעתו כמפורט, עליו להצביע על שניים: על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע, המצדיקה מתן חשבונות ועל כך שלכאורה בידו זכות לתבוע את הכספים לגביהם הוא תובע את מתן החשבונות (ע"א 127/95 מועצת הפירות יצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ, פ"ד נא(4) 337, 345-344; ע"א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף מקסימוס סלום, פ"ד נא(4) 811, 819; ע"א 4724/90 א.ש.ת. כספים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מו(3) 570, 584). במקרה דנן, כאמור, מצא בית המשפט המחוזי לסלק על הסף את תובענתו של המערער ולטעמי בדין נפסק הדבר, כפי שפורט לעיל. אשר על כן, הבסיס לתביעתו של המערער נשמט וממילא אין בידו להצביע על זכות לכאורית בכספים לגביהם נתבע מתן החשבונות. יוער, כי אין בפי המערער טענה לפיה, הבנק הצליח לגבות מהחייבת העיקרית – החברה - את כלל חובותיה כלפיו. לכל היותר, כך נטען, עולה "החשש כי בכוונת הבנק להיפרע ביתר", זאת מבלי שהצביע המערער על בסיס כלשהו לכך. לנוכח האמור, דין הערעורים להידחות. המערער ישא בשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ד' באלול תשס"ה (8.9.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04040870_B11.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.