דבורה אוזן נ. תבל נכסים והשקעות י.מ (1994)בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4085/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4085/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. דבורה אוזן 2. אלי אוזן נ ג ד המשיבה: תבל נכסים והשקעות י.מ (1994)בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 10.4.07 בת"א 2722/04 שניתן על ידי כבוד השופטת ד' קרת-מאיר תאריך הישיבה: י"ט בסיון תשס"ט (11.6.09) בשם המערערים: עו"ד ש' קסוטו ; עו"ד א' אדרי בשם המשיבה: עו"ד ש' סתר; עו"ד י' זקס פסק-דין השופט ד"ר י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.4.2007 (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) בת.א. 2722/04, בו נדחתה התנגדותם של המערערים לביצוע שטר, והוחלט כי הליך ביצוע השטר שהמשיבה החלה בו בלשכת ההוצאה לפועל ימשך כסדרו. עובדות והליכים קודמים 1. המערער היה מבעליה של קבוצת נגה אלקטרוטכניקה, אשר כללה את נגה אלקטרוטכניקה בע"מ ונגה תעשיות אלקטרומכניות (1986) בע"מ (להלן - קבוצת נגה או הקבוצה). כמו כן היה המערער בעל שליטה מלאה בר.ר.מ. 207 בע"מ (להלן – ר.ר.מ.). המערער לא היה מעוניין להמשיך ולהשקיע בעסקי הטכנולוגיה של קבוצת נגה, וביקש להתמקד רק בעסקי הנדל"ן שלה. לכן, ביום 20.6.2002 נכרת הסכם בין בעלי השליטה בקבוצת נגה, במסגרתו נקבע כי ר.ר.מ. תרכוש את פעילות הנדל"ן של קבוצת נגה בתמורה לתשלום בסך של 86 מיליון ש"ח (להלן – הסכם הנדל"ן). בנוסף לכך, ביום 11.7.2002 נחתם הסכם בין המערער לבין אליהו זינו (להלן – זינו), לפיו האחרון יעמיד למערער ערבות בנקאית בסכום של ששה מיליון דולר ארה"ב לצורך מימוש הסכם הנדל"ן. 2. לצורך ביצוע הסכם הנדל"ן גייס המערער משקיע נוסף מלבד זינו – יחיאל דהן, מנהלה ובעליה של המשיבה (להלן – דהן). ביום 31.7.2002 נחתם הסכם עקרונות בין המערער לבין דהן, בו נקבע כי דהן יעמיד לשם ביצוע הסכם הנדל"ן סכום של 4.2 מיליון ש"ח (להלן – הסכם העקרונות), ולאחר השלמת עסקת הנדל"ן יחזיקו המערער ודהן בחלקים שווים בחברה שתהיה בעלת נכסי הנדל"ן. 3. ההתקשרות בין המערער לבין דהן לא צלחה, בין היתר בשל משבר אמון בין הצדדים. המערער טען כי דהן ניסה לטרפד את מימושו של הסכם הנדל"ן בשל רצונו הוא לרכוש את נכסי הנדל"ן של הקבוצה, ועל כן ביום 15.8.2002 נכרת הסכם בין המערערים ו-ר.ר.מ מצד אחד לבין דהן והמשיבה מצד שני (להלן – הסכם הביטול), לפיו דהן ימשוך ידיו מכל קשר עם קבוצת נגה ובתמורה יקבל מהמערערים המחאה על סך של 4.2 מיליון ש"ח שמועד פירעונה ביום 18.8.2002 (להלן – ההמחאה). במעמד חתימת הסכם הביטול, ובסמוך לאחר חתימתם של המערערים על ההסכם, מסר המערער את ההמחאה. על פניו נראה היה כי על ההמחאה מתנוססות שתי חתימות, היות שבמקום המיוחד לחתימות על גבי ההמחאה, בצד ימין מופיעה המילה "אוזן" ובצד שמאל מופיעה חתימה נפרדת בצורה לולאה. 4. לבסוף, קבוצת נגה נקלעה לקשיים כספיים, מונה לה נאמן במסגרת צו הקפאת הליכים מיום 17.9.2002 והסכם הנדל"ן לא מומש. 5. משההמחאה חוללה, הגישה המשיבה בקשה לביצוע שטר ללשכת ההוצאה לפועל. המערערים הגישו את התנגדותם לביצוע השטר. כתוצאה מכך הועבר הליך ההתנגדות לרשמת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת י' שיצר), שדנה בהתנגדות בסדר דין מקוצר כמתחייב על פי דין. במסגרת בקשת הרשות להתגונן טענו המערערים מספר טענות, אך מתוכן רלוונטיות לעניינינו שתיים בלבד. ראשית, טענו המערערים כי ההמחאה אינה תקפה היות שהמערערת אינה חתומה עליה, והחתימה המתנוססת עליה היא חתימתו של המערער בלבד. קרי, המערערים טענו כי על ההמחאה מתנוססת חתימה אחת בלבד המורכבת משני חלקים והיא חתימתו של המערער. שנית, טענו המערערים כי גם אם ההמחאה תקפה הרי שאין לממשה, היות שעומדת להם זכות קיזוז בשל הנזקים שגרם להם דהן בכך שהכשיל את מימושו של הסכם הנדל"ן. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת הרשות להתגונן שהגישו המערערים בשתי הסוגיות הנ"ל בלבד, ובכך העביר את התביעה השטרית להתברר בפסים של תובענה רגילה. טענות הצדדים בבית המשפט המחוזי 6. לטענת המערערים, דהן הפר את הסכם העקרונות בכך שטרפד והכשיל את מימושו של הסכם הנדל"ן. המערערים טענו כי דהן נפגש עם מזכיר קבוצת נגה ועם חלק מהדירקטורים של הקבוצה, וציין בפניהם כי תנאי ההצעה של המערער לרכישת נכסי הנדל"ן של הקבוצה הינם בלתי כדאיים, וכי הוא (דהן) מציע לרכוש את נכסי הנדל"ן האמורים בתנאים טובים יותר. המערערים הוסיפו לטעון כי דהן אף ניסה לשכנע את זינו שלא להעמיד את הערבות הבנקאית הנ"ל, והכל בכדי להכשיל את מימושו של הסכם הנדל"ן. כמו כן טענו המערערים כי אף לאחר חתימת הסכם הביטול, דהן לא עמד בהתחייבויותיו והמשיך לטרפד את מימושו של הסכם הנדל"ן. כתוצאה מאי מימושו של הסכם הנדל"ן, כך טענו המערערים, ירדו לטמיון 13 מיליון ש"ח שהעביר המערער לקבוצת נגה על חשבון הסכם הנדל"ן. בהמשך לכך טענו המערערים כי אלמלא הכשיל דהן את הסכם הנדל"ן הם יכלו להיות בעלי שעבוד ממדרגה ראשונה בפרויקט נדל"ן בדימונה, ולפיכך היו זכאים לקבלת הסכומים ששילם המערער לקבוצת נגה על חשבון רכישת פעילות הנדל"ן שלה, אולם הדבר נמנע מהם על ידי דהן כאמור. לפיכך טענו המערערים כי רשאים הם לקזז מחובם כלפי המשיבה את הנזקים שנגרמו להם על ידי דהן. 7. כמו כן טענו המערערים כי המערער חתם לבדו על ההמחאה, דהיינו חסרה חתימתה של המערערת על ההמחאה ולכן לא ניתן לחייבם, שכן ההמחאה תקפה בקיומן של שתי חתימות בלבד היות שנמשכה מחשבון עו"ש המשותף לשניהם. בהתאם לכך טענו המערערים כי למרות שמתוך עיון בהמחאה נראה על פניו כי ההמחאה חתומה בשתי חתימות נפרדות, הרי שהלכה למעשה מדובר בחתימה אחת – חתימתו של המערער. המערערים צרפו חוות דעת של גרפולוג אשר הצביעה על כך שככל הנראה החתימה על ההמחאה אינה חתימתה של המערערת. 8. לטענתו של דהן, אין שחר לגרסה לפיה בשל פעולותיו או בשל פעולות מי מטעמו נמנע מהמערערים לקבל בטוחות בצורת שעבוד בפרויקט הנדל"ן בדימונה, או כי התנהגותו סיכלה את מימושו של הסכם הנדל"ן. לטענתו, הסכם הנדל"ן לא מומש כיוון שהוא הותנה בתנאים מתלים שלא התקיימו ואף לא יכלו להתקיים בלי כל קשר אליו. כך למשל טען דהן כי זינו לא העמיד למערער ערבות בנקאית שהייתה אחד מהתנאים המתלים כאמור. תנאי מתלה נוסף שטען לו דהן הוא חובת אישור הסכם הנדל"ן על ידי האורגנים של קבוצת נגה, אשר חדלו מלתפקד לאחר מינויו של נאמן לקבוצת נגה במסגרת צו הקפאת הליכים כאמור, ולכן ממילא לא יכול היה תנאי זה להתקיים. 9. עוד טען דהן, כי גם אם חסרה חתימתה של המערערת על ההמחאה, וכי גם אם תתקבל טענתם של המערערים לפיה המערער לבדו הוא שחתום על ההמחאה, הרי שיש לראות בחתימתו של המערער כחתימה בתוקף הרשאה על פי מובנה בסעיפים 24-25 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), שכן גם המערערת חתומה לצד המערער על הסכם הביטול באופן אישי, הסכם אשר מהווה את עסקת היסוד מכוחה ניתנה ההמחאה. עוד טענה המשיבה כי המערער ביקש לבצע "תרגיל עוקץ" במסגרתו הכין את ההמחאה כשהיא כבר חתומה עובר למעמד חתימת הסכם הביטול, כאשר חתימתו על ההמחאה נעשתה באופן מכוון כך שייראו לכאורה על ההמחאה שתי חתימות נפרדות על מנת שלא לעורר את חשדו של דהן. משכך, טוענת המשיבה כי בשל מצג השווא שיצר המערער ובשל העובדה כי המערערת שיתפה עמו פעולה והחרישה, מנועים המערערים מלטעון כי חתימתו של המערער אינה חתימה בתוקף הרשאה. 10. בתגובה לטענה זו, טענו המערערים כי אין להתייחס לטענתה של המשיבה באשר לחתימה בתוקף הרשאה, היות שטענה זו לא הוזכרה כלל בבקשת הביצוע שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. כמו כן, טענו המערערים כי אין יסוד לטענת "תרגיל העוקץ" היות שההמחאה נחתמה במעמד חתימת הסכם הביטול ולא לפניו, בפני עורכת דין מטעם דהן שראתה כי רק המערער חתם על ההמחאה. לבסוף, טענו המערערים כי בשים לב לכך שמדובר בהליך שהחל בהתנגדות לביצוע שטר, הרי שההליך הוא הליך שטרי גרידא ולכן המשיבה אינה רשאית לטעון לעילות תביעה שאינן שטריות כגון תרמית, חוסר תום לב ומצג שווא. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 11. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) קבע כי אין לקבל את טענת הקיזוז שהעלו המערערים. בית המשפט המחוזי קבע כי עצם קיום הפגישה בין דהן לבין דירקטורים בקבוצת נגה אינו מהווה התנהגות בחוסר תום לב או ניסיון לחבל במימוש הסכם הנדל"ן. אכן, דהן העלה במהלך הפגישה האמורה את האפשרות כי צד ג' ירכוש את נכסי הנדל"ן של הקבוצה, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן ללמוד מהעובדות שהובאו לפניו כי הצעתו של דהן היוותה שיקול אשר גרם בסופו של דבר לדירקטוריון קבוצת נגה שלא לאשר את הסכם הנדל"ן. מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות את רקע הדברים שלאורם דהן העלה את ההצעה האמורה: מזכיר קבוצת נגה טען בפגישה כי קיים קושי למכור את נכסי הנדל"ן של הקבוצה למערער היות שהוא בעל שליטה בה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי קושי משמעותי זה באישור הסכם הנדל"ן, יחד עם העובדה כי הסכם הנדל"ן היה מותלה במספר תנאים אשר לא יכלו להתקיים ללא קשר לדהן, למשל היעדר יכולתה של קבוצת נגה לאשר את הסכם הנדל"ן על ידי האורגנים של הקבוצה בשל צו הקפאת הליכים, מובילים למסקנה שאי מימושו של הסכם הנדל"ן אינו תוצר של מעשי דהן או מי מטעמו. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי אין כל ראיה לכך שזינו לא העמיד את הערבות הבנקאית בגלל מעשיו של דהן, וכי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו של המערער בכתב תביעה נפרד שהגיש כנגד זינו, בו יוחסה ההפרה לזינו בלבד ללא קשר למעורבותו של דהן. 12. לעניין היעדר חתימתה של המערערת על ההמחאה, קבע בית המשפט המחוזי כי חוות דעתו של הגרפולוג מטעם המערערים לפיה ככל הנראה החתימה על ההמחאה אינה חתימתה של המערערת, מקובלת עליו ואמינה. יחד עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי על ההמחאה מתנוססות שתי חתימות מאובחנות כאשר אחת מהן בוודאות הינה חתימתו של המערער. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שההמחאה אינה נושאת את חתימתה של המערערת, הרי שהמערער ביקש ליצור מצג מטעה כלפי דהן והמשיבה לפיו ההמחאה נשאה שתי חתימות שונות הכוללות את חתימתה של המערערת. בית המשפט המחוזי קבע כי למרות שהמערער טען שאופן חתימתו על ההמחאה, באמצעות שני חלקים מופרדים, היא הדרך שבה נוהג הוא לחתום מאז ומתמיד על המחאות כפי שניתן להבחין מהשוואה למאות המחאות עליהן חתם בעבר, הרי שהמערער לא הציג המחאות אלה לבית המשפט, ולפיכך אי הצגתן יוצרת הנחה כי הצגתן לא הייתה תומכת בעדותו. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי כי מהשוואת שתי החתימות המתנוססות על ההמחאה למסמכים אחרים עליהם חתום המערער ואשר נמצאים בתיק בית המשפט, עולה כי חתימתו השגרתית של המערער שונה ומחוברת בניגוד לשתי החתימות שהופיעו על ההמחאה, וכי "קשה ביותר שלא לתמוה על ההבדל בין החתימות בעותקים השונים של ההסכם [הסכם הביטול – י.ד.], וקשה להשתחרר מהתחושה כי הבדל זה אינו מקרי, והוא נועד לתמוך בטענתו של אוזן [המערער – י.ד.] לאחר מעשה, בדבר זהות בין חתימתו על ההסכם לבין חתימתו על השיק, כך שרק חתימתו תחייב עפ"י השטר". 13. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לפי הראיות שהובאו לפניו אין לקבל את טענתם של המערערים לפיה המשיבה הייתה ערה לעובדה כי המערער חתם לבדו על ההמחאה, שכן שוכנע הוא כי ההמחאה הוכנה ונחתמה עובר למעמד חתימת הסכם הביטול. לכן קבע בית המשפט המחוזי כי מהלך מסירת ההמחאה במעמד חתימת הסכם הביטול, כשהיא מוכנה וחתומה מראש, הוא חלק מתכנונו המוקדם של המערער ליצור מצג מטעה לפיו ההמחאה חתומה גם על ידי המערערת. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שעל גבי ההמחאה לא מצויין כי המערער חתם בתוקף הרשאה, הרי שניתן להסיק זאת מפרשנות ההמחאה לאור הנסיבות החיצוניות האופפות את מעמד חתימת הסכם הביטול, וזאת בהתאם להלכה המנחה שנקבעה בע"א 4294/90 עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ, פ"ד נ(1) 453 (1996) (להלן – עניין רינסקי). אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי גם אם ההמחאה נושאת חתימה אחת בלבד כפי שטוענים המערערים, הרי שיש לראות בחתימתו של המערער כחתימה בתוקף הרשאה מטעם המערערת, כיוון שהמערערת, בנוסף למערער, הייתה צד ישיר להסכם הביטול בו עוגנה התמורה שאמור היה לקבל דהן ומכוחו אף ניתנה ההמחאה. בנוסף לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא רק שמבחינת אמות המידה הצורניות המערער חתם על ההמחאה בתוקף הרשאה, אלא שהמערערת אף העניקה למערער הרשאה בפועל לחתום בשמה, ולפיכך מתקיימים שני התנאים המצטברים הנדרשים לשם החלתו של סעיף 25 לפקודה. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי העלאת טענת חתימה בתוקף הרשאה על ידי המשיבה אינה עולה כדי הרחבת חזית, שכן מעת שטענו המערערים במסגרת בקשת הרשות להתגונן להיעדר חתימתה של המערערת על ההמחאה, הרי שבכך הם פתחו את הדלת למשיבה לטעון לחיובה של המערערת מכוח קיומה של חתימה בתוקף הרשאה. מכאן הערעור שלפנינו. טענות המערערים 14. בערעור שלפנינו זנחו המערערים את טענת הקיזוז כפי שהבהיר בא כוחם בדיון. לטענת המערערים – באמצעות בא כוחם, עו"ד שמוליק קסוטו – משדהן המשיך לטרפד ולהכשיל את הסכם הנדל"ן גם לאחר שנחתם בין הצדדים הסכם הביטול, הרי שהוא הפר את הסכם הביטול. משכך זכאי היה המערער לממש את זכותו לביטול ההסכם, וממילא היה זכאי גם לבטל את ההמחאה שניתנה מכוחו. לטענת המערערים בית המשפט המחוזי התעלם מטענה זו ובכך שגה. 15. עוד טוענים המערערים כי בבקשת ביצוע השטר לא נטענה טענה לפיה מימוש ההמחאה מתבקש בשל חתימתו של המערער בתוקף הרשאה, אלא כל שנטען הוא שההמחאה נחתמה על ידי שני המערערים באופן אישי, ולפיכך בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בטענת חתימה בתוקף הרשאה, מה גם שהטענה לא נטענה על ידי המשיבה עד שלב הסיכומים, ומשהועלתה בשלב הסיכומים לצד הטענה כי שני המערערים חתומים על ההמחאה, הרי שמדובר בטענה עובדתית חלופית אסורה. 16. כמו כן טוענים המערערים כי משבית המשפט המחוזי קבע כי המערער הוא שיצר בפני דהן את מצג השווא, הרי שמכלל ההן שומעים את הלאו – שני בני הזוג לא חתמו על גבי ההמחאה ולא הייתה למערער הרשאה לחתום בשם המערערת. 17. בנוסף לכך, טוענים המערערים כי על פי הדין ניתן להסיק קיומה של חתימת נציג בתוקף הרשאה רק אם התקיימו שני תנאים מצטברים: מי שחתם כמורשה הוסיף לחתימתו מילים מפורשות המורות שהוא חותם בתוקף הרשאה. שנית, ניתנה הרשאה בפועל על ידי השולח. לטענת המערערים לאף אחת משתי החתימות המתנוססות על גבי ההמחאה לא הוספו מילים המלמדות כי היא נחתמה על ידי המערער בתוקף הרשאה. כמו כן טוענים המערערים לא יכול היה בית המשפט המחוזי לקבוע על בסיס הראיות שהונחו בפניו כי המערערת נתנה למערער הרשאה בפועל. לפיכך טוען המערער כי לא התקיימו התנאים להסקת קיומה של חתימה בתוקף הרשאה ומשכך עסקינן בהמחאה שאינה תקפה ועל כן לא ניתן לממשה. טענות המשיבה 18. לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד שרה סתר – בית המשפט המחוזי קבע על סמך עדויות וראיות שהובאו בפניו, כי המערערים הציגו מצג שווא מטעה כלפי המשיבה, לפיו ההמחאה חתומה על ידי שניהם. מעבר לכך טוענת המשיבה כי המערערת הייתה בחדר במעמד חתימת הסכם הביטול שמכוחו ניתנה ההמחאה, ולפיכך יש לראות בה כאילו נתנה הרשאתה למערער לחתום על ההמחאה בשמה. מעבר לכך טוענת המשיבה כי לפי מבחן האדם הסביר, הוא המבחן שנקט בו בית המשפט המחוזי, הייתה רשאית המשיבה להסתמך על חזות ההמחאה ומראיתה משום שההמחאה נחזתה לשאת שתי חתימות נפרדות, שאינן מחוברות בקו כלשהו ולו דמיוני, כאשר קיים רווח משמעותי ביניהן. עוד טוענת המשיבה כי המערערת מחויבת על פי ההמחאה מתוקף הודאתה כי חתמה על ההסכם והתחייבה בו לחתום על ההמחאה בדיוק כפי שניתנה, לאותו סכום ולאותו מועד פירעון. כך הם פני הדברים גם בשל הודאתה של המערערת כי הסכימה למסירת ההמחאה למשיבה. לטענת המשיבה, בכך הודתה המערערת כי ההמחאה נחתמה בהרשאתה או על פיה. מוסיפה לטעון המשיבה כי בהתאם להלכה המנחה, מצג הרשאה שיצר שלוח בדיני שטרות מקים מניעות כלפי השולח מלטעון להיעדר תוקף חתימתו על השטר. לבסוף, טוענת המשיבה כי יש לבחון את תוקף חתימתה של המערערת לאור עקרון תום הלב אשר מחייב לנתח את ההמחאה לאור עסקת היסוד – הסכם הביטול – שלה התחייבה המערערת באופן אישי. דיון והכרעה 19. לדידי, דין הערעור להתקבל. חתימה בתוקף הרשאה 20. השאלה העומדת לדיון היא האם די בחתימתו היחידה של בן זוג על גבי המחאה כדי שיראו את ההמחאה כתקפה ובת אכיפה, למרות שמדובר בהמחאה שנמשכה מחשבון בנק משותף של בני הזוג, ולפיכך נדרשת לכאורה חתימתו הנפרדת של כל אחד מהם. 21. המחאה היא שטר, ככל שהיא מקיימת את המאפיינים הקבועים בסעיף 3 לפקודה, ולפיכך חלים על המחאה כללי פקודת השטרות [ראו יואל זוסמן דיני שטרות 14 (מהדורה שישית – הדפסה שנייה, 1991) (להלן – זוסמן); כן ראו שלום לרנר דיני שטרות 25 (מהדורה שנייה, 2007) (להלן – לרנר)]. 22. סעיף 22(א) לפקודה קובע כי תנאי סף לתקפותו של שטר הוא היותו חתום. העקרון המעוגן בסעיף זה הוא "אין חבות בלי חתימה": "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה". יוצא אפוא כי שטר שאינו חתום על ידי המושך והוא קובל על ידי הנמשך ששמו פורש בו אינו שטר אכיף [ראו זוסמן, בעמוד 40; כן ראו לרנר בעמוד 158]. במקרה דנן אמנם מתנוססת על ההמחאה חתימתו של המערער, בעלה של המערערת, אך כאמור חסרה חתימתה של המערערת עצמה, ולפיכך לכאורה יש לראות בהמחאה כשטר שאינו חתום, ולכן אף בלתי אכיף, שכן המושך במקרה דנן הוא אינו המערער לבדו כי אם המערער והמערערת יחדיו, היות שמדובר בהמחאה שנמשכה מחשבון הבנק המשותף לשניהם. 23. ואולם, סעיף 22(א) לפקודה אינו מהווה סוף פסוק. סעיף 92(א) לפקודה מגדיר מהי "חתימה" לעניין הפקודה, ומבהיר כי אין חובה שהמושך עצמו יחתום על ההמחאה שכן יכול הוא ליתן הרשאה גם לאדם אחר לחתום כשלוחו: "מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו." קרי, סעיף 92(א) לפקודה מכיר במוסד המשפטי המכונה "חתימה בתוקף הרשאה" כמקיים את יסוד החתימה, שהיא תנאי סף כאמור לאכיפתו של שטר. וכבר נאמר בעניין זה בע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 805 (1994) (להלן – עניין ורד הלבשה), כי די בחתימתו של מורשה כדי לקיים את דרישת החתימה הקבועה בסעיף 22(א) לפקודה, שכן אין הכרח כי ההמחאה תישא דווקא את חתימתו הפיסית של המושך עצמו. 24. הכללים החלים לעניין חתימה בתוקף הרשאה מוסדרים בסעיפים 24-25 לפקודה: "24. חתימה בתוקף הרשאה כוחה כהודעה שרשותו של המורשה לחתום מוגבלת היא, ואין החתימה מחייבת את המרשה, אלא אם פעל המורשה במעשה החתימה בגבולות רשותו ממש. 25. (א) מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית". 25. יוצא אפוא כי יש בכוחו של המורשה לחתום על ההמחאה ובכך להביא לחיובו של המרשה. כאשר פעל המורשה בתוקף הרשאה, הרי שחתימתו על השטר לא תביא לחיובו האישי כי אם לחיובו של המרשה. ואולם, על פי סעיף 25(א) לפקודה, בכדי להביא לחיובו של המרשה חייבים להתקיים שני מבחנים מצטברים בלעדיהם אין, כמפורט להלן. 26. ראשית, צריך להתקיים בחתימתו של המורשה המבחן הצורני. מהותו של מבחן זה היא שלא די כי המורשה יחתום בצירוף שמו ובציון תואר תפקידו, אלא על המורשה לכתוב באופן מפורש על גבי השטר, בצירוף לחתימתו, כי הוא חותם בתוקף הרשאה: "... כדי שהאחריות לפירעון השטר תחול על המרשה... מן הדין הוא שגם השטר עצמו יגלה את העובדה, כי החותם ביקש לייחס את ההתחייבות למרשהו. שאם לא כן, נמצא שהחייב צריך להיקבע לא על פי הכתוב במסמך אלא לפי חקירה ודרישה שתיערך מחוצה לה, והרי זה בסתירה לדיני השטרות. מכאן, שלצורך פקודת השטרות אף אין מחייבים "מרשה נסתר" שבשמו פעל אדם בלא לגלות את הדבר. על חתימה שאינה מגלה כי היא חתימה בתוקף הרשאה... והמרשה שזכרו לא בא במסמך פטור..."נאמר על השטר שהוא "נוסע בלתי מזוודות""[זוסמן, בעמוד 42]. יוצא אפוא כי דיני השטרות אינם מכירים בשליחות נסתרת, ולפיכך מחייבים הם כי כוונת השליחות תמצא ביטוי גלוי ומפורש על גבי ההמחאה עצמה. לכן, כאשר פלוני חותם על המחאה כשלוחו של אלמוני, על פלוני מוטלת החובה לציין באופן מפורש על גבי ההמחאה כי חותם הוא כשלוח, ולא יראו את חתימתו כהתחייבות אישית בלבד שאין בה לחייב את שולחו [שם, בעמוד 43; לרנר, בעמוד 341, עניין ורד הלבשה, בעמוד 809; עניין רינסקי, בעמוד 468]. 27. יודגש כי לא ניתן לעבור לבחינת קיומו של המבחן השני בטרם התברר כי המבחן הראשון אכן התקיים. קרי, המבחן הראשון מהווה טרקלין אשר טרם עברו בו לא ניתן להגיע אל החדר – המבחן השני: מבחן ההרשאה. המבחן השני בודק האם ניתנה בפועל אותה הרשאה עליה הצהיר השולח על גבי השטר. במבחן זה נשאלת השאלה האם השלוח אכן פעל במסגרת הרשאה שניתנה לו מטעם המורשה, שכן אין די בכך שהשלוח העיד על עצמו כמי שפעל במסגרת הרשאה. ואולם, כאמור ללא התקיימותו של המבחן הראשון לא ניתן לעבור לבדיקת התקיימותו של המבחן השני: "... מציאות של הרשאה או העדרה אין להם חשיבות אלא אם נקבע תחילה, שיש לראות את החתימה כ"חתימה בתוקף הרשאה" או חתימת מורשה, ואת השטר כשטרו של המרשה..." [זוסמן, בעמוד 42; וכן ראה עניין רינסקי, בעמוד 464]. 28. עתה, לאחר שבוארו המבחנים המעוגנים בסעיף 25(א) לפקודה, נצא ונראה האם מבחנים אלו מתקיימים בנסיבות דנן, זאת לאור פרשנותם של המבחנים בפסיקתו של בית משפט, תכליתם וייחודם של דיני השטרות ביחס לענפי משפט אחרים. 29. מעיון בהעתק ההמחאה (מוצג 6 ברשימת מוצגי המערערים) ומעיון בהמחאה המקורית שהועברה לעיוננו בדיון, עולה כי חתימתו של המערער אינה מלווה בכיתוב כלשהו שיש בו להעיד על כך שהוא חתם בתוקף הרשאתה של המערערת. לפיכך, לכאורה לא מתקיים בנסיבות המקרה דנן המבחן הראשון המעוגן בסעיף 25(א) הנ"ל. 30. ואולם, פסיקתו של בית משפט זה מעלה כי קיימת מחלוקת בין שופטיו באשר לפרשנותו הראויה של המבחן הראשון. מחלוקת זו עלתה בעניין רינסקי שם באו לידי ביטוי שתי גישות נוגדות. האחת, הייתה גישתו של השופט י' קדמי, שנותר בדעת מיעוט וכינה את גישתו פורמאלית - לשונית. השנייה הייתה גישתו של הנשיא א' ברק אליו הצטרף השופט ג' בך אותה כינה השופט קדמי עניינית מהותית. 31. בעניין רינסקי המסכת העובדתית נסבה אודות מורשה שחתם על המחאה, אולם לא הוסיף לחתימתו כיתוב מפורש המורה על חתימתו בתוקף הרשאה. הטענה שאותה קיבל בית המשפט המחוזי בעניין רינסקי היא כי אין צורך שהמושך יוסיף מילים מפורשות לצד חתימתו לפיהן הוא חותם בתוקף הרשאה, זאת משום שניתן להסיק את ההרשאה מן הפרטים המוטבעים על ידי הבנק על פני ההמחאה. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי בעניין רינסקי שדי בנתונים המוטבעים על ידי הבנק במקום אחר על פני ההמחאה כדי להעיד על כך שמדובר בחתימה בתוקף הרשאה. 32. משהגיע עניין רינסקי לפתחו של בית משפט זה, השופט קדמי נקט בגישה משפטית שונה מזו שצעד בה בית המשפט המחוזי, וקבע כי החובה הקבועה בסעיף 25(א) לפקודה אינה מאפשרת גישה גמישה כאמור, אלא מחייבת היא כיתוב מפורש הנלווה לחתימה, בו יצויין באופן חד משמעי כי מדובר בחתימה שנעשתה בתוקף הרשאה, וכלשונו [שם, בעמוד 466-467]: "דין ה"חריגה" מהוראותיו של סעיף 25(א) לפקודה, בהקשר הנדון כאן, הוא, לשיטתי, כדין חריגה מהרשאה; ומקום שהשלוח לא ממלא בדווקנות אחר הוראות סעיף 25(א) הנ"ל ואינו מציין במפורש לצד חתימתו כי המדובר ב"חתימת הרשאה" - באופן שכל מי שמקבל את השטר מודע לכך - אין חתימת השלוח מחייבת את השולח במישור השטרי. (4) לשיטתי אפוא דרישתו של סעיף 25(א) הנ"ל כי "חתימת הרשאה" על גבי שיק חייבת בתוספת מילולית - לצדה - המשקפת את עובדת היותה חתימת "מורשה", הינה דרישה קונסטיטוטיבית [ההדגשה אינה במקור – י.ד.] לחיובו של השולח על-פי השיק, ובהיעדרה - אין לו למחזיק בשיק עילת תביעה שטרית כנגד השולח מכוחו של השיק. (5) היה על פני השיק - לא לצד חתימת המושך - רישום שבכוחו להצביע על האפשרות שחתימת המושך הינה "חתימת הרשאה", כבמקרה דנן, מחובתו של מקבל השיק להעמיד דברים על דיוקם ולדרוש רישום מתאים לצד החתימה; ומשלא מילא חובה זו ­- הסיכון שהשולח יסרב לשלם את השיק הינו סיכונו של המקבל. כך הוא הדבר בשלוח שחרג משליחותו; וכך, על דרך ההיקש, בשלוח שלא ציין לצד חתימתו כי המדובר ב"חתימת הרשאה". 33. לעומת זאת, גישתו של הנשיא ברק בעניין רינסקי הייתה כי בכדי להכיר בחיובו של המרשה, אין חובה שלחתימת המורשה יצורף כיתוב מפורש לפיו חתם הוא בתוקף הרשאה, כל אימת שניתן להסיק זאת במהלך פרשני של מכלול השטר ואף תוך היעזרות בנסיבות החיצוניות לו. בהתאם לכך הדגיש הנשיא ברק כי אין ללמוד על מאפייני החתימה באמצעות בידודה אלא יש לפרשה על רקע מכלול השטר והנסיבות החיצוניות לו, בדומה לתורת הפרשנות התכליתית שהונהגה בדיני חוזים ועוגנה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995), וכלשונו [עניין רינסקי, בעמוד 470]: "...אדם חותם "בתור" שלוח אם זהו הפירוש הסביר לחתימה במסגרתו הכוללת של השטר. אמת מידה זו מתמקדת בשטר כולו, ובמובן העולה מתוך מכלול לשון השטר על איפיונה של החתימה. לשונו של סעיף 25(א) לפקודה נוטה לפירוש "הנקודתי". הגיונו של סעיף 25(א) לפקודה תומכת בפירוש "ההוליסטי"...". וכן [שם, בעמוד 474]: 8. הגישה הראויה לפירוש חתימתו של אדם "בתור" מורשה היא זו הבוחנת את השטר בשלמותו. בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר. כידוע, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות חוזה סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ [3]). האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים - כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד - ­אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים...". לאור תפישה זו לפיה יש לפרש את החתימה על רקע מכלול השטר מבלי לבודדה, כינה הנשיא ברק את גישתו הגישה ההוליסטית [שם, בעמוד 469]. 34. גם לגישתו של זוסמן אין חובה כי לחתימתו של המורשה יצורף כיתוב מפורש שמדגיש כי המורשה חתם בתוקף הרשאה, כל עוד ניתן להסיק את מהות החתימה מפרשנות מכלול השטר והפרטים המוטבעים עליו [שם, בעמוד 44, הערת שוליים 41]. 35. יתר על כן, בעניין ורד הלבשה קבע הנשיא שמגר כי הקרבה המיוחדת שבין בני זוג היא שיוצרת מצג של הרשאה ושליחות באשר להתחייבויות כלכליות שנוטל אחד מביניהם, כל עוד מדובר בפעולות שהן "מדרך הנוהג שבעולם" או "בדרך הרגילה" [שם, בעמודים 816-817]. אמנם, דבריו של הנשיא שמגר נאמרו בקשר למבחן השני, אשר כאמור בוחן קיומה של הרשאה בפועל, אולם יש להם זיקה ישירה לאופן פרשנותו של המבחן הראשון לאור הגישה ההוליסטית אשר מתחקה אחר נסיבות חיצוניות לשטר ובגדרן גם אחרי מצג השליחות בין בני זוג. 36. התייחסות קונקרטית להשלכות האפשריות של עניין רינסקי על נסיבות ספציפיות כמו במקרה דנן, בהן אחד מבני הזוג בלבד חותם על המחאה המשוכה מחשבון המשותף לשניהם, ניתן למצוא בדבריו של לרנר אשר נדמה כי צועד הוא בדרכם של זוסמן והנשיא ברק. לגישתו של לרנר, חתימתו של כל אחד מבני הזוג עשויה להיות גם מטעמו ובשליחותו של בן זוגו, ולפי עניין רינסקי, סבור הוא כי די בציון שמו של השולח במקום כלשהו בהמחאה. קרי, לגישתו של לרנר, חתימת אחד מבני הזוג ממלאת שני תפקידים במקביל: חתימה בשם עצמו וכשלוח של בן זוגו [לרנר, בעמוד 347]. ואולם, בהמשך דבריו מדגיש לרנר כי הוא אינו סבור שעצם ניהול חשבון משותף, והנפקת שיקים הנושאים את פרטיהם של שני בני הזוג מלמדים על קיומה של שליחות לגבי עסקאות החורגות מניהול שוטף של התא המשפחתי [שם]. קרי, על אף שלרנר צועד בדרכה של הגישה ההוליסטית, מסייג הוא את דבריו לגבי סוג הנושאים שלגביהם ניתן להכיר בשליחות בין בני זוג. לגישתו של לרנר ניתן לראות את חתימתו היחידה של בן הזוג כחתימה בתוקף הרשאה רק כאשר מדובר בשטר שנמשך לצורך הניהול המשותף של התא המשפחתי ולא למטרות אחרות. 37. בעניין רינסקי פירט הנשיא ברק את ההנמקות העומדות בבסיס הגישה ההוליסטית. ראשית, קבע הנשיא ברק כי התכלית המונחת ביסודו של סעיף 25(א) לפקודה הינה להגשים את הציפיות הסבירות של אוחז השטר. לכן, כאשר עיון בשטר מצביע על אופייה של החתימה כחתימה "אישית" או כחתימת "שלוח", יש לתת תוקף למובן זה שכן זהו המובן שהאוחז בשטר נתן לשטר שעה שקיבל אותו. שנית, קבע הנשיא ברק כי שטר הוא חוזה וחוזה יש לפרש מתוך עיון בכל חלקיו ולאור הנסיבות החיצוניות לו, ולכן אין לבודד את בחינת החתימה על השטר מיתר חלקי השטר והנתונים המופיעים על גביו. שלישית, קבע הנשיא ברק כי בהקשר לתאגידים הרי שנוהג הסוחרים הוא לראות בחתימת המנהל חתימת שלוח ולא חתימה של עושה או מושך נוסף. רביעית, קבע הנשיא ברק כי המגמה המודרנית בדיני שטרות, כבדינים אחרים, היא התרחקות מהפורמליזם ואימוץ גישה מהותית, המגשימה את המדיניות המונחת ביסוד ההסדר [שם, בעמוד 472-473]. 38. יצויין כי קיימת גישה שונה במקצת אך קרובה לגישה ההוליסטית, הגורסת כי אין לפנות לפרשנות השטר באמצעות נסיבות חיצוניות לו רק בשל של ספק חזותי שנוצר עקב פרטים המוטבעים על גבי ההמחאה, אלא אם כן הנסיבות החיצוניות במועד קבלת השטר (להבדיל מהפרטים המוטבעים על גבי ההמחאה כשלעצמם) מלמדות כי בשל מצג מסוים, אמירה או התנהגות, נוצרה אצל אוחז השטר ציפייה סבירה כי מי שחתם על ההמחאה פעל כמורשה [ישראל גלעד "חתימה על שטר – סוגיית ההרשאה" משפטים כט 263, 274-275 (1998) (להלן – גלעד). הרציונאל העומד בבסיס גישה זו הוא הגנה על ציפיותיו הסבירות והראויות של אוחז השטר בעת קבלתו. גלעד גורס כי בהינתן הנחת יחסי השיתוף והנאמנות בין בני זוג, ועובדת שימושם המוצהר בחשבון משותף, נוצרת מראית שליחות אל מול צד ג', וזו מצדיקה הגנה על ציפיותיו הסבירות והלגיטימיות לחיובו של בן הזוג השני הגם שהאחרון לא חתם על ההמחאה [שם, בעמוד 283]. על פי גישה זו הכרה במראית שליחות בין בני זוג מגנה כראוי על כל האינטרסים הנוגעים לדבר, שכן בן הזוג שלא חתם לא יחויב אם יוכח כי לא הייתה הרשאה בפועל, ואילו הטרדתו בתביעה מוצדקת לאור נכונותו לאפשר לבן הזוג האחר להשתמש בהמחאות הנושאות את שמו [שם, בעמוד 285-286]. הכרעה בין הגישות 39. אומר כבר עתה כי אין בידי להסכים לגישה ההוליסטית או לגישתו של גלעד, זאת בראש ובראשונה לא מטעמים "פורמאליים", "פרוצדוראליים, "צורניים" או "לשוניים", אלא דווקא בשל התכלית המונחת בבסיס דיני השטרות. 40. כידוע פרשנותו של דבר חקיקה מתחילה מלשונו [ראו למשל: ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נב(2) 638, 646-647 (1998) (להלן – עניין חכם); אהרון ברק פרשנות במשפט ב פרשנות החקיקה 97 (1993) (להלן – ברק)]. ואולם, פרשנותו של דבר חקיקה אינה נעצרת על סף לשונו אלא מתבצעת לאור תכליתו [ראו למשל: עניין חכם, בעמוד 644; ברק, בעמוד 85]. אשר על כן את טיבו ומהותו של המבחן הראשון הקבוע בסעיף 25(א) לפקודה יש להבין לאור התכלית המונחת ביסוד הפקודה. 41. דיני השטרות הם שדה משפטי ייחודי – Sui Generis. הייחודיות של השטרות נובעת מכך שמדובר במסמכים סחירים המהווים כשלעצמם אמצעי תשלום. המאפיין הייחודי הנ"ל מקנה לשטרות יתרונות חשובים ויוצאי דופן שמכשירים משפטיים אחרים לא מתאפיינים בהם. ניתן למנות ארבעה יתרונות המאפיינים את השטר: ראשית, השטר הוא אמצעי תשלום בין הצדדים לעסקת-היסוד; שנית, קיימת אפשרות להעברת השטר לצדדים שלישיים, כשפרעון השטר על ידי החתום עליו מסלק אף את חובם של הצדדים האחרים; שלישית, ככל שעסקינן ב"אוחז כשורה", זכאי הוא לפירעון השטר למרות טענות הגנה חוזיות וקנייניות שיש לנתבעים; ורביעית, פרעון השטר מתבצע במישרין באמצעות רשויות ההוצאה לפועל, בלא צורך לפנות תחילה לבית המשפט לשם קבלת פסק-דין. היתרונות האמורים הם אשר מאפשרים לשטר להיות לא רק אמצעי תשלום אלא אף בטוחה לתשלום, שכן אם החוב לא ייפרע במועדו, הרי שניתן להיפרע במישרין מהשטר [ראה: סמדר אוטולנגי "בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים - מגמות חדשות בפסיקה" עיוני משפט כג 189, 190 (1990) (להלן – אוטולנגי)]. 42. התכלית שעומדת בבסיסם של דיני השטרות הינה יצירת כלי משפטי יעיל ונוח להעברת כספים, המקל על חיי המסחר והכלכלה בחברה מודרנית ומפותחת [אוטולנגי, בעמוד 190]. על מנת להגשים תכלית זו יש לשמור בהקפדה יתרה על כללי הסחרות אשר מאפשרים להפחית עלויות עסקה שונות, שכן הם מייתרים את הצורך לערוך בירורים שונים בקשר למקורו של המסמך או לזכויות שיש בו לאחרים. חיסכון זה משתקף בכך שמחירו של השטר גבוה ממחירה של זכות המגולמת בחוזה בלבד [לרנר, בעמוד 94]. כאן המקום לציין כי הגנה על אוחז השטר וציפיותיו הסבירות היא אינה תכליתם של דיני השטרות אלא אמצעי להגשמת התכלית הנ"ל, ולכן כאשר מתרחשת התנגשות אינטרסים בין האמצעי לבין התכלית, הרי שבמסגרת האיזון הראוי יש להקנות לאמצעי חשיבות פחותה תוך התחשבות בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. תכליתו הייחודית של השטר מחייבת הקפדה על קיומם של שלושה עקרונות אשר מהווים את אבני היסוד של דיני השטרות, ואשר הם שמתווים את אופן פרשנות השטר. העיקרון הראשון הינו ודאות הפירעון. על מנת שפלוני יסכים ליטול את השטר, עליו לדעת מתוך התבוננות בשטר בלבד כי יוכל הוא להיפרע מהשטר באופן וודאי ללא צורך בבירורים נוספים, שכן אם לא ניתן להסיק מהתבוננות בשטר את וודאות פרעונו כי אז תיפגע סחרותו. העיקרון השני הינו קונקלוסיביות הפרטים בשטר. על-מנת להבטיח את ודאות הפירעון, יש להקפיד כי השטר מכיל את כל הפרטים הנחוצים לפרעונו. ככל שהשטר יפנה למסמכים חיצוניים לו או שתידרש בדיקה וחקירה מחוץ לשטר (כמו בירור כוונת הצדדים בעת חותמם עליו), הפועל היוצא יהיה היעדר יכולת לקיים את סחרות השטר. העיקרון השלישי הינו עצמאות העילה השטרית. עיקרון זה מחייב את הפרדת עילות התביעה הקמות מכוח עסקת היסוד מאלה הקמות מכוח השטר. קרי, קיימת הבחנה ברורה בין העילה השטרית לבין העילה הלבר שטרית. עסקינן בשתי עילות תביעה נפרדות אשר קיים שוני מובנה ביניהן המתבטא הן בדין המהותי והן בדיני הראיות [אוטולנגי, בעמוד 190-191]. 43. יוצא אפוא כי אין דינו של שטר כדינו של חוזה. דיני השטרות הם שדה משפטי מאובחן, בעל תכלית ייחודית ויוצאת דופן. על כן לא ניתן, לטעמי, להחיל בדיני השטרות את כללי הפרשנות הנהוגים בדיני חוזים. השטר אמור "לדבר בעד עצמו" ולהכיל את כל הפרטים הדרושים לשם פירעונו כשהם גלויים עלי כתב, זאת בשל הצורך בוודאות ויציבות כנגזרת מתכליתו של השטר. קריאת הנסיבות החיצוניות אל תוך השטר נוגדת את העיקרון היסודי בדיני שטרות שעניינו וודאות וקונקלוסיביות השטר [אוטולנגי, בעמוד 213], והיא מכרסמת ביציבותו של מכשיר משפטי-כלכלי כה ייחודי. לכן, יש להקפיד על שימוש בכללים נכונים בעת הפעלת קטגוריה משפטית ייחודית זו. 44. פרטים אישיים שהטביע הבנק על גבי ההמחאה אינם מלמדים כשלעצמם על קיומה של שליחות בין בני זוג, ואילו כל חקירה ודרישה נוספת מעבר לכתוב בשטר עומדת בסתירה לאבני היסוד של דיני השטרות [אוטולונגי, בעמודים 213-214]. הפקודה, שכלליה האופרטיביים נגזרים מתכליתם של דיני השטרות, אינה מתירה להסיק מסקנות או להשלים פערי מידע באמצעות היקשים וחקירות חיצוניים לשטר, שכן השטר צריך לכלול את כל המידע הדרוש לפירעונו באופן בהיר, מפורש וחד משמעי. לפיכך, סבור אני כי הדרישה שמורשה יציין באופן מפורש כי חותם הוא כשלוח הינה תנאי קונסטיטוטיבי לתוקפה של ההמחאה, ואינה אך בגדר ראיה שניתן להמירה באמצעי זיהוי אחרים. לדידי, בהיעדר קיומה של דרישה זו לא ניתן להביא לחיובו של המרשה גם אם ניתן להוכיח בפועל קיומה של שליחות, שכן מדובר במבחן דו שלבי בעל כרונולוגיה מוגדרת כאמור. גישה זו אינה נובעת מדווקנות מילולית אלא הכרחית היא על מנת לשמר את היתרונות המובנים של דיני השטרות, ויונקת היא מנורמות היסוד הטמונות בבסיסו של שדה משפטי ייחודי זה. בנקודה זו אין לי אלא להפנות לדבריה של אוטולנגי: "עמדתי היא, שדיני השטרות, הם הצריכים להיחשב לדין המיוחד (lex specialis) והם הצריכים להנחות את בתי-המשפט בבואם לפרש שטר. הואיל וכך, בראש ובראשונה יש לפנות להוראות הפקודה. מקום שהפקודה קובעת הוראה מפורשת, שאינה משתמעת לשני פנים, אין לסטות ממנה על-ידי החלת פרשנות שטרית שונה או, לחלופין, פרשנות חוזית. אם הוראת הפקודה אינה ברורה דיה, על בית-המשפט לפרש את השטר תוך יישום עקרונות של דיני השטרות. פרשנות חוזית תוכל להיות מוחלת על שטר רק תוך התאמתה לעקרונות המיוחדים של דיני השטרות ותוך תיחומה למסגרת היחסים בין הצדדים הסמוכים לעסקה בלבד. כל יישום פרשני אחר ינגוד את המטרות שהשטר נוצר לשמן וירוקן מתוכן את המוסד כולו. כל עוד לא הוחלט לבטל את פקודת השטרות, ולקבוע, לחלופין, ש"שטר הוא חוזה"; כל עוד פקודת השטרות הינה בתוקף והוראותיה ברורות, כמעט מתמטיות - לא ניתן לבטל את מוסד השטר כבדרך-אגב, תוך החלת עקרונות כלליים מדיני החוזים: אלה רק שוללים מהשטר את עקרון הוודאות, עיקרון שהוא מיסוד חיי המסחר... גישה פרשנית חדשה לגביהן מעמידה את תחום השטרות בסימן הכחדה" [שם, בעמודים 193-194]. 45. אין בידי לקבל אף את עמדתו של גלעד שכן גם גישתו מחייבת את בחינת הנסיבות החיצוניות לשטר בכדי להכריע בשאלה האם התגבש מצג שיצר ציפייה לגיטימית אצל מקבל השטר אם לאו. דרך זו אינה עולה בקנה אחד עם עקרון וודאות וקונקלוסיביות השטר שהוא תנאי יסוד לקיומה של סחרות השטר – תכליתם של דיני השטרות. בהינתן מתח זה שבין תכלית דיני השטרות, לבין ציפייתו הלגיטימית של אוחז השטר, על האחרונה לסגת שכן היא בגדר אמצעי להגשמת התכלית ולא המטרה (סעיף 42 לעיל). כמו כן אין בידי לקבל את האמירה לפיה הצורך להגן על ציפיותיו הסבירות והלגיטימיות של אוחז השטר הוא זה שמחייב פנייה לנסיבות חיצוניות לשטר. ההיפך הוא הנכון בהקשר זה, שכן כאשר לכל אדם מהיישוב יהיה ברור כי השטר אומר אך ורק מה שכתוב בו באופן מפורש, לא יותר ולא פחות, לא ניזקק עוד לשאלה מה הבין האדם הסביר ומה היו ציפיותיו הלגיטימיות, שכן התשובה לשאלה זו תהיה אחידה וידועה מראש – התוכן המפורש והחד משמעי הכתוב על גבי ההמחאה בלבד. 46. מעבר לכך יודגש כי זכותו של אוחז השטר כלל לא תקופח במצב דברים זה. ראשית, אוחז השטר רשאי יהיה לגבות את השטר מהחותם באופן אישי על פי האמור בסעיף 25(א) [לרנר, בעמוד 351]. שנית, ככל שהמרשה היה שותף למצג ההרשאה, יוכל מחזיק השטר לתבוע את המרשה ישירות על פי עילה לבר שטרית, למשל על פי עילה נזיקית כגון רשלנות, ובנסיבות מסוימות אף בגין תרמית. שלישית, כאשר מדובר בצדדים קרובים, קרי, צדדים שההמחאה נמשכה מכוח הסכם קודם שנכרת ביניהם, כמו במקרה דנן, הרי שלמחזיק השטר עומדת עילת תביעה חוזית כנגד המורשה או כנגד המרשה ולעיתים אף כלפי שניהם גם יחד, בהתאם לחלקו של כל אחד מהם בעסקת היסוד. יודגש שעצם העובדה כי השטר אינו אכיף אין בה להשפיע כלל ועיקר על תוקפה של העילה החוזית מכוח עסקת היסוד [על היחס שבין העילה השטרית לבין העילה החוזית ראו לרנר, בעמוד 74]. בדרך זו מושג לטעמי האיזון הראוי, במסגרתו רשאי מחזיק השטר למצות את זכויותיו באפיקים לבר שטריים, ובו זמנית נמנעת פגיעה בתכליתם של דיני השטרות. 47. אף שיקולי יעילות תומכים באימוץ הגישה לפיה לחתימתו של המורשה צריך להילוות כיתוב מפורש לפיו הוא חותם בתוקף הרשאה, שכן קל ופשוט יותר לחותם על ההמחאה לציין את דבר שליחותו, מאשר לאלץ את האוחז בהמחאה לברר את העניין בעצמו תוך השקעת משאבים מיותרים [לרנר, בעמוד 343]. קביעה זו נכונה ביתר שאת מקום בו אוחז השטר כלל לא היה צד לעסקת היסוד, אלא קיבל את ההמחאה לאחר שהוטבעה בו חתימת היסב. 48. מעבר לכך, איני יכול לקבל את העמדה לפיה חזקה על בני זוג שמנהלים חשבון בנק משותף כי חלים ביניהם יחסי שליחות באופן שכל אחד מהם יכול להביא לחיובו הכספי של רעהו גם מבלי לקבל את הסכמתו של האחרון לכך. השקפה זו למעשה מחייבת את בני הזוג במתן ערבות כללית זה לזו מבלי שנתנו את הסכמתם המודעת לכך, ועומדת בסתירה לכלל כי אין בחזקת האחריות לחובות במסגרת הלכת השיתוף כדי לשנות מן הכלל הבסיסי השולל הכרה באחריות הדדית של בני הזוג לחוב שנוצר על ידי מי מהם (ראו והשוו: גלעד, בעמוד 305-306 ובמיוחד הערות השוליים 115-117; דניאל פרידמן "חיובו של מי שאיננו צד לחוזה" עיוני משפט יג 387, 391-396 (1988)]. האם יתכן כי בן זוג שמשך המחאה מחשבון בנק משותף על סמך שיקול דעתו הבלעדי, וללא ידיעת בת זוגו, יביא לחיובה באמצעות חתימתו היחידה. מצב דברים זה אינו סביר שכן הוא מאפשר הטלת התחייבויות כלכליות בלתי רצוניות על בן הזוג, שלוּ הדבר היה תלוי בשיקול דעתו לא היה נותן הסכמתו לכך. לכאורה, יכול היה בן הזוג להימנע מסכנה זו באמצעות ניהול חשבון בנק נפרד [גלעד, בהערת שוליים 112 וכן בעמוד 309], אולם נדמה כי ציפייה זו אינה מציאותית כאשר תא משפחתי מקיים שגרת חיים יומיומית הדורשת עירוב נכסים וכספים על בסיס שוטף, ואשר אין משמעותו ההכרחית הסכמה למתן ערבות כוללת לחובות שיצר מי מבין בני הזוג. מכל מקום, אין זה יעיל להטיל את האחריות כולה על בן הזוג מקום שבו דווקא אוחז השטר, אשר באמצעות בדיקה קצרה יכול לבדוק את קיומן של דרישות היסוד בהמחאה (סעיף 47 לעיל), וגם אם אוחז השטר נכשל במשימה זו הרי שלא יצא מקופח משום שעומדות לזכותו כאמור דרכים נוספות למיצוי זכויותיו (סעיף 46 לעיל). 49. לכאורה, במקרה דנן שני בני הזוג חתמו על הסכם הביטול ובכך הביעה המערערת את הסכמתה להתחייבות, שלא כמו בסיטואציה המתוארת לעיל בה אחד מבני הזוג לא נתן את הסכמתו לעסקת היסוד. ואולם, להסכמתה של המערערת אין נפקות בעת פרשנות השטר, שכן לא ניתן לפרש את השטר לאור הסכם או מצג חיצוני לו. 50. כמו כן איני סבור שהגבלת יחסי השליחות בין בני זוג ביחס לצורכי משק הבית המשותף בלבד, כפי שהציע הנשיא שמגר בעניין ורד הלבשה, יכולה להתגבר על הבעייתיות הטמונה בגישה ההוליסטית, שכן הדבר יצריך בירורן של נסיבות חיצוניות לשטר, האם ההמחאה נמשכה לשם מימון הוצאות משק הבית המשותף אם לאו, וכאמור אין נזקקים בפרשנות שטר לנסיבות חיצוניות. מעבר לכך צורכי משק הבית המשותף משתנים מקבוצה חברתית אחת לאחרת, יהיו כאלה שעבורם מזון הוא בגדר משק בית משותף, אולם יהיו בני זוג שעבורם רכישת פריט אספנות נדיר גם היא בגדר משק בית משותף, ברם איני סבור כי במסגרת בירור העילה השטרית ראוי כלל להידרש לפרטים כגון דא [אוטולנגי, בעמוד 215], שכן בירורם דורש בדיקה חיצונית לשטר, ולא לכך התכוון המחוקק אשר הורה כי כל הנתונים הרלוונטיים יעוגנו עלי כתב ועל פני ההמחאה בלבד. 51. לסיכומו של פרק זה יאמר כי לאור התכלית המונחת בבסיס דיני השטרות, ובשים לב ליתרונות הייחודיים הגלומים במוסד משפטי זה, לא ניתן להחיל על דיני השטרות עקרונות פרשניים חוזיים. השטר צריך להיות ברור וחד משמעי, תוך שהוא מכיל את כל הפרטים הדרושים לפירעונו מבלי להיזקק להשלמה באמצעות נסיבות חיצוניות לו. בהתאם לכך, ובהתאם לסעיף 25(א) לפקודה, המשקף את עיקרון קונקלוסיביות השטר, לא ניתן לראות בחתימתו של המערער כחתימה בתוקף הרשאה, היות שהוא לא ציין על גבי ההמחאה באופן מפורש כי חותם הוא כמורשה מטעם המערערת. הגם שתוצאת הביניים הנ"ל מנוגדת למסקנה הסופית אליה הגיע בית המשפט המחוזי, טרם נסתם הגולל על חיובם של המערערים מכוח העילה השטרית כמבואר להלן. 52. משסבור אני כי יש לדחות את טענתה של המשיבה בדבר קיומה של חתימה בתוקף הרשאה לגופו של עניין, מתייתר הצורך להכריע בשאלה האם העלאת הטענה מלכתחילה הייתה בגדר הרחבת חזית ו/או טענה עובדתית חלופית. 53. משלא התקיים המבחן הראשון להוכחת קיומה של חתימה בתוקף הרשאה, אין לי אלא לקבוע כי ההמחאה אינה אכיפה. יוצא אפוא כי במסגרת העילה השטרית לא ניתן להביא לחיובה של המערערת, וככל שקיימת חבות מכוח השטר היא חבות אישית של המערער בלבד. דהן העלה טענה לפיה המערערת יצרה כלפיו מצג שווא לפיו ההמחאה חתומה על ידה, שכן היא נכחה במעמד חתימת הסכם הביטול ואף חתמה על הסכם זה כצד ישיר, ולכן התכחשותה לחתימת ההמחאה הינה התנהגות שלא בתום לב. יתכן שטענותיו של דהן נכונות הן, אולם אין מקומן להתברר בהליך זה שהינו הליך שטרי גרידא. כאמור, קיימת אבחנה בין העילה השטרית לבין עילות אחרות, ולכן לא ניתן ואף אין זה ראוי לאור תכליתם של דיני השטרות, לערב במהלך בירור חבות בגין שטר מצגים חיצוניים וטענות אשר עשויות להקים עילת תביעה במישורים משפטיים אחרים כגון דיני החוזים ודיני הנזיקין. המסקנה אליה הגעתי במסגרת ההליך דנן, אינה סותמת את הגולל על עילות התביעה האחרות של דהן שיתכן שיש להן בסיס במישורים משפטיים חלופיים, שכן כל שהוחלט במסגרת ההליך דנן מהווה מעשה בית דין אך ורק באשר לעילה השטרית, ואין בו לגרוע מזכויותיו של דהן, ככל שקיימות כאלה, במישורים משפטיים אחרים. 54. אשר על כן, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהורות על הפסקת הליכי ביצוע השטר בהוצאה לפועל. בנסיבות העניין איני רואה מקום לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: 1. עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט י' דנציגר, ולצערי איני יכול להצטרף להנמקתו ולמסקנה אליה הגיע. לו תתקבל דעתי, נדחה את הערעור ונותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. 2. נקודת המוצא לדיון הינה כי על פי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, שאיני רואה מקום להתערב בהן, השטר המצוי בפנינו נושא שתי חתימות מובחנות ונבדלות, האחת של המערער 2 והשניה, אשר אף היא נחתמה ככל הנראה על ידו, אינה ניתנת לזיהוי. 3. שני בני זוג נקשרים בעסקה עם צד שלישי, בגדרה מתחייבים הם למסור לידיו המחאה. בהתאם להסכם, מוסר אחד מבני הזוג לידי הצד השלישי המחאה, אשר הוכנה מראש, ועליה מתנוססות שתי חתימות, האחת בבירור של בן הזוג מוסר ההמחאה ואילו השניה אינה ברורה. בדיעבד, נתברר כי שתי החתימות נחתמו ככל הנראה על ידי בן הזוג מוסר ההמחאה וכעת, מבקשים בני הזוג להתנער מהחיוב השטרי בטענה כי השטר אינו נושא את חתימת בן הזוג השני - זו התשתית העובדתית המצויה בפנינו. התהייה הנגזרת לטעמי מתשתית עובדתית זו הינה מה משמעה של אותה חתימה נוספת אשר נושא השטר והאם ניתן לאוחז בשטר להיפרע מבני הזוג על פיו. כאמור, לו תתקבל דעתי, ובנסיבות העניין שבפנינו, התשובה לתהייה זו תהה חיובית, היינו, לשיטתי קיימת במצב דברים זה עילה שטרית למחזיק בשטר, אותו צד ג', כלפי בני הזוג, ובענייננו למשיבה כלפי המערערים. סיווג החתימה הנוספת 4. מרגע שקיבלנו את הקביעה העובדתית לפיה השטר נשוא הדיון נושא שתי חתימות, נשאלת השאלה כיצד עלינו לסווג את החתימה הנוספת. כאשר חותם אדם בשם אחר על שטר, הבחינה פקודת השטרות, וכך גם הפסיקה, בין שני אפיקים עיקריים בהם ניתן ללכת (ראו ע"א 1286/90 בנק בפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 809 (1994) (להלן: עניין ורד הלבשה); יואל זוסמן דיני שטרות 41 (מהדורה שישית – הדפסה שניה, 1991) (להלן: זוסמן); שלום לרנר דיני שטרות 342 (מהדורה שניה, 2007) (להלן: לרנר)). האפיק האחד הינו, כאשר חותם אדם בחתימתו של אחר או חתימה הנחזית ככזו. במצב זה אפשר כי האחר הוא שיחוב על פי השטר, על פי הוראת סעיף 92(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות) וזאת בתנאי שהחתימה אכן נעשתה בהרשאתו - אפשרות זו תכונה להלן "חתימה בהרשאה". האפיק השני הינו כאשר אותו אדם חותם בחתימתו שלו אך עולה מן השטר כי החייב על פיו הינו האחר. במסגרת אפשרות זו נוסף לקיום הרשאה בפועל נקבעה לכאורה דרישה נוספת, אשר משתמעת מסעיפים 24 ו-25 לפקודת השטרות, והיא כי דבר השליחות יהיה גלוי אף על השטר גופו על מנת שנקבע חבות של האחר - אפשרות זו תכונה להלן "חתימה בתוקף הרשאה". בעניין היקפה של דרישה זו התגלעה מחלוקת בפסיקה אליה אדרש בהמשך הדברים (ראו ע"א 4294/90 רינסקי נ' רחמני ושות' מימון בע"מ, פ"ד נ(1), 453 (1996) (להלן: עניין רינסקי)). 5. אם כך, מהו הסיווג הנכון של החתימה השניה בענייננו? בשאלה זו איני מסכים עם בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להחיל בבירור את הוראות סעיף 92(א) לפקודת השטרות. מצוי בפנינו שטר הדורש שתי חתימות לשם תוקפו, האחת של פלוני והאחרת של אלמונית. על השטר מתנוססות אכן שתי חתימות. החתימה האחת הינה בבירור חתימתו של פלוני. החתימה האחרת אינה ברורה ולא ניתן להבין באופן חד משמעי האם הינה של אלמונית אף שברי כי אינה של פלוני. בנסיבות אלו דומני כי המסקנה ההגיונית הינה שהחתימה הנוספת הינה חתימת אלמונית או לכל הפחות נחזית להיות חתימתה של אלמונית. ודוק, מסקנה זו מתחייבת לדעתי מבחינת השטר גופו אף על ידי מי שאינו מכיר את נסיבות המקרה ואינו נשען על עסקת היסוד. רוצה אני לחדד כי שונה מצב זה מזה שהתעורר בעניין רינסקי הנ"ל. שם מדובר היה בשטר שנשא חתימה אחת שאינה קריאה. בנסיבות אלו, האפשרות כי מדובר בחתימת המרשה והאפשרות כי מדובר בחתימת המורשה שוות הן לכאורה ואין בשטר גופו כדי ללמדנו מה סיווגה ההגיוני של החתימה. שונה המצב כאמור בענייננו כאשר מדובר בשטר שנשא שתי חתימות, האחת ברורה והשניה אומנם אינה ברורה אך שונה ממנה. אדם סביר המביט בשטר לא יוכל לשיטתי להניח כי המדובר בשתי חתימות שחתם אותו אדם ובבחינת השטר בכללותו המסקנה המתבקשת ממצב דברים זה הינו כי החתימה השניה נחזתה להיות חתימתה של המערערת 2. לפיכך, מצויים אנו לשיטתי בגדר המצב הראשון שתיארתי לעיל, היינו, מצב של חתימה הנחזית להיות חתימת המרשה על פי סעיף 92(א) או חתימה בהרשאה. 7. במצב דברים זה חלה כאמור הוראת סעיף 92(א) לפקודת השטרות שלשונה: "מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא, אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו" ודוק, בשונה מסעיף 25(א) לפקודת השטרות, אליו אדרש בהמשך, סעיף זה אינו דורש לכאורה כי לחתימה יוספו מילים כלשהן. מובן כי אין משמעה של קביעה זו כי כל אדם שנחתמה חתימה הנחזית כחתימתו חייב יהיה בהכרח על פי השטר, ואולם גדר הבחינה אינו בשאלה האם הוספו מילים כאלו או אחרות לשטר אלא בבדיקה האם אכן התקיימה הרשאה בנסיבות העניין. 8. שאלה זו של קיום ההרשאה בפועל אינה מעוררת לטעמי קשיים מיוחדים בגדר הפרשה שבפנינו. בבחינת שאלה זו, אין חולק כי עלינו להידרש למכלול נסיבות הפרשה לרבות ההסכם עליו חתמו המערערים שניהם ובגדרו התחייבו להעביר המחאה כאמור לידי המשיבה. בנסיבות אלו, דומני כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי התקיימה הרשאה בפועל של המערערת 1 למערער 2. למצער, אף אם נניח כי לא התקיימה הרשאה מפורשת נראה כי בנסיבות העניין יש להחיל את הוראת סעיף 23(א) סיפא לפקודת השטרות הקובעת: "חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו." משהתחייבה המערערת 1 בהסכם להעביר המחאה כאמור לידי המשיבה, מנועה היא לטעמי כעת מלטעון כי חתימת המערער 2 בשמה נעשתה בהעדר הרשאה (ראו, עניין ורד הלבשה הנ"ל בעמוד 814-813; זוסמן בעמודים 56-55). חתימה בתוקף הרשאה 9. משהגעתי למסקנה דלעיל, אין עוד לכאורה צורך לבחון האם מתקיימים התנאים לראות בחתימה כ"חתימה בתוקף הרשאה". ואולם, לאור חוות דעתו של חברי, רואה אני מקום להוסיף דברים אף בסוגיה זו. 10. אף בעניין זה רואה אני ראשית לחדד ולהבהיר את השאלה בה בדעתי לדון. בהתחשב בתשתית העובדתית אותה פרסתי לעיל, היינו, קיומן של שתי חתימות, סבור אני כי השאלה אותה מעלה חברי, האם כאשר נדרשות חתימות שני בני הזוג על שטר, די בחתימת אחד מבני הזוג כדי שנראה בה אף כחתימה בתוקף הרשאה של בן הזוג השני, אינה מחייבת את הכרעתנו בנסיבות הפרשה דנן. סוגיה זו אכן עלולה להעלות קשיים מסוימים שיתכן ודי בהם כדי להצדיק יתר זהירות. כך למשל, קושי מרכזי המתעורר לשיטתי בסיטואציה זו הינו, כי על פני הדברים, עיון בשטר עצמו אינו מלמד בהכרח כי מדובר בשטר מוגמר ותיתכן בהחלט המסקנה כי טרם שיתנוססו על השטר שתי חתימות, ולמצער הערה ברורה אחרת, לא ניתן ללמוד הימנו כי נוצרה על פיו חבות כלשהי, קל וחומר חבות של בן הזוג שאינו חתום. יחד עם זאת כאמור, איני רואה מקום להמשיך ולפתח את הסוגיה במסגרת זו. 11. השאלה המרכזית העולה כאן היא הנוגעת לדרישה כי על מנת שתתקיים עילה שטרית כנגד המרשה יהיה גלוי דבר השליחות על גבי השטר גופו. מפאת חשיבותו של סעיף 25(א) לדיון אביא אותו כלשונו: החותם בתור מורשה או בבחינת נציג 25. (א) מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית. 12. תכליתו הראשונה של סעיף זה, כשם שעולה מלשונו ואף מכותרתו, הינה במישור היחסים בין המורשה (הוא החותם בפועל) ובין המחזיק בשטר (ראו למשל, לרנר, בעמודים 342-341, 356-351). הסעיף מאפשר למורשה לפטור עצמו מן החבות השטרית חרף העובדה שהוא זה שבפועל חתם על השטר וזאת בתנאי ששליחות זו צוינה במפורש עלי השטר גופו. כלומר, פקודת השטרות מטילה על החותם כמורשה את הנטל להבטיח כי לא יוטעה מי המחזיק בשטר לחשוב כי המורשה הוא החייב על פיו, והסנקציה הינה כי מקום בו לא הובהר העניין על גבי השטר עצמו, יחוב בו המורשה ולא תתאפשר לו הטענה כי דבר השליחות היה ידוע למחזיק בשטר מנסיבות החיצוניות לו. התכלית השניה, שעל היקפה דנים אנו כאן, אינה נובעת במישרין מלשון ההוראה והינה במישור היחסים בין המרשה ובין המחזיק בשטר. במישור זה קבעה הפסיקה כי על מנת לקבוע חבות שטרית של המרשה וטרם בדיקת שאלת ההרשאה גופה, נדרשים אנו לצלוח את השאלה האם ניתן לראות בחתימה כ"חתימה בתוקף הרשאה" (ראו למשל, זוסמן, עמוד 40 ואילך, וכן בעניין רינסקי הנ"ל). מבחן זה, אשר כונה על ידי חברי "המבחן הצורני" מחייב לכאורה קיומה של אינדיקציה על השטר גופו הקושרת את המרשה לשטר, היינו, אין לקבל שליחות שטרית נסתרת אף כשעסקינן במישור היחסים שבין המרשה למחזיק השטר. מוכן אני להניח כי דרישה זו הגיונה בצידה במגבלות שיפורטו להלן. אומנם, אף אני תהיתי כשם שתהה כבוד הנשיא א' ברק בעניין רינסקי הנ"ל מדוע זה פטור השולח מן העילה השטרית בנסיבות אלו כאשר על פניו, ניתן היה להגיע למסקנה שונה, ואולם אותיר שאלה זו בצריך עיון באשר אינה נדרשת להכרעה בעניין שבפנינו (ראו הדיון בעניין רינסקי הנ"ל בעמודים 467-468). 13. חברי בחוות דעתו מצביע על המחלוקת שנפלה בשאלת מהותה של אותה אינדיקציה הקושרת את המרשה אל השטר. אפשרות אחת לילך בה, כשם שהציע כבוד השופט י' קדמי בעניין רינסקי הנ"ל וכשם שמציע חברי, הינה לאמץ את הדרישה המופיע בסעיף 25(א) כפשוטה אף לבחינת שאלה זו, ולקבוע כי מקום בו לא צורפו מילים מפורשות לחתימה המורות כי מדובר בחתימה בתוקף הרשאה, אין נוצרת חבות שיטרית במישור היחסים בין המרשה ובין מחזיק השטר. האפשרות האחרת הוצגה על ידי דעת הרוב בעניין רינסקי הנ"ל. למעשה קבעה דעת הרוב מבחן הכולל שלושה נדבכים. בנדבך הראשון, כאשר מדובר בצדדים רחוקים, נדרש דרך כלל, כי אכן יתקיים "מבחן צורני". היינו, נדרשת אינדיקציה צורנית על חזות השטר עצמו באשר ליחסי ההרשאה. יחד עם זאת נקבע, כי אינדיקציה זו נלמדת מחזות השטר כולו ואינה מוגבלת דווקא לתוספת מילים לצד החתימה. הנדבך השני הינו כאשר מדובר בצדדים קרובים, היינו, צדדים השותפים לעסקת היסוד בגינה ניתן השטר. במקרה זה נקבע, כי ניתן לפרש את השטר אף לפי הנסיבות החיצוניות האופפות אותו. הנדבך השלישי, הינו כאשר חזות השטר עצמה היא היוצרת ספק באשר לפרשנותו, אזי נקבע כי אף כשמדובר בצדדים רחוקים שאינם שותפים לעסקת היסוד, ניתן לפרש את השטר על פי נסיבות החיצוניות לו (ראו עניין רינסקי הנ"ל, 475-472). 14. כאמור, קראתי את חוות דעתו של חברי וחרף נימוקיו, לא שוכנעתי כי ישנו מקום בהכרח לשנות את הקביעות והמבחנים שנקבעו בעניין רינסקי הנ"ל, ובפרט בנסיבות המקרה שבפנינו. עיקר נימוקיו של חברי סבים על הגיונה הפנימי של פקודת השטרות ותכליתה. כך, פורס חברי מספר מאפיינים המייחדים את השטר כמסמך סחיר ותולה בהם את ההצדקה לפירוש אותו הוא מציע (ראו פסקה 41 ואילך לחוות דעתו). מאלו מסיק חברי, כי מתחייבת שמירה על שלושה עקרונות: עקרון וודאות הפירעון, עיקרון קונקלוסיביות הפרטים בשטר ועיקרון עצמאות העילה השטרית, וכי שמירה על עקרונות אלו מחייבת את המבחן הדווקני הדורש את תוספת המילים לחתימה. אף שמסכים אני לחשיבותם של עקרונות אלו ככלל, לא נראה לי כי השמירה עליהם מחייבת את התוצאה הסופית אליה הגיע חברי. יתר על כן, סבור אני כי בנסיבות מסוימות, ובפרט בנסיבות בהן מתקיימים "יחסי קרבה", מוצדקת חריגה מסוימת מעקרונות אלו כשם שאפרט להלן. 15. הנדבך הראשון של המבחן שהתגבש בעניין רינסקי הנ"ל, היינו, הקביעה כי כאשר מדובר בצדדים רחוקים ניתן ללמוד על חבות המרשה ממכלול הנתונים שעל גבי השטר ולאו דווקא ממיקום המילים בסמוך לחתימה, אינו מעורר כלל לשיטתי את הקשיים עליהם הצביע חברי. רכיב זה של המבחן דבק בעקרון הבסיסי עליו הצביע, היינו, הדבקות בפרטים המצויים בשטר עצמו, ללא הידרשות לנסיבות חיצוניות לשם פרשנותו. כל שמשתנה על פי המבחן, הינו הויתור על הדרישה כי האינדיקציה המורה על השליחות תהה ליד החתימה דווקא והקביעה כי ניתן ללמדה ממכלול הנתונים בשטר. קיים לדעתי טעם רב בפרשנות זו אשר אין בה למעשה כדי להפחית ממידת הוודאות בפרעון השטר או כדי לפגוע בשיקולים האחרים שהוצגו. מה גם שעלינו לזכור כי מבחינת המרשה, בעוד שהוצאת שטר שפרטיו מוטבעים עליו הינה דרך כלל בשליטתו, אין הוא מי אשר אמור להוסיף מילים לחתימה אלא המורשה הוא שאמור לעשות כן. אומנם, סביר כאמור לשיטתי לדרוש כי אינדיקציה מסוימת לזהות המרשה תהה על השטר, ולו על מנת לחסוך תביעות שווא, ואולם מסכים אני עם קביעת הרוב בעניין רינסקי הנ"ל כי אין לחתוך את חבותו של המרשה אך על שאלת המיקום ה"גיאוגרפי" של אינדיקציה זו על גבי השטר. ודוק, מעת שפרטיו של המרשה מצויים על השטר ואילו החתימה הינה של המורשה, לא ניתן לכנות זאת כ"שליחות נסתרת" במישור היחסים בין המרשה ומחזיק השטר. ככל שנותר ספק במצב דברים זה יכול הוא להתקיים אך במישור היחסים שבין המורשה ומחזיק השטר כאשר האחרון עלול כאמור לסבור כי המורשה הוא שחייב בשטר ולא המרשה. מצב דברים זה מוסדר כאמור באופן ישיר על פי סעיף 25(א) לפקודת השטרות ואינו מענייננו כאן. נכון הוא כי עלול הדבר לגרום לכך ששניים יהיו חייבים על פי השטר, המרשה מתוקף הימצאות פרטיו על השטר, ככל שכמובן אכן נחתם השטר בהרשאה, והמורשה מתוקף היעדר התוספת הנדרשת על פי סעיף 25(א) לפקודת השטרות, ואולם, איני רואה בכך קושי ממשי, מה גם שאין בכך כדי להפחית מייחודו של השטר כמסמך סחיר ואף להיפך מכך בכל הנוגע לנקודת המבט של המחזיק בשטר. 17. באשר לנדבך השני, כאשר מדובר במי שהם "צדדים קרובים", נקבע כי ניתן להידרש אף לנסיבות החיצוניות לשטר. קביעה זו יש בה משום חריגה מסוימת מהעקרונות שהציב חברי ואולם, לטעמי חריגה זו אינה חריפה ויש נימוקים טובים המצדיקים אותה. למעשה, משמעה של קביעה זו הינה כי לא נאפשר לצדדים לנהוג בחוסר תום לב אף כשעסקינן בשטרות, כלומר, כאשר מדובר בצד קרוב – צד המכיר את פרטי עסקת היסוד והנסיבות בגינן נמסר השטר – לא יוכל הוא לדבוק בפגם טכני על מנת להתנער מחבותו השטרית. איני רואה קושי מיוחד באמירה זו המשתלבת היטב אף עם המגמה הכללית הנוגעת לכלל ענפי המשפט ואשר אינה רואה בעין יפה שימוש לרעה בהליכים ובכללים משפטיים. אומנם, יתכן לומר, כשם שמציין חברי, כי ניתן להסתפק באותן עילות לבר שטריות אשר יכול ויעמדו למי שנפגע מהתנהגות חסרת תום לב. ואולם, לעילה השטרית יתרונות רבים. איני רואה מדוע יש להפקיע יתרונות אלו מידי הצד הנפגע בשל התנהגות חסרת תום לב של צד קרוב. יתר על כן, לטעמי אין בקביעה זו כדי לפגוע באופן מהותי בתכליות העומדות בשורש דיני השטרות שהרי, ככל שהשטר אינו נמצא בידי מי שהינו "צד קרוב" אין אנו נדרשים לנסיבות חיצוניות, ולפיכך, אין בכך כדי לפגוע בפועל בסחירות השטר או בוודאות הפירעון כלפי צדדים רחוקים. עוד רואה אני להעיר כי עקרונות של תום לב אינם זרים אף לפקודת השטרות עצמה, חרף אי הוודאות שעלולים הם ליצור. כך למשל החריג המצוי בסעיף 23(א) והמחדיר עקרון של מניעות לשאלת קיום ההרשאה כשם שצוין לעיל, וראו גם הגדרת "אוחז כשורה" המצויה בסעיפים 29-28 לפקודת השטרות. לפיכך, אין לטעמי באימוץ נדבך זה אף כדי להוות חריגה מהותית מן התפיסה המגולמת בפקודת השטרות. 18. בחינת הפרשה שבפנינו מלמדת כי אף במידה ונסווג את החתימה הנוספת שעל גבי השטר כחתימה בתוקף הרשאה, הרי שעדיין מצויים אנו בגדר הנדבך הראשון שצוין לעיל. לשיטתי אף בהתעלם מעסקת היסוד ובהנחה ומדובר היה בצדדים רחוקים, הרי שמשעה שעל השטר מצויים פרטי שני בני הזוג ומתנוססות עליו שתי חתימות, צולח השטר את "המבחן הצורני" בגרסתו זו ואין לנו אלא לבחון את שאלת ההרשאה גופה אשר הוכרעה כבר לעיל. למצער מצויים אנו בגדר הנדבך השני היות ואין מחלוקת לגבי היות הצדדים שותפים לעסקת היסוד בגדרה התחייבו שני המערערים גם יחד להעביר את השטר לידי המשיבה, ואף בדרך זו מגיעים אנו לתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. 19. הנדבך השלישי, היינו, האפשרות להידרש לנסיבות חיצוניות אף כשמדובר בצדדים רחוקים, הינו ללא ספק המרחיק לכת ביותר ונראה כי אכן מעורר הוא את עיקר הקשיים עליהם הצביע חברי. עלי להודות כי מצטרף אני לחלק מן ההסתייגויות שהוצגו בחוות דעתו. פסק הדין בעניין רינסקי הנ"ל אינו מחדד מהו אותו מצב בו חזות השטר היא כשלעצמה היוצרת ספק באשר לאפיונה של החתימה וכיצד נבדל מצב זה מהנדבך הראשון שצוין לעיל. לכאורה עלולה אמירה זו להוות פרצה דרכה יידרש בית המשפט לבחון נסיבות חיצוניות לשטר אף במקרים שכיחים בהם עסקינן בצדדים רחוקים אשר אין ביניהם עסקת יסוד. תוצאה זו אכן קשה היא ועלול להיות בה כדי לערער את היציבות הנדרשת בדיני השטרות. משאין הדבר נדרש לעניין שבפנינו אין בכוונתי לקבוע מסמרות בעניין, אך סבורני כי אכן נדרש להעיר, שככלל המבחן שייושם בין צדדים רחוקים הינו על פי הנדבך הראשון שצוין לעיל, היינו, פרטי השטר גופו ללא הידרשות לנסיבות החיצוניות לו, ואילו ככל שהנדבך השלישי ייושם יהא זה אך במקרים חריגים ביותר ובנסיבות קיצוניות אשר יצדיקו את פריצת העקרונות שנפרסו לעיל. 20. טרם סיום אציין כי בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי, והדרך הפרשנית בה הלכתי, לא ראיתי מקום להידרש לטענותיה הנוספות של המשיבה למשל לעניין תחולתו של סעיף 25(ב) לפקודת השטרות. סוף דבר 21. כשם שפתחתי כך אסיים, לו תישמע דעתי נדחה את הערעור ונותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. לתוצאה זו מגיע אני כאמור בין על ידי סיווג החתימה הנוספת שעל גבי השטר כחתימת המערערת 1 או כחתימה הנחזית להיות כחתימתה ובין על ידי סיווג החתימה כחתימה בתוקף הרשאה ויישום המבחנים לבחינת תוקפה של חתימה זו כשם שפורט לעיל. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: כלל הנסיבות כפי שתוארו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מצביע על כך שבצד חתימתו של המערער על השטר, החתימה השניה, אף שלא נחתמה באופן פיזי בידי המערערת, הרי היא "חתימתה שנכתבה בידי אחר" בהרשאתה או על פיה, כמובנם של מושגים אלה בסעיף 92(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש). מטעם זה, אני מצטרפת למסקנתו של חברי, השופט ג'ובראן, לפיה יש לדחות את הערעור ולהותיר את תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנה, לפיה קיימת למשיבה עילה שיטרית כנגד שני בני הזוג גם יחד. בהינתן תוצאה זו, איני רואה צורך להידרש ליתר השאלות שהתעוררו בהליך זה. ש ו פ ט ת הוחלט ברוב דעות בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ט"ז בתשרי תש"ע (4.10.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07040850_W19.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il