ק.ב. גורמה ויזמות בע"מ נ. הראל חברה לביטוח בע"מ

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4084/17 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. ק.ב. גורמה ויזמות בע"מ 2. אנגל עירד נ ג ד המשיבה: הראל חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 28.03.2017, ועל החלטותיו מיום 15.6.2016 ומיום 16.5.2017, שניתנו בת"א 342-06-14 על ידי כבוד השופטת ד' בלטמן-קדראי בשם המערערים: עו"ד קובי קפלנסקי, עו"ד חן גלעד ועו"ד נטלי אלגרבלי בשם המשיבה: עו"ד גלעד ניצן שטרן ועו"ד קובי דמבינסקי פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' בלטמן קדראי) בת"א 342-06-14 מיום 28.3.2017, בגדרו נדחתה תביעת המערערים לקבלת תגמולי ביטוח בגין שריפה וכן סעדים נוספים בגין הפרת חוזה ביטוח. הערעור נסב גם על שתי החלטות נוספות של בית המשפט המחוזי – כפי שיבואר להלן. 2. המערערת 1, היא חברה המצויה בבעלותו של המערער 2, החזיקה והפעילה את בר מסעדת "מליסה" בקריית חיים (להלן בהתאמה: המערערת, המערער ובית העסק). ביום 27.1.2014 בשעה 3:00 לפנות בוקר פרצה בבית העסק שריפה, אשר התלקחה בנישה המצויה בצדו הפנימי של דלפק הבר. האש התפשטה באזור הבר ובסביבתו, שרפה חפצי עץ שונים, וכבתה מאליה (להלן: השריפה). 3. בעת השריפה היה בית העסק מבוטח על-ידי הראל חברה לביטוח בע"מ, היא המשיבה (להלן: הראל). פוליסת הביטוח של בית העסק כללה כיסוי בגין סיכוני אש. המערערים הגישו, אפוא, תביעה לקבלת תגמולי ביטוח מהראל, ותביעה זו נדחתה על-ידה בטענה לחשד כי המערער הצית את השריפה במכוון. 4. נוכח האמור, הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי תביעה נגד הראל, וזו שבה וטענה להגנתה כי היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח, שכן המערער הוא אשר הצית את השריפה, וזאת על רקע מצוקה כלכלית בה היה שרוי בית העסק. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בפסק דינו מיום 28.3.2017 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים. תחילה, נקבע כי הנטל להוכיח שהשריפה נגרמה בשל הצתה, המחריגה את אירוע השריפה מן הכיסוי הביטוחי – מוטל על הראל. עוד נקבע כי הראל תחשב כמי שעמדה בנטל המוטל עליה כאמור אף אם תציג ראיות המעידות על סבירותו של תרחיש ההצתה; על מניע שהיה למערער להצית את בית העסק; וכן על הזדמנות שהיתה לו לעשות זאת. אם יעלה בידה של הראל להציג ראיות כאמור, כי אז, כך נקבע, יעבור אל המערערים הנטל להפריך את ראיותיה אלה. על רקע האמור, קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי דפי חשבון הבנק של בית העסק, דו"ח רווח והפסד, וראיות נוספות בדבר נסיבות פעילותו של בית העסק ובדבר התנהלות המערער בחודשים אשר קדמו לשריפה – מלמדים על קשיים כלכליים אליהם נקלע בית העסק, אשר הגיעו לכדי מצוקה כלכלית עובר לשריפה. בהקשר זה, נקבע עוד כי אין ליתן משקל לעדויות המערער ואביו בדבר הצלחה כלכלית של בית העסק. נקבע, אם כן, כי הוכח קיומו של מניע כלכלי להצתה מכוונת של בית העסק. אשר לגורמים לפרוץ השריפה, העדיף בית המשפט המחוזי את חוות דעת המומחים מטעם הראל על פני חוות דעת המומחים מטעם המערערים, וקבע כי האפשרות שמדובר בהצתה אשר התבצעה על-ידי חפץ בוער שהונח בין ניירת ובקבוקי אלכוהול שנמצאו בנישה ובקרבתה, מסתברת יותר מן האפשרות שהשריפה פרצה בשל כשל חשמלי, כטענת המערערים. בתוך כך, צוין כי המומחים מטעם המערערים הגיעו לבית העסק במועד מאוחר יותר מן המועד בו הגיעו אליו המומחים מטעם הראל, וכן נקבע כי זירת השריפה שונתה על-ידי המערער לפני הגעת המומחים מטעמו, מבלי לעדכנם בדבר השינוי האמור – עובדה המשליכה על מהימנות חוות הדעת של מומחים אלה, כמו גם על מידת מקצועיותם ומהימנות גרסת המערערים בכללותה. עוד נקבע כי מחומר הראיות עולה שהמערער הגיע פעמיים לבית העסק ביום שקדם לשריפה, מבלי שהציג הסבר מניח את הדעת להגעתו הנשנית כאמור, וכי יש בכך כדי ללמד על הזדמנות להצתת בית העסק. בנוסף, נקבע כי הוכח שהמערער ביצע אי-אילו שינויים בסביבת הנישה אשר היה בהם כדי לסייע בהתפתחות השריפה, ובהם הזזת מקרר באופן שריווח את חלל הנישה, וכן קירוב ארגז מפיות לאזור – ללא הסבר. כן קבע בית המשפט המחוזי כי הראל הוכיחה שהמערער כיבה את מצלמות בית העסק לאחר כניסתו אליו בערב שקדם לשריפה, באופן שמנע את תיעוד פעולותיו במקום; וכן כי הלה לא הרים את הנטל שהועבר אליו להוכיח כי המצלמות פסקו לפעול מחמת תקלה. נוכח כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי הראל הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהשריפה נגרמה מהצתה, וכי המערערים לא סתרו את גרסתה זו. משכך, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערים, וכן ציין כי נוכח מסקנתו זו, לא ראה הוא להידרש לסוגיית גובה הנזק שהסבה השריפה למערערים. לבסוף, חייב בית המשפט המחוזי את המערערים בתשלום הוצאותיה של הראל ובתשלום שכר טרחתה בסך של 120,000 ש"ח. 6. עוד יצוין כי בהחלטה מיום 20.4.2017 תיקן בית המשפט המחוזי מספר טעויות קולמוס שנפלו בפסק דינו; וכן כי בהחלטה מיום 16.5.2017 צוין שחיובי ההוצאות ושכר הטרחה אשר הושתו על המערערים הם חיובים נפרדים, ונקבע כי על הראל להגיש ראיות להוכחת הוצאותיה, למעט הוצאות בגין חוות דעת ודו"חות אשר לא הוגשו על-ידה במסגרת ההליך המשפטי. הערעור שלפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן על החלטותיו מיום 15.6.2016 (בדבר חסיון דו"ח חוקר מטעם הראל) ומיום 16.5.2017 (בדבר התשלומים שהושתו על המערערים). הערעור דנן 7. בערעורם טוענים המערערים לשגגות שונות אשר נפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביניהן אף השגגות אשר תוקנו בהחלטה מיום 20.4.2017, וסבורים כי יש בכל אלה כדי להצדיק את התערבותנו בקביעות העובדתיות שבפסק הדין. עוד נטען כי קביעות עובדתיות שונות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינן מעוגנות בחומר הראיות, כי התשתית הראייתית שהציגה הראל לוקה באי-אילו פגמים וחסרים, וכי זו לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שהמערער הצית את השריפה – נטל אשר הופך לנכבד נוכח חומרת המעשה המיוחס למערער. לעומת זאת, נטען כי המערערים הוכיחו כדבעי שהשריפה נגרמה בשל כשל חשמלי; וכן כי שגה בית המשפט המחוזי משלא נדרש לסוגיית גובה הנזק שהסבה השריפה למערערים. 8. המערערים מוסיפים ומשיגים על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.6.2016, וטוענים כי לא היה מקום להטיל חיסיון על דו"ח חוקר מטעם הראל (שאף הומצא לעיונו של בית המשפט המחוזי), וזאת בעיקרו של דבר, מאחר שחלקים ממנו נחשפו על-ידי הראל במסגרת חקירתו הנגדית של המערער. 9. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי השית על המערערים תשלום הוצאות ושכר טרחה בהיקף שאינו סביר ומידתי, וכי בהחלטה מיום 16.5.2017 הפריד בית המשפט המחוזי, הלכה למעשה, בין חיוב המערערים בהוצאות לבין חיובם בתשלום שכר טרחה, וזאת למרות שלטענת המערערים, בפסק הדין חויבו הם לשלם להראל סך של 120,000 ש"ח הכולל הן הוצאות והן שכר טרחת עורך דין. נטען, אפוא, כי ההחלטה האמורה ניתנה בחוסר סמכות, וזאת מאחר שהמועד לתיקון טעויות בפסק הדין – חלף זה מכבר; וכן כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר אפשר להראל לבצע "מקצה שיפורים" להוכחת הוצאותיה במסגרת ההליך. 10. מנגד, הראל סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי הערעור דנן נסב על קביעות עובדות ומהימנות של הערכאה קמא, ומשכך דינו לדחייה. בנוסף, סומכת הראל את ידיה אף על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.6.2016 וטוענת כי בדין נדחתה בקשתם של המערערים לקבלת דו"ח החוקר מטעמה, וזאת לאחר שבית המשפט קמא עיין בדו"ח זה ושוכנע כי הוא נועד בעיקרו לשם היערכות לקראת ניהול המשפט. דיון והכרעה 11. לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל-פה, ולאחר ששבתי ועיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות הרלוונטי אף לאחר הדיון אשר נערך לפנינו ביום 30.10.2019, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים אשר נקבעו בפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי, כי ממצאים אלה תומכים במסקנותיו המשפטיות, וכי פסק הדין אינו מגלה טעות שבחוק. לפיכך, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א). 12. שוכנעתי כי הערעור נסב – רובו ככולו – על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, המבוססות על חומר הראיות שהוצג בפניו ועל התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדים ומכלל נסיבות העניין. הלכה ידועה ומושרשת היא כי ערכאת הערעור תתערב בקביעות מעין אלה אך במקרים חריגים (ראו: ע"א 1815/16 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 8 (3.1.2018); ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 16 (4.6.2018); ע"א 5255/16 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פסקה 11 (18.7.2018)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. 13. עוד ראיתי לנכון לציין כי מצאתי חיזוק משמעותי ביותר לביסוס מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר הסתברות ההצתה, וזאת בקביעתו העובדתית כי המערער כיבה את המצלמות בבית העסק בערב שקדם לשריפה – ערב אשר במהלכו, כך נקבע, ביצע המערער שינויים נוספים אשר אפשרו את התפתחות השריפה באזור הנישה. בהקשר זה, קבע בית המשפט המחוזי כי מצלמות בית העסק כבו בזו אחר זו מספר שניות לאחר כניסתו של המערער לבית העסק בערב שקדם לשריפה; וכן כי אחת המצלמות אשר כוונה מלכתחילה לאזור מקלט המצלמות הוסטה מספר ימים לפני השריפה אל עבר החלון. עוד נקבע, ובכך העיקר, כי המערער שלח הודעה לטכנאי בדבר תקלה במצלמות, וזאת לפני הגעתו אל בית העסק באותו הערב ובשעה שהמצלמות פעלו כיאות – מה שנדמה כמלמד על ניסיון לבסס מראש הסבר להפסקת פעילות המצלמות בעת שהותו של המערער בבית העסק עובר לשריפה. 14. לאור כל המקובץ, אני סבורה, כאמור, כי יש לדחות את הערעור על פסק הדין מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א. 15. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בטענות המערערים ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.6.2016, בה נדחתה בקשתם למסירת דו"ח החוקר לידיהם. דו"ח החוקר הוא מטבע הדברים מסמך פנימי אשר הוכן לצורך היערכותה של הראל לקראת המשפט ו"קיימת מעין חזקה, שניתנת לסתירה, כי כאשר חברת ביטוח מעסיקה חוקרים מטעמה לברר נסיבות תאונה, הרי שהדבר נעשה כצפי להליך משפטי על מנת לבחון את מהימנות גרסתו של המבוטח. זאת, להבדיל, משמאי שנשלח על ידי חברת הביטוח, שאז ההנחה הראשונית היא כי הדבר נעשה על מנת להעריך את הנזק לצורך תשלום תגמולי הביטוח" (רע"א 3670/19 פלוני נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, בפסקה 10 (28.7.2019). מכל מקום, בית המשפט המחוזי עיין בדו"ח ומצא כי אין בו כדי לסייע למערערים, ומשכך, איני רואה להידרש לשאלה אם יש לראות בהגשתם של תמלילי השיחה מתוך דו"ח החוקר משום ויתור של הראל על חסיונו. 16. זאת ועוד, לא מצאתי להתערב בסכום ההוצאות ושכר הטרחה שהשית בית המשפט המחוזי על המערערים, נוכח ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור תתערב בפסיקת הוצאות במקרים חריגים בלבד, אשר המקרה דנן אינו נמנה עמם (ראו: ע"א 4667/08 הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ, פסקה 31 (15.2.2011); ע"א 738/10 דבאח נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (17.11.2013)). כמו כן, יש לדחות את טענת המערערים כי במסגרת ההחלטה מיום 16.5.2017 שינה בית המשפט המחוזי את חיוב ההוצאות שבפסק הדין, שכן בפסק דינו צוין במפורש כי "התובעים [המערערים, י.ו.] יישאו ביחד ולחוד בהוצאות התביעה וכן בשכ"ט ב"כ הנתבעת [הראל, י.ו.] בסך 120,000 ₪" (ההדגשה הוספה, י.ו.). מדברים אלה עולה כי הסכום הנקוב בפסק הדין מוסב על תשלום שכר הטרחה, ולכל היותר, יש בהחלטה מיום 16.5.2017 משום הבהרה של קביעה זו – אשר אינה מגלה עילה להתערבותנו. 17. סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל ראשיו. המערערים יישאו בהוצאותיה של הראל בסך של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏ה' באדר התש"ף (‏1.3.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 17040840_R05.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1