ולרי גורוביץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4082/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4082/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: ולרי גורוביץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.3.08 בתפ"ח 5134/06, שניתן על-ידי השופטות שושנה שטמר, יעל וילנר ודיאנה סלע תאריך הישיבה: י"ג בטבת התשע"א (20.12.10) בשם המערער: עו"ד דן גלעד בשם המשיבה: אין התייצבות בשל שביתה פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות שטמר, וילנר וסלע) מיום 17.3.08 (הכרעת דין) ומיום 26.3.08 (גזר דין) בתיק ת"פ 5134/06; במסגרתו הורשע המערער בהריגת חברו סרגיי קוטוב ע"ה (להלן המנוח), זוכה מאשמת רצח שעליה הובא מתחילה לדין ונגזרו עליו עשרים שנות מאסר (מהן 17 בפועל ועוד 3 על תנאי). האישום ב. בכתב האישום נטען, כי המנוח התגורר עם המערער בדירתו, ונוכח עימותים ביניהם על רקע שתיית אלכוהול מרובה של המנוח, ביקש ממנו המערער כי יעזוב - אך הוא סירב. ביום המעשה (10.6.06) לפנות בוקר החל המנוח להשתולל ולצעוק על המערער, המערער הרגיעו והם ישבו ושתו. כתום חצי שעה - הדבר היה סמוך לשעה 03:30 לפנות בוקר - שב המנוח לצעוק, תוך הנפת ידיים. המערער, כך נטען, נטל סכין גדולה ודקר את המנוח דקירה שחדרה ללב; לאחר מכן ניגש למרפסת ונטל טוּריה אותה הניח ביד שמאל של המנוח, ובידו השניה הניח סכין מטבח - כדי לבדות ראיה ולהכשיל רשות שיפוטית. אחר כך הזעיק משטרה. המנוח מת מאיבוד דם בעקבות נזק ללבו. לצד עבירת הרצח הואשם המערער בשיבוש מהלכי משפט ובבידוי ראיות. פסק הדין קמא ג. בתום ההוכחות הוכרע הדין. כאמור, תחת עבירת הרצח בה הואשם הורשע המערער בהריגה. בחוות הדעת העיקרית (שנכתבה בידי השופטת וילנר) נדרש בית המשפט, בין השאר, לטענתו העיקרית של המערער, שחזרה בפנינו, כי פעל מתוך הגנה עצמית. בית המשפט ניתח את הוראות סעיף 34י וסעיף 34טז לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינן תנאי תחולתה של טענת הגנה עצמית - ושלל את התקיימותם. נקבע, כי הנפת כוס זכוכית, והבעת פנים מאיימת מצד המנוח, בהן תלה המערער את פחדו - לא היוו סיכון ממשי. עוד נקבע, כי אין לראות את הדקירה כקשורה לתקיפת המערער על-ידי המנוח כחצי שעה לפניה - שכן בינתיים ישבו המערער והמנוח לאכול יחדיו ושוחחו. עוד קבע בית המשפט, כי אף אילו היה סיכון מוחשי, ולא כן היה, לא עמדה תגובת המערער ביחס סביר לאיום - נוכח האמצעים האחרים שניתן היה לנקוט להדיפת המנוח (למשל, יציאה מן הדירה). עצם בִּיוּם ההגנה העצמית לאחר המעשה על-ידי המערער ("שתילת" סכין וטוריה בידי המנוח) מסביר, לדעת בית המשפט, כי המערער הבין שלא היתה הצדקה לדקירה. נפסק איפוא, כי אין טענת ההגנה העצמית עומדת למערער. ד. בשלב זה פנה בית המשפט קמא לדון בעבירת הרצח, ובהיעדר ערעור מטעם המדינה, הדברים מובאים לשלמות התמונה בלבד. לאחר ניתוח רכיבי העבירה בזיקה לתיק דנא, פסק בית המשפט כי לא שוכנע שברגע הקריטי התגבשה אצל המערער החלטה להמית את המנוח מתוך שיקול דעת - והדבר נעשה ללא מחשבה תחילה, וכתגובה ספונטנית להבעת פניו ולהתנהגותו של המנוח. בית המשפט התרשם כמהימנה מעדות המערער שלא רצה במות המנוח, וכן מכנות חרטתו. התעורר איפוא ספק סביר ביחס לביטויים מפי המערער, שהתביעה ביקשה לראותם כמגבשים את עבירת הרצח. נאמר, כי לא הוכחה טענת התביעה שהמערער התאמץ לדקור את המנוח בלבו דוקא, וכן לא שוכנע בית המשפט כי היה מניע לעבירת הרצח. אשר להתנהגות לאחר המעשה, נקבע כי אכן המערער לא הזעיק אמבולנס וגם ביים מצג מטעה, אך הדברים נתפסו כחלק מהלך רוחו הנסער, שכן הוא לא תיכנן מראש המתה. נקבע גם, כי אין לראות במעשי המנוח התגרות וקנטור כמשמעם בדין; נדחתה גם טענת שכרות. באשר להריגה, נאמר כי המערער מודה בה בעצם, וכי היתה מודעות מצידו לאפשרות גרימת המוות. לכן זוכה המערער מעבירת רצח והורשע בהריגה, וכן בבידוי ראיות ושיבוש מהלכי משפט. השופטת שטמר נדרשה בחוות דעתה, בין השאר, לספק אם רצה המערער במות המנוח. השופטת סלע הצטרפה לדברי חברותיה. ה. בבואו לגזור את הדין ציין בית המשפט את חומרתה של עבירת ההריגה, וראה בשימוש בסכין על-ידי המערער ביטוי נוסף ל"תת תרבות הסכין", שיש צורך להילחם בה ולעקרה מן השורש. נסיבות המקרה תוארו בפי בית המשפט כמצויות ברף הגבוה ביותר של עבירת ההריגה, בשל הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין אף ללא התגרות מוקדמת; אך נזקפו גם השיקולים לקולה, ובהם החרטה ונטילת האחריות. עבירות שיבוש המשפט ובידוי הראיות נתפסו כאגביות לנושא העיקרי. לפיכך הושת העונש כאמור. הערעור ו. בערעור נטען שוב, כי המדובר בהגנה עצמית ויש לראות את הדקירה על רקע מכלול אירועי הערב הקריטי ואופיו האלים של המנוח - אף אם טעה המערער בהערכת הסכנה והאפשרויות שעמדו לפניו. נטען, מעבר לנושא ההגנה העצמית, גם למחדלי חקירה - ובפרט איבוד קלטת ובה שיחות טלפון של המערער למשטרה מיד לאחר הדקירה. כן נטען באשר לגובה העונש. באשר להגנה העצמית נטען, כי נתקיימו יסודות ההגנה לפי החוק, וכי אין לדון את הנסיבות בחכמה שלאחר מעשה, שכן עסקינן בשעות הקטנות של הלילה, לאחר שתיה מרובה של משקאות חריפים, ואל מול חשש מתקיפה פתאומית של המנוח על-ידי כוס כבדה - ובמיוחד בהיות המנוח מומחה לאומנויות לחימה. לגבי האמצעים שיכלו להינקט על-ידי המערער נטען, כי לא היה לרשותו זמן לשקול זאת - ואף אם טעה המערער, יש לשפטו לפי המצב כפי שדימה אותו. ועוד, נטען כי הביום הנזכר על-ידי המערער היה בעיקר בשל לחץ ובהלה. אשר לגזר הדין נטען, כי המערער הוא אדם עובד שניהל חיים תקינים, ונסיבותיו לא הובאו דיין בחשבון לצורך הקלה. בפנינו לא התייצבה המדינה בשל שביתת הפרקליטים. הסניגור המלומד טען, כי יש ליחס חשיבות להתנהגות המערער ולאמונתו הסובייקטיבית שהוא עמד בפני סכנת מוות. הכרעה הגנה עצמית - רקע ז. טענתו העיקרית של המערער היא ההגנה העצמית. המחוקק אמר דברו בנושא זה בסעיף 34י ובסעיף 34טז לחוק העונשין, תשל"ז-1977. סעיף 34י קובע: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא בדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". סעיף 34טז מוסיף על כך, כי: "הוראות הסעיפים 34י... לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה". את האמור בשני הסעיפים רואים כתנאים מצטברים: ראשית, הוראות סעיף 34י לעניין תנאי ההגנה: כי הנאשם הותקף שלא כדין; כי מן התקיפה נשקפה סכנה מוחשית של פגיעה - בין השאר ולענייננו, בחיים או בגוף; כי מעשהו של הנאשם היה "דרוש... כדי להדוף" את התקיפה (נחיצות); כי אותה נחיצות היתה מיידית; וכן, כי הנאשם לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך צפיית ההתפתחות מראש (אם נרצה, פרובוקציה או התגרות). נוסף על אלה תנאי סעיף 34טז לעניין הסבירות: מעשהו של הנאשם צריך להיות סביר בנסיבות למניעת הפגיעה (לניתוח מדויק ראו ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 13; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 15). ח. לעניין הסבירות, תחת "סביר" יכול היה המחוקק לומר "מידתי": "סבירות זאת מתייחסת בעיקרה לדרישה של מידתיות (פרופורציונליות)" (ג' הלוי, תורת דיני העונשין (חלק שלישי, תש"ע) 401; ההדגשה במקור). בסעיף אחר לחוק העונשין (סעיף 300א(ב)) אף נדרש המחוקק למה שבמשפט המינהלי מכונה "מתחם הסבירות" ("במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה... מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז"). מונחים אלה מקרבים אותנו למובנו של המונח "סביר" שבמשפט המינהלי - בן ההיגיון והשכל הישר (ראו א' ברק, מידתיות במשפט - הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה (תש"ע) 406-405), וגם כאן "דרישה זו היא אובייקטיבית במהותה" (ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 91 - השופט לוי). ועם זאת, האובייקטיביות נבחנת בזהירות, שכן על בית המשפט להשתדל גם להכניס עצמו לנעלי הנאשם, בחינת "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (משנה אבות ב' ד'), דבר שאינו קל כל עיקר. ט. יסודותיה של ההגנה העצמית נותחו בשנים האחרונות על-ידי בית משפט זה, בין השאר בפרשת קליינר ובפרשת אלטגאוז. שאלה כללית יותר שנדונה היא, האם טענת הגנה עצמית היא הֶצְדֵק, המעניק זכות שימוש בכוח, כמעשה נכון וראוי; או פטור, כמעשה מצער שאינו רצוי אך גם אינו ראוי לענישה פלילית (ראו לדוגמה י' רבין וי' ואקי, דיני עונשין (מהדורה שניה, כרך שני, תשע"א) 716-713; ב' סנג'רו, הגנה עצמית במשפט הפלילי (תש"ס) 63 ואילך). לאחרונה נדרש לכך גם בית משפט זה בהקשר של פסיקת פיצוי לנאשם שזוכה: "את ההגנה העצמית, היא ההגנה שהובילה לזיכויו של המערער בפרשה שבפנינו, יש לראות כהגנה מצדיקה" (ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט לוי; כך באותו מקרה, אך תיתכן גם הגנה שביסודה פטור. ראו גם דברי בפסקות י"ד וי"ח לאותו פסק דין). אכן יש לבחון את אופיה של הטענה בדקדקנות על פי נסיבות המקרה. לגישת המשפט העברי ראו גם הרב פרופ' ד' פרימר, נדיב לב (תשע"א) בפרק "הגבול בין צורך והגנה פרטית במשפט העברי" (עמ' 155 ואילך, יחד עם פרופ' א' אנקר); עוד ראו שם לעמדת המשפט העברי בענייני הגנה עצמית בכלל, בפרק "הגדרת דין רודף" (עמ' 177, 182 ואילך). י. נשוב לתנאי ההגנה העצמית: ברי, כי היות התקיפה שלא כדין היא בחינת פשיטא; וכי על הסכנה להיות מוחשית לא "ערטילאית או רחוקה, כי אם סכנה מוחשית שקיימת הסתברות גבוהה שתתממש" (עניין זלנצקי פסקה 15(ד) - השופטת ארבל). אך בהיות הסכנה עניין "קונקרטי... ממשי" (כהגדרת "מוחשי" במלון אבן שושן לשנות האלפיים) אין די - מעשה ההגנה העצמית צריך להיות "דרוש". דרוש משמעו, כי מעלה הטענה "פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא ניתן היה להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פחות פוגעניות, כגון פניה לרשויות השלטון או נסיגה" (פרשת קליינר, עמוד 90 - השופט לוי). אכן נושא הנסיגה אינו פשוט (ראו רבין וואקי שם, 720-717), אך ברי כי על הנחיצות להיות מיידית, כלומר, על פני ציר הזמן היה הכרח לפעול באותה נקודה, שכן אחרת היתה הסכנה מתממשת (לשאלה המורכבת של "מכה מקדימה" ראו סנג'רו עמודים 102-11). י"א. נזכור: היתר ההגנה העצמית, על פניו "מעשה עבירה שכנגד", אינו יכול להתיר יד קלה על ההדק או על ניצב הסכין או האולר; אין היא יכולה להיות מפלטו של נבל, היורה בנשק חם - או דוקר למוות - מי שפגע בכבודו או הסתכסך עמו בעניין של מה בכך, ואפילו פגע בו פגיעה פיסית קלה. על כן הציב המחוקק כל אותן דרישות. אכן, "בא להרגך השכם להרגו" (בבלי ברכות סב ע"ב) - אך לא כל תוקף, ולא בכל מחיר. ומנגד, השאלה עד כמה יש לדקדק עם אדם המוצא עצמו מותקף, אינה פשוטה - ויתכן שאינו דומה "מתחם הסבירות" של הרשות המינהלית שעה שהיא מקבלת החלטות, למתחם הסבירות של אדם המגן על חייו, ועלול לבנות דימוי שגוי של המציאות (ע"פ 95/60 ולדמן נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד טו 53,55). במשפט העברי נחלקו הדעות בשאלה זו, ובפרשת יחזקאל (ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' יחזקאל (לא פורסם)) הצגתי מספר נקודות איזון שונות: "... פוסק הרמב"ם, כי מתגונן שהפעיל כוח קטלני תוך חריגה מחובת הסבירות - חייב מיתה. קביעה זו עצמה נתונה במחלוקת בין פוסקי ההלכה. לשיטות מסוימות חובת הסבירות אינה חלה על הנרדף המצוי בסכנה, והיא מוגבלת לצדדים שלישיים המבקשים לסייע לנרדף, אך אינם נתונים בסכנה בעצמם... גם לפי שיטות אחרות, מרחב הפעולה הניתן לנרדף רחב מזה של צד שלישי... יתר על כן, גם לשיטות לפיהן חלה דרישת המידתיות גם על הנרדף עצמו (כבמשפט הישראלי, ואל נשכח זאת), ישנה התחשבות במצבו הייחודי. רבים מדיני ההגנה העצמית נלמדים במשפט העברי מהכתוב המתיר לאדם להרוג פורץ החותר להיכנס לביתו, 'אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים' (שמות כ"ב, א). על דין זה כותב רבנו יהונתן מלוניל (מחכמי פרובאנס, בן דורו של הרמב"ם): 'כלומר הבא במחתרת שאמרה תורה יהרג... מפני שסופו להרוג את בעל הבית כשיעמוד נגדו להציל ממונו, הילכך התירה לו תורה לבעל הבית שיהרגנו... ואף על גב דלשאר רודף מדקדקינן, שאם יכול להציל באחד מאיבריו אין לו להרגו... בבא במחתרת לא מדקדקין כולי האי, כיון דלילה הוא אינו יכול לדקדק כל כך בעל הבית איך יציל עצמו ממנו באחד מאיבריו' (פירוש רבנו יהונתן מלוניל, סנהדרין עב ע"א)" (פרשת יחזקאל, פסקאות מ"א-מ"ב). חילוקי דעות אלה, בקשר למגבלות המוטלות על מותקף המגן על עצמו, יכולים להצביע על המורכבות שבשילוב דרישת המידתיות בסיטואציה של סכנת חיים - אך בשורה התחתונה המחוקק הישראלי אמר את דברו; ובצד ההתחשבות בסיטואציה המלחיצה שאליה נקלע המותקף, יש גם צורך להימנע ממדרון חלקלק, ובנפשות עסקינן. י"ב. לא נעלמה מעמנו הטענה, כי לא הרי מי שנתון בנסיבות של תחושת סכנה ומצוקה, כהרי מי שבוחן דברים בחכמה שלאחר המעשה, באוירה השקטה יחסית של אולם בית המשפט. ואולם, כאמור טענה זו, בחינת "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", אינה יכולה להתקבל כפשוטה, שהרי משמעה הוא כי במקרים קשים רבים אין בית המשפט יכול לדון כל עיקר - ודבר זה לא יתכן באינטרס החברתי והציבורי. כל שיש בה הוא הצורך לבחון בזהירות את הנסיבות הספציפיות על רכיביהן. אוסיף, כי גם נושא זה של ביקורת שיפוטית כלפי סיטואציה מלחיצה ומסוכנת נבחן במשפט העברי, וכך הבאנו בפרשת יחזקאל (פסקה מ"ג): "... חכמי הלכה ומשפט התייחסו גם לקושי בכך, שבית דין הבוחן את התנהגות הנאשם 'בתנאי מעבדה', יבוא עמו חשבון על מעשים שנעשו בתנאי לחץ קיצוניים, שיתכן שיש בהם סטייה קטנה מעקרון המידתיות. ובלשון בית יוסף (טור, חושן ומשפט, תכ"ה), 'אפשר לומר, דהיינו טעם דהרמב"ם [שזה טעמו של הרמב"ם לגבי מי שחרג מן המידתיות כאמור, כי הוא 'שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אתו' - א"ר], דכיון שנכנס ברשות [כיון שעיקר השימוש בכוח היה כדין], אינו בדין שיהרגוהו בית דין'. אין אנו קובעים כי הנאשם פעל כדין, אך יתכן פער מסוים, ומטבעו מצומצם, בין קביעה זו לשלילה בפועל של ההגנה - וענישת הנאשם. כך מקשה ומתרץ ר' יוסף שאול נתנזון: 'והוא תמוה [אם חייב מיתה, מדוע אין בית דין ממיתין אותו], דמה סברה היא זו?... דהבית דין [שבית הדין] אינו יכול להרגו דדלמא [ששמא] באמת לא היה יכול לכוין באחד מאבריו... אבל באמת, הרי זה שופך דם וחייב בידי שמים' (שואל ומשיב, שם). קרי, באותם מקרי קצה גבוליים, אין מנוס מאחיזת המקל בשני קצותיו, מחד גיסא 'באמת הרי זה שופך דמים', ומאידך גיסא שמא 'באמת לא היה יכול לכוין באחד מאבריו' (לביאור נוסף בשיטת הרמב"ם ראו שו"ת ציץ אליעזר (לרב אליעזר יהודה ולדנברג; ארץ ישראל המאות הכ'-הכ"א), חלק ד', סימן כ"ד. להשלמת התמונה יצוין כי יש החולקים על הרמב"ם, ופוסקים כי נרדף שחרג ממידת הסבירות נהרג בבית דין; ראו: טור, חושן משפט, תכ"ה; ערוך השלחן (לרב יחיאל מיכל אפשטיין; רוסיה, המאות הי"ט-הכ'), חושן משפט, תכ"ה, ו)". מן הכלל אל הפרט י"ג. ולענייננו שלנו: בית המשפט קמא ניתח את משמעותם וישימותם של תנאי ההגנה העצמית, והגיע למסקנה כי אלה לא נתקיימו, וניתוחו מקובל עלינו. הטענה הסבה עצמה קונקרטית על טיבו ואופיו של המנוח כאדם חזק פיסית - איש אומנויות לחימה - הנוטה לאבד עשתונותיו לאחר שתיה, ושתיה היתה באותו ערב; ועל כך שתקף את המערער זמן מה לפני הרגע הגורלי. הסניגור המלומד הביא לפנינו כוס קריסטל כבדה למדי, אשר שכמותה - כך נאמר - הניף המנוח אל מול המערער, וגם פני המנוח היו בעיניו באותו רגע כפני חיית טרף. גם בהביאנו בחשבון נסיבות של לחץ ופחד, לא מצאנו כי נתקיימו התנאים הנדרשים להכרה בהגנה עצמית, ולא הגנה עצמית גרידא אלא המתה, נטילת חיי אדם. הנפת כוס (שאינה שבורה, שאז עלולה היא לפעול כסכין חדה ואלימה), ואף פנים נזעמות באופן מאיים, אינם יכולים לבסס סיכון מוחשי, לא כל שכן מקום שאין מדובר בהמשך ישיר לתקיפה קודמת מצד המנוח, גם אם זו היתה שלא כדין - שכן בין אירוע ההמתה לבין התקיפה הנטענת חלף פרק זמן של כמחצית שעה, שבה ישבו המערער והמנוח, סעדו ושוחחו. גם בהזהירנו עצמנו כי בחכמה שלאחר מעשה עסקינן, אין מדובר בסיטואציה שהצדיקה בכל ראיה צעד דרסטי וטרגי כפי שנקט המערער. י"ד. יתר על כן, הסניגור המלומד הזכיר שהמערער שתה וודקה בכמות ניכרת, אך דבר זה אינו יכול לפעול לטובתו, שכן הכניס עצמו לאדי האלכוהול ולהשפעתם מרצונו שלו. היו בפני המערער חלופות של יציאה מהירה מן המקום והתקשרות למשטרה מבחוץ. לכן המעשה בו מדובר - דקירת המנוח בלבו - לא היה דרוש בנסיבות על פניהן, ובודאי לא בזמן בו נעשה. נוכח אלה גם היה מעשה המערער רחוק מן הסבירות והמידתיות. בצדק לא נעתר איפוא בית המשפט קמא לטענת ההגנה העצמית, בציינו גם כי הביום שערך המערער - שעליו אין חולק - לאחר הדקירה, בשימו בידי המנוח את הטוריה והסכין, מצביע על כך שהיה מודע להיעדר הצדקה לדקירה לצרכי התגוננות. לא נוכל איפוא להיעתר לטענת ההגנה העצמית. אשר לטענה בעניין אבדן הקלטת והנזק הראייתי בגינה - איננו יכולים לקבל טענה זו בכל הנוגע להכרעת הדין; שכן לא היה בראיה האבודה צורך במארג הראייתי שבו הורשע המערער (הריגה לעומת רצח), ואין צורך להאריך. ואולם, נשוב ונידרש אליה באשר לעונש. העונש ט"ו. אשר לעונש, קדושת חיי אדם (ראו ע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 764) היא שהנחתה את בית המשפט קמא לקבוע עונש גבוה יחסית בסולם הדין - 17 שנות מאסר בפועל ועוד שלוש על תנאי; וביחד מסגרת של עשרים שנה - המירב שבדין. בכך ביקש בית המשפט לאותת את יחסו המחמיר למקרה. שותפים אנו לחומרה שבה יש לראות נטילה של חיי אדם בנסיבות הריגה; קרי, בפזיזות באשר לתוצאה הקטלנית האפשרית. על כן ראוי מקרה זה לענישה קשה. ואולם, החלטנו ליתן משקל גדול יותר במידת מה בעיקר לשתי נסיבות: האחת, העובדה שהמערער חש מאוים לאחר תקיפתו על-ידי המבקש, גם אם לא היתה מאוימות זו בעוצמה שהצדיקה את מעשהו כל עיקר (ראו ע"פ 9369/07 מיקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). העובדה השניה היא אבדן הקלטת, שאיננו יודעים אם לא היה בשיחות שהוקלטו בה כדי לשפוך יתר אור על הלך רוחו של המערער בסמוך לאחר מעשה, ולפעול לטובתו לעניין העונשי. הבאנו בחשבון גם את חרטתו של המערער, שבוטאה לאורך הדרך. בנסיבות אלה, החלטנו להפחית במידת מה מעונש המאסר בפועל לו נדון המערער, ולהעמידו על חמש עשרה שנים, כך שהעונש הכולל יהא שמונה עשרה שנות מאסר מיום מעצרו שמתוכן חמש עשרה שנים בפועל, והיתרה על תנאי שלא יעבור בתוך שלוש שנים מתום המאסר עבירת אלימות שהיא פשע. סיכומם של דברים ט"ז. סוף, איננו נעתרים לערעור לעניין הכרעת הדין, אך נעתרנו במידה מסוימת לערעור בעניין העונש, כאמור מעלה. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ח' בשבט תשע"א (13.1.11). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08040820_T06.doc רח מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il