אורנה גילת נ. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4080/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4080/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערת: אורנה גילת נ ג ד המשיבים: 1. בנק המזרחי המאוחד בע"מ 2. עו"ד אופיר יוסף, כונס הנכסים 3. משה גילת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 9.3.2004, בתיק ה"פ 809/01, שניתן על ידי כבוד השופטת הילה גרסטל תאריך הישיבה: כ"ח באייר התשס"ה (06.06.2005) בשם המערערת: בשם המשיבים מס' 1 ו-2: בשם המשיב מס' 3: עו"ד ליאור חברון עו"ד אופיר יוסף בעצמו פסק-דין הנשיא א' ברק: העובדות 1. המערערת והמשיב 3 (להלן – המשיב) הם בני זוג, אשר רכשו מחברה משכנת (בשנת 1994) דירה בראשון לציון. בעת הרכישה חתמו בני הזוג על ייפוי כוח לטובת החברה המשכנת, לעשות בשמם פעולות שונות במקרקעין. רכישת הדירה מומנה באמצעות הלוואה מ"בנק משכן", שהובטחה במשכנתא אשר נרשמה עם רישום זכויות בני הזוג בדירה במרשם המקרקעין. מספר שנים לאחר רכישת הדירה, ובטרם נרשמו בני הזוג כבעליה, חברה בבעלותו ובניהולו של המשיב – ר.ע.מ כלי עבודה בע"מ (להלן – החברה) - נקלעה לקשיים כלכליים. בחשבונות העסקיים של החברה, שהתנהלו אצל המשיב 1, בנק המזרחי המאוחד (להלן – הבנק) נוצרה יתרת חובה גדולה. על רקע זה ביקש המשיב להגדיל את מסגרת האשראי שניתנה לחברה. לצורך הגדלת מסגרת האשראי דרש הבנק בטחונות שונים: המשיב שיעבד טרקטור חדש של החברה; החתים את אביו על שטר ערבות; וסיפק בטוחה בדמות פיקדון. לצד בטחונות אלה דרש הבנק גם שיעבוד של דירת המגורים של בני הזוג במשכנתא מדרגה שניה, להבטחת פרעון החובות. היות שזכויות בני הזוג בדירה טרם נרשמו במרשם המקרקעין, הדירה מושכנה לטובת הבנק באמצעות שטר משכון זכויות (ביוני 1999). השעבוד נרשם ברשם המשכונות. משכון הזכויות נועד להבטיח את פירעון כל החובות שבני הזוג והחברה יחובו לבנק בקשר עם מתן אשראי והלוואות. שטר משכון הזכויות הוגבל ל"סכום קרן" של 300,000 ₪. עם רישומם של בני הזוג כבעלים של הדירה במרשם המקרקעין ביקש הבנק להמיר את משכון הזכויות במשכנתא על הדירה. ברם, בשלב זה חדלו בני הזוג לשתף פעולה עם הבנק. הם נמנעו מלחתום על שטרי המשכנתא שהועברו אליהם מטעם הבנק. יחד עם זאת, חתמו בני הזוג (ביוני 2000) על התנאים המיוחדים לשטר המשכנתא. משהתמהמהו בני הזוג בהחזרת שטרי המשכנתא לבנק ונמנעו מלשתף פעולה עם הבנק, נרשמה (ביום 26.6.2000) המשכנתא לטובת הבנק באמצעות ייפוי הכוח שהפקידו בשעתו בידי החברה המשכנת. משלא פרעה החברה את חובותיה לבנק ביקש הבנק, באמצעות כונס נכסים מטעמו (משיב 2 לפנינו) לממש את המשכנתא על הדירה. על נסיבות רישומה של המשכנתא ותוקפה, סבה המחלוקת בין הצדדים. 2. בני הזוג פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה שיצהיר כי המשיב 2, כונס הנכסים, אינו רשאי לממש את המשכנתא, בהיעדר תוקף למשכנתא. בתביעתם טענו בני הזוג כי לא הם שחתמו על שטר המשכנתא ששימש יסוד לרישומה לאחר מכן. כן נטען שמסמכים נוספים הנדרשים לשכלול המשכנתא אינם חתומים על-ידי המערערת. המערערת הוסיפה וטענה כי היא נהנית מההגנות הניתנות לערב יחיד לפי חוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן – חוק הערבות), כאשר הבנק הפר חובותיו כלפיה כשלא גילה לה פרטים מהותיים אודות החשבון הנערב. לבסוף, טענה המערערת בתצהירה המשלים, כי זכאית היא להגנות שונות מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן – חוק הגנת הדייר) וחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן – חוק ההוצאה לפועל). הבנק וכונס הנכסים טענו, מנגד, כי הוסכם בין הצדדים על מישכון הדירה לטובת הבנק, ובעקבות זאת נרשם משכון ברשם המשכונות. משהתאפשר רישום משכנתא במרשם המקרקעין, היא נרשמה כנדרש. אמנם, לא בחתימתם של המערערת והמשיב, אלא באמצעות יפוי-כוח שהופקד בשעתו בחברה המשכנת, אך הדבר אינו גורע, לשיטתם, מתוקפו של הרישום. כן ביקשו הבנק וכונס הנכסים לדחות את הטענות בדבר הפרת חובות גילוי מצד הבנק. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתם של בני הזוג. נפסק, כי גרסתם אינה מהימנה ואינה קוהרנטית, בין היתר נוכח סתירות מהותיות בין כתב תביעתם, תצהיריהם ועדויותיהם בחקירה נגדית. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי בני הזוג שעבדו את הדירה לטובת הבנק בשנת 1999, להבטחת חובותיהם של החברה ושל בני הזוג לבנק. אלא שלקראת רישום הבניין כבית משותף ורישום הדירה על שמם, מועד בו היתה אמורה להירשם המשכנתא, חדלו הם מלשתף פעולה עם הבנק, ונמנעו מלחתום על שטרי המשכנתא. רישומה של המשכנתא נעשה באמצעות ייפוי הכוח אותו מסרו בני הזוג, כשמדובר בעצם בהשלמה של משכון הזכויות, ולא במישכון חדש. בית המשפט הוסיף וקבע, כי אין בהגנות החלות על "ערב יחיד" לפי חוק הערבות כדי לסייע למערערת, וזאת אף מבלי להכריע בשאלה העקרונית אם ההגנות של "ערב יחיד" חלות על מישכון נכס. בית המשפט ציין כי לנוכח הסיטואציה בה המערערת היא אשתו של בעל החברה והדירה מושכנה להבטחת חובות בעלה והחברה, ספק גדול אם יכולה היא להתבסס על טענת הגנה זו. מכל מקום, בית המשפט לא מצא שנפל פגם בהתנהגות הבנק, גם אם המערערת היא בגדר "ערב יחיד". הבנק מסר למערערת פרטים מדוייקים על מצב החובות הנערבים, עת חתמה על שטר משכון הזכויות (בשנת 1999). לבסוף, דחה בית המשפט את טענות המערערת בדבר הגנות מכוח חוק הגנת הדייר והבטחת "סידור חלוף" שבחוק ההוצאה לפועל, בנימוק שאלה לא פורטו בתובענה ומהווים שינוי חזית אסור. הטענות בערעור 4. הערעור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא של המערערת לבדה. המערערת צמצמה את ערעורה. שוב אין היא חולקת על הקביעה כי חתמה על שטר משכון לדירה בשנת 1999. טענותיה בערעור הן כי הבנק הפר את חובות הגילוי בהן חב בנק כלפי ערבים, בין אם המקור לחובות הגילוי הוא סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, חוק הערבות המטיל חובת גילוי מוגברת כלפי "ערב יחיד" או החובות הכלליות החלות על בנק מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין. מתוקף חובות אלה מחויב הבנק שלא להטעות את מקבל השירות, לקוח או ערב, ולגלות לו כל פרט בעל חשיבות. לטענת המערערת, שעה שחתמה על שטר המשכון, לא נמסרו לה פרטים מהותיים המתחייבים מחובת הגילוי הנאות של הבנק. לדבריה, נמסרו לה רק נתונים גולמיים-טכניים אודות חשבון החברה, מבלי שנמסר לה אודות "מצבו המהותי" של החשבון, ועל היותו "בדרך לקריסה", דבר שלטענתה היה ידוע לבנק אותה עת. לשיטת המערערת, הפרת חובת הגילוי גוררת אחריה את ביטול המשכנתא. לחלופין, שבה וטוענת המערערת כי אפילו עומדת המשכנתא בתוקפה, הרי שקמות לה ההגנות על דירת המגורים הקבועות בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ובסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. כך, משום שהמערערת לא חתמה על שטר המשכנתא ומכאן שלא וויתרה מעולם על ההגנות האמורות. המשכנתא נרשמה באמצעות יפוי כוח שאין כל הוראה המתירה למיופה הכוח לוותר מטעמה על אותן הגנות. המערערת חולקת על קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה טענות אלה לא פורטו בתביעתה, ומפנה לעניין זה לבקשה שהגישה לבית המשפט המחוזי (בש"א 20968/02), בה ביקשה וקיבלה, בהסכמת הבנק, רשות להגיש תצהיר משלים המפרט טענות אלה. 5. הבנק וכונס הנכסים סומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לדבריהם, טענת המערערת בדבר אי-גילויים של פרטים מהותיים הנה טענה חדשה. בבית המשפט המחוזי נטען אמנם לאי גילוי פרטים מהותיים עובר לחתימה (שלא הייתה) על שטר המשכנתא בשנת 2000, אך לא בא זכרה של טענה בדבר אי גילוי בעת החתימה על שטר המשכון בשנת 1999. מכל מקום, כל פרטי החשבון של החברה גולו למערערת כנדרש. המשכנתא שנרשמה בעקבות משכון הזכויות מהווה המשך ישיר של אותו משכון ואין לראות בה משום שעבוד נפרד. אשר לטענת המערערת אודות הגנות בית מגורים מכוח חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל, הבנק וכונס הנכסים מבקשים להבהיר כי אף שהועלתה בתצהיר המשלים, הרי שלא נתבקש בגינה כל סעד בתובענה עצמה. לגופם של דברים הם גורסים שאין בטענה ממש. המערערת עצמה, בחתימת ידה, ויתרה על ההגנות הן במסגרת מישכון הזכויות והן במסגרת התנאים המיוחדים לשטר המשכנתא, עליהם חתמה ביום 25.6.2000 (אף אם במקרה המסמך שנשלח לרישום הוא דווקא זה שנחתם על-ידי מיופה הכוח). עוד נטען, כי מיופה הכוח חתם על התנאים המיוחדים עלפי הסמכויות המפורשות שניתנו בייפוי הכוח לוותר על ההגנות האמורות. דיון 6. שתי טענות עיקריות מעלה המערערת בערעור שבפנינו. ראשית, הבנק לא קיים את חובות הגילוי כלפיה, לרבות חובות מוגברות הקמות לטובת "ערב יחיד", ולא גילה לה פרטים מהותיים עובר לעסקת המשכון. שנית, לא ניתן לפנותה מהנכס הממושכן, הוא דירת מגוריה, שכן בנסיבות העניין קמות לה הגנות לפי חוק הגנת הדייר וחוק ההוצאה לפועל. נוכח העובדה כי הסוגיה השנייה הועלתה בתצהירה המשלים של המערערת בבית המשפט המחוזי, ראיתי לנכון להידרש לה לגופה. 7. בני הזוג שעבדו את דירתם כבטחון לחשבון בנק של חברת המשיב, שנקלעה לקשיים כלכליים. משכון הנכס נעשה במטרה לערוב לחיובי החברה, ואף לחיובי בני הזוג עצמם. שעבוד זה נופל לגדרו של סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן – חוק המשכון). סעיף זה קובע: "12. מישכון להבטחת חיובו של אחר מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה." סעיף 12 לחוק המשכון קובע, כי דינו של הממשכן יהיה כדין מי שערב לחיוב (י' ויסמן, חוק המשכון, תשכ"ז-1967 249 (1974); להלן - ויסמן). תכליתה של הוראה זו היא לספק לממשכן הגנה מפני מעשים של החייב והנושה שיש בהם כדי לפגוע בו (ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(1) 364, 372; להלן – פרשת פייבושביץ). בפרשת פייבושביץ התעוררה השאלה האם "ההגנות המיוחדות החלות על ערב יחיד, שהוספו לחוק הערבות בתיקון משנת תשנ"ב ובתיקון משנת תשנ"ח, חלות גם על מישכון נכס על ידי צד שלישי שנועד להבטיח חיוב עיקרי, שלגביו הממשכן הוא בגדר 'ערב יחיד'" (שם, שם). בפרשת פייבושביץ נטה בית המשפט לדעה שהגנות אלה אינן חלות כלפי הממשכן, אך השאלה הושארה בצריך עיון (לדעה התומכת בהחלת ההוראות האמורות ראו ר' בר-קהן, דיני הגנת הערב 242-243 (1998); לדעה חולקת ראו מ' דויטש, קניין 68-69 (כרך ב', 1999)). לענייננו, סבורני שאין לנו צורך להכריע בשאלה מורכבת זו, ואבקש להשאירה בצריך עיון גם הפעם. לצורך המקרה שבפנינו, הנני מוכן להניח שהמערערת עונה על הגדרת "ערב יחיד" הקבועה בסעיף 19 לחוק הערבות, וכן אניח לטובתה שההגנות שמעניק פרק ב' לחוק הערבות חלות על משכון נכס. יודגש כי כל טענות המערערת בהקשר זה מופנות כלפי הפרת חובות גילוי מצד הבנק. המערערת לא העלתה טענות בקשר להגנות אחרות שניתנות לערב יחיד, כגון הגבלת סכום הערבות, או חובה לממש נכסים אחרים טרם פניה לערב. על רקע תשתית נורמטיבית זו אפנה לבחון את טענת המערערת בדבר הפרת חובת הגילוי על-ידי הבנק. 8. סעיף 22 לחוק הערבות – הקובע חובת גילוי רחבה – מורה, בין היתר: "22. חובת גילוי (א) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, את כל הפרטים הבאים, כפי שנקבעו בחוזה שבינו לבין החייב: (1) הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לבין החייב (להלן -הקרן); (2) שיעור הריבית השנתי, בחישוב המביא בחשבון ריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון; (3) תקופת החיוב, סכומי הפרעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפרעון; (4) היתה הריבית משתנה - שיעור הריבית בעת כריתת החוזה בהתחשב בריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון בעת כריתת החוזה, ודרך השינוי; (5) היות הקרן או הריבית צמודות, ובסיס ההצמדה; (6) תוספות שנקבעו לפי סעיף 25(א)(4); (7) שיעור ריבית בשל איחור בפרעון וכן כל תשלום שיחויב בו החייב בשל אי קיום החיוב הנערב." סעיף זה אינו עומד לבדו. הוא חלק ממערכת דינים מקיפה שתפקידה להגן על ערבים ביחסם עם הבנקים. עם אלה נמנה סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (המחיל את חובות הבנק כלפי לקוחותיו גם על ערבים), והחובות הכלליות החלות על הבנק מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין (פרשת פייבושביץ, בעמ' 377). מתוקף חובות אלה מחויב הבנק לפעול בתום לב; לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369; ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 150). 9. אכן, הבנק חייב בחובת גילוי כלפי המערערת והוא אף אינו כופר בכך. ברם, לא מצאתי שחובת הגילוי הופרה במקרה דנן. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיהם המערערת קיבלה פרטים מדויקים על מצב החובות הנערבים, מקובלים עלי במלואם. כך, בהודעה לערב על פי שטר משכון הזכויות (מיום 28.6.99), עליה חתומה המערערת, מפורטים פרטי האשראי הרלבנטיים, שיעור הריביות השונות, סכומי הפירעון של הקרן והריבית ומועדי פרעונן, תקופות החיוב וכן סך כל החיובים הנוגעים לעניין. אין מחלוקת כי פרטים אלה גולו למערערת, ובכך נתמלאו אף דרישות הגילוי המחמירות הקבועות בסעיף 22 לחוק הערבות. טענתה היחידה היא שמצב החשבון ה"מהותי" לא גולה לה. קרי, לא נאמר לה שהחשבון "בדרך לקריסה". בטענה זו לא מצאתי ממש. בית המשפט המחוזי קבע, כעניין של עובדה, כי מצב החובות הנערבים היה ידוע היטב למערערת. החובות היו של חברה בבעלות בן זוגה והנכס הממושכן היה דירת מגוריה. במצב דברים זה, אין זה סביר כלל ועיקר שהמערערת לא הייתה מודעת למצב החשבון ה"מהותי". זאת ועוד, שטר המשכון נחתם בשנת 1999, בעוד שהחברה חדלה מפעילותה רק בראשית שנת 2001. אך הגיוני הוא כי בשנת 1999 ידעה המערערת שהחברה מצויה בקשיי נזילות, שאחרת מדוע היה כלל צורך למשכן את הדירה. יחד עם זאת, הדעת נותנת כי בשנת 1999 לא יכול היה הבנק למסור למערערת שהחשבון בדרך לקריסה, קריסה שהתרחשה רק שנה וחצי מאוחר יותר. באתי אפוא למסקנה, כי בעת משכון הדירה לא הפר הבנק את חובת הגילוי המוטלת עליו כלפי המערערת, ולא נפל פגם השולל תוקפו של המשכון או מימושו בהיבט זה. 10. טוענת המערערת כי קמות לה הגנות מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. הסדרים אלה נועדו לספק הגנה לאנשים שזכויותיהם בבית מגוריהם פקעו, בנסיבות שונות, המצויות מעבר לשליטתם. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע, בין היתר, כי אדם שזכותו בנכס פקעה מחמת מכירת הנכס בהוצאה לפועל של משכנתא יהיה לדייר של בעלו החדש של הנכס. סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי מכירת מקרקעין מעוקלים המשמשים בית מגורים לחייב ופינויו של החייב יתבצעו רק לאחר שהוכח שיהיה לחייב מקום מגורים סביר או שהועמד לרשותו סידור חלוף. הסדרים משפטיים אלה הם בני-ויתור. סעיף 33(ג)(2) לחוק הגנת הדייר קובע שההגנה לא תחול מקום שפורש בשטר המשכנתא שהמחזיק לא יהיה מוגן. סעיף 38(ג) לחוק הוצאה לפועל קובע שההגנה לא תחול אם פורש בשטר המשכנתא או בהסכם משכון שהחייב לא יהיה מוגן בהסדר זה. לטענת המערערת, לשטר המשכנתא הרשום בלשכת ההוצאה לפועל לא צורף טופס התנאים המיוחדים הכולל ויתור על ההגנות, ולפיכך אין הוא חלק מהשטר. אשר לשטר עצמו, זה אינו מאזכר את סעיפים 33 לחוק הגנת דייר וסעיף 38 לחוק הוצאה לפועל ומכאן טענתה שלא ניתן להסיק כל ויתור מצידה על הגנות אלה (סעיף 58 לתצהירה המשלים מיום 21.11.02). יובהר כי טענות המערערת מתמקדות בעובדה שלא חתמה על תניות הויתור ואינן עוסקות כלל בסוגיה האם היה ויתור מודע על ההגנות (השוו, ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז, פ"ד נח(3) 934). 11. גם טענה זו, דינה להידחות. בנספח א' לשטר משכון הזכויות עליו חתמה המערערת בחתימת ידה (ביום 28.6.99) ויתרה היא במפורש על ההגנות המוענקות לה לפי החוקים האמורים, בזו הלשון: "הממשכנים מצהירים כי הם מוותרים בזאת על ההגנה המוענקת להם בנכסים הממושכנים ובכל חלק מהם לפי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 ו/או לפי הוראות סעיף 38 ו/או סעיף 39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 או לפי כל הוראות דין שתבואנה במקום איזה מההוראות הנ"ל" (סעיף ג' לנספח א' לשטר מישכון זכויות). ויתור זה תופס לגבי המשכנתא, שנרשמה על הדירה לאחר שנה. זאת, מהטעם שמדובר בחילופי משכון לפי סעיף 9(ב) לחוק המשכון. סעיף זה קובע: "(ב) נתממשה זכות שמושכנה, כולל זכות כאמור בסעיף קטן (א), יחול המישכון על מה שניתן במימושה של הזכות... ". על פירושה של הוראה זו, בהקשר הזהה לענייננו, עמד ויסמן: "כאשר המשכון המקורי היה על חוזה של החייב לרכישת דירה, הרי עם קבלת הבעלות בדירה מועתק המשכון אל הדירה, והפעולה שתידרש מהחייב כדי שכוחו של המשכון יהיה יפה כלפי הנושים האחרים של החייב, תהיה רישום משכנתה על הדירה בלשכת רישום המקרקעין" (שם, בעמ' 218). 12. לענייננו, עם רישומם של בני הזוג כבעלים של הדירה, נרשמה המשכנתא לטובת בנק משכן והמשכנתא נשוא ההליך דנן. רישום המשכנתא לטובת הבנק נעשה באמצעות ייפוי כוח שהפקידו בני הזוג בחברה המשכנת, במטרה לטפל ברישום הדירה. מעבר לעובדה כי המערערת הסמיכה את החברה המשכנת לוותר מטעמה על הגנות בית המגורים (סעיף 4 לייפוי הכוח) היא עצמה ויתרה על ההגנות האמורות בשטר משכון הזכויות. ויתור זה השתכלל לגבי המשכנתא, עם רישומה של הדירה במרשם המקרקעין. המשכון על זכותה החוזית של המערערת בבית המגורים התחלף במשכנתא על זכותה הקניינית בית המגורים, וברי כי אותו ויתור על הגנות בית המגורים "ממשיך" ותופס כעת. נוכח מסקנה זו אין צורך להידרש לעובדה כי בסמוך לפני רישום המשכנתא חתמה המערערת עצמה (ביום 25.6.2000) על טופס "תנאים מיוחדים לשטר משכנתא" הכולל גם הוא ויתור מפורש על הגנות בית המגורים, כאשר עותק זה, בחתימת ידה, לא מצא דרכו אל מרשם המקרקעין. אשר על כן, הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת המשיבים 1-2 בסך 5,000 ₪ ובהוצאות משפט. ה נ ש י א השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, ו' בתשרי התשס"ו (9.10.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04040800_A06.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il