שלמה הלפרן נ. מנהל מיסוי מקרקעין

פסק-דין בתיק ע"א 4078/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4078/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: שלמה הלפרן נ ג ד המשיב: מנהל מיסוי מקרקעין ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 4.1.11 בו"ע 1263/09 שניתן על ידי כבוד השופט – סג"נ (בדימ') ד' בר-אופיר ועו"ד ד' מרגליות תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשע"ג (4.4.2013) בשם המערער: עו"ד ד"ר אמנון רפאל בשם המשיב: עו"ד טליה נעים פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת ערר לעניין חוק מיסוי מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי בתל אביב (ו"ע 1263/09, כבוד סגן הנשיא (בדימוס) ד' בר-אופיר ועו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות) מיום 6.4.2011. 2. עניינו של ההליך הוא בשומת מס מקרקעין בגין מכר דירה. בתמצית, המערער מכר דירת מגורים בבני ברק בשנת 1988, אך העסקה לא דווחה לרשויות המס, ונתגלתה רק בעת מכירתה של הדירה לצד ג' בשנת 1999. המשיב הוציא למערער דרישת הצהרה בגין מכירת דירה, שלא נענתה, ולפיכך קבע לו שומה במסגרתה נקבעו שווי הרכישה ושווי המכירה. העורר השיג על השומה בשנת 2003 וההשגה נדחתה. ערר לועדת הערר נדחה אף הוא, על יסוד טענה עובדתית, שעל פיה לא הביא העורר את עדיו. חרף הקושי הפרצדוראלי שבערעור על קביעה עובדתית זו, נוכח האמור בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק מיסוי מקרקעין), הגיש המערער ערעור לבית משפט זה. ביום 5.7.2007 ניתנה החלטת השופטת א' חיות (ע"א 2204/07), שעל פיה, ונוכח הסכמת הצדדים, יוכרע הסכסוך בדרך של פשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בהחלטתה ציינה השופטת כי "השאלה שתעמוד להכרעה היא השאלה מהו הסכום של הוצאות בנייה למ"ר בקשר לדירה נשוא הערעור שאותו זכאי המערער לנכות מהחיות לצורך מס שבח". לאחר שהצדדים הגישו את נימוקיהם, ניתן ביום 18.9.2007 פסק דינה של השופטת א' חיות, הקובע על דרך הפשרה כי "הסכום של הוצאות בנייה למ"ר שאותו רשאי המערער לנכות לצורך מס שבח יעמוד על סך כולל של 550 דולר ארה"ב נכון לשנת 1990". 3. בשנת 2009 החל המערער בשני הליכים זהים בפני ערכאות שונות. כך, הגיש המרצת פתיחה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ה"פ 17587/09) שעניינה היקף השטח הבנוי במקרקעין לצורך השומה (המערער מציין בערעורו כי המרצת הפתיחה האמורה נמחקה בהסכמה). כמו כן, הגיש ערר נוסף על השומה, במסגרתו טען שהערר הראשון עסק רק בשאלת היקף הוצאות הבניה למ"ר שיוכל לנכות מהשומה, אך לא בשטח הבנוי ביחס אליו נקבעה השומה. המשיב הגיש, בשני ההליכים, בקשה לסילוק על הסף. יצוין כבר בשלב זה כי המרצת הפתיחה האמורה אינה נוגעת להליך הנוכחי, שהוא ערעור על החלטת ועדת הערר בלבד. 4. בפסק דינה, קבעה ועדת הערר כי המערער מיצה את זכויותיו הדיוניות בערעורו הקודם לבית המשפט העליון, וכי אין באפשרותו לשוב ולהחיות את הפלוגתאות שהתבררו באותו ההליך פעם נוספת. בתוך כך קבעה הועדה כי החלטת בית משפט זה סיימה את המחלוקות כולן ביחס לשומה שנקבעה למערער, וכי משהסתמכה החלטה זו על השטח הבנוי שפורט בשומה שהוצאה לו, ולא נטענו כל טענות ביחס לסוגיה זו, המערער אינה יכול להעלותה בשלב הנוכחי. בהקשר זה, ציינה הועדה שלא היה כל קושי בחישוב השטח הבנוי כבר בשלב עריכת השומה הראשונית, וכי דו"ח השמאי שהציג המערער במסגרת הערר נוגע לשטח הדירה העדכני ולא לשטחה בעת עריכת השומה. 5. מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי החלטת בית משפט זה בהליך נסובה רק סביב שאלת עלות הבניה למ"ר, ולא נגעה לשאלת היקף השטח הבנוי. המערער אינו מכחיש כי כבר בהליך הקודם התעוררה שאלת השטח הבנוי, אך הוא טוען שבשל נוסח ההחלטה מיום 5.7.2007 לא מיצה את טענותיו בסוגיה זו. עוד טוען המערער כי הסכמתו, בפני ועדת הערר, לקיום דיון בהרכב חסר, לא כללה הסכמה למתן פסק דין בהרכב חסר. 6. במענה, סומך המשיב את ידיו על פסק דינה של ועדת הערר, וטוען כי במסגרת הערר הראשון השיג המערער הן על עלות הבניה למטר והן על השטח הבנוי, וכי ממילא, השומה שהוצאה לו הוצאה על בסיס חישוב השטח הבנוי. צמצום השאלה העומדת לדיון במסגרת הערעור לבית משפט זה היה, לגישת המשיב, בגדר ויתור על טענות המערער לעניין היקף השטח הבנוי, והסכמה כי הערעור כולו יוכרע על דרך הפשרה. בהמשך לכך, טוען המשיב כי מבחינה פרוצדוראלית, כללה הסכמתו של המערער לדיון בפני הרכב חסר של ועדת הערר גם בקשה למתן החלטה על ידי מותב זה. כמו כן, טוען המשיב כי השאלה המתעוררת בהליך הנוכחי היא שאלה עובדתית באשר לגודל הדירה, שהוכרעה כבר בערר הראשון, וכן הוכרעה פעם נוספת במסגרת הערר השני, ושאינה מקימה זכות ערעור לבית משפט זה. 7. נדמה שאין צורך להרחיב יתר על המידה בדברים בהליך הנוכחי. שאלת היקף השטח הבנוי עמדה בלב השומה המקורית שהוצאה לעורר, והוצאות הרכישה שנקבעו לו חושבו על בסיס הכפלת היקף הבניה בעלות הבניה למ"ר. הפרדה בין השאלה מהי עלות הבניה למ"ר, לשאלה מהו מספר המטרים הרבועים בגינם יהיה ניתן לנכות את עלויות הבניה היא הפרדה מלאכותית ולא אמינה. גם אם לא היה נושא זה מתעורר במסגרת הליך הערר הראשון, ספק אם יכול היה העורר לערוך מקצה שיפורים ולהעלותו במסגרת ערר נפרד, והיה עליו להעלות את כל טענותיו יחד. יתר על כן, אין מחלוקת כי במסגרת הערר הראשון טען המערער לעניין שטח הדירה (וראו פסקה 14.4 להודעת הערר הראשונה, מש/5). טענותיו אלו נדחו מהטעם שלא הביא את עדיו. רק בבחינת לפנים משורת הדין לא נדחה ערעורו של המערער על החלטתה הראשונה של ועדת הערר לבית משפט זה על הסף, שכן הוא לא העלה כל שאלה משפטית, כנדרש בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין. במסגרת הדיון בפני בית משפט זה הסכימו הצדדים למקד את המחלוקת רק בעניין עלות הבניה למ"ר, ובכך זנח המערער את טענותיו לעניין היקף הבניה (ויוזכר כי הנתון בדבר השטח הבנוי נדון בדיון בבית משפט זה, וראו פרוטוקול הדיון מיום 5.7.2007). אין בכך כדי לתת לו זכות לשוב ולהעלות טענות אלו בהליך נפרד וחדש. 8. עוד יצוין כי טענותיו של המערער, שעל פיהן הסכמתו לדיון בפני ועדת הערר בהרכב חסר היו מוגבלות לדיון עצמו ולא למתן החלטה בבקשות, אינן מקובלות עלי. נראה כי הבסיס להסכמה האמורה היה בכך שהמשיב לא התייצב לדיון בשל שביתת הפרקליטים. המערער, במסגרת הסכמתו, ציין במפורש כי: "ב"כ העורר מסכים כי הדיון יתקיים בהרכב חסר. אני חוזר על האמור בכתב הערר, אבקש שינתנו החלטות בשתי הבקשות". במעמד זה ממש, בנוכחות בא כוחו של המערער, ניתנה החלטת הועדה שעל פיה "נראה כי התיק בשל למתן החלטות בשתי הבקשות. החלטה תינתן על ידינו". הדברים מדברים בעד עצמם ואין צורך להרחיב בהם. 9. נוכח האמור לעיל, איננו רואים מקום לבחינת המכשולים הקשים לא פחות שהיה על המערער לעבור כדי שיידון ההליך, דוגמת שיהוי והתיישנות (ויוזכר כי מדובר בעסקה משנת 1988, שהשומה עליה הוצאה בשנת 2003), ניצול לרעה של הליכי משפט (ויוזכר כי המערער פתח בשני הליכים משפטיים מקבילים באותה הסוגיה ממש) חוסר תום לב (ויוזכר כי המערער לא דיווח לרשויות המס על העסקה, והיא התגלתה רק למעלה מעשור לאחר ביצועה), והעובדה שההליך אינו מגלה כל שאלה משפטית המצדיקה את בחינתו בפני בית משפט זה. 10. סוף דבר, הערעור נדחה. המערער ישא בשכר טרחת עורכת דינו של המשיב בסכום של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום א' באייר התשע"ג (11.4.2013) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11040780_H14.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il