אהרון פרג'ון נ. מדינת ישראל -מינהלת סל''ע

פסק-דין בתיק עע"ם 4073/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מינהליי עע"ם 4073/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערים: 1. אהרון פרג'ון 2. מרים פרג'ון נ ג ד המשיב: מדינת ישראל - מינהלת סל''ע ערעור על פסק דינו של בית המשפט העניינים מינהליים ירושלים מיום 20.11.2011 בע"ת 12648-02-11 שניתן על ידי כבוד השופטים נ' סולברג, נ' בן אור ור' יעקובי תאריך הישיבה: ג' בכסלו תשע"ד (6.11.13) בשם המערערים: בעצמם בשם המשיב: עו"ד ע' תדמור פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כבוד השופטים נ' סולברג, נ' בן אור ור' יעקובי) בעת"מ 12648-02-11 מיום 20.11.2011, אשר דחה את עתירת המערערים מפוני גוש קטיף לקבל פיצוי עבור ביתם על-פי מסלול השומה הפרטנית, אך קיבל חלקית את עתירתם ככל שנגעה לבקשה למתן תשלום מיוחד עבור שטח המרפסות שבביתם. הרקע הדרוש לעניין 1. המערערים התגוררו בישוב בדולח שבגוש קטיף ופונו מביתם בשנת 2005 במסגרת תכנית ההתנתקות. ביום 21.7.2005 הגישו תביעה לוועדת הזכאות בגין בית מגוריהם, מענק הוצאות הובלה והתארגנות, מענק לדמי שכירות ומענק אישי בשל ותק. ועדת הזכאות קבעה כי המערערים זכאים לפיצוי, בין היתר, בעד בית המגורים, אלא שלא הביאה בחשבון את שטח המרפסות שבבית בחישוב הפיצוי. חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: החוק) מפנה לעניין חישוב שטח הבית להגדרה של שטח למטרה עיקרית הקבועה בתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתוכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992 (להלן: התקנות). הוועדה קבעה כי לפי התקנות, המרפסות המקורות בבית המערערים אינן בגדר שטחים עיקריים, כי אם שטחי שירות. לפיכך הסיקה כי שטחי המרפסות אינם בני-פיצוי לפי החוק. בסופו של יום, קיבלו המערערים פיצוי בגין בית המגורים בסך של 1,296,468 ש"ח, כן נפסקו פיצויים בגין רכיבים נוספים שאינם מענייננו. 2. ביום 16.10.2005 הגישו המערערים במקביל ל-22 משפחות נוספות ערעור נגד החלטת ועדת הזכאות שלא לסווג את המרפסות המקורות שבביתם כ"שטחים עיקריים" אלא כ"שטחי שירות". בית משפט השלום שדן בערעורים במאוחד קבע כי על-פי התקנות יש לסווג את שטח המרפסות כשטח שירות ודחה את הערעורים, לרבות ערעור המערערים. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המערערים ערעור, שנדחה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 8.1.2009 לאחר שזה אימץ את מסקנות בית משפט השלום. 3. ביום 19.7.2010 פנו המערערים למשיבה וביקשו לאשר להם תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, בסך 320,000 ש"ח בעבור שטח המרפסות שבביתם. לאחר שנערך דיון בבקשתם, הגישו המערערים למשיבה בקשה נוספת – כי שיעור הפיצוי עבור ביתם ייקבע על יסוד שומה פרטנית ולא על-פי המסלול הנורמטיבי שבו בחרו בשעתו. ביום 6.1.2011 קבעה המשיבה ברוב דעות כי היא אינה מוצאת נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן תשלום מיוחד כמבוקש בגין שטח המרפסות. דעת המיעוט סברה כי מדובר במרפסות בהיקף גדול של כ-30% משטח הבית, ולכן הציעה לקבל את הבקשה בחלקה ולהעניק בגין המרפסות תשלום מיוחד בסך 123,750 ש"ח. אשר לבקשה לפיצוי במסלול השומה הפרטנית, דחתה המשיבה את הבקשה מן הטעם שהמועד לעריכתה חלף ולא ניתן עוד לבצעה. כן הודגש כי המערערים בחרו במסלול הנורמטיבי בכל ההליכים שניהלו עד כה, וזאת בשעה שהיו מיוצגים על-ידי עורך דין. 4. על החלטה זו הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט דחה את העתירה ככל שהיא נוגעת לבקשה לפיצוי לפי מסלול השומה הפרטנית. נקבע כי המערערים בחרו באופן מודע במסלול הנורמטיבי, פעלו על-פיו ואף קיבלו פיצויים לפי מסלול זה. עוד צוין כי המערערים אינם יכולים להסתמך על שומה פרטנית שנעשתה מטעמם, שכן השומה המכריעה היא שומה מטעם השמאי הממשלתי, שאותה לא ניתן לערוך היום משהבית נהרס. לצד זאת, קיבל בית המשפט את טענת המערערים לעניין שטח המרפסות ואימץ לעניין זה את דעת המיעוט שבמשיבה. נקבע כי אכן מדובר במקרה חריג שבו קיימות מרפסות גדולות מאד בהיקף של 30% משטח הבית. לפיכך יש להכיר באופיין החריג של המרפסות ולהיענות לבקשת המערערים לפיצוי מיוחד, באשר אין המסלול הנורמטיבי (שבו בחרו המערערים, כאמור) משקף היבט זה. נוכח נסיבותיהם האישיות המורכבות של המערערים והעובדה כי מסלול הפיצוי שבו בחרו (המסלול הנורמטיבי) אינו מטיב איתם, מצא בית המשפט להתחשב במערערים. משכך, הורה על מתן פיצוי נוסף בשיעור שקבעו חברי דעת המיעוט במשיבה. במסגרת דברים אלה, ציין בית המשפט את העובדה כי בעמידתם של המערערים על עתירתם-זו בבית המשפט, הרי שוויתרו למעשה על האפשרות לקבל תוספת פיצוי בשווי 7% שהוענקה למפונים מכוח תיקון מס' 4 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005. נגד הערה אחרונה זו של בית המשפט הוגש הערעור שלפנינו. 5. המערערים, שאינם מיוצגים בהליך דנא, אינם חולקים על פסק דינו של בית המשפט קמא לגופו, אלא כל טענתם מתמצית בכך שאין לראות בהם כמי שוויתרו על תוספת הפיצוי שהוענקה במסגרת תיקון מס' 4 לחוק. לטענתם, הטיפול בעתירה בבית המשפט קמא התארך ובשל כך חרגו מלוח הזמנים שנקצב בחוק לקבלת תוספת הפיצוי. כמו כן, וזה העיקר, גורסים המערערים כי ההליך שניהלו בבית המשפט קמא עסק בשטח המרפסות (שסווגו כשטחי שירות ובכך הוחרגו משטח בית המגורים), ואילו הוויתור הנדרש בתמורה לקבלת תוספת הפיצוי הוא הפסקת הליכים משפטיים הנוגעים לבית המגורים, כך לשיטתם. מכאן מסיקים המערערים כי בניהול ההליך בבית המשפט קמא לא היה משום ויתור על קבלת תוספת הפיצוי. את תוספת הפיצוי מבקשים המערערים לקבל הן ביחס לשטח בית המגורים, הן ביחס לשטח המרפסות, וזאת לפי השיעור שניתן למי שבחר במסלול השומה הפרטנית – סכום העולה כדי 65,000 ש"ח. 6. המשיבה גורסת מנגד כי יש לדחות את הערעור. לדבריה, הערת בית המשפט קמא, לפיה משמעות המשך ניהול ההליך המשפטי הוא ויתור על תוספת הפיצוי שניתן מכוח תיקון מס' 4 לחוק, אינה אלא הכרזה על המצב המשפטי הקיים בדין. היא מדגישה כי הערה זו של בית המשפט היתה חלק מהנימוקים למתן התשלום המיוחד שהעניק למערערים. בית המשפט התייחס לכך שהמערערים לא יזכו בתוספת הפיצוי שכן בחרו להמשיך בניהול ההליך המשפטי, ועל יסוד זאת, בין השאר, החליט להעניק להם פיצוי לפנים משורת הדין בגין המרפסות. עוד היא טוענת כי למערערים היה ידוע בשלב מוקדם כי נתונה להם בחירה בין המשך ניהול ההליך לבין תוספת הפיצוי, אך הם בחרו במודע להמשיך בהליך. למעשה, הבחירה להמשיך בניהול ההליך השתלמה למערערים שזכו בפיצוי על המרפסות – פיצוי גבוה מזה שהיו מקבלים אם היו בוחרים בקבלת תוספת הפיצוי על-פי התיקון לחוק. דיון והכרעה 7. עיינו בכתב הערעור, שמענו את טענות הצדדים בדיון בעל-פה והגענו לידי מסקנה כי יש לדחות את הערעור. ראשית, יש להבהיר כי המערערים ידעו שעומדת להם בחירה בין המשך ניהול ההליך בבית המשפט לעניינים מנהליים לבין קבלת תוספת הפיצוי שניתנה בהתאם לתיקון מס' 4 לחוק. הדבר עולה במפורש מהתכתובת בין המערערים לבין מנהלת תנופה (מוצגים א' וב' למוצגי המשיבה). המערערים בחרו במודע להמשיך בניהול ההליך בבית המשפט, לאחר שהובהר להם כי משמעותו של צעד זה היא ויתור על תוספת הפיצוי. טענה זו לא נסתרה על-ידי המערערים ולמעשה כבר מטעם זה ניתן היה לדחות את הערעור. 8. יתרה מזאת, ניתן להסכים לטענת המשיבה כי המערערים מבקשים להחזיק את החבל משני קצותיו. המערערים טוענים כי לא היה עליהם לוותר על ההליך המשפטי שניהלו כתנאי לקבל את תוספת הפיצוי. לשיטתם, החוק מתנה את קבלת תוספת הפיצוי בוויתור על הליכים הנוגעים לבית המגורים בלבד. הואיל וההליך שהם ניהלו עסק במרפסות (שהן שטח שירות) ולא בבית המגורים (שהוא שטח עיקרי), הרי שלא היה מוטל עליהם לסיים את ההליך בתמורה לתוספת הפיצוי. המערערים מתעלמים מכך שטענתם לכל אורך ההליכים שהתנהלו בעניינם היתה כי יש לפצותם גם על המרפסות, במסגרת הפיצוי על בית המגורים. דהיינו, כי המרפסות צריכות היו להיכלל בחישוב הפיצוי על בית המגורים. ועדת הזכאות והמשיבה דחו טענה זו. בית המשפט קמא, לעומת זאת, נכון היה לפצות את המערערים גם על שטח המרפסות בשל אופיין החריג (אף שלא ראה בהן שטח עיקרי), ובשל העובדה שהמסלול הנורמטיבי שבו בחרו לא שיקף ייחוד זה, היינו, לא "תגמל" את המערערים על שטח המרפסות באופן ראוי. משכך, וכן על רקע נסיבותיהם האישיות המורכבות של המערערים, זיכה אותם בית המשפט בתשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, בסך של 124,000 ש"ח. אם כן, בסופו של יום, זכו המערערים בפיצוי גם על שטח המרפסות כחלק מהפיצוי על בית מגוריהם. המערערים אינם משיגים על התשלום המיוחד שקיבלו ואין להם טענות בהקשר זה. חרף זאת, מבקשים הם כעת "להתנער" מכך שהמרפסות הן שטח הקשור בבית המגורים כדי לקבל את תוספת הפיצוי. 9. ממילא אין מקום לפרש את ההליך שניהלו המערערים ככזה שאינו נכלל בגדר ההליכים המשפטיים שעליהם מדבר סעיף 2(ג) לתוספת השנייה של החוק – הוא הסעיף המעניק את תוספת הפיצוי (ואשר התווסף לחוק במסגרת תיקון מס' 4). תוספת הפיצוי נועדה להביא לסיום הליכים משפטיים שהתנהלו באותה עת בין מפונים רבים לבין המדינה. למפונים הוצע מענק נדיב נוסף בעד בית מגוריהם תמורת ויתור על תביעותיהם נגד המדינה בקשר לבית המגורים. ההליך שניהלו המערערים בהחלט נופל לקטגוריה זו של הליכים. לפיכך אם ביקשו המערערים לקבל את תוספת הפיצוי, היה עליהם למחוק את ההליך התלוי ועומד בעניינם, כפי שגם הובהר להם בשעתו, כאמור. 10. זאת ועוד, כפי שטענה המשיבה, הנחתו של בית המשפט קמא כי המערערים לא יזכו בתוספת פיצוי לפי תיקון מס' 4 לחוק, היתה אחד הנימוקים להחלטתו להעניק להם תשלום מיוחד, לפנים משורת הדין (פסקה 10 לפסק הדין). ניסיונם לקעקע הנחה זו בשלב זה, עלול לשמוט את הקרקע – לפחות חלקית – תחת החלטת בית המשפט להעניק את הפיצוי המיוחד מלכתחילה. והרי, כאמור, למערערים אין השגות לעניין הפיצוי המיוחד שקיבלו. סביר מאד להניח שאם היתה ניתנת להם הבחירה, המערערים לא היו מעוניינים להחליף את הפיצוי המיוחד שקיבלו בגין המרפסות (בשיעור של 124,000 ש"ח) בתוספת הפיצוי (המסתכמת ב-65,000 ש"ח לפי הערכתם). אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ד' בכסלו תשע"ד (7.11.13). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12040730_B05.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il