גיא בנאי נ. קרן אוגינץ, עו"ד - נאמנת לנכסי החייב

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4069/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ח' כבוב המערער: גיא בנאי נ ג ד המשיבים: 1. קרן אוגינץ, עו"ד – נאמנת לנכסי החייב 2. כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ל' שלאעטה חלאילה) מיום 7.4.2024 בפש"ר 54340-01-17 בשם המערער: עו"ד רונן אושרי פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ל' שלאעטה חלאילה) מיום 7.4.2024 בפש"ר 54340-01-17, בה הורה למערער לשלם סכום כסף להשלמת תכנית לפירעון חובותיו, אחרת יישקל ביטול ההליך בעניינו. הרקע לערעור בשנת 2017 ניתן צו כינוס לנכסי המערער, לבקשתו, והוטל עליו צו תשלומים חודשי בסך של 500 ש"ח. מדובר בצו הכינוס השני בעניינו של המערער, לאחר שצו כינוס משנת 2013 שניתן לבקשתו בוטל בשל ניצול לרעה של ההליך (פש"ר 12230-12-13). הוגשו נגד המערער 5 תביעות חוב בסכום כולל של 604,024 ש"ח, וביניהן תביעה על סך של 273,736 ש"ח בגין חוב לבנק מזרחי טפחות (להלן: הבנק ו-החוב לבנק, בהתאמה). ביום 26.4.2018 המערער הוכרז פושט רגל ומשיבה 1 מונתה נאמנת על נכסיו (להלן: הנאמנת). בדיון שהתקיים טרם ההכרזה, הודיעו הצדדים כי גיבשו תכנית פירעון מוסכמת, שבמסגרתה המערער ישלם לקופת הכינוס סך של 200,000 ש"ח בתוך 12 חודשים, ועם ביצוע התשלום הסופי יינתן לו צו הפטר (להלן: תכנית הפירעון). עוד הוסכם כי המערער יפעל למימוש כספים שנצברו לטובתו במספר קופות פנסיה וגמל (להלן: כספי הפנסיה ו-הקופות, בהתאמה). ביום 17.5.2018 הגיש המערער בקשה למימוש כספי הפנסיה "עד לכיסוי תכנית הפירעון המוסכמת בסך של 200,000 ש"ח". בתגובת הנאמנת לבקשה היא עמדה על כך שיש לברר את מעמד כספי הפנסיה, שכן לא ידוע אם מדובר בכספים שחלה עליהם הגנת סעיף 85(1א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), או שמא מדובר בכספים בלתי מוגנים שמוקנים ממילא לקופת פשיטת הרגל (להלן: כספים מוגנים ו-כספים בלתי מוגנים, בהתאמה). בהודעה שהגיש המערער ביום 30.5.2018 נמסר כי הוא מסכים למשיכת הכספים המוגנים, ככל שישנם, ומכאן אישר בית המשפט את בקשתו. בבקשה נוספת מיום 16.7.2018 שהגיש המערער הוא עתר להקטנת תכנית הפירעון. לטענתו, החוב לבנק נפרע ותיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבותיו נסגר – ומשכך יש להפחית את הסכום שעליו לשלם במסגרת תכנית הפירעון, שנקבע בהתבסס על שיעור החוב לבנק. בתגובתה לבקשה מסרה הנאמנת כי אמנם התקבלו בבנק כספי ביטוח בעקבות פטירת אחד החייבים לחוב, אך כספים אלה לא הספיקו לכיסוי החוב במלואו. עוד צוין כי לאחר תיקון ההכרעה בתביעת החוב של הבנק, סכום התביעות המאושרות עומד על סך של 226,751 ש"ח. כמו כן, לאחרונה הוגשה לכונס הנכסים הרשמי בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב מטעם נושה אחר, על סך של 83,563 ש"ח. בנסיבות אלה, שבהן תשלום תכנית הפירעון לא יביא לפירעון מלוא תביעות החוב והוצאות ההליך, סברה הנאמנת כי יש לדחות את בקשת המערער. בעקבות תגובת הנאמנת חזר בו המערער מבקשתו וביקש למחוק אותה. במהלך שנת 2019 התגלעו חילוקי דעות בנוגע לכספי הפנסיה. המערער טען כי יש לזקוף את מלוא הכספים שיימשכו מהקופות לטובת תכנית הפירעון, ואילו הנאמנת טענה כי רק הכספים המוגנים ייזקפו על חשבון התכנית. בהחלטה מיום 16.6.2019 קבע בית המשפט (השופט מ' דאוד) כי כספים בלתי מוגנים מוקנים ממילא לתיק הכינוס, ורק את כספי הפנסיה המוגנים ניתן לזקוף על חשבון תכנית הפירעון אם המערער מעוניין בכך. בחלוף 22 חודשים ממועד אישור תכנית הפירעון, ביום 18.2.2020 הגישה הנאמנת בקשה לביטול התכנית. היא מסרה כי המערער לא עמד בהתחייבותו לשלם את הסכום של 200,000 ש"ח בתוך 12 חודשים, וכי אינו מגיש דוחות חודשיים והבהרות נוספות שנדרשו ממנו. בתגובתו טען המערער כי הוא עומד בתשלום החודשי על פי תכנית הפירעון, מרבית הסכום המוסכם כבר שולם באמצעות כספי הפנסיה, והוא יושלם במלואו לאחר מימוש קופות נוספות. בתגובתו התייחס המערער למלוא כספי הפנסיה, המוגנים והבלתי מוגנים, ככאלה הנזקפים לטובת תכנית הפירעון. המערער הוסיף לדבוק בעמדתו שלפיה לא חלה הבחנה בין כספים מוגנים לבלתי מוגנים. ביום 15.11.2020 פנה לבית המשפט והודיע כי שילם כ-150,000 ש"ח לטובת תכנית הפירעון, וכי נסיבותיו האישיות מצדיקות לפטור אותו מתשלום היתרה. הנאמנת הזכירה בתגובה כי בית המשפט כבר הבהיר ביום 16.6.2019 שרק הכספים המוגנים ניתנים לזקיפה על חשבון תכנית הפירעון, והחלטתו בעניין זה הפכה לחלוטה. עמדה זו הובהרה פעם נוספת בתשובת הנאמנת לבקשה למתן הפטר שהגיש המערער. חרף האמור, ביום 3.2.2021 שב המערער וטען כי לא הוסכם בין הצדדים על הבחנה כלשהי בין הכספים המוגנים ובין הכספים הבלתי מוגנים. בעקבות המחלוקת בין הצדדים, ביום 2.3.2021 התקיים דיון בשאלת ההבחנה בין כספי הפנסיה השונים, וכן באפשרות לממש את זכויות המערער בדירה שבבעלותו. במהלך הדיון נערכו חילופי דברים בין הצדדים, שבסופם הודיעו כי הוסכם ביניהם שהמערער ישלם סך של 30,000 ש"ח נוספים במסגרת תכנית הפירעון בתשלומים בני 1,000 ש"ח, ועם השלמת הסכום הכולל של 230,000 ש"ח יינתן לו צו הפטר. בשלב זה הצהיר המערער בקולו כי הוא מסכים לתנאי שנקבע, והוסיף כי הוסבר לו שהכספים שבמחלוקת הם כספים לא מוגנים שהוקנו לקופת הכינוס מיד עם הכרזתו פושט רגל והם בבעלות הנאמן. הסכמת הצדדים אושרה על ידי בית המשפט (השופט מ' דאוד) וקיבלה תוקף של החלטה. ברם המערער לא עמד גם בתכנית זו ובתחילת שנת 2023 הודיעה הנאמנת כי המערער לא השלים את תכנית הפירעון וצבר פיגורים. חרף התנהלותו הבעייתית בהחלטה מיום 23.3.2023 ניתנה למערער שהות בת חודש לסלק את פיגוריו. לאחר רצף של בקשות והבהרות שונות, בהחלטה מיום 11.10.2023 נקבע כי על המערער לסלק את היתרה להשלמת תכנית הפירעון או להציג מתווה ריאלי לסילוקה בתוך 20 יום. הובהר כי אם לא יעשה כן יישקל ביטול ההליך. ביום 24.10.2023 הודיעה הנאמנת כי המערער שילם סך של 67,600 ש"ח ועוד 67,746 ש"ח של כספים מוגנים שנמשכו מכספי הפנסיה. מכאן שעל מנת להשלים את תכנית הפירעון במלואה עליו לשלם סך של 94,653 ש"ח נוספים. הנאמנת ציינה כי המועד שנקבע להשלמת תכנית הפירעון לאחר עדכון הסכום חלף, וביקשה לקבוע סד זמנים קצר לתשלום הסכום החסר. בתגובת המערער מיום 16.11.2023 הוא שב וטען כי בדיון שבו אושרה תכנית הפירעון לא נעשתה כל הבחנה בין כספים מוגנים ובין כספים בלתי מוגנים, וכי יש לזקוף את כלל כספי הפנסיה שמשך על חשבון תכנית הפירעון. גם זו הפעם הבהיר בית המשפט, בהחלטה מיום 28.11.2023, כי כספים בלתי מוגנים אינם באים על חשבון תכנית הפירעון, משום שהם מוקנים לקופת הכינוס מכוח הדין והפסיקה. סוגיה זו הובהרה כבר בהחלטה מיום 16.6.2019, והמערער אף הצהיר כי הוא מבין זאת בדיון שהתקיים ביום 2.3.2021. על כן נדחו טענות המערער וניתנה לו "הזדמנות אחרונה" להודיע בתוך 14 יום כיצד בדעתו לשלם את יתרת תכנית הפירעון, שאחרת יבוטל ההליך. המערער מיאן להשלים עם ההחלטה. בתגובה מיום 4.1.2024 טען שוב כי אין לזקוף לחובתו חוב כלשהו לבנק בשל סגירת תיק ההוצאה לפועל נגדו. עוד נטען כי המערער ורעייתו זכאים לקצבת נכות מאת המוסד לביטוח לאומי, ומשכך כלל לא היה מקום לקבוע צו תשלומים. מצבם הבריאותי הקשה היה ידוע בעת אישור תכנית הפירעון, כך שהיה ברור שרק מימוש כספי הפנסיה יאפשר עמידה בתשלומים שנקבעו. עוד נטען כי גם אם ככלל כספים בלתי מוגנים מוקנים באופן אוטומטי לקופת הכינוס, לא כך הם פני הדברים כאשר מדובר בחייב שהוכר כנכה ואין לו הכנסות נוספות זולת קצבתו. בתגובת הנאמנת צוין כי ההכרעה המתוקנת בתביעת החוב שהגיש הבנק נמסרה לבא-כוחו של המערער כבר ביום 27.9.2018. חרף זאת המערער לא הגיש ערעור, וההכרעה חלוטה מזה זמן רב. עוד נמסר כי המערער נטש את תכנית הפירעון ולא שילם דבר על חשבונה מתחילת שנת 2023. מכאן עתרה הנאמנת לביטול תכנית הפירעון וסיום ההליך. החלטת בית המשפט המחוזי ביום 7.4.2024 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ל' שלאעטה חלאילה) את טענות המערער במלואן. ביחס לחוב לבנק נקבע כי ההכרעה המתוקנת בתביעת החוב של הבנק נמסרה עוד בחודש ספטמבר 2018, ובא-כוח המערער אף התייחס אליה בדיון ביום 2.3.2021. המערער לא הגיש ערעור על ההכרעה, שהפכה לחלוטה, ואין מקום לבחון אותה מחדש. כך ביתר שאת כאשר הטענות שמעלה המערער מתייחסות לאירועים שקדמו להכרעה בתביעת החוב של הבנק, ולא לתשלומים שבוצעו לאחריה. אשר לטענות הנוגעות לתכנית הפירעון, נקבע כי הן נדונו בעבר ואין מקום להזדקק אליהן מחדש. בעת קביעת תכנית הפירעון, נלקחה בחשבון העובדה כי המערער ואשתו נתמכים בקצבאות המוסד לביטוח לאומי מצד אחד, וכי הם בעלים של נכס מקרקעין מצד שני. תכנית הפירעון אמורה הייתה להסתיים לפני מספר חודשים, אך המערער הגיש בקשות שונות שדומה כי נועדו אך להתחמק מתשלום היתרה. על כן נקבע כי אם המערער לא ישלים את הסכום הנדרש במסגרת תכנית הפירעון בתוך 20 ימים, או יציע מתווה להשלמתה – יישקל ביטול ההליך. מכאן הערעור שלפנינו. תמצית הטענות בערעור בערעור חזר המערער על כלל הטענות שנטענו לפני בית המשפט המחוזי. בפרט נטען כי יש להפחית את החוב לבנק ממצבת חובותיו, ולהתחשב במצבו הרפואי. ביחס לתכנית הפירעון נטען כי היא התבססה על האפשרות למשוך את כספי הפנסיה, וגם הסיכום על תשלום 30,000 ש"ח נוספים היה כפוף לכך שכל כספי הפנסיה – המוגנים והבלתי מוגנים – ייזקפו על חשבון התכנית. לטענת המערער, הסכמת הצדדים לזקוף את כספי הפנסיה על חשבון תכנית הפירעון קיבלה ביטוי בדיון שבו אושרה התכנית ובהחלטות שונות שניתנו בעניינה. בית המשפט המחוזי שגה כשדחה את טענות המערער שעה ש"פרשנות הצדדים כפי שהשתקפה בפרוטוקולי בית המשפט לא הותירה ספק בעניין הסכמות הצדדים", כלשונו; ומקור הטעות הפרשנית הוא בעובדה שהמותב שנתן את ההחלטה נושא הערעור הוא מותב שונה מזה שאישר את תכנית הפירעון. לבסוף נטען כי ההחלטה פגעה ביכולתו של המערער להעלות את טענותיו לפני בית המשפט, בעוד שלמשיבים התאפשר להשמיע את טענותיהם שלהם. הדבר הוביל לאי צדק ועיוות דין המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו, הגענו למסקנה כי דינו להידחות על הסף בלא צורך בתשובה, לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. בפתח הדברים יצוין כי ההליך תואר באופן מרחיב על מנת להבהיר כי בניגוד לנטען בערעור, המערער העלה את טענותיו בהזדמנויות רבות, דומה שאף רבות מדי, ואלה נדחו בדין פעם אחר פעם, כפי שיוסבר להלן. שנית ייאמר כי ספק גדול בעיני אם עומדת למערער זכות ערעור על ההחלטה עליה הוא מערער לפי סעיף 182(א) לפקודה, שכן על פניו אין המדובר "בצו בפשיטת רגל" (השוו לשם דוגמה: רע"א 329/17 חברת גונתר אנרגיית רוח בע"מ נ' מלמד, פסקה 19 (14.8.2017)), ודאי בהיותה אך החלטת ביניים (וראו: רע"א 5606/23 בלובל נ' הולנדר, פסקה 10 (4.9.2023); ע"א 8760/14 ארז חבר, עו"ד – נאמן לנכסי החייב אייל סלור (בפשיטת רגל) נ' סלור, פסקה 40 (27.1.2016)). בשל כך, דין הערעור לשבט. חרף האמור, נדון בטענות לגופן. ומכאן לגופו של עניין. באשר לטענות הנוגעות לחוב לבנק, הנאמנת בחנה עוד במחצית שנת 2018 את טענת המערער שלפיה החוב נפרע במלואו, ומצאה כי הוא נפרע באופן חלקי בלבד. בהתאם לכך ניתנה הכרעה מתוקנת בתביעת החוב שהגיש הבנק, כפי שנזכר בתגובת הנאמנת לבקשת המערער להקטנת תכנית הפירעון מיום 23.9.2018. בעקבות הגשת התגובה, המערער אף ביקש למחוק את בקשתו. על פי הודעת הנאמנת, הכרעת החוב המתוקנת הומצאה לו ביום 27.9.2018, והסוגיה נזכרה גם בדבריו של בא-כוח המערער בדיון שהתקיים ביום 2.3.2021. המועד להגשת ערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב שהגיש נושה הוא 45 ימים ממועד המצאת ההכרעה (תקנה 96(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985; וראו גם את ההוראה הדומה בתקנה 131(א) לתקנות חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ט-2019, שאינה חלה בענייננו). הכרעת החוב בעניינו של הבנק הפכה חלוטה לפני יותר מ-5 שנים, ולא היה מקום להידרש אליה במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, אף לא בגדרי הערעור. המערער לא הציג טעם כלשהו המצדיק מתן ארכה, לא כל שכן טעם מיוחד כנדרש בהינתן העובדה שמדובר במועד הקבוע בחיקוק (ראו לאחרונה: ע"א 786/24 גבאי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 22 והאסמכתאות שם (18.6.2024)). ובאשר לטענות הנוגעות לתכנית הפירעון. בהתאם לסעיף 42 לפקודה, בעת ההכרזה על חייב כפושט רגל נכסיו מוקנים לנאמן וניתנים לחלוקה בין נושיו. נכסי פושט הרגל הוגדרו בסעיף 1 לפקודה, והובהר כי הם כוללים "כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו" (סעיף 85(1) לפקודה), למעט החריגים המנויים בהמשך סעיף 85 ובסעיף 86 לפקודה. אחד מחריגים אלה, המצוי בסעיף 85(1א), כולל כספים שנצברו בקופת גמל למטרת קצבה וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, שכונו לעיל "כספים מוגנים" (וראו: ע"א 5033/18 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ נ' לוי, פסקאות 27-24 (2.2.2020)). פירושם של דברים הוא כי עם ההכרזה על המערער פושט רגל, הוקנו הכספים הבלתי מוגנים לנאמן, והם אינם יכולים להיזקף על חשבון תכנית הפירעון. הנושא הוסבר למערער בשורה של החלטות שניתנו לאורך ההליך, ובדיון שבו הוסכם על הגדלת הסכום לתשלום הוא אף הצהיר זאת בקולו. טענת המערער שלפיה הצדדים הסכימו על זקיפת מלוא כספי הפנסיה על חשבון תכנית הפירעון – לא רק שאין לה על מה להיסמך, אלא שהיא סותרת החלטות מפורשות שניתנו שוב ושוב לאורך ההליך וקבעו אחרת. נוסיף, כי בניגוד מוחלט לטענת המערער, אף המותב שאישר את תכנית הפירעון קבע כי הכספים הבלתי מוגנים לא יהיו חלק ממנה. הערעור נדחה אפוא, ועיכוב הביצוע שניתן ביום 2.6.2024 – בטל. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובה, המערער יישא אך בהוצאות מתונות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ז בסיון התשפ"ד (‏23.6.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24040690_N06.docx שח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1