שמואל לם נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 4068/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4068/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותר: שמואל לם נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. קרן מקפת מרכז לפנסיה ולתגמולים א.ש בע''מ (בניהול מיוחד) עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים: עו"ד אלישע שור; עו"ד נטע ברומברג פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר, כי יבוטל פסק הדין של בית-הדין הארצי לעבודה, הוא המשיב 1, שניתן בתיק ע"ע 1390/04 קרן מקפת מרכז לפנסיה ולתגמולים א.ש בע"מ נ' מלכה ניצן (להלן: פסק-הדין), בטענה, כי בית-הדין נמנע מלבחון את השאלה המשפטית הטעונה הכרעה וכי פסק-הדין נגוע היה בטעויות משפטיות מהותיות, המחייבות את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. פסק-הדין המדובר עניינו בזכויותיה הפנסיוניות של הגב' מלכה ניצן (להלן: הגב' ניצן), אשר היתה מבוטחת אצל המשיבה 2 בעתירה שבפנינו, היא המערערת בפסק-הדין, בין השנים 1981-2002. עובר לתקופה זו, בין אפריל ליולי בשנת 1970 ובין ינואר למרץ 1979, היתה הגב' ניצן מבוטחת בקרן הפנסיה "מבטחים". שתי הקרנות הינן קרנות פנסיה הסתדרותיות. עם פרישתה של הגב' ניצן, נקבע לה בתחילה שיעור פנסיה של 52.217% מהמשכורת הקובעת, אך שיעור זה הופחת ל-45.8%, לאחר בירור שערכה המשיבה 2 וזאת בעקבות התקופה בה היתה מבוטחת בקרן "מבטחים", ולפי פרשנותה של המשיבה 2 לתקנונה שלה (להלן: התקנון) ולתקנות רציפות זכויות הפנסיה בין קרנות הפנסיה של ההסתדרות (להלן: הסדר הרציפות). הגב' ניצן, אשר חלקה על פרשנותה של המשיבה 2 וסברה, כי גדר המקרה שלה נופל בסעיפים אחרים לתקנון, הגישה כנגדה תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (ע"ב 2122/04), בה תבעה את שיעור הפנסיה המקורי שהוקצה לה. בית-הדין האזורי קיבל את תביעתה של הגב' ניצן וקבע, כי על המשיבה 2 להחזיר לה את שיעור הפנסיה המקורי. על פסק-דין זה ערערה המשיבה 2 לבית-הדין הארצי לעבודה, הוא ע"ע 1390/04, פסק-הדין נשוא עתירה זו. בפסק-הדין קיבל בית-הדין הארצי לעבודה את ערעור המשיבה 2 וקבע, כי יש לקבל דווקא את פרשנותה של זו ואת שיעור הפנסיה הנמוך יותר הנגזר ממנה. כנגד פסק-הדין, כאמור, קובל העותר, בטוענו לטעויות משפטיות מהותיות אשר נפלו בו והמצדיקות את התערבותנו. להשלמת התמונה ייאמר, כי העותר טוען לזכות עמידה בפני בית-המשפט הגבוה לצדק כעותר ציבורי, באשר לדידו עתירה זו משרתת עניינים רבים ממבוטחי הקרנות ההסתדרותיות, אשר נתוניהם הפנסיוניים דומים לאלו של הגב' ניצן, ועל-כן עלולים להיפגע בעקבות הפרשנות שנקבעה על-ידי בית-המשפט להסדר הרציפות. ראוי לציין, כי העותר עצמו איננו אחד ממבוטחים אלו, אלא ניהל הליכים ארוכים באשר לזכויותיו הפנסיוניות כנגד קרן "מבטחים", אשר הוכרעו לא מכבר בע"ע 407/05 ו-ע"ע 419/05. כן ראוי לציין, כי ימים מספר לאחר הגשת העתירה שבפנינו, הגישה הגב' ניצן גם היא עתירה לבית-משפט זה כנגד פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה (בג"ץ 4328/06), בו היא מעלה טענות דומות לאלו של העותר. טענת באי-כוח המשיבה 2 היא, כי יש לדחות העתירה על הסף, באשר אין לעותר זכות עמידה בעניין זה. אכן, אין מנוס מקבלת עמדת המשיבה לפיה, דין העתירה שבפנינו להידחות על הסף, מחמת אי-קיום זכות עמידה לעותר. הזכות לעתור לבית-המשפט הגבוה לצדק כעותר ציבורי הוכרה ואף הורחבה במשפט הישראלי, בייחוד בנושאים בעלי ערך ציבורי חשוב ומשמעותי, אשר יש להם השלכה לתקינות המנהל הציבורי ולשלטון החוק. "בית-המשפט הרחיב עד מאוד בהלכה פסוקה את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו (דנג"ץ 4110/92 הס נ' שר הביטחון פ"ד מח(2) 811, בעמ' 815; בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים פ"ד מא(2) 1; בג"ץ 1/81 שירן נ' רשות השידור פ"ד לה(3) 365). קביעת המדיניות בנושא המעמד הושפעה במידה רבה על-ידי תפיסות היסוד הערכיות והמהותיות בדבר תפקיד הביקורת השיפוטית על מערך הרשויות במדינה. הרחבת המעמד היא חלק מתפיסה רחבה הרואה בתפקידו של בית-המשפט לא רק כמכריע בסכסוך בין צדדים אלא גם כמופקד על שמירת שלטון החוק, גם כאשר תפקיד זה אינו כרוך בהכרעה בסכסוך בין שני צדדים" (בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח נ' יו"ר וועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נד(2) 62). בד בבד, קבע בית-משפט זה סייגים לזכות העמידה כעותר ציבורי, המגבילים אפשרות זו מפני ניצול לא-ראוי. בין סייגים אלו נכללה האפשרות לעתור בנעליו של נפגע פרטי, הבוחר שלא לעתור בעצמו לבית המשפט. "בצד הרחבת תחום פריסתה של זכות העמידה נשמר הכלל שלפיו לא ייעתר בית-המשפט בדרך-כלל לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצוי נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית-המשפט בבקשת סעד על פגיעתו. וכך, מקום שהעתירה תוקפת מעשה מינהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם מסוים, ואותו אדם נמנע מלעתור לבית-המשפט, עשוי בית-המשפט שלא להכיר בזכות העמידה של העותר הציבורי גם אם העניין שהוא מבקש להביא להכרעה נוגע לנושא בעל חשיבות ציבורית כללית. הסייג האמור לזכות העמידה נועד לתחום את העתירה הציבורית אל תוך מסגרת מוגדרת שבה נדרש להעמיד במבחן שיפוטי פעולה שלטונית בעלת השלכה ציבורית חשובה מקום שאין נפגע שהעניין נוגע לו, שאם קיים נפגע זה ייחשב העותר הציבורי כמתערב במחלוקת לא לו, ופנייתו תידחה" (בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח נ' יו"ר וועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נד(2) 62). אחד מההסברים להגבלה זו, טמון בחשש מפני המצב, שבו אין העותר הציבורי מחזיק במלוא הנתונים ובמלוא המידע והראיות הנמצאות בידי הנפגע הישיר בפרשה ועל-כן אין ביכולתו להביא בפני בית-המשפט את התמונה העובדתית המלאה הדרושה. "אכן, בית-משפט זה הרחיב מאוד, במיוחד בתקופה האחרונה, את זכות העמידה בעתירה ציבורית. בעתירה כזאת, המעלה עניין בעל חשיבות מיוחדת לציבור הרחב, נתונה זכות העמידה לכל אדם אף אם אין לו אינטרס אישי בעתירה, אלא רק עניין בשמירה על שלטון החוק. כך הדין בעניינים בעלי אופי חוקתי, בעניינים בעלי השפעה של ממש על שלטון החוק ובעניינים שבהם נטענת שחיתות שלטונית..עם זאת גם בעתירה ציבורית יש סייגים לזכות העמידה. בין היתר בית-המשפט עשוי למנוע זכות עמידה מאדם אחד המתעבר על ריב של אדם אחר: אם העתירה תוקפת מעשה מינהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם מסוים, ואותו אדם נמנע מלעתור לבית-המשפט, עשוי בית-המשפט למנוע את זכות העמידה מאדם אחר. ראה ז' סגל, זכות העמידה בבית-המשפט הגבוה לצדק (מהדורה 2, תשנ"ד), בעמ' 253-251. אחד הטעמים האפשריים למניעה של זכות עמידה מאדם המתעבר על ריב של אדם אחר מתייחס לתשתית העובדתית. לעתים יש מקום לחשש, כי העובדות המוצגות בפני בית-המשפט על-ידי אדם שאינו נוגע בדבר באופן אישי, אינן מציגות תמונה שלמה או אמינה. אם תמונת העובדות מוטעית, אורבת סכנה מוחשית שגם ההלכה, כפי שתצא מאת בית-המשפט, תהא מוטעית. לפיכך נוהג בית-המשפט לדקדק ולהקפיד בעובדות" (בג"ץ 1759/94 סרוורברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625). הנה כי-כן, זכות העמידה של העותר בעתירה שבפנינו נגזרת היא מזו של הגב' ניצן. לאור פסיקת בית-משפט זה אשר הובאה לעיל, ספק בעיני, אם היה מקום לקבל את עתירתו כעותר ציבורי, בעוד הגב' ניצן, הנפגעת הישירה בפרשה זו, בחרה שלא לעתור כנגד פסק-הדין. כאמור, לאחר הגשת עתירה זו עתרה בעצמה הגב' ניצן לבית-משפט זה ומשכך, בוודאי יש מקום להידרש לעתירתה האישית ולא לעותר הציבורי. מאחר ולעותר אין עניין או נגיעה אישית כלשהי לפסק-הדין, הרי שלא נותרה לו כל זכות עמידה בפרשה זו, ודין עתירתו להידחות על הסף. אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף. ניתן היום, ג' באלול תשס"ו (27.8.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06040680_H03.doc את מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il