עו"ד אביעד ויסולי נ. בנק דיסקונט לישראל

8 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4067/24 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערים: 1. עו"ד אביעד ויסולי 2. שירי קרינגל נגד המשיב: המשיבות הפורמאליות: בנק דיסקונט לישראל 1. המועצה הישראלית לצרכנות בע"מ 2. מדינת ישראל ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בלוד ביום 11.3.2024 בת"צ 8766-09-16 על ידי כבוד השופט יחזקאל קינר תאריך הישיבה: ב' בחשון התשפ"ה (3.11.2024) בשם המערערים: עו"ד אביעד ויסולי בשם המשיב: עו"ד אורן פכטהולד בשם המשיבה הפורמאלית 1: עו"ד איתמר כהן פסק דין לפניי ערעור על פסק דין ומספר החלטות של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט יחיאל קינר) בת"צ 8766-09-16, בגדרם הוחלף המערער 1 כתובע מייצג ואושר הסדר פשרה חרף התנגדותו, תוך חיובו וחיוב המערערת 2 בתשלום הוצאות. כפי שיובהר להלן, לנוכח הסכמת הצדדים להצעת בית המשפט בדיון קדם-ערעור שנערך ביום 3.11.2024, ההכרעה בערעור דנן ניתנת על ידי בדן יחיד. רקע והשתלשלות ההליכים אלו הן, בתמצית, העובדות הרלוונטיות לערעור דנן: ביום 6.9.2016 הגיש המערער 1, עו"ד אביעד ויסולי (להלן: המערער), נגד המשיב 1, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: הבנק), בקשה לאישור תובענה כייצוגית לפי פרט 3 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק או חוק תובענות ייצוגיות): "תביעה נגד תאגיד בנקאי, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (להלן: בקשת האישור). עניינה של בקשת האישור בטענה כי הבנק נוהג לגבות בגין הנפקת ערבות בנקאית "עמלת מינימום" בכל שנה בה עומדת הערבות בתוקף, במקום פעם אחת בלבד, כפי שמחייבים התעריפון הרשמי של הבנק והסכם נטילת הערבות. ביום 21.4.2019 אישר בית המשפט קמא את ניהול התובענה כייצוגית בחלקה. בחלוף כשנתיים, ולאחר משא ומתן שניהלו הצדדים, ביום 7.3.2021 הגישו המערער והבנק בקשה לאישור הסדר פשרה (להלן: הסדר הפשרה או ההסדר). בעקבות הערות בית המשפט קמא, נדרשו הצדדים להגיש בקשה לאישור הסדר פשרה מתוקן, אולם ביום 9.2.2022 הודיע בא הכוח המייצג כי המערער, שהוא כזכור התובע המייצג, חזר בו מההסכמה שנתן להסדר. לנוכח זאת, ולאחר שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, ביום 19.3.2023 קבע בית המשפט קמא כי אין בסיס להתנגדותו של המערער וכי יש להחליפו בתובע מייצג אחר. בתוך כך, נקבע כי התנגדות המערער להסדר הפשרה באותה עת איננה עניינית ואף פועלת לרעת הקבוצה (להלן: החלטת ההחלפה). בעקבות המתואר, ביום 6.2.2024 מינה בית המשפט קמא את המועצה הישראלית לצרכנות (המשיבה 2. להלן: המועצה) כתובעת המייצגת, בהסכמת המערער והבנק (יוער כי תחילה מונה לתפקיד התובע המייצג משרד עורכי הדין א. נווה ושות', אך בהמשך, בעקבות התנגדות שהעלה המערער, המועצה החליפה אותו, לאחר שהתברר כי אין לו עילת תביעה אישית). בהמשך לכך, ביום 19.2.2024 הגישו הבנק והמועצה הסדר פשרה עדכני (להלן: הסדר הפשרה העדכני). ביני לביני, לאחר שהמערער חדל מלשמש כתובע מייצג, הוא החל, יחד עם המערערת 2, גב' שירי קרינגל (להלן: המערערת; ויחד עם המערער: המערערים), להגיש התנגדויות להסדר הפשרה העדכני, בעודו מתגבש, וזאת לצד בקשות שונות הנוגעות אליו. חלק מוגבל מההתנגדויות שהוגשו – התקבלו. כך, למשל, לעניין זהות התובע המייצג שהחליף את המערער בתפקיד (ראו החלטת בית המשפט קמא מיום 19.1.2024); ולעניין לוחות הזמנים שנקבעו בהסכם הפשרה העדכני (פסקה 23 להחלטה מיום 11.3.2024). בכלל האמור, ביום 26.2.2024 הגישו המערערים בקשה למחיקת הסדר הפשרה העדכני, העברת התיק למותב אחר והארכת מועד להגשת התנגדות. ביום 11.3.2024 ניתנה החלטת בית המשפט קמא, אשר דחתה את רוב העניינים שנכללו בבקשה זו, תוך שהמערערים חויבו בתשלום הוצאות בגובה של 4,000 ש"ח לטובת כל אחד מבעלי הדין (סך הכול 8,000 ש"ח) (להלן: ההחלטה מיום 11.3.2024). במקביל, עוד באותו היום ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, הנותן תוקף להסדר הפשרה העדכני (להלן: פסק הדין). בתוך כך, בית המשפט קמא מצא כי הסדר הפשרה העדכני הוא הסדר "טוב מאד" (פסקה 44 לפסק הדין), המעניק לחברי הקבוצה את מלוא הסעדים שהתבקשו בבקשת האישור, וכי אין מקום לקבל את ההתנגדויות שהוגשו על ידי המערערים. לצד זאת, בית המשפט קמא אישר את המלצת הצדדים (דהיינו הבנק והמועצה) בעניין גמול ושכר טרחה, תוך שציין כי איננו רואה טעם להפחית מהגמול המומלץ למועצה, על אף שזו הצטרפה להליך בשלב מאוחר. באשר לבקשתו של המערער לפסיקת גמול לטובתו, נפסק כי הלה אינו זכאי לקבלת גמול עבור התקופה בה שימש כתובע המייצג, וזאת בשל התנהלותו בכל הנוגע להסדר הפשרה. התנהלות זו הייתה כרוכה, לפי בית המשפט קמא, לא רק בסירובו לחתום על הסדר הפשרה, אלא גם בהגשת התנגדויות בלתי מוצדקות שהאריכו את ניהול הליך, ואשר נועדו "לתקוע טריז בגלגלי ההסדר, לעכב את קידומו ואת ביצועו, והכל בניגוד לטובת הקבוצה" (פסקה 48 לפסק הדין). מנימוקים דומים נקבע כי אף אין מקום לפסוק למערערים גמול מכוח סעיף 18(ד1)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, עבור ההתנגדויות שהגישו. לבסוף, בית המשפט לא הטיל על המערערים הוצאות נוספות, וזאת רק לנוכח ההוצאות שהטיל עליהם במסגרת ההחלטה מיום 11.3.2024. ההליך דנן וטענות הצדדים על פסק הדין והחלטות בית המשפט הנזכרות, הגישו המערערים את הערעור דנן, במסגרתו טענו נגד החלפתו של המערער כתובע מייצג; נגד אישור הסדר הפשרה העדכני; נגד חיובם בהוצאות; ונגד אי פסיקת גמול לטובתם. ביום 3.11.2024 נערך דיון קדם-ערעור, במהלכו הסכימו הצדדים כי הערעור יצומצם ויעסוק אך בשאלת הגמול לו זכאים המערערים ובהוצאות שנפסקו לחובתם בהליך קמא (להלן: המחלוקת שנותרה), כך שיתר חלקי הערעור ימחקו; וכי ההכרעה במחלוקת שנותרה תינתן על ידי בדן יחיד. לנוכח הסכמות אלה, התבקשו הצדדים להגיש את סיכומי טיעוניהם ביחס למחלוקת שנותרה. ביום 4.12.2024 הוגשו סיכומי המערערים, וטענותיהם נחלקות לשני עניינים – האחד, הגמול המגיע למערער עבור התקופה שבה שימש כתובע המייצג (להלן: פרק הזמן הראשון); והשני, הגמול המגיע למערערים יחד, עבור פעולותיהם כמתנגדים להסדר הפשרה העדכני, לצד שכר הטרחה המגיע למערער אשר ייצגם במסגרת זו (להלן: פרק הזמן השני). בכל הנוגע לפרק הזמן הראשון, נטען כי יש לפסוק למערער גמול בסך של 105,000 ש"ח, וזאת לנוכח תרומתו להליך – שלהערכתו היא ניכרת (יוער כי 10,000 ש"ח מתוך הסכום המבוקש הוא בשל השימוש בשמו של המערער, בניגוד לרצונו, בעת פרסום הסדר הפשרה העדכני). כך, מפני שהוא יזם את ההליך ואסף את החומרים שהיו דרושים להגשת בקשת האישור; נשא בסיכון לדחיית ההליך ולתשלום הוצאות; הביא להחלטת האישור, שלה תרומה משמעותית להליך זה ולהליכים נוספים; התניע את הליכי ההגעה להסדר הפשרה, ובכלל זה הגדיל את הסכום שנקבע בו; וליווה את ההליך במשך מספר שנים, תוך שהשקיע בו שעות עבודה רבות. אשר לפרק הזמן השני, המערערים טוענים כי הם זכאים לקבלת גמול עבור ההתנגדויות שהגישו, וכי המערער זכאי בנוסף לשכר טרחה, וזאת מכוח סעיף 18(ד1) לחוק תובענות ייצוגיות. לעמדתם, ובניגוד לקביעת בית המשפט קמא, רוב ההתנגדויות שהגישו התקבלו והביאו לשיפור הסדר הפשרה העדכני, ולא הובילו לסרבול ההליך או להארכתו שלא לצורך. המערערים הוסיפו וטענו כי בכל מקרה לא היה מקום לחייבם בתשלום הוצאות, בין היתר מאחר שאין בסיס חוקי להטיל עליהם הוצאות בנדון. הבנק, לעומת זאת, גורס כי התנהלות המערער כללה הגשת ריבוי בקשות סרק; הגשת התנגדויות רבות ובלתי ענייניות; הובילה לעיכוב משמעותי של ההליך; לא תרמה לשיפור הסדר הפשרה העדכני; ונעשתה בניגוד לטובת הקבוצה – ומשכך, אין מקום לפסוק לו גמול, וזאת על אף תרומתו להליך עובר להחלפתו. כן טוען הבנק, כי הוא נשא בתשלום גמול למועצה, אשר כאמור שימשה כתובעת המייצגת את הקבוצה לאחר החלפת המערער, כך שחיובו בתשלום גמול למערער יביא לתשלום גמול כפול מבחינתו. עוד נטען, כי אף אין לפסוק גמול בגין ההתנגדויות שהוגשו, שלא תרמו לקבוצה ונבעו מאינטרסים זרים. בכל הנוגע להטלת ההוצאות על המערערים, הבנק טוען כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא בעניין זה, וזאת בייחוד מאחר שהוא נמנע מלהטיל על המערערים הוצאות נוספות לפנים משורת הדין. לבסוף, טוען הבנק כי יש לחייב את המערערים בהוצאות בגין הגשת הערעור דנן. המערערים הגיבו לסיכומי הבנק, ובתגובתם הדגישו, בין היתר, כי לא ניתן לשלול את הגמול המגיע למערער בגין פרק הזמן הראשון, עת פעל כתובע מייצג, בשל התנהלותו בפרק הזמן השני, בכובעו כמתנגד. עוד נטען כי חלק מההסתייגויות שהגישו התקבלו, גם אם בהסכמת הבנק ולא תחת החלטה שיפוטית; וכי פעולותיהם לא עיכבו את ההליך באופן משמעותי. משכך, חוזרים וטוענים המערערים כי הם זכאים לפסיקת גמול ושכר טרחה, וכי ממילא לא היה מקום לחייבם בתשלום הוצאות. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון לקבל את הערעור בחלקו, כפי שיפורט להלן. הלכה ידועה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב הן בפסיקת הוצאות משפט והן בקביעת שיעורי גמול ושכר טרחה בתובענות ייצוגיות, ובהתאם ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות כגון אלה, למעט במקרים חריגים (באשר להתערבות ערכאת הערעור בהוצאות משפט ראו: ע"א 1509/04 דני דנוש נ' chrysler corporation, פסקה 15 (22.11.2007); ע"א 3022/08 ליבל נ' נ.ד. יישום פתרונות פרקטיים בע''מ, פסקה 10 (8.4.2010); ע"א 2729/14 ארומה אספרסו בר בע"מ נ' נג'ם, פסקה 5 (24.3.2016). לעניין התערבות ערכאת הערעור בגמול ושכר טרחה ראו: ע"א 4714/13 דיאב נ' חברת איי דיגיטל סטור בע"מ, פסקה 7 (29.9.2013); ע"א 1582/20 חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ, פסקה 78 (29.12.2021) (להלן: עניין חלפון)). אולם, כבר הובהר בפסיקה כי כאשר עסקינן בתובענות ייצוגיות, מתחם ההתערבות רחב יותר בהשוואה לנהוג בפסיקת הוצאות ושכר טרחה בהליכים אזרחיים אחרים (ע"א 3640/13 ארגס נ' יוניליוור ישראל מזון בע"מ, פסקה 3 (7.1.2014); ע"א 689/16 נסאר נ' עיר השעשועים בע"מ, פסקה 15 (7.5.2018)). עוד הובהר בפסיקה, כי להבדיל מהתנאים המהותיים של הסדרי הפשרה, אותם ניתן לשנות רק בהסכמת הצדדים, סוגיית הגמול ושכר הטרחה – לרבות בעניינו של מתנגד להסכם – מצויה בשיקול דעתו של בית המשפט (רע"א 2957/17 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז נ' שוורצמן, פסקה 50 (17.3.2024); ע"א 5671/24 יקירביץ נ' דגן, פסקה 6 (20.11.2024) (להלן: עניין יקירביץ)). סבורני כי המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות מסוימת מצד ערכאת הערעור. אפרט. בכל הנוגע לבקשת המערער לפסיקת גמול בעבור חלקו בהליך עת שימש כתובע מייצג, בית המשפט קמא קבע, כאמור, כי אין לפסוק למערער תשלום גמול. לגישתי, קביעה זו אינה משקפת בצורה ראויה את תרומת המערער להליך. אכן, אין ספק כי לקביעות בית המשפט קמא ביחס להתנהלותו של המערער יש, וצריכה להיות, השפעה על גובה הגמול המגיע לו (ע"א 7094/09 ברוזובסקי הובלות בע"מ נ' איתוראן איתור ושליטה בע"מ, פסקה 12 (14.12.2010) (להלן: עניין איתוראן); עניין יקירביץ, בפסקה 5). ועדיין, לא ניתן להתעלם מתפקידו של המערער כיוזם ההליך, מההשקעה הרבה של המערער במסגרת ההליך, ומתרומתו הבלתי מבוטלת לקידום אינטרס הקבוצה באמצעותו. כך, במיוחד, בהינתן הקושי הניכר שבאיתור והתמודדות עם עוולות צרכניות מהסוג בו עסקינן – עוולות הנוגעות להתנהלות השוטפת של גורם מסחרי גדול (בנק), אשר השפעתן על הלקוח הבודד מועטה, ואיתורן מחייב עין בוחנת והבנה מקצועית. כפי שהובהר לא אחת בפסיקת בית משפט זה, פסיקת הגמול נועדה לא רק לעודד ולתמרץ תובעים ייצוגיים עתידיים להגיש תובענות ייצוגיות ראויות, אלא גם לפצות את התובע הייצוגי – בענייננו, המערער – עבור עמלו ומאמציו במסגרת ההליך (ע"א 8430/99 אנליסט אי.אמ.אס. ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ' ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ, פ"ד נו(2) 247, 259-258 (2001); ע"א 234/24 עמית פולק מטלון ושות' עורכי דין נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ, פסקה 20 והאסמכתאות שם (1.10.2024) (להלן: עניין קלאב אין). ראו גם סעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות). ואכן, בענייננו המערער יזם והגיש את בקשת האישור (באמצעות בא הכוח המייצג, שהוא קרוב משפחתו), תוך שהוא נוטל על כתפיו את מלוא הסיכונים הכרוכים בכך, ואף שימש כתובע המייצג במשך מספר שנים. עוד יש לזקוף לטובת המערער, את העובדה כי מאמציו הובילו לאישור התובענה כייצוגית – וברי כי אישור זה הועיל לחברי הקבוצה בכלל, ולניהול המשא ומתן לגיבושו של הסדר הפשרה בפרט (עניין חלפון, בפסקה 81). בדומה לאמור, יש לקחת בחשבון גם את העובדה שלמערער חלק בלתי מבוטל בהסדר הפשרה, שכן הוא לקח חלק בגיבושו. בהמשך לאמור, יצוין כי ההחלטה בדבר החלפת המערער כתובע מייצג התקבלה בעקבות השגות שהיו לו ביחס להסדר הפשרה שעמד על הפרק, וחוסר נכונותו להמשיך בקידומו (וזאת בשונה מעמדת בא הכוח המייצג). חילוקי דעות בין התובע המייצג לבין בא הכוח המייצג אומנם מקשים על ניהול ההליך, אך ככל שהם מתעוררים לגופם של דברים, גם אין לזקוף אותם לחובת התובע המייצג. לעניין זה יש לזכור, כפי שציינתי בעבר בכובע אחר, כי: "מודל היחסים המתקיים בתובענה הייצוגית בין המבקש/התובע המייצג לבין בא הכוח המייצג הוא מודל יחסים אופקי, במסגרתו יש להליך שני אדונים, שכל אחד מהם חיוני להצלחת התובענה: המבקש/התובע המייצג, מאחר שעילת התביעה האישית שלו היא בגדר נקודת משען ארכימדית לפי סעיף 4 לחוק תובענות ייצוגיות; בא הכוח המייצג, מאחר שהוא בעל המקצוע האמון לפי סעיף 17 לחוק על ייצוג האינטרסים של כלל חברי הקבוצה (וזאת כבר מרגע הגשת הבקשה להכרה בתובענה כייצוגית)" (ת"צ (מרכז) 4263-03-11 אשל היאור בע"מ נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 23 (16.4.2012)). במודל יחסים אופקי זה, אחד מתפקידיו של התובע המייצג הוא לפקח על בא הכוח המייצג, ולוודא כי הוא ממלא אחר חובתו לפעול בנאמנות לטובת הקבוצה. כאשר התובע המייצג ממלא את תפקידו זה כנציג הקבוצה, לפי מיטב שיקול דעתו, נדרשים טעמים חזקים במיוחד, החורגים מעצם דחיית עמדתו של התובע המייצג על ידי בית המשפט, כדי להצדיק שלילת זכאותו לגמול ראוי בעבור תרומתו להליך (השוו ת"צ (מרכז) 4263-03-11 אשל היאור בע"מ נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ, פסקה 29 (16.3.2014)). לנוכח האמור, אינני מתרשם שהיה מקום לקבוע כי המערער לא זכאי כלל לגמול עבור חלקו כתובע מייצג. בשונה מבית המשפט קמא, אני סבור, כי תרומתו הרבה של המערער לייזום וניהול הליך איננה מתאיינת במקרה דנן רק בשל ההתנהלות הדיונית המיוחסת לו לאחר שחזר בו מהסכמתו להסדר הפשרה, וחדל מלשמש תובע מייצג. ייתכן, אומנם, כי במקרים חריגים – בהם בוסס היטב בחומר הראיות כי התובע המייצג מתנהל באופן בלתי ענייני בעליל, תוך שהוא מנסה לפגוע בניהולו התקין של ההליך – יהיה מקום להפחית במידה משמעותית את סכום הגמול המגיע לו, ואף להימנע מפסיקת גמול (ראו והשוו: עניין איתוראן, בפסקה 12; רע"א 7934/23 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סמוחה, פסקה 15 (30.5.2024); עניין קלאב אין, בפסקה 20; עניין יקירביץ, בפסקה 5). אולם המקרה שלפניי אינו נמנה להתרשמותי על מקרים אלה, בהינתן המתואר לעיל. עוד יובהר, כי לא מצאתי ממש בטענה לפיה מאחר שהבנק שילם גמול למועצה, אין מקום לחייבו בתשלום גמול למערער. כך, מאחר שלא מדובר כלל בתשלום גמול "כפול", אלא בפסיקת גמול לכל תובע מייצג עבור חלקו בהליך ותרומתו אליו. כאמור, מדובר בשני פרקי זמן שונים, בהם שימשו כתובעים מייצגים גורמים שונים, וכל אחד מהם זכאי, בהתאם לשיקולים המתוארים, לפסיקת גמול. ובכל מקרה, סוגיית הגמול מצויה כאמור בשיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט, ואף אם הבנק הסכים לשלם גמול בגובה מסוים למועצה במסגרת הסדר הפשרה העדכני – הרי שבית המשפט אינו כפוף לכך. אף ביחס לבקשתם של המערערים לפסוק להם גמול, המביא בחשבון גם את שכר טרחתו של המערער כעורך דין, סבורני כי יש מקום להיעתר לה במידה מסוימת. כידוע, הסכמי פשרה מעוררים ביתר שאת את "בעיית הנציג" המלווה את ההליך הייצוגי כולו, בשל מיזוג האינטרסים המתרחש במסגרתם בין התובע המייצג, בא הכוח המייצג והנתבע (עניין חלפון, בפסקה 66; ע"א 7122/19 היועץ המשפטי לממשלה נ' ממן, פסקה 12 (11.4.2022)). לנוכח זאת, חוק תובענות ייצוגיות מתיר הגשת התנגדויות להסכמי פשרה, המקדמות את האינטרסים של חברי הקבוצה – ולמעשה הוא אף מעודד את הגשתן בדרך של פסיקת גמול למתנגדים אלה, וכן שכר טרחה לבא-כוחם (סעיף 18(ד1)(1) לחוק תובענות ייצוגיות; רע"א 582/20 תלרז נ' שופרסל בע"מ, פסקאות 9-8 (25.7.2021); רע"א 8080/21 הפורום להסדר הוגן באמצעות מרים ויסולי נ' ויסברוד, פסקה 19 (27.11.2022); ע"א 8414/20 ויסולי נ' גבאי, פסקה 7 (1.1.2023). לאפשרות לפסוק שכר טרחה ראו: עניין יקירביץ, בפסקה 5 והאסמכתאות שם. להרחבה על מנגנון ההתנגדות ראו: אביאל פלינט וחגי ויניצקי תובענות ייצוגיות 634-629 (2017); ערן טאוסיג "התנגדות להסדר פשרה בתובענה ייצוגית – אליה וקוץ בה" הפרקליט נג 393 (2014)). בענייננו, ברוח הדברים שנאמרו לעיל, ומבלי שנעלמה מעיניי הביקורת שמתח בית משפט קמא על ההתנהלות הדיונית המיוחסת למערערים, עדיין התרשמותי היא שמטרת ההתנגדויות לא הייתה להפריע לניהולו התקין של ההליך ולהרע עם הקבוצה – באופן המצדיק לא רק הימנעות מפסיקת גמול ושכר טרחה, אלא גם הטלת הוצאות. זאת, במיוחד בהינתן שחלק מההתנגדויות תרמו לתקינות ההליך (כך, למשל, ביחס להתנגדות לצירוף תובע מייצג שאינו ראוי), וחלקן אף הובילו לשינויים מסוימים, גם אם מוגבלים, בהסדר הפשרה שהתגבש. אם כן, בשים לב למכלול השיקולים שעל הפרק, ובעיקרם התרומה של ההתנגדויות מזה וההתנהלות הדיונית של המערערים מזה, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק למערערים גמול ולמערער גם שכר טרחה, אולם על הצד הנמוך. לצד האמור, לאור התרשמותי כי התנהלות המערערים לא נבעה משיקולים זרים, אלא מהדרך בא ראו את טובת הקבוצה, ובשל הרצון שלא לרפות את ידיהם של מתנגדים עתידיים מפני הגשת התנגדויות מתאימות וראויות, מצאתי לנכון לבטל את חיוב המערערים בתשלום הוצאות הבנק, שהוטל עליהם במסגרת ההחלטה. בהינתן האמור, אני קובע כי על הבנק לשלם למערער גמול עבור התקופה בה שימש כתובע המייצג בסך של 32,302 ש"ח בתוספת מע"מ בהתאם לחוק (כפליים הגמול שנפסק לתובעת המייצגת החליפית); וכי על הבנק לשלם למערערים סך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ בהתאם לחוק עבור ההתנגדויות שהגישו, הכוללים את הגמול המגיע להם יחדיו ואת שכר הטרחה למערער. זאת, כאמור, לצד ביטול חיוב המערערים בתשלום הוצאות. סוף דבר: הערעור מתקבל בחלקו, כמפורט בפסקה 18 לעיל. בנוסף יישא הבנק בהוצאות הליך הערעור, אשר לאור ההסכמות הדיוניות שהושגו, אני מעמידן על 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. ניתן היום, י"ט אדר תשפ"ה (19 מרץ 2025). עופר גרוסקופף שופט