בנימין פיינשטיין נ. עו"ד אופיר יצחק

14 1 בבית המשפט העליון רע"א 4067/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון המבקשים: 1. בנימין פיינשטיין 2. חנה פיינשטיין נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד אופיר יצחק 2. כונס הנכסים הרשמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.5.2018 בפש"ר 17828-02-18 שניתנה על ידי כבוד השופטת נ' גרוסמן בשם המבקשים: עו"ד שלומי ברדוגו; עו"ד דורית זולדן בשם המשיב 1: אין התייצבות בשם המשיב 2: עו"ד ענבל קדמי-עברי פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.5.2018 בפש"ר 17828-02-18 (השופטת נ' גרוסמן), בגדרה קיבל בית המשפט את בקשת המשיב 1 (להלן: הנאמן) וקבע, כי לשם הגשת בקשה לאישור הסדר חוב, על כל אחד מהמבקשים להציע בנפרד דיבידנד בשיעור מינימלי של 30% מחובותיהם הלא-מובטחים, וכמו כן להפקיד פקדונות כספיים נפרדים. ההליך בבית המשפט המחוזי 2. המבקשים נשואים זה לזו, וצברו חובות בשיעור של כמיליון ₪; בחלק הארי הם חבים 'יחד ולחוד'. ביום 8.2.2018 הגישו המבקשים בקשה לאישור הסדר נושים לפני מתן צו כינוס, בהתאם לסעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פש"ר או הפקודה). בבקשתם הציעו להפקיד בקופת הנשיה סך של 327,609 ₪, המהווים 30% מסך חובותיהם הלא-מובטחים, ולזכות על-ידי כך בהפטר מיתרת חובותיהם. בתגובתו מיום 18.3.2018 ציין הכנ"ר, כי הצעת 'החייב' עומדת בדרישות סעיף 19א לפקודה, שלפיו הצעה להסדר חוב כנ"ל חייבת לכלול דיבידנד ששיעורו לא יפחת מ-30% מן החובות הלא-מובטחים. בו ביום, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת הכנ"ר, הורה על הפקדת פקדון כספי בסך של 15,000 ₪, ומינה את המשיב 1 נאמן על נכסי המבקשים לצורך ביצוע ההסדר. 3. ביום 20.3.2018 הגיש הנאמן 'בקשה להבהרת החלטה'. בבקשתו טען, כי תגובת הכנ"ר לבקשת האישור התייחסה ל'חייב' לבדו, ומתבקשת הבהרה ביחס למבקשת 2 – רעייתו. הנאמן ציין, כי על-פי הנחיית היועץ המשפטי לכנ"ר מיום 27.5.2014 (להלן: הנחיית היועמ"ש לכנ"ר), הצעה להסדר חוב משותף לבני זוג לפי סעיף 19א תכלול תשלום דיבידנד בשיעור של 30% מהחובות הלא-מובטחים מצד כל אחד מבני הזוג. על סמך האמור ביקש הנאמן מבית המשפט להורות, כי הבקשה לאישור הסדר נושים תחול בנפרד על המבקשים, כך שכל אחד מהם יציע לשלם דיבידנד בשיעור של 30% מן החובות הלא-מובטחים, ויחויב בהפקדת פקדון בסך של 15,000 ₪. הכנ"ר הצטרף לעמדת הנאמן, על נימוקיה. בהחלטה מיום 8.5.2018 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת הנאמן וקבע, כי על כל אחד מבני הזוג להציע דיבידנד בסך של 30% ממצבת החובות הכוללת לשם קיום דיון בבקשת האישור; כמו כן נקבע, כי המשיבה 2 נדרשת גם היא להפקיד פקדון בסך של 15,000 ₪. מכאן הבקשה שלפנינו. בקשת רשות הערעור 4. המבקשים סבורים, כי אין עיגון בדין לדרישה מכל אחד משניהם להציע בנפרד את סכום המינימום הנדרש לשם הצעת הסדר נושים, קרי – 30% מסך החובות הלא-מובטחים. לדידם, הפרשנות הראויה כשמדובר בחייבים יחד ולחוד היא, כי כל אחד מהחייבים ידרש להציע החזר מינימלי לפי חלקו היחסי בחוב – 30% מתוך חלקו היחסי (ובענייננו, מתוך מחצית החוב). יש להבחין לדידם בין איחוד תיקים של בני זוג החייבים בחובות שונים ועצמאיים, שנצברו לכל אחד מבני הזוג בנפרד ואז אוחדו, לבין מצב שבו חובותיהם של שני בני הזוג נוצרו במשותף מלכתחילה, בפעילותם כיחידה כלכלית אחת. אי-ביצוע ההבחנה כאמור יביא, לשיטתם, לכך שידרשו להציע כיסוי מינימלי בשיעור 60% מחובותיהם, חרף היותם 'יחידה כלכלית חייבת אחת'; הדבר אינו עולה בקנה אחד עם תכליתו של ההסדר – שנועד ליתן לחייב 'פתח יציאה' בשיעור שיוכל לעמוד בו, מבלי לנקוט בהליכי פשיטת רגל. זאת ועוד, נקיטה בעמדה זו עשויה לשיטתם להביא לתוצאות בלתי הגיוניות: פרשנות שלפיה על כל חייב להציע במסגרת ההסדר החזר בשיעור מינימלי של 30% מסך החובות, עלולה להביא לדרישת החזר מינימלי כולל בשיעור העולה על סך החובות. כך למשל, במקרה של הסדר חוב בעניינם של ארבעה אשר חבים 'יחד ולחוד' סך של 100 ₪, ידרש כל אחד להציע החזר בסך של 30 ₪, ובסך הכל יחויבו הארבעה בהחזר של 120 ₪ – סכום כסף העולה על החוב המקורי, וזאת כדרישת מינימום. החייבים מציינים שפקודת פש"ר מכירה באפשרות שגם שותפות תיכלל בהגדרת 'חייב', וטוענים שבני זוג יכולים להחשב כ'שותפות' לעניין זה. 5. ב"כ הכנ"ר טענה בתגובתה, כי כשם שאחריותו של החייב 'יחד ולחוד' עם אחרים היא אחריות עצמאית לתשלום מלוא החוב – כך גם דרישותיו של סעיף 19א לפקודה חלות בנפרד על כל חייב וחייב, במנותק ממעשיהם של יתר החייבים. עוד הודגש, כי נוכח הוראת סעיף 1ד(2) להנחיית היועמ"ש, במצב של חפיפה בין חובות של בני זוג "דיבידנד שישולם בתיקו של אחד מבני הזוג צריך שיופחת מן החוב בתיקו של האחר", וממילא אין כל חשש מפני פרעון-יתר. בענייננו, חובם המשותף של המבקשים עומד על סך של כ-870,000 ₪, ולאחר תשלום 30% מהחוב על-ידי אחד מבני הזוג, תעמוד יתרת החוב על סך של כ-610,000 ₪. מסכום זה יגזר ההחזר שידרש להציע בן הזוג השני. בתגובתו טען הנאמן טענות דומות בעיקרן לאלו של ב"כ הכנ"ר. 6. בתשובתם הדגישו המבקשים, כי הפרשנות המוצעת על-ידם תסייע בשיקומם הכלכלי של חייבים, ופרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכליתו השיקומית של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק), שעתיד להיכנס לתוקף ביום 15.9.2019. לחלופין נטען, כי בגדרי סעיף 19א לפקודה, יש להבדיל בין בני זוג החייבים יחד ולחוד ושמהווים 'יחידה כלכלית חייבת אחת', לבין מי שחייבים בחוב יחד ולחוד 'סתם'. לגישת המבקשים, הדבר עולה בקנה אחד עם היחס השונה שניתן לבני זוג בתחומי משפט אחרים, דוגמת דיני המס וחלק מדיני המעמד האישי. 7. בדיון שנערך לפנינו ביום 25.2.2019 חזר ב"כ המבקשים על עמדתו, לפיה נכון להשקיף על בני זוג כעל יחידה כלכלית אחת – בפרט נוכח העובדה שמרבית חובותיהם הרלבנטיים נוצרו מלכתחילה על-ידי שניהם יחד. ב"כ המבקשים חידד והודה, כי צורת הסתכלות מעין זו אכן לא תהא רצויה מקום שההפרדה בין בני הזוג תשרת את עניינם של הנושים, ותגדיל את מצבת הנכסים שמהם ניתן להיפרע; אך להבדיל, בנדון דידן, הפרדה שכזו לא תגדיל את מצבת הנכסים, אלא להיפך: בהתחשב בכך שהמבקשים בפועל מתקיימים כ'יחידה כלכלית' אחת כאמור, אין בהפרדה בין חבויותיהם כדי לאפשר להם לגייס כספים נוספים. לשם הגשת הצעת הסדר, ילדיהם היו נכונים ליתן להם סכום כסף נוסף, כדי להגיע לרף ההחזר המינימלי הנדרש. ככל שהדבר לא יתאפשר, יאלצו המבקשים לפנות להליכי פשיטת רגל, בלא הסיוע הכספי האמור מצד ילדיהם; מאגר הנשייה יקטן, ויתמצה אך בסכום שיכלו המבקשים לגייס לבדם מלכתחילה. עוד הדגישו המבקשים, כי אמנם הליך פשיטת הרגל כפי שהוא מעוגן בפקודת פש"ר הוא פרטני במהותו, אך אין בכך כדי להשליך בהכרח על הליך של הסדר חוב לפי סעיף 19א לפקודה – שיכול לשאת גם את הפרשנות המוצעת על ידם. דיון והכרעה 8. לאחר שנדרשנו לטענות הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, וקיימנו דיון בנוכחות ב"כ הצדדים, החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. כפי שאפרט מיד, דין הערעור להתקבל. 9. סעיף 19א לפקודה מאפשר לחייב, הצופה כי לא יוכל לעמוד במחויבויותיו הכלכליות, להגיע להסדר חוב עוד בטרם נכנס בשערי הליך פשיטת רגל. כך, על-פי סעיף 19א(א) – "חייב [...] רשאי לפנות בכל עת לבית המשפט, בבקשה לאשר הצעת פשרה או הסדר עם נושיו, אף אם לא הוגשה בקשת פשיטת רגל, או אם הוגשה – כל עוד לא ניתן נגדו צו כינוס". כדי שהצעה מעין זו תוכל לזכות באישורו של בית המשפט, עליה לעמוד בדרישת סף. החייב נדרש להציע לשלם לנושיו הלא-מובטחים דיבידנד בשיעור של לפחות 30% מחובותיו אליהם: "בית המשפט רשאי לאשר את ההצעה אם מצא שיש יסוד סביר להניח שישולמו לפיה לפחות שלושים אחוזים מכל חוב לא מובטח שאילו ניתן צו כינוס ביום הגשת הבקשה היה בר תביעה [...]; בית המשפט רשאי להתנות את אישורו להצעה במתן ערובות לביצועה" (סעיף 19א(ג) לפקודה). 10. שניים חבים בחוב, 'יחד ולחוד': כל אחד אחראי לתשלום החוב באופן עצמאי, אך החוב אחד הוא, ומשותף לשניהם. השאלה הניצבת לפנינו אפוא היא זו: האם, כדי לצלוח את דרישת הסף שבסעיף 19א לפקודה, נדרש כל אחד מהחייבים להציע בעצמו דיבידנד בשיעור של 30% מכלל החובות הלא-מובטחים, או שמא די בכך שהצעותיהם של שני החייבים יגלמו בהן יחדיו החזר בשיעור כאמור? המבקשים סבורים, כי די בקיומה של דרישת המינימום 'ביחס לחוב', הווה אומר – כי הצעות שניהם יסתכמו לכדי שיעור של 30% מכלל החובות הלא-מובטחים, ובכך יתקיים "יסוד סביר להניח שישולמו [...] לפחות שלושים אחוזים מכל חוב לא מובטח". המשיבים לעומתם גורסים, כי כל אחד מהחייבים 'יחד ולחוד', מכוח חבותו העצמאית בחוב, נדרש להציע לשלם 30% מן החוב בעצמו. 11. בחינת מהותן של שתי הגישות מעלה, כי לפי גישת המבקשים, דרישת המינימום ממקדת מבטה באינטרס הנושים: מטרתה לקבוע שיעור מזערי שיהא הרף התחתון להסדר חוב, דהיינו – לוודא כי לכל הפחות, נושה בלתי מובטח יקבל 30% מחובותיו. לעומת זאת, לפי גישת המשיבים, דרישת המינימום ממקדת מבטה בחייב דווקא: כל חייב נדרש להציע לשלם שיעור מינימלי של 30% מתוך החוב בעצמו, וזאת במנותק מהשאלה כמה חייבים חבים יחד איתו, והאם מי מהם הציע להחזיר שיעור דומה מן החוב. ניתן אפוא לראות את דרישת המינימום אליבא דגישה זו כמעין 'דמי רצינות', שהרי היא מתייחסת אל כל אחד מן החייבים כאילו היה יחיד בעולמו, תוך התעלמות משיעור ההחזר שכבר קיבל הנושה. בגדרי גישה זו, אין לראות את דרישת המינימום כמכוונת להגן על עניינו של הנושה; אם כך היה הדבר, הדעת נותנת שמידת ההגנה המינימלית שמייעד המחוקק לנושים, לא תיגזר ממספר החייבים (ואף אם כן, הגדלת מידת ההגנה דווקא ככל שישנם יותר חייבים להיפרע מהם מעוררת תמיהה). להלן אציג את טעמַי, להעדפת עמדת המבקשים (נוכח מסקנתי, לא אדרש לטענותיהם של המבקשים בדבר הכללת בני זוג בהגדרת 'חייב' במסגרת הפקודה, או בראייתם כמעין שותפות). טעם ראשון – לשון החוק 12. פניה ללשון החוק מלמדת, כי אין בה תמיכה בעמדת המשיבים – המתמקדת במעשיו של כל חייב וחייב. אדרבה, הלשון תומכת בעמדת המבקשים. בית המשפט נדרש לוודא, כי בגדרי ההצעה ישולמו "לפחות שלושים אחוזים מכל חוב" (סעיף 19א), מבלי להתייחס לאופן שבו ישולם שיעור זה – להבדיל, למשל, מדרישה היפותטית לפיה כל חייב ישלם לפחות שלושים אחוזים מכל חוב. צא ולמד, החוק איננו ממקד את 'מבטו' בחייב; המיקוד הוא בחוב עצמו, ובדרישה כי ישולם שיעור מסוים ממנו (השוו: סעיף 35(ז) לפקודה, הנוקט בלשון דומה). אולם, בכך לא סגי, שכן תיבה זו לבדה איננה מנחה באופן פוזיטיבי בשאלה נשוא הדיון: האם כל אחד מן החייבים נדרש להציע לשלם לפחות שלושים אחוזים מכל חוב, או שמא די בכך שיציעו לשלם שיעור זה יחדיו. מן הבחינה הלשונית, הרי ש"האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע" (סעיף 5 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981), ו"חייב" יכול להשמיענו גם "חייבים". על כל פנים, כפי שיבואר, לדידי יש להעדיף את גישתם של המבקשים, גם על סמך שני טעמים נוספים: האחד טמון בהלימתה של פרשנות זו את תכליותיהם של הליכי פשיטת הרגל ושל סעיף 19א לפקודה; האחר נעוץ בהשלכתו הפרשנית של חוק חדלות פירעון על ענייננו. טעם שני – תכליות הפקודה וסעיף 19א 13. תכליתו של ההסדר המעוגן בסעיף 19א היא "לאפשר לחייב להגיע להסדר עם נושיו, ולכפותו, בתנאים מסוימים, על הנושים המתנגדים לו" (רע"א 5500/16 עבאס נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 19 (7.11.2016); רע"א 1534/19 רשיד נ' המנהל המיוחד, עו"ד שלום, פסקה 13 (31.3.2019)). כפי שיובהר להלן, תכליתו הפרטנית של הסעיף מגלמת בה את מטרותיהם הרחבות של הליכי פשיטת הרגל: האחת, "לכנס את נכסי החייב ולחלקם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה והשווה ביותר"; השניה, "לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על-ידי קבלת הפטר מן החובות" (ע"א 92/76 בן-ציון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 164, 166 (1977); ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(1) 45, 55 (1994); ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 204 (2003); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 24-23 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)). 14. ההסדר שבסעיף 19א 'חוסך' את הכניסה להליכי פשיטת רגל ואת התיוג החברתי שלעתים נלווה אליהם. הוא מציע דרך יעילה ומהירה עבור החייב להשתקם מאותה 'תאונה כלכלית' שאליה נקלע. בכך מתבטאת המטרה הכללית שעניינה סיוע לבן החברה שקשה עליו יומו. בד בבד, ההסדר כפוף להוראות שנועדו להגן על עניינם של הנושים, כגון דרישת אישורו של בית המשפט, הרשאי לאשר הסדר מוצע אם "מצא [...] כי הצעת החייב סבירה, וכי יש בה כדי להועיל לציבור הנושים בכללותו בהתייחס להליכי פשיטת רגל" (סעיף 35(ו) לפקודה). במסגרת זו, על החייב להראות כי אישורו של ההסדר יקנה לנושים טובת הנאה כלשהי, שלא תתקבל ממיצויים של הליכי פשיטת רגל (לוין וגרוניס, בעמוד 155). לפיכך, לוּ יסבור בית המשפט של פשיטת הרגל, כי הצעתו של החייב איננה סבירה בהתחשב ביכולותיו ובנסיבות המקרה, או כי היא איננה מקנה לציבור הנושים יתרון או טובת הנאה לעומת מיצוי הליכי פשיטת הרגל – לא יאשרה. 15. סעיף 19א(ג) מקים דרישת מינימום ביחס להסדרים מוצעים, וככזו היא מהווה 'תנאי סף' שיש בו כדי לפסול קטגורית כל הצעה שאינה ממלאת אחריו. בכך גילה המחוקק את דעתו, כי משיעור החזר של 30% מהחובות הלא-מובטחים אין לרדת. שיעור זה מייצג את ההגנה המינימלית שתינתן לנושים הבלתי-מובטחים, ולא יאושר הסדר שבגדרו יקבלו החזר הנופל מכך. זהו 'קו הגבול', שרק ממנו והלאה יוכל בית המשפט של פשיטת רגל לשקול לאשר הסדר. אולם, אין בנמצא טעם טוב להגדיל את רמת ההגנה המינימלית הזו, רק מן הטעם שחייבים בחוב מושא הדיון מספר אנשים, 'יחד ולחוד'. פסילה קטגורית שכזו – המונעת מלכתחילה מבית המשפט של פשיטת רגל לבחון את ההצעה לגופה – לא תקדם את עניינם של החייבים או של הנושים, אלא להפך: כל פועלה למנוע מבית המשפט של פשיטת הרגל את האפשרות לבחון הסדר, שעשוי להיטיב עם הנושים בהתחשב בנסיבות המקרה, וזאת כאשר ממילא יזכו הנושים לכל הפחות בהחזר המינימלי שעליו ציווה המחוקק, בשיעור של 30% מחובותיהם. ממה נפשך: ככל שימצא בית המשפט, כי ההצעה איננה סבירה בהתחשב בנסיבות המקרה וביכולתם של החייבים, או כי איננה מקנה יתרון לנושים על פני מיצוי הליכי פשיטת הרגל – לא יאשרה, וממילא עניינם של הנושים לא יפגע. יחד עם זאת, במצבים שבהם נכסיהם ויכולתם של החייבים לא מאפשרים להם לגייס יחדיו 51% ממצבת החובות (לפי דרך החישוב המוצעת על-ידי המשיבים, כשעסקינן בשני חייבים) – לא תינעל הדלת בפניהם קטגורית; לא ישלל מראש שיקול דעתו של בית המשפט של פשיטת רגל. לא זו אף זו, יתכן שדווקא בכך יהיה כדי לקדם את עניינם של הנושים בצורה נוספת, דרך המרצת החייבים להגדיל את מאגר נכסיהם ממקורות שאחרת לא היו זמינים להם, כפי שנטען לפנינו בדבר הסיוע מצד ילדיהם של המבקשים. צא ולמד: הפרשנות המוצעת על-ידי המבקשים עולה בקנה אחד עם תכליות דיני פשיטת הרגל, ובכלל זה, עוד לפני מתן צו כינוס – הוראת סעיף 19א לפקודה. היא מאפשרת לבחון הסדרים, שעשויים למצות את יכולתם של החייבים לפי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ושבאותה נשימה יהיה בהם כדי לשפר את מצבם של הנושים לעומת נקיטה בהליכי פשיטת רגל. 16. נסיבותיו של הנדון דידן מדגימות היטב את האמור: המבקשים הצליחו לגייס בעצמם סכום של כ-200,000 ₪, המהווה כ-20% מסך חובותיהם. לשם הצעת ההסדר לפי סעיף 19א, וכדי למנוע את פתיחת הליכי פשיטת הרגל, נאותו ילדיהם ליתן להם סכום כסף נוסף של כ-100,000 ₪, כדי שההצעה תגיע עד לשיעור של 30% מחובותיהם הלא-מובטחים. לטענת המבקשים, לו ידרשו להעמיד בהצעתם סכומים בהתאם לדרישת המשיבים – קרי, בשיעור של 51% מסך חובותיהם – לא יוכלו לעשות כן; מילדיהם ישלל התמריץ להעביר כספים משלהם למאגר הנשייה, והנושים ימצאו חסרים. היה ונאמץ את גישתם של המבקשים, יוכל בית המשפט לדון בהצעה לגופה: אם יקבע כי ההצעה סבירה בהתחשב ביכולתם ובנסיבותיהם של המבקשים – יאשר את ההצעה; אם לא – יפסול. כך, אילו יגיע בית המשפט למסקנה כי יכולתם של המבקשים אכן מתמצית, כדבריהם, בהחזר של כ-20% מחובותיהם – הרי שיש באישור ההצעה כדי לשפר את מצבם של הנושים. היה ונבחר בפרשנות המשיבים, בית המשפט כלל לא ידרש לבחינה, והנושים עשויים להיפגע מכך. 17. המבקשים טענו לפנינו, כי אימוץ גישתם של המשיבים יביא לתוצאות אבסורדיות, שכן מקום שבו 4 אנשים או יותר יחובו יחד ולחוד, השיעור המינימלי שיידרשו להציע בגדרי סעיף 19א יעלה על מלוא החוב. אלא שבהתאם לגישה המוצעת על-ידי המשיבים, לא כך הם פני הדברים. לדבריהם, אם אחד החייבים ישלם 30% מהחוב, החייב 'הבא אחריו' (החב יחד איתו בחוב), ידרש להציע 30% מיתרת החוב – דהיינו, 21%; החייב הבא אחריו ידרש להציע 30% מהיתרה שתיוותר, וכן הלאה. זו אינה התוצאה שעליה הצביעו המבקשים, אך תוצאה בעייתית גם היא. אין היגיון רב בהפחתת סכום הכסף שידרש מן האחרון מבין החייבים, אך מן הטעם שהיה האחרון מביניהם; הדבר יוצר מערך תמריצים בעייתי, שבגדרו המשתהה הוא שיוצא נשכר. גם בכך יש כדי להוריד מקרנה של הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבים. טעם שלישי – השפעתו של חוק חדלות פירעון 18. טעם שלישי למסקנתי נעוץ בהוראותיו של חוק חדלות פירעון, ובמשמעותן ביחס לפרשנותו של סעיף 19א לפקודה. אכן, חוק חדלות פירעון אינו חל על הנדון דידן (ראו סעיף 373 שם), וענייננו כפוף למסגרת הנורמטיבית של פקודת פש"ר. אולם, אין משמעות הדבר כי חוק חדלות פירעון הוא בלתי-רלבנטי לפרשנותה של הפקודה. אכן, "חקיקה מאוחרת עשויה לסייע בפירושה של חקיקה קודמת" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 395 (1993) (להלן: ברק, פרשנות החקיקה)); "במיוחד כך הוא הדבר, אם החקיקה המאוחרת הוסיפה או גרעה מהחקיקה הקודמת" (שם, בעמוד 347). ודוק: ענייננו בחקיקה מאוחרת שנועדה להחליף את החקיקה הקודמת. אמנם, תכליתו של דבר החקיקה המוקדם (הפקודה) איננה מתרוקנת ו'מוחלפת' בתכליתו של דבר החקיקה המאוחר (החוק), עוד בטרם תחילתו; אך הפירוש הניתן לחקיקה הקודמת מושפע מן החקיקה החדשה. יש בה 'גילוי דעת' מטעם המחוקק, בדרך של מעשה חקיקה רשמי, לגבי הכיוון הראוי והנכון למערכת הדינים הרלבנטית. משאמר המחוקק בבירור מהו ההסדר הראוי לחול עתה בנדון דידן, יש להתחשב בדבריו בבואנו לפרש את ההסדר החל לעת עתה. 19. חוק חדלות פירעון מציב לנגד עיניו את שיקומו הכלכלי של החייב, יחיד או תאגיד, כתכלית מרכזית (ראו ע"א 8263/16 אור סיטי נדל"ן מקבוצת ענבל אור בע"מ נ' עו"ד איתן ארז, פסקה 47 (19.3.2018)). תכלית זו מתאזנת אל מול תכלית נוספת, היא השמירה על עניינם של הנושים. כך מצהיר החוק בלשון ברורה, בסעיפו הראשון – סעיף המטרה: "1. חוק זה נועד להסדיר את פירעון חובותיו של חייב שהוא יחיד או תאגיד, הנמצא או העלול להימצא במצב של חדלות פירעון, במטרה – (1) להביא ככל האפשר לשיקומו הכלכלי של החייב; (2) להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים; (3) לקדם את שילובו מחדש של חייב שהוא יחיד במרקם החיים הכלכליים". מדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט אנו למדים, כי הסֵדר שבו מובאות המטרות איננו מקרי. מן הפן הפרשני, סדרן של המטרות נועד ליתן בהן סימנים באשר לחשיבותן, כשהכוונה היא "להתחיל מהשיקום [...] המוטו העיקרי שהולך לאורך החוק, אחר כך לדבר על השאת החוב, ובסוף לקדם את השילוב מחדש" (פרוטוקול ישיבה מספר 205 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-20, 4 (14.6.2016)). מן הפן ההצהרתי של הדברים, הרצון הוא "לפתוח את החוק דווקא בחלק של הנשמה, לא בחלק הכלכלי" (שם). יצוין, כי ברקע לדברים ניצבה גם מודעות לשינוי שהדבר מביא עמו ביחס לאיזון שבדין הקיים (שם, בעמודים 6-5). דברים ברוח דומה באים לידי ביטוי גם בדברי ההסבר להצעת חוק חדלות פירעון, שם מובהרת מרכזיותו של ערך השיקום כתכלית של דיני חדלות הפירעון: "החוק המוצע מבקש להציב את שיקומו הכלכלי של היחיד, חייב שהוא אישיות משפטית טבעית, כערך מרכזי בהליכי חדלות הפירעון של יחידים. [...] הצבת ערך השיקום כערך מרכזי כאמור נובעת גם משינוי תפיסתי לגבי הליך חדלות הפירעון של יחידים שאותו מבקש החוק המוצע לקדם. דיני פשיטת הרגל התבססו בעבר על ההנחה שאי-תשלום החוב מבטא פגם מוסרי בהתנהלות החייב. הנחה זו אינה יכולה לעמוד בעידן המודרני" (ה"ח הממשלה התשע"ו 593, 594 (להלן: דברי ההסבר)). יש הסוברים כי בכך בא לידי ביטוי שינוי של ממש בגישת המחוקק, מגישה 'אכיפתית' לעבר גישה 'שיקומית' של דיני חדלות פירעון (ראו עודד מאור ואסף דגני הפטר – חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים כרך א' 75-74 (2019)). 20. כך בכלל, והדברים באים לידי ביטוי גם בהסדריו של חלק י לחוק חדלות פירעון. חלק זה, העוסק ב'הסדרי חוב שלא במסגרת צו לפתיחת הליכים', נועד להחליף, בין היתר, את ההסדר שבסעיף 19א לפקודה. לא נפרט את מלוא תוכנן של הוראות חלק זה, שכן די לנו בהוראה אחת מביניהן, או ליתר דיוק – הוראה אחת שנעדרת מהן. הוראותיו של חלק זה אינן כוללות את 'רף המינימום' מושא דיוננו (ראו סעיפים 322-321 לחוק). בחינה של הליך החקיקה מעלה, כי המחוקק סבר שאין הצדקה להבחנה בין חייבים בשר ודם, שמחויבים לעמוד ב'רף המינימום' כתנאי סף להצעתם, לבין תאגידים, שאינם מחויבים לעמוד ברף שכזה. הבחנה זו, דרישת המינימום, מקשה על חייבים בשר ודם שלא לצורך: "ביחידים [חייבים בשר ודם, שאינם תאגיד – נ' ס'] ההסדרה היום היא מאוד שונה, היא בחלק מהזמן דורשת תשלום של שיעור חוב מסוים. היא מתערבת במהות ההסדר, בדרך כלל לא לטובת החייבים, פחות לטובת החייבים. אחד מהחידושים של החלק הזה הוא האמירה שבעצם יחיד ותאגיד הם אותו דבר" (פרוטוקול ישיבה מספר 444 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-20, 43 (23.7.2017)). הדברים באו לידי ביטוי גם בדברי ההסבר להצעת החוק: "חידוש מרכזי בפרק זה הוא הסדרת האפשרות של יחיד לבצע הסדר חוב. הדין הקיים קובע הוראות מיוחדות לעניין הסדרי חוב של יחיד, ובכללן דרישה לתשלום של 30% לפחות מהחוב כתנאי לאישור ההסדר [...]. הבחנה זו יוצרת פער לא מוצדק בין יחידים לתאגידים. מוצע לבטלה ולהחיל על יחידים את אותם הליכים החלים על תאגיד לעניין אישור הסדר חוב" (דברי ההסבר, בעמוד 756). 21. אם כן, חייב שהוא אדם בשר ודם יהא רשאי, לפי החוק, להגיש הצעה להסדר חוב; זו תובא לאישור נושיו ובית המשפט, בלא דרישות מיוחדות באשר לשיעור ההחזר שיוצע לנושים הבלתי-מובטחים (אשר לנושים המובטחים, ראו סעיף 87(3) לחוק). ביטולו של 'תנאי הסף', המתקיים בגדרי הפקודה, נעשה מתוך רצון להקל על חייבים – דרך מתן הזדמנות להציע הסדר חוב, שעשוי למנוע את תחילת הליכי חדלות הפירעון והוצאת צו שיקום כלכלי. ההקלה מתבטאת בכך שכל הסדר וכל חייב יבחנו לפי יכולותיהם ונסיבותיהם-הם, מבלי הכפפה ל'סף כניסה' קשיח. בכך ניתן ביטוי לתכליתם השיקומית של דיני חדלות הפירעון ושל ההסדר. בד בבד, מקומו של אינטרס הנושים איננו נפקד מן ההסדר: בדומה למצב היום, סעיף 324(ב)(1) לחוק מורנו כי הצעה לא תאושר אם נושה שהתנגד לה יצֵא נפסד מיישומה, בהשוואה לתמורה שהיה מקבל לוּ היה ניתן כלפי החייב צו לשיקום כלכלי (וזאת אף אם אסיפת הנושים שעליה נמנה אישרה את ההצעה). ההסדר מבטא אפוא איזון בין עניינם של הנושים מזה, לבין שיקומו של החייב מזה, תוך מתן שיקול דעת רחב לבית המשפט אשר יושב על המדוכה, ומתבונן במתרחש לפניו. 22. מהתם להכא. האמור באשר לחוק חדלות פירעון הבא עלינו לטובה, על תכליותיו והסדריו, משליך על פרשנותו של ההסדר שבסעיף 19א לפקודה. יובהר – סעיף 19א עוד כוחו עמו; אין להחליפו בהוראות חוק חדלות פירעון בטרם עת. יחד עם זאת, ניתנה בידינו אמירה ברורה של המחוקק: רף המינימום מקשה על חייבים שלא לצורך. הוא איננו עולה בקנה אחד עם השינוי התפיסתי האופף את דיני חדלות הפירעון, עם עליית קרנה של התכלית השיקומית והשינוי בתפיסת ה'פגם המוסרי' שבחדלות הפירעון. דברים אלו ייושמו במלוא כוחם בעת תחילת תוקפו של החוק. לעת עתה – מקום שמונחים לפנינו שני פירושים להוראת סעיף 19א לפקודה, ולשניהם אחיזה בלשון החוק – יש גם בדברים אלו כדי להטות את הכף לעבר פרשנות מצמצמת של תחולת 'רף המינימום'. 23. אשר על כן, אציע לחברַי כי נקבל את הערעור. המבקשים ידָּרשוּ להציע לפרוע, יחדיו, לפחות 30% מסך חובותיהם הלא-מובטחים, שבהם חבים יחד ולחוד. האמור יחול גם ביחס לחיובם להפקיד פקדון בקופת הנאמן. בנסיבות העניין, אציע כי לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט י' אלרון: 1. אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג, ולקביעתו כי על מנת לצלוח את דרישת סעיף 19א(ג) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל) על המבקשים להראות כי קיים יסוד סביר להניח שלפי בקשתם להסדר עם נושיהם ישולמו סך הכל לפחות 30% מחובותיהם הלא מובטחים בו הם חייבים יחד ולחוד – וכי אין מקום לדרוש שלפי בקשתם כל אחד מהשניים ישלם בנפרד 30% מחובותיהם. יחד עם זאת, אבקש להבהיר כי לדידי קביעה זו חלה אך במקרים שבהם שניים החייבים בחוב יחד ולחוד מגישים בקשה משותפת לפשרה או להסדר עם נושיהם, כבענייננו, ולא במקרים שבהם השניים מגישים בקשות נפרדות לפשרה או להסדר. 2. דרישת סעיף 19א(ג) לפקודת פשיטת הרגל שלפיה על בקשת החייב לפשרה או הסדר לבסס "יסוד סביר להניח שישולמו לפיה לפחות שלושים אחוזים מכל חוב לא מובטח" לא נקבעה בעלמא, אלא חלה לגבי חוב "שאילו ניתן צו כינוס ביום הגשת הבקשה היה בר תביעה". בהתאם לכך, אני סבור כי כאשר מוגשת בקשה משותפת לאישור פשרה או הסדר יש לבחון אם ישולמו לפי בקשה זו 30% מכל חוב לא מובטח שהיה בר תביעה אילו ניתן צו כינוס לפי בקשתם המשותפת לצו כינוס. בקשה משותפת מסוג זה אפשרית הודות לנכסים ולחובות החופפים של החייבים, המצדיקים לטפל בעניינם באופן משותף, מבלי להפריד בין החייבים באופן מלאכותי (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 114 (מהדורה שלישית, 2010; להלן: לוין וגרוניס); ראו והשוו גם רע"א 447/99 הכונס הרשמי נ' אברמוביץ (22.3.1999)). אילו היו המבקשים מגישים בקשה משותפת לצו כינוס, לא היה מקום לראות בחוב אותו הם חייבים יחד ולחוד כשני חובות נפרדים – אלא כחוב יחיד אשר הוא בר תביעה בשיעורו המקורי. מכאן כי אף במסגרת בקשתם המשותפת של המבקשים להסדר עם נושיהם יש לראות בחוב שבו הם חייבים יחד ולחוד כחוב יחיד החל על שניהם. בענייננו המשמעות היא כי עליהם להראות כי קיים יסוד סביר להניח שלפי בקשתם המשותפת ישולמו לפחות 30% מסך החוב – ואין לראות בחוב זה כחוב הנזקף לחובת כל אחד מהשניים בנפרד. 3. לעומת זאת, במצבים שבהם שניים החייבים בחוב יחד ולחוד מגישים בקשות נפרדות לפשרה או להסדר עם נושיהם נדמה כי המצב שונה. לטעמי כאשר מוגשות בקשות נפרדות לפשרה או להסדר, ונכסיהם של השניים החייבים בחוב יחד ולחוד כמו גם יתרת חובותיהם אינם חופפים – יש לבחון את בקשתו של כל אחד מהשניים בנפרד ובהתאם לנסיבותיו. במסגרת זאת, יש לבחון את יכולתו של כל אחד מהשניים לפרוע את חובם המשותף בנפרד – ועל בית המשפט להשתכנע כי כל אחד מהשניים עתיד לשלם 30% מחובו לפי בקשתו. מאחר שכל אחד מהשניים חב בחוב כולו יחד ולחוד, מדובר בחוב שהוא כל כולו בר תביעה ביחס לכל אחד מהם בנפרד עד שייפרע. לשיטתי, כפי שצו הפטר אינו פוטר אדם אחר שביום מתן צו הכינוס חב חוב יחד ולחוד עם פושט הרגל (ראו למשל ע"א 4664/90‏ חממי‎ ‎נ' אייזנקוט, פ''ד מז(1) 52, 60 (1993) (להלן: עניין חממי)), כך גם אין בהצעה להסדר שהגיש אחד מהשניים ואושרה על ידי בית המשפט כדי להשפיע על החוב של האחר (ראו גם לוין וגרוניס, בעמ' 165). משכך יש לבחון את שיעור החוב של כל אחד מהחייבים המבקשים לאשר הסדר או פשרה במועד הגשת בקשתו ולאור הסכומים שכבר שולמו עד לאותו מועד כך שהנושה "לא ייפרע יותר מן המגיע לו" (סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). 4. הסתמכות על החלטה לאשר הסדר או פשרה של חייב אשר תנאיה טרם מולאו במסגרת השיקולים לאישור בקשה להסדר או פשרה של חייב אחר, עלולה לפגוע בנושה שאותם שניים חבים לו יחד ולחוד ולפטור את החייב האחר מתשלום ללא הצדקה. טלו לדוגמה שניים החייבים בחוב יחד ולחוד אשר נכסיהם ויתר חובותיהם אינם משותפים. האחד מגיש בקשה להסדר שלפיה 30% מאותו חוב ישולמו ובקשתו מאושרת; ולמחרת מגיש האחר בקשה להסדר מול נושיו במסגרתה מבקש להתבסס על ההסדר של הראשון, אף שההסדר הראשון טרם מומש. מצב זה יוצר לטעמי קושי כפול: ראשית, לא ברור מהי ההצדקה לכך שהחייב השני ייפטר מתשלום החוב אך בשל העובדה שהגיש את בקשתו לאחר הראשון וחרף כך שהחוב טרם נפרע. שנית, לוּ תאושר הבקשה המאוחרת על סמך בקשת הראשון, יתעורר החשש שמא הלה לא יעמוד בתנאי בקשתו והנושה יוותר ללא כלום. תוצאות אלו אינן רצויות בעיני, ואינן עולות בקנה אחד עם הוראות פקודת פשיטת הרגל ודיני החיובים – המאפשרים לקבוע כי שניים חבים בחוב יחד ולחוד בין היתר על מנת להגדיל את סיכוייו של הנושה להיפרע מחובו. כפי שנקבע בעניין חממי: "הלא זהו העוקץ והיתרון העיקרי שבזכותו של נושה כלפי מספר חייבים, שמשלא יוכל החייב האחד לקיים את החיוב עקב חדלות פרעונו, יוכל הנושה להיפרע מן החייב הנותר" (שם, בעמ' 60). 5. המסקנה המתבקשת היא שבמקרים שבהם מוגשות בקשות נפרדות לפשרה או להסדר על ידי שניים החבים חוב יחד ולחוד, נדמה כי על כל אחד מהם להראות כי לפי הצעתו ישולמו לפחות 30% מהחוב. ש ו פ ט השופט ג' קרא: אני מסכים לאמור בחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג. אשר להערתו של חברי השופט י' אלרון, משהסיטואציה שתיאר, בה שניים החייבים בחוב יחד ולחוד מגישים בקשות נפרדות לפשרה או להסדר עם נושיהם, אינה מתעוררת בנסיבות העניין, איני סבור כי יש לקבוע מסמרות בסוגיה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג. ניתן היום, ‏כ"ז בסיון התשע"ט (‏30.6.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18040670_O04.docx שצ+עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1