חלפון נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4064/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר העותר: שמעון חלפון נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה ירושלים 2. הראל חברה לביטוח בע"מ 3. מגדל חברה לביטוח בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יוגב חלפון בשם המשיבה 2: עו"ד הראל שחם; עו"ד מאיה רכניץ בשם המשיבה 3: עו"ד ברק טל; עו"ד אופק סיני פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי יבוטל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (השופטים א' איטח, סגן הנשיאה, א' סופר, ומ' נעים-דיבנר, ונציגי הציבור הגב' ר' בנזימן ומר ד' קמפלר) מיום 12.2.2023 בעת"צ 47132-05-22, בגדרו נדחה ערעורו על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה תל אביב (השופט ד' ספיבק, סגן הנשיאה, ונציגות הציבור הגב' ש' סוזן והגב' כ' קלינגר) מיום 18.4.2022 בת"צ 35694-04-20, במסגרתו נדחתה בקשתו לאישור תובענה כייצוגית (להלן: בקשת האישור). 2. העותר, יליד 1948, רכש בשנת 1982 פוליסות ביטוח לאובדן כושר עבודה מהמשיבות 2 ו-3 (להלן: המשיבות) ובשנת 1986 רכש מהמשיבה 2 פוליסת ביטוח נוספת מסוג זה (להלן: הפוליסות). בשנת 1993 אירעה לעותר תאונה, שלאחריה החל לקבל תגמולי ביטוח מכוח הפוליסות – זאת, עד לשנת 2013, סמוך להגעתו לגיל 65. במסגרת בקשת האישור, טען העותר, כי בשל חקיקת חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 (להלן: חוק גיל פרישה) – שבו נקבע גיל 67 כגיל פרישה, בשונה מגיל 65 שהיה נהוג עד אז – היה על המשיבות להמשיך ולשלם לו תגמולי ביטוח עד הגיעו לגיל 67. העותר טען כי מסקנה זו נלמדת, בין היתר, מפרשנותן של הוראות שונות בפוליסות. בית הדין האזורי דחה בפסק דינו את בקשת האישור, לאחר שקבע כי תביעתו האישית של העותר התיישנה, לכל המאוחר, בשנת 2016 – שלוש שנים לאחר שהמשיבות הפסיקו לשלם לו את תגמולי הביטוח (תקופת התיישנות בת 3 שנים כאמור נקבעה בהוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981). בית הדין האזורי דחה את בקשת האישור אף לגופה, בעיקרו של דבר, לאור הוראותיהן המפורשות של הפוליסות, אשר קובעות את תום תקופת הביטוח במועדים נקובים בשנת 2013, ללא קשר לגיל הפרישה על-פי חוק. העותר הגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי, אשר דחה את ערעורו ואישר את פסק דינו של בית הדין האזורי מכוח תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. 3. בעתירה שלפנינו, שב העותר על עיקרי טענותיו לפני בתי הדין, וטוען כי נפלו שגיאות מהותיות בפסק דינו של בית הדין האזורי, כמו גם בפסק הדין שניתן על-ידי בית הדין הארצי. העותר מוסיף ומלין בפנינו על גובה ההוצאות שנפסקו לחובתו בערכאות אלו. עוד טוען העותר, כי המקרה דנן טומן בחובו השלכות רוחב הנוגעות לכלל ציבור המבוטחים. בכל אלו, כך לטענת העותר, יש כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין שניתנו. מנגד, טוענות המשיבות, כי יש לדחות את העתירה על הסף. נטען כי העתירה אינה מגלה עילה להתערבות ערכאה זו, שכן לא נפל בפסקי הדין כל פגם, לא כל שכן פגם מהותי. לטענתן, בית הדין האזורי יישם כהלכה את דיני ההתיישנות על המקרה דנן, ואף הלך כברת דרך משמעותית לטובת העותר – עת קבע את תחילת מרוץ ההתיישנות בתום בתקופת הביטוח, ולא עם חקיקתו של חוק גיל פרישה. עוד נטען, כי מסקנת פסקי הדין נטועה היטב בלשונן הברורה של הוראות הפוליסות, מהן אין כל מקום לסטות. 4. דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו. הלכה היא עמנו כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, וכי ההתערבות בהם מוגבלת אך למקרים חריגים, שבהם נתגלתה טעות מהותית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, וכאשר ההתערבות נדרשת לשם עשיית צדק (ראו, מני רבים: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 3515/18 שדולת הנשים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 20 (15.5.2018)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדר מקרים חריגים אלה. שכן, חרף ניסיונו של העותר לשוות לעתירתו אופי עקרוני, הרי שטענותיו, רובן ככולן, הן טענות ערעוריות מובהקות, המתייחסות לעניינו הפרטני בלבד; והדברים אף מקבלים משנה תוקף לנוכח ההתיישנות הברורה שחלה על תביעתו. 5. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד בכסלו התשפ"ד (‏27.11.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23040640_R03.docx מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il