ריזלה שושנה פיבושביץ נ. יהושע פיבושביץ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4064/18 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערת: ריזלה שושנה פיבושביץ נ ג ד המשיבים: 1. יהושע פיבושביץ 2. עו"ד עופר גבריאלי 3. כונס נכסים רשמי 4. פורמלי אליהו פיבושביץ ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 25.3.2018 בפש"ר 28429-03-13 שניתנה על ידי כבוד השופט א' נאמן תאריך הישיבה: ד' בכסלו התש"ף (02.12.2019) בשם המערערת: עו"ד ירון רגואן בשם המשיב 1: עו"ד באסם דקואר בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד שרית ליפשיץ-גרידי פסק-דין השופט נ' הנדל: מונח לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בהליך של פשיטת רגל. תחילה נתייחס לסיווג ההליך. סיווג ההכרעה בענייני פשיטות רגל – החלטה אחרת או פסק דין, ערעור ברשות או בזכות – מהווה לעיתים אתגר מיוחד ביחס לתיקים אזרחיים רגילים. לגבי האחרונים – הקווים ברורים יחסית. לפיכך נתנה הפסיקה סימנים בהחלטות השונות בהליך פשיטת הרגל, קבעה כללים והציגה דוגמאות. בעבר קבעתי כי שאלות בסדר הדין האזרחי, וביניהן השאלה של סמכות עניינית, משולות לתמרור תנועה: חשוב כי הנהג יידע, כבר בהגיעו לצומת, אם מותר לו לפנות שמאלה או ימינה – תהא התשובה אשר תהא. בענייננו, כב' רשם בית המשפט דאז קבע כי ההחלטה מושא ההליך היא פסק דין, לנוכח המשקל הסגולי של ההחלטה ביחס למבקשת, ובהתאם לגישה שלפיה ספק בעניין הסיווג פועל לטובת הכרה בזכות הערעור. עם ההגיון המעשי שבעמדה זו אין להתווכח. ברם, הדרך לסווג הליכים היא על פי הכללים, ולא לפי המשקל הסגולי או מעמדו של הספק. כך בתיקים אזרחיים וכך בהליכי פשיטת רגל. לשיטתי יש לסווג את ההליך המתאים, בנסיבות העניין, כבקשת רשות ערעור, ולא כערעור בזכות. מדובר בהחלטה שעניינה פירוק שיתוף, כאשר ההחלטה לא הכריעה באופן סופי בבקשה. ציינתי זאת גם בשל ההיבט הכללי וגם בשל התוצאה אליה הגיע המותב. לגופו של הליך, ניתן לחלק את ההחלטה קמא לארבעה נושאים. במהלך הדיון הצגנו את עמדתנו ביחס לאלה, ולאחר הדיון התוצאה הייתה מקובלת על הצדדים. ביחס לשני נושאים אנו סבורים כי אין מקום להתערב בהכרעת ערכאה קמא: הנושא הראשון הוא הקביעה כי המקרה אינו מעורר השתק שיפוטי, והנושא השני הוא הקביעה בעניין השמאי. נושא שלישי עניינו תחולת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 על מקרה מעין זה שלפנינו. בית המשפט המחוזי קבע את אשר קבע לפי הפסיקה הקיימת, ואין אנו מביעים עמדה במסגרת הבקשה למתן רשות ערעור. העיקר הוא שמדובר בהחלטה אחרת, ואין מקום לתת רשות ערעור ולדון בסוגיה זו כבר בשלב זה, בטרם ניתן פסק דין סופי בעניין. טענות הצדדים שמורות להם אפוא בעניין זה, היה ויחפצו בכך ביחס לפסק הדין שיינתן, וזאת מבלי להביע עמדה. הנושא הרביעי עניינו טענות המערערת לעניין זכויותיה מכוח הסכם הגירושין. האם עליה לשטוח את הטענות במסגרת תביעת חוב נפרדת, או במסגרת הליך פירוק השיתוף? ערכאה קמא קבעה כי על המערערת להגיש תביעת חוב, אך דעתנו היא כי ביחס לסוגיה זו יש מקום לתת רשות ערעור ולדון בכתבי הטענות כאילו ניתנה רשות לערער, ולקבל את הערעור לגופו. זאת באופן שתחת הקביעה שעל המבקשת להגיש תביעת חוב בעניין, המערערת תעלה את טענותיה בהקשר זה במסגרת הדיון בפירוק השיתוף בפני ערכאה קמא. הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט בפסקה 2, לעניין ההליך שבו על המערערת להעלות את טענותיה ביחס להסכם הגירושין. לאור התוצאה אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ב בכסלו התש"ף (‏10.12.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18040640_Z09.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il