ענאן בדארנה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4061/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4061/12 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: ענאן בדארנה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.05.2012 בת"פ 5455-06-11 תאריך הישיבה: ד' באב התשע"ב (23.7.2012) בשם המערער: עו"ד מוחמד חילאילה בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.5.2012 (ת"פ 5455-06-11, כב' השופטת ד' סלע), בו הורשע המערער על פי הודאתו – במסגרת הסדר טיעון שהוביל לתיקון כתב האישום – בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המערער נידון לריצוי עונש מאסר בפועל של 18 חודשים, מאסר על תנאי למשך 18 חודשים על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת אלימות שהעונש המקסימאלי בגינה הוא שלוש שנות מאסר או יותר, וכן חויב בפיצוי המתלונן בסך 30,000 ₪. הערעור בעיקרו מופנה נגד חומרת עונש המאסר בפועל. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בשעות הלילה של יום 27.5.2012 עמד המערער ליד חנותו כאשר המתלונן וחבריו עצרו לידו עם רכבם. המתלונן יצא מן הרכב, והצמיד את המערער אל הקיר. בין השניים התפתחה קטטה, שבעקבותיה הגיעו למקום אנשים נוספים יחד עם חבריו של המתלונן. אלו הפרידו בין המערער לבין המתלונן, הובילו את המתלונן אל עבר הרכב, ואת המערער הכניסו לתוך חנותו. בעוד האנשים אוחזים במתלונן על מנת להכניסו לרכב, והלה מנסה לחזור אל המערער, ניגש אליו המערער כשבידו פטיש קטן והכה אותו בראשו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן שבר דחוס פתוח קטן פריאטלי משמאל בגולגולת, ופצע קרוע מדמם בקרקפת פריאטלי. הוא אושפז בבית החולים, עבר טיפול לסגירת הפצע, ושוחרר יומיים לאחר מכן עם המלצה להמשך מעקב אצל הרופא המטפל והוצאת סיכות בעוד שבוע ימים. למחרת, בהיותו בביתו, התעלף המתלונן והובהל שוב לבית החולים. תסקיר שירות המבחן המליץ להטיל על המערער עבודות שירות. הוערך כי רמת הסיכון להישנות עבירה דומה הינה נמוכה. צוינה מוכנותו של המערער לקחת חלק באיחוי הפגיעה ופיצוי המתלונן. הומלץ להעדיף את האינטרס השיקומי, ולהטיל על המערער עבודות שירות לתועלת הציבור בליווי צו מבחן לתקופה של 24 חודשים. לחלופין, אם יוחלט להטיל על המערער עונש מאסר בפועל, הומלץ על תקופת מאסר קצרה. המדינה הדגישה, במסגרת טיעוניה לעונש, את האלימות שנקט בה המערער ואת התוצאות הקשות להן גרם. הוצגה מדיניות הענישה המחמירה ביחס לעבירות אלימות שמסתיימות בפגיעה בגוף. הודגש כי המערער התקשה לקחת אחריות מלאה למעשיו, והטיל את מירב האחריות על המתלונן. הסנגור מצידו טען כי מדובר בתגובה בלתי מתוכננת, כשהמערער נתון היה בסערת רגשות והרגיש מאוים. צוין כי החבלה שנגרמה למתלונן לא הותירה בו נכות צמיתה. הועלתה טענת הגנה מן הצדק, לעניין הקלה בעונש, לנוכח זאת שהתביעה בחרה שלא להעמיד לדין את המתלונן על אף שהוא גרם למערער חבלה ממשית. הסנגור ביקש להתחשב לקולא בנסיבותיו האישיות של המערער, ובהן היותו צעיר (בן 27) נעדר עבר פלילי, ללא דפוסי התנהגות עבריינית, אשר הודה במיוחס לו. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המערער, ועל כך שהוא נטל על עצמו אחריות חלקית בלבד למעשים. למערער לא הייתה כל סיבה לרדוף את המתלונן, אשר נלקח על ידי חבריו אל הרכב והוחזק על ידם. לא הייתה הצדקה לכך שהמערער בחר להסלים את הסכסוך ולגשת עם פטיש לעבר המתלונן. לקולא צוינו גילו הצעיר של המערער, עברו הנקי, וכן היותו עובד לפרנסתו ובן למשפחה נורמטיבית. עוד עומדת לזכותו הודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן, הגם שניתנה בשלב מאוחר יחסית – לאחר הגשת הסיכומים. בנסיבות אלו לא אימץ בית המשפט את המלצת שירות המבחן, אולם מן העבר האחר לא מיצה עם המערער את הדין. 2. לטענת המערער, האירוע החל בכך שהמתלונן היה שיכור ותקף אותו באלימות. עניין השכרות לא הוזכר בכתב האישום, אך הוא היה – לשיטת המערער – חלק מן ההסכמות אליהן הגיע עם התביעה. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי סבר, בטעות, שהמערער תקף את המתלונן "בכוונה לגרום לו חבלה חמורה", ולטעות זו היה משקל של ממש בגזר הדין. בנוסף טוען המערער להגנה מן הצדק: המתלונן הוא זה שתקף ראשון, ואף על פי כן לא נחקר ולא הועמד לדין. טענה אחרת היא שהמערער פעל בנסיבות של הגנה עצמית, שכן הוא הותקף על ידי המתלונן בפתח בית העסק שלו ופעל בתגובה לכך. המדינה משיבה כי טיעוני הסנגור אינם עולים בקנה אחד עם עובדות כתב האישום המתוקן, שבו הודה המערער. על פי ההסדר, הסנגוריה הייתה רשאית לטעון שהמתלונן שתה משתה אלכוהולי טרם האירוע, אך ההסכמה לא כללה את התיאור לפיו המתלונן היה שיכור. צוין שלאחר ההתנפלות הראשונה של המתלונן על המערער – הופרדו הניצים, כאשר המתלונן הובל לרכבו והמערער לחנותו. לאחר הפרדה זו בחר המערער להתקדם אל המתלונן ולהכות בראשו בפטיש. בנסיבות אלו אין מקום לטענת ההגנה העצמית. 3. ראשית לכל, עובדות כתב האישום המתוקן – בהן הודה המערער – מציירות תמונה קשה: המערער הלם בראשו של המתלונן בפטיש, וגרם לו חבלה חמורה. הפניית הפטיש בעוצמה כזו לעבר ראשו של המתלונן מלמדת על חוסר אכפתיות מצד המערער לתוצאות מעשיו. ויודגש: פטיש שנעשה בו שימוש בצורה כזו - הינו נשק קר לכל דבר ועניין. פעולה אלימה שכזו, תוך שימוש בנשק קר, מחייבת את בית המשפט לנקוט בענישה מתאימה. האינטרס הציבורי מחייב ענישה ממשית, על מנת למגר את תופעה האלימות ולהבטיח את בטחון הציבור. הצדדים הגיעו להסדר טיעון בנושא העובדות. זוהי המסגרת המחייבת. עיון בתנאי ההסדר מלמד כי סוכם שהסנגור רשאי לטעון שהמתלונן שתה משקה אלכוהולי, אך לא מעבר לכך. העיון בעובדות המוסכמות מגלה גם שבנסיבות המקרה בו הוכנס המערער לחנות והמתלונן הוחזק על ידי אנשים שנכחו במקום – המערער הוא אשר החליט לתקוף. אין לומר שהוא היה בשלבי התגוננות. כפי שכתב בית המשפט המחוזי: "לא נעלם מעיני כי אין מדובר באירוע אשר תוכנן מראש על ידי הנאשם, וכי נקלע לסיטואציה בה ניגש אליו [המתלונן] מיוזמתו, בסוברו כי הנאשם קילל אותו, הצמידו אל הקיר, ובין השניים התפתחה קטטה. יחד עם זאת, משהופרדו הניצים על ידי אנשים אחרים אשר נכחו במקום, המתלונן נלקח לעבר הרכב, והנאשם הוכנס לחנותו, לא הייתה כל הצדקה לכך שהנאשם בחר שלא להניח לסכסוך להסתיים, אלא הביא להסלמתו כשניגש עם פטיש קטן בידו לעבר המתלונן, שהוחזק על ידי אחרים, על אף שלא היה חמוש, והלם בראשו. עצם השימוש בפטיש, אשר הינו בבחינת נשק קר, והפנייתו לעבר ראשו של המתלונן, לא כתפו או גבו, מלמד על חוסר אכפתיות מצידו של הנאשם לתוצאות הטרגיות העשויות להיגרם ממעשהו. גודל הפטיש אינו יכול לסייע לנאשם. אדרבה, השבר בגולגולתו ופצע הקרקע המדמם בקרקפתו מלמדים כי הנאשם הלם בראשו במלוא העוצמה, שאם לא כן לא היה הפטיש הקטן גורם לתוצאה כה קשה" (עמ' 6 לפסק הדין). עובדות כתב האישום המתוקן שומטות, אפוא, את הבסיס מתחת לטענת ההגנה העצמית. כפי שמתואר שם, בתחילה הצמיד המתלונן את המערער לקיר, ובין השניים התפתחה קטטה. זהו "האירוע המקדים", כלשון בית המשפט המחוזי. האירוע המקדים הסתיים כאשר חבריו של המתלונן, ואנשים נוספים, הפרידו בינו לבין המערער. בשלב זה המתלונן הוחזק פיזית בידי חבריו, ואילו המערער עמד בתוך חנותו. רק כעת יצא המערער מן החנות, שלף את הפטיש, ניגש אל המתלונן והלם בראשו. המערער הודה כי הוא ניגש לתקוף את המתלונן רק לאחר שהלה הוחזק על ידי חבריו והורחק מן המקום. ההפרדה בין השניים הוציאה את המערער מאזור המריבה. חרף האמור, הלה בחר לצאת מחנותו מלווה בפטיש. אף אם המתלונן מנסה להשתחרר, מהחומר עולה כי לא היה כל בסיס לחשוב שהוא מצליח או יצליח בכך, אלא האנשים במקום אוחזים במתלונן כדי להכניסו אל הרכב. בה בעת המערער רץ לכיוון המתלונן בהיותו מוחזק על ידי מספר אנשים, ונתן לו מכה קשה בראשו. 4. זוהי התשובה לטענת ההגנה מן הצדק. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לשוני בין עוצמת האלימות שאפיינה את החלק הראשון של האירוע, בה היו מעורבים המערער והמתלונן, לבין החלק השני של האירוע – בגדרו פגע המערער במתלונן פגיעה של ממש. ניסיון לחבר בין שני השלבים, כאילו החלק הראשון מצדיק את החלק השני – מבחינה אובייקטיבית או סובייקטיבית, אין בו לשקף את העובדות כהווייתן. אין אנו מתעלמים מכך שהאירוע התרחש במשך זמן קצר, באופן שלא אפשר למערער יישוב דעת קר כיצד עליו להתנהג. אולם הניסיון מלמד כי די בפרק זמן קצר כדי שאחד ימיט על האחר תוצאות פיזיות קשות ביותר. במלחמה למיגור האלימות, אשר פושה כאש בשדה קוצים, טענת הגנה לפיה הצד השני התחיל – עשויה לאבד מכוחה מקום בו אין פרופורציה בין המגע הראשון לבין התגובה. זאת במיוחד כאשר – כפי שבענייננו – הניצים הופרדו, המתלונן הוחזק על ידי מספר אנשים, והמערער הוכנס לחנות. לא כל מעשה אלימות חייב תשובה. כלל פשוט זה, אשר נראה שרבים לא הפנימו, גובה מחיר כבד מהחברה. אף אין ממש בטענת המערער לפיה בית המשפט ביסס את גזר דינו על עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, במקום על עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. בפתח גזר הדין צוין במפורש כי המערער "הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות". בהמשך, בסיכום עובדות כתב האישום המתוקן, צוין שוב כי המערער גרם למתלונן "חבלה חמורה שלא כדין תוך שימוש בפטיש שהוא נשק קר". ברי כי בית המשפט ביסס את גזר דינו על הרשעה בעבירות אלו, בהן הודה המערער, ולא על הרשעה בעבירה אחרת של חבלה בכוונה מחמירה. 5. אכן, למערער נימוקים לקולא. הוא נעדר עבר פלילי, והמתלונן הוא אשר יזם את האירוע הפלילי. אולם, לנוכח התנהגות המערער בשלב השני של האירוע – ניתן לומר כי הוא נהג באלימות קשה כלפי המתלונן. אלימות גוררת אלימות. על בית המשפט להילחם, דרך הטלת עונש ראוי – לרבות מאסר בפועל, נגד אלו שמסכנים את הזולת בלא כל הצדקה משפטית. כמובן, העונש נגזר מהנסיבות. אף ניתן לומר כי אלמלא הנסיבות המקלות של המעשה והעושה, עליהן הצבעתי, ראוי היה לגזור על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה יותר מזו שגזרה עליו בית המשפט המחוזי. כאמור, בית המשפט המחוזי נתן משקל מתאים לנסיבות שבהן נעברה העבירה, בדגש על כך שהמערער הותקף דקות ספורות קודם לכן בידי המתלונן. זאת על אף שנסיבות אלו אינן מקימות טענת הגנה מן הצדק, ואף לא טענת הגנה עצמית, כפי שהוסבר. מעיני בית המשפט המחוזי לא נעלמו השיקולים הנוספים לקולא – לרבות הודאת המערער, גילו הצעיר, עברו הנקי, עבודתו הסדירה ומשפחתו התומכת. באיזון אליו הגיע בית המשפט קמא אין משום החמרה יתירה עם המערער. השיקול של הרתעה כללית בעידן של "איש האלימות בעיניו יעשה" – הוא שיקול ממשי. העונש שהושת עליו הולם את נסיבות התיק, ומאזן כראוי בין השיקולים לקולא ולחומרא. אשר על כן, אין עילה בדין להתערב בחומרת העונש. 6. אנו מורים על דחיית הערעור. ניתן היום, י"ז באלול התשע"ב (4.9.2012). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12040610_Z03.doc יק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il