א.ג.י. השרון אחזקות והשקעות בע"מ נ. בן הפנדי בע"מ

פסק-דין בתיק בש"א 4057/17 בבית המשפט העליון בש"א 4057/17 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערות: 1. א.ג.י. השרון אחזקות והשקעות בע"מ 2. א.כ.ב. השקעות ואחזקות בע"מ נ ג ד המשיבה: בן הפנדי בע"מ ערעור על החלטתה של כבוד רשמת בית המשפט העליון ל' בנמלך מיום 7.5.2017 ברע"א 1378/17 בשם המערערות: עו"ד ירון אלון; עו"ד אבי סרוסי; עו"ד ספיר אסיף פסק-דין 1. לפניי ערעור על החלטת הרשמת ל' בנמלך ברע"א 1378/17 מיום 7.5.2017, במסגרתה נדחתה בקשת המערערות לסווג את ההליך בעניינן כערעור בזכות על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ר' שמולביץ) בת"א 29289-12-11 מיום 24.1.2017 (להלן: ההחלטה). 2. ההחלטה ניתנה בעקבות בקשת המשיבה למנות כונס נכסים מן היושר לצורך ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 30.5.2016 (להלן: פסק הדין), ובקשתן הנגדית של המערערות לעכב את ההחלטה בבקשת המשיבות. בית המשפט המחוזי נעתר בהחלטתו לבקשת המשיבה והורה על מינוי כונס נכסים. 3. על החלטה זו ביקשו המערערות להשיג במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה, תוך שנטען בגדר הבקשה כי יש לדון בה כערעור בזכות. לאחר קבלת תגובות הצדדים בשאלת סיווג ההליך, דחתה הרשמת את טענותיהן של המערערות. בהחלטת הרשמת צוין כי ככלל, החלטה המורה על מינוי כונס נכסים מן היושר היא "החלטה אחרת", עליה לא נתונה זכות ערעור. אשר לשאלה אם החלטת בית המשפט המחוזי כללה רכיבים החורגים ממינוי כונס נכסים ומשנים או מוסיפים על החיובים שנקבעו בפסק הדין, נקבע כי הכרעותיו של בית המשפט המחוזי נגעו אך ליישומם של חיובים אלה, ומשכך ענייננו ב"החלטה אחרת" הטפלה לפסק הדין. מכאן הערעור שלפניי. 4. בערעורן גורסות המערערות כי הרשמת שגתה בקובעה כי בית המשפט המחוזי לא שינה את החיובים שנקבעו בפסק הדין. לעמדתן, כוללת ההחלטה שינויים במועד מימוש הסכם האופציה בין הצדדים ובסכומים אשר יועברו לכונס הנכסים. עוד סבורות המערערות כי גם אם יש לראות בהחלטה הבהרה של פסק הדין, מורה ההלכה הפסוקה כי קיימת זכות ערעור על החלטות מסוג זה. לבסוף, טוענות המערערות כי מדובר במקרה גבולי, שבו יש לנקוט מדיניות ליברלית בסיווג החלטות מאוחרות לפסק הדין. 5. לאחר שבחנתי בעיון את החלטת הרשמת ואת הערעור עליה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי לרשמת שיקול דעת רחב, וכי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה זה (בש"א 1804/17 פלוני נ' רשת קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ, פסקה 4 (4.4.2017); בש"פ 2233/17 פחימה נ' מדינת ישראל (16.3.2017); בש"א 9048/16 פלונית נ' פלונית (7.2.2017)). בעניינן של המערערות, החלטת הרשמת מנומקת ומפורטת כדבעי ולא מצאתי כי נפל בה כל פגם שיש בו כדי להצדיק את התערבותי. 6. הלכה מושרשת היא כי סיווגן של החלטות הניתנות לאחר פסק דין נקבע בהתאם לשאלה אם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת. ככל שכך הדבר, ואף אם ההחלטה מכריעה בזכויות הצדדים ובעלת משמעות אופרטיבית ניכרת בעבורם – היא תסווג כ"החלטה אחרת", והערעור עליה טעון רשות (ראו: בע"מ 1345/17 פלוני נ' פלונית, פסקה כד (4.4.2017); ע"א 7790/10 MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישן בע"מ, פסקה 5 (2.12.2010); בש"א 7697/95 אבנר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח, פ"ד מט(5) 78 (1996); ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 159-157 (1993)). בהתאם לכך, נפסק כי החלטה שעניינה במינוי כונס נכסים מן היושר היא "החלטה אחרת" (ראו: ע"א 412/85 בנק קופת עם נ' הנדלס, פ"ד מ(3) 128, 131 (1986)). 7. אכן, החלטת בית המשפט המחוזי לא התמצתה בסוגיית מינוי כונס הנכסים, והיא הקיפה גם שאלות שנגעו במימוש הסכם האופציה מושא פסק הדין. ואולם מקובלת עליי עמדת הרשמת שלפיה ההכרעה בשאלות אלו נעשתה בהתאם לקביעותיו הקודמות של בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ומשכך הן אינן עומדות בפני עצמן ואינן משנות או מוסיפות על חיובי הצדדים כפי שנקבעו בפסק הדין. עיון בהחלטה מלמד כי נימוקיה הושתתו ונסמכו על חיובים אלה (השוו: בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1) 299, 308-307 (1995)), וכי מטרתה הייתה להכריע בדבר אופן ביצוע פסק הדין ולהתאים את קביעותיו האופרטיביות לנסיבות ששררו במועד שבו היא ניתנה (השוו: ע"א 3502/16 הללי נ' סיקרסקי, פסקות 8-7 (2.1.2017); רע"א 2607/16 פרום נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 6 (31.7.2016)). נסיבות אלו, ראוי להדגיש, השתנו בעקבות ערעור שהגישו המערערות לבית משפט זה על פסק הדין, במסגרתו עוכבה אכיפת הסכם האופציה וניתנו הוראות שונות בעניינו (יצוין כי ערעור זה נמחק לבסוף לבקשת המערערות, בפסק הדין מיום 30.10.2016 בע"א 5480/16). משכך אינני מוצא ממש בניסיונן של המערערות להיבנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לנסיבות אלו, ולשוות להן מעמד של חיובים עצמאיים המקנים זכות ערעור נוספת לבית משפט זה. 8. מטעמים אלה אף אין בידי לקבל את טענותיהן הנוספות של המערערות. משנמצא כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי טפלות לפסק הדין, אין לראות בהן משום "הבהרה" אשר משנה את מהות ההכרעה ומקימה זכות ערעור (השוו: רע"א 7711/06‏ המכללה המשותפת בע"מ נ' שרית מנדל, פסקה ה (18.1.2007); ע"א 550/01 עיזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נה(3) 486, 489 (2001); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 139-136 (מהדורה שלישית, 2012)). בנסיבות האמורות, סבורני כי כפות המאזניים נוטות בחוזקה לעבר דחיית הערעור, וכי מקרה זה אינו נמנה על מקרי הגבול שבהם ראויה מדיניות ליברלית בסיווגן של החלטות מאוחרות לפסק דין (השוו: בש"א 8021/06 קרול נ' כהן (24.6.2007)). 9. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, ד' בסיון התשע"ז (29.5.2017). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17040570_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il