יאיר קופרמן נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון

החלטה בתיק בר"ם 4057/05 בבית המשפט העליון בר"ם 4057/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המבקש: יאיר קופרמן נ ג ד המשיבים: 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון 2. מחלקת עבודות ציבוריות 3. פורמלי ועדת הערר לתכנון ובניה,מחוז חיפה בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה מיום 15.3.05 בעמ"נ 201/05 שניתן על-ידי כבוד השופטת ש' שטמר בשם המבקש: עו"ד כרמית רבי בשם המשיבה 1: עו"ד אסף גורה בשם המשיבה 2: עו"ד איתי ברסלר-גונן; עו"ד דורון נאור בשם המשיבה 3: עו"ד יובל רויטמן פסק דין המשנה-לנשיאה א' ריבלין: במסגרת הליך של תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה), ניתנה על-ידי ועדת הערר החלטת ביניים, ובה קביעות ביחס לתכניות קודמות שחלו על המקרקעין וביחס למינוי שמאי מכריע על-מנת שייקבע את ירידת ערך הקרקע. המבקש הגיש ערעור על החלטת ועדת הערר בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. לטענתו, המצב התכנוני הקודם אינו כפי שקבעה ועדת הערר, ויש לתקן בהתאם את ההנחיות לשמאי המכריע. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את הערעור על הסף בקבעו כי כלל לא קמה למערער זכות לערער על החלטת הביניים של ועדת הערר. על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מלין המבקש בפנינו. זכות הערעור, כך שנינו, היא זכות מהותית וחשובה אך אין זו זכות טבעית; עצם קיומה של הזכות, וגבולותיה, נובעים מן החוק ונקבעים בו (בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353 (1988); רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, 193 (1994); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 732, 735 (1988)). הוראת החוק הרלבנטית לענייננו היא סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבניה, שזו לשונו: על החלטת ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה ניתן לערער, בשאלה משפטית בלבד, לבית משפט לענינים מינהליים בתוך ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו הומצאה לצדדים החלטת ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה. סעיף זה פורש בבר"מ 10275/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה - חיפה נ' צפדיה, תק-על 2005(1) 913 (2005). דובר שם על החלטה בדבר מינוי שמאי מכריע, ובית המשפט העליון פסק כי מגמתו של סעיף 198(ח) היא "לצמצם את זכות הערעור על החלטות ועדת הערר" באופן שלא תינתן זכות ערעור על החלטה מהסוג הנדון, שאין בה כדי לסיים את הדיון. עוד צוין, כי האיזון בין הצורך בקיום הליך מהיר ויעיל לבין זכות הערעור של הצדדים מתקיים על-ידי כך שנשמרת האפשרות לערער על ההחלטה הסופית של ועדת הערר. בית המשפט לעניינים מנהליים בענייננו הלך בעקבות החלטתו של בית המשפט העליון בעניין צפדיה (וכן החלטה דומה בעניין קרוב – רע"א 3959/97 ברק נ' מנהל מס שבח מקרקעין אזור נתניה, תק-על 97(3) 32 (1997)), וקבע כי גם בענייננו, לא קמה זכות ערעור על החלטת הביניים. בית המשפט הדגיש כי כמו בעניין צפדיה, כך גם בענייננו קיימת אפשרות שהערכת השמאי תבוטל, ומכל מקום, אם יהיה צורך בכך, יוכל המבקש להשיג על החלטת הביניים במסגרת ערעורו על החלטתה הסופית של ועדת הערר. עיינו בטענות הצדדים ולא ראינו לנכון לשנות ממסקנתו של בית המשפט לעניינים מנהליים. שאלת האפשרות להשיג (בזכות או ברשות) על החלטות ביניים (להבדיל מהחלטות סופיות) מעוררת, תמיד, את הצורך לאזן בין שיקולים מתחרים. מחד גיסא, החלטות כאלה, ברגיל, לא חורצות את גורלו של ההליך וניתן להשיג עליהן, אם עוד נותר צורך בכך (ולא תמיד נותר צורך כזה), במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי. אכן, תכופות קיים היגיון רב בריכוז הסוגיות הטעונות בירור ערעורי, חלף פיצול ההליך שעלול להוביל גם לעיכובו ולהארכתו (ראו גם יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 755 (מהדורה ז, שלמה לוין עורך, 1995)). מאידך גיסא, לעיתים דחיית הערעור על החלטת ביניים לסוף ההליך עלולה ליצור תוצאות בלתי-הפיכות או להביא לכך שיתקיים הליך אשר בדיעבד יתברר כשגוי או אף מיותר (ראו גם גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006)). במשפט אזרחי רגיל קיימת, בדרך-כלל, אפשרות לבקש רשות לערער על כל "החלטה אחרת" (שאינה פסק-דין סופי), ולבית המשפט נתון שיקול הדעת אם להיעתר לבקשה אם לאו. בהקשרים שונים היד קפוצה יותר, במובן זה שהדין שולל מבעל הדין, במידה רבה, את האפשרות להשיג באופן מיידי (בזכות או ברשות) על החלטת ביניים שניתנה בעניינו; כאשר שוב, זכות הערעור נשמרת לסוף ההליך. כך, למשל, במשפט הפלילי (ראו שם, בעמ' 122-117); בתביעות קטנות (עניין סרבוז הנ"ל); במשפט המנהלי (סעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000); ובהצעת הרפורמה של ועדת אור (ראו דין וחשבון הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט הרגילים בישראל 109-107 (התשנ"ז)). מן ההחלטה בעניין צפדיה עולה שאת סעיף 198(ח) לחוק התכנון והבנייה יש לפרש באופן שזכות הערעור המוענקת מכוחו היא מצומצמת; הזכות מתייחדת, בעיקרון, למקרים המקיימים את שני אלה: ראשית, קיומה של "שאלה משפטית", ושנית, סופיות ההחלטה. הובהר, שלגבי החלטות שאינן סופיות תישמר זכות הערעור ותנוצל, במידת הצורך, במסגרת הערעור על ההחלטה הסופית. עוד עולה מההחלטה בעניין צפדיה, שבית המשפט לא ראה לנכון להחיל בהקשר זה את ההגדרה המרחיבה של המונח "החלטה", הנקובה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והמכלילה במונח זה הן פסקי-דין סופיים הן "החלטות אחרות". ואכן, "שאלת הפרשנות של הדיבור 'החלטה' אינה חייבת להיות אחידה לענין כל חיקוק וחיקוק..." ואחד המודדים לעניין זה הוא השאלה אם החלטת הביניים עלולה לגרום פגיעה שאין לה תקנה לאחד מבעלי הדין (עניין ברק הנ"ל). אציין, כי ניתן לסבור שנוסחו של סעיף 198(ח) אינו סוגר את הדלת באופן מוחלט והרמטי בפני קיום ביקורת ערעורית מיידית על החלטות שאינן מסיימות את ההליך באופן פורמאלי אך יש בהן כדי ליצור מצב בלתי-הדיר. גם ההחלטה בעניין צפדיה, כך נראה לי, אינה סותמת את הגולל על אפשרות כזו (השוו לדעות השונות, ביחס להחלטות בבית המשפט לתביעות קטנות, בפסק-הדין בעניין סרבוז הנ"ל). אולם אין לי צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, כיוון שמכל מקום מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא, שסבר כי במקרה שלפנינו הדלתות עודן פתוחות וניתן יהיה – במידת הצורך – לקיים בירור ערעורי עתידי. חשוב לציין: המבקש עומד על חשיבותה של החלטת הביניים ועל השלכותיה על המשך ההליך. לדבריו, יש בהחלטה מן הסופיות כיוון שהיא מכוונת את השמאי המכריע. אולם למעשה, גם המערער אינו טוען שהחלטת בית המשפט קמא חוסמת את האפשרות שלו לערער בעתיד, וטוען בעיקר לחוסר היעילות שעלול להיות כרוך בכך. בהקשר זה יש לזכור, כי החלטות ביניים תמיד משפיעות על האופן שבו ימשיך ההליך להתנהל, וממילא קיים גם החשש שאי-מתן אפשרות לערער באופן מיידי על ההחלטה יביע לכך שההליך יתנהל בנתיב שגוי והדבר יתברר רק בדיעבד. אולם בכך בלבד אין כדי להקנות זכות ערעור מיידית על כל החלטת ביניים, שהרי גם לסדרי-דין כאלה יש מחיר. כך הדבר בהליך אזרחי רגיל, לא כל שכן בהליך שבו אנו דוברים כאן, לאור סעיף 198(ח) כפי שהתפרש בפסיקה. כאמור, אינני בא לקבוע היום באופן בלתי מתפשר כי החלטה שאינה סוגרת את ההליך לעולם לא תבוא בגדר "החלטה" כמשמעותה בסעיף 198(ח), אולם כפי שצוין, במקרה שבפנינו, לא מצאנו עילה מספקת להתערב במסקנתו של בית המשפט לעניינים מנהליים. לבסוף נדגיש, כי בית המשפט קמא ראה לנכון להציע שהשמאי המכריע ייתן הערכה נוספת לגבי ירידת ערך הקרקע, בהתבסס על מצב הדברים שהמבקש טוען לו. המשיבות סירבו להצעה זו, ובית המשפט הטעים כי "ייתכן כי יהיה מקום להתחשב בכך לעניין ההוצאות, אם בעתיד תתקבל עמדתו של המערער". הנה כי-כן, אם אכן תגרמנה למבקש הוצאות בלתי-מוצדקות בגלל האופן שבו מתנהל ההליך כעת, אפשר שאלה תושבנה לו. על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבות 1 ו- 2, בסכום של 20,000 ש"ח לכל אחת מהן. המשנה-לנשיאה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ח' בתמוז התשס"ז (24.6.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05040570_P04.doc גש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il