פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4054/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4054/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 9.2.2011 ועל גזר דין מיום 19.5.2011 שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 31273-03-10 על ידי כבוד השופטים י' אלרון, מ' גלעד ו-א' אליקים תאריך הישיבה: כ"ג בשבט התשע"ב (16.2.2012) בשם המערער: עו"ד תמר אולמן בשם המשיבה: עו"ד איילת קדוש פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, מ' גלעד וא' אליקים) בתפ"ח 31273-03-10 מיום 9.2.2011 במסגרתו הורשע המערער בעבירות הבאות: מעשים מגונים בקטין בן משפחה (ריבוי עבירות) לפי סעיפים 348(ב) ו-351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); והטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(6)(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. הערעור מופנה גם כלפי גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.5.2011 במסגרתו נגזרו על המערער ארבע שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי לבל יבצע במשך שלוש שנים כל עבירת מין מסוג פשע ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח. העובדות לפי כתב האישום 1. המערער התגורר עם בת זוגו (להלן: האם), עם שתי בנותיה מנישואים קודמים (ת.ד ו-א.ד). על פי האישום הראשון, כאשר הייתה ת.ד (להלן: מתלוננת 1) בגילאים 9 עד 10, ובמספר רב של פעמים, נהג המערער להתקלח עימה בעירום באמבטיה. כמו כן נהג המערער לשתף אותה בתיאור חיי המין שלו אותם ביצע עם האם ועם בת זוגו הקודמת ואף סיפר לה עם מי מהן נהנה יותר לקיים יחסי מין. באחד המקרים בהם התקלחו יחד, ביקש המערער ממתלוננת 1 שתעמוד מולו עירומה, סיבן את גופה והתקרב אליה עד שרגליהם התחככו. לאחר מכן ביקש ממתלוננת 1 שתסבן את גופו, ברגליו ובסמוך לאיבר מינו. בזמן שסיבנה אותו, הניע המערער את גופו עד שידיה התחככו באיבר מינו. 2. עוד נטען בכתב האישום כי במועד אחר ביקש המערער ממתלוננת 1 להיכנס לחדר השינה, להתפשט וללבוש את תחתוניה של האם. לאחר שעשתה זאת שכב המערער על המיטה כשרק תחתונים לגופו ונגע בשדיה. משפנתה מתלוננת 1 לצאת מהחדר, חשף המערער בפניה את איבר מינו וביקש ממנה להתקלח עימו, אך היא סירבה. במקרה אחר, ביקש המערער ממתלוננת 1 לשבת עליו בזמן ששניהם היו בחצר הבית, נגע בבטנה ובירכה והניח את ידו על איבר מינה, ובתגובה לכך הזיזה המתלוננת 1 את ידו מאיבר מינה וקמה מעליו. לאחר מכן הרים המערער את מתלוננת 1 והשכיבה על הספה בסלון הבית, נשכב מעליה, הכניס את ידו מתחת לחולצתה ונגע בשדיה. בגין מעשים אלו הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים (ריבוי מעשים), בביצוע בפני מתלוננת 1 של מעשה מגונה בקטין בן משפחה (ריבוי מעשים) ובהטרדה מינית. 3. על פי האישום השני, המערער נהג ללטף את שדיה, ישבנה ובטנה של א.ד (להלן: מתלוננת 2), בהיותה בגילאים 11 עד 16 לערך. המערער נהג לחבקה ולנשק אותה על שפתיה, וכן נהג לצאת מן המקלחת עירום בנוכחותה. באירוע אחד, כאשר הייתה בת 12 לערך, שיתף המערער את מתלוננת 2 בתיאור המעשים המיניים אותם ביצע עם האם ערב קודם לכן. במקרה אחר, גם הוא התרחש כאשר מתלוננת 2 הייתה בת 12 לערך, נגע המערער בשדיה בזמן שהיו בחוף הים ואמר לה שגופה התחיל "להתפתח". בתגובה, נרתעה מתלוננת 2 אחורנית, ואמרה למערער כי תספר לאביה כי הוא מטריד אותה מינית (להלן: האירוע בחוף הים). באירוע אחר, שהתרחש כאשר הייתה מתלוננת 2 בת 14 לערך, אמר לה המערער כי הוא אוהב איבר מין נשי עם "הרבה שיער" ואז תיאר בפניה את איבר המין של אמה ושאל אותה האם היא מורידה שיערות מאיבר מינה. משלא השיבה לו מתלוננת 2, אמר לה המערער "אל תורידי את השיער שם, אני אוהב את זה ככה". לאחר מכן, כאשר הייתה מתלוננת 2 בת 15 לערך, שאל אותה המערער האם היא בתולה והאם קיימה יחסי מין עם החבר שלה. באירועים נוספים שהתרחשו עד שהייתה מתלוננת 2 בת 15 לערך, נהג המערער לשכב לצידה, לחבקה וללטף את ישבנה ואת בטנה. בגין מעשיו אלו הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים (ריבוי מעשים), בביצוע בפני מתלוננת 2 של מעשה מגונה בקטין בן משפחה (ריבוי מעשים) ובהטרדה מינית. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 4. המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום וטען כי האמור בו הוא פרי עלילה. המערער דבק בגרסתו כי כל מגע פיזי שהיה בינו לבין המתלוננות היה תמים, כשל אב כלפי בנותיו. המערער לא סיפק הסבר ברור באשר למניעיהן של המתלוננות לטפול עליו עלילה כזאת: כך טען כי ייתכן והאם עומדת מאחוריה; לחלופין טען כי היה זה דווקא אביהן של המתלוננות; המערער אף טען כי העובדת הסוציאלית שטיפלה במתלוננת 1 "הכניסה לה את הרעיון לראש" ורמז כי חוקרי המשטרה דחפו את המתלוננות להתלונן. כמו כן טען כי המתלוננות טעו בפירוש בדיעבד של התנהגותו כבעלת אופי מיני. 5. עדות מתלוננת 1: בעדותה בבית המשפט תיארה מתלוננת 1 קשר חם וטוב בינה לבין המערער, במסגרתו נתנה בו אמון מלא שאותו הוא ניצל לרעה. מתלוננת 1 העידה כי רק כשהייתה בכיתה ו' החלה להבין את אופי ומשמעות התנהגותו של המערער כלפיה, מה שהוביל לכך שעזבה את הבית ועברה להתגורר בבית אביה (להלן: האב) משום שלא יכלה לסבול עוד את התנהגותו של המערער. מתלוננת 1 סיפרה עוד כי חשפה לראשונה ובקווים כלליים את מעשיו של המערער כלפיה בפני חברתה ט'. בפעם השנייה חשפה מתלוננת 1 את מעשיו של המערער בפני שרון גל, עובדת סוציאלית אצלה טופלה באותה תקופה (להלן: העו"ס), לאחר שגורמים בבית הספר הבחינו בהתדרדרות בלימודים שהובילו כמעט לנשירתה מבית הספר. בהתייחס לאופיים הקונקרטי של מעשי המערער, סיפרה מתלוננת 1 כי הוא נהג לבקש ממנה שלא לספר לאמה אודות המעשים שעשה. כן תיארה מסכת ארוכה של אירועים בהם נגע באיבריה האינטימיים תוך כדי רחצה משותפת עם המערער. עוד העידה אודות אירוע בו ביקש ממנה המערער ללבוש את תחתוני אמה. בנוסף לכך תיארה מתלוננת 1 אירוע במסגרתו נגע המערער באיבר מינה כאשר ישבו שניהם בחצר ואחר כך השכיב אותה על הספה ונגע בה מתחת לחולצתה; בנוסף לכך תיארה כיצד שיתף אותה המערער בתיאורים מחיי המין שלו. מתלוננת 1 שללה בעדותה את האפשרות כי ייחסה בשוגג משמעות מינית לנגיעות לא מכוונות מצד המערער. מתלוננת 1 תיארה שני מקרים בהם ניסתה לשתף את אמה במעשיו של המערער. באירוע הראשון, סיפרה מתלוננת 1 לאמהּ כי "[המערער] חרמן". באירוע השני, שהתרחש במהלך ביקור משפחתי בווינה, ראתה האם כי מתלוננת 1 נרתעה עקב מעשיו של דודהּ ובהם הערות בעלות אופי מיני ונגיעות בגופה. בעקבות כך צעקה האם על הדוד ובתגובה לכך אמרה מתלוננת 1 "אבל אמא גם [המערער] ככה" (להלן: האירוע בווינה). בשני האירועים לא פיתחה מתלוננת 1 את הנושא מול האם ולא סיפרה לה במפורש על מעשיו של המערער. מתלוננת 1 ציינה כי התעכבה בחשיפת מעשיו של המערער משיקולים שונים, וביניהם החשש כי אחותה הקטנה שהיא בתם המשותפת של האם ושל המערער (להלן: הבת המשותפת) "תגדל בלי אבא". 6. עדות מתלוננת 2: מתלוננת 2 סיפרה כי רק לאחר ששוחחה עם העו"ס "נפל לה האסימון" והבינה את משמעות מעשיו של המערער. מתלוננת 2 תיארה בעדותה קשר קרוב במיוחד בינה לבין המערער, במסגרתו נהג בין השאר לתפוס את עכוזה; לשכב לצידה וללטף אותה; ולגעת בשדיה. מתלוננת 2 הסבירה כי רק בדיעבד הבינה את המשמעות המינית של הדברים. מתלוננת 2 תיארה עוד כיצד שיתף אותה המערער בתיאורים מחיי המין שלו וכן תיארה את האירוע בחוף הים. בהתייחס אליו אמרה תחילה כי אינה זוכרת האם המערער נגע בשדיה, למרות שבהודעתה במשטרה טענה כי אכן נגע בשדיה באירוע זה. בתגובה לכך אמרה כי בזמן הודעתה במשטרה זכרה טוב יותר את הפרטים, ומאז "השתדלה לשכוח". כן תיארה את השיחה על שערות הערווה שלה. 7. עדות העו"ס: העו"ס ציינה בעדותה כי לא תעדה באופן מסודר את כל שיחותיה עם המתלוננות, כיוון שלא שיערה שהעניין יגיע לבירור בבית המשפט. העו"ס תיארה את מתלוננת 1 כבעלת מאפיינים התואמים מאפייניהם של נערות שחוו פגיעה מינית, אך עם זאת מסרה בחקירתה הנגדית כי היא "ילדה נורמלית ובריאה". העו"ס ציינה כי מתלוננת 1 חששה לשתף את הוריה בדברים כי האמינה שיפנו לה גב. כשנשאלה העו"ס על רישומיה מהם עולה כי מתלוננת 1 סיפרה לה על צפייה בסרטים פורנוגראפיים יחד עם המערער (טענה אותה לא העלתה לאחר מכן) טענה כי מתלוננת 1 לא אמרה את המילים "סרטים פורנוגראפיים" אלא זוהי הפרשנות שנתנה העו"ס לדבריה. עם זאת, אמרה כי היא משוכנעת שזהו סוג הסרטים שתיארה מתלוננת 1 בפניה וכי גם מתלוננת 2 סיפרה לה על סרטים כאלו. 8. עדות האם: האם העידה כי יחסיה עם המערער ידעו עליות ומורדות, אך הם נפרדו רק בגלל חשיפת המעשים מושא כתב האישום. האם סיפרה כי כאשר עזבה מתלוננת 1 את הבית היא חשבה כי מדובר בחיכוך זמני על רקע גיל ההתבגרות, אך כיום ברור לה כי צעד זה נבע ממעשיו של המערער וכי עד היום חוששת מתלוננת 1 להגיע אל ביתה כתוצאה ממעשים אלו. האם סיפרה עוד כי כאשר הייתה מתלוננת 1 בת 8 לערך, היא ביקשה הן מהמערער והן ממתלוננת 1 להפסיק להתקלח יחדיו. האם אישרה את דבריה של מתלוננת 1 בנוגע לאירוע בו סיפרה לה כי "[המערער] חרמן" וכן אישרה את האירוע שתיארה מתלוננת 1 במסגרתו פגשה את דודהּ בווינה, והוא צבט אותה ונגע בכתפיה וגרם לה תחושת גועל. האם דחתה מכל וכל את טענת המערער לפיה מדובר בעלילה נגדו והביעה אמון מוחלט בגרסה שהשמיעו בנותיה. בהתייחס לדרך בה גילתה כי מתלוננת 2 נפגעה מינית בידי המערער, סיפרה האם כי מתלוננת 2 הגיעה לתחנת המשטרה ביוזמתה ובתמיכתה של העו"ס כדי לספר על מעשיו של המערער, כחלק מתהליך הטיפול, ורק בזמן עדותה הארוכה במשטרה הובהר לה כי היא מתארת מסכת של מעשים מגונים. 9. עדות ט': ט' סיפרה בעדותה כי מתלוננת 1 תיארה בפניה בקווים כלליים את מעשיו של המערער, כולל האירוע בו ביקש ממנה ללבוש את תחתוניה של אמה, וזאת למעלה מארבע שנים לפני מתן הודעתה של מתלוננת 1 במשטרה. ט' סיפרה עוד כי ביקשה ממתלוננת 1 כי תשתף את האם ואת יועצת בית הספר בדברים, אך היא התנגדה לכך בטענה שהאם לא תאמין לגרסתה כיוון שהיא אוהבת את המערער וכיוון שלא בטחה ביועצת. 10. עדות האב: הודעת האב במשטרה הוגשה בהסכמת הצדדים. האב סיפר כי לא הבחין בשינויים בהתנהגותה של מתלוננת 1 בתקופה שקדמה להחלטתה לעזוב את בית האם, אך משנודע לו על הדברים באמצעות העו"ס, הגיש תלונה במשטרה. כן סיפר כי מתלוננת 2 מעולם לא סיפרה לו כי המערער פגע גם בה. 11. גרסת המערער: המערער הכחיש מכל וכל את העבירות המיוחסות לו הן בחקירתו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט וטען בהקשר זה כי מדובר בעלילה. המערער טען כי היה לו קשר חם עם המתלוננות, שכלל חיבוקים בינו לבינן, לרבות על המיטה והספה. חיבוקים אלו, כך נטען, היו חלק שגרתי מחיי המשפחה. המערער אישר כי נהג לערוך אמבטיות משותפות, לעיתים עם האם ולפעמים עם מתלוננת 1, וכי מדובר היה באירועים "טבעיים ותמימים". עם זאת, הכחיש המערער כי הסתובב אי פעם עירום לעיני המתלוננות וכי המשיך להתקלח עם מתלוננת 1 לאחר שהאם אסרה על כך. כן טען כי מעולם לא סיבן את מתלוננת 1, אך לא שלל את האפשרות כי היא סיבנה אותו, אך בלא לגעת באיבר מינו. המערער הכחיש כי ביקש ממתלוננת 1 ללבוש את תחתוני האם. 12. בנוגע למתלוננת 2, טען המערער כי אכן חיבק וליטף אותה, אך מעולם לא נגע בשדיה. הוא ציין כי ייתכן שנגע בעכוזה באופן "טבעי", אך לא ממניעים מיניים. המערער הכחיש כי התייחס אי פעם למיניותה של מתלוננת 2 או כי דיבר עם המתלוננות על חיי המין שלו. עם זאת אמר כי "אני לא יכול לשחזר חיים של 10 שנים, אם היא שאלה פעם שאלה עניתי לה". הכרעת הדין 13. בית המשפט קבע כי עדותה של מתלוננת 1 עקבית, שוטפת ואותנטית וכי היא "חזקה" במיוחד. כן קבע בית המשפט כי לעדותה יש חיזוקים, אף כי החוק אינו מחייב את קיומם כדי להרשיע על בסיסה. במסגרת חיזוקים אלו מנה בית המשפט את עדותה של ט', שאישרה כי מתלוננת 1 חשפה בפניה את חלק ממעשיו של המערער; את עדותה של העו"ס; את נסיבות החשיפה; את עדותה של האם שאישרה את דבריה של מתלוננת 1 בפניה ("[המערער] חרמן"); את העובדה כי עזבה את הבית והתנהגותה בהקשר לכך; את יחסי ה"אהבה-שנאה" כלפי אחותה הקטנה, שהיא בתם המשותפת של המערער ושל אמה; ואת החיזוקים שנמצאו לעדותה בעדות מתלוננת 2 וביניהם עדות מתלוננת 2 על מנהגו של המערער להתהלך עירום בבית ולתאר בפניהן באופן מפורט את חיי המין שלו. בית המשפט ציין כי נתגלו סתירות ואי דיוקים בעדותה של מתלוננת 1, וביניהם למשל עדותה כי מעולם לא צפתה בסרטים פורנוגראפיים בניגוד לדברים שנרשמו בידי העו"ס; והעובדה כי במהלך הודעתה במשטרה טענה כי לא שיתפה איש מלבד את העו"ס במעשי המערער, ואילו בעדותה בבית המשפט סיפרה כי שיתפה את ט' בדברים. עם זאת קבע בית המשפט כי אין באי-דיוקים אלו כדי לערער את אמינותה. זאת, כיוון שמתלוננת 1 הסבירה חלק מהם במהלך המשפט. כך למשל, סיפרה כי לא הזכירה את ט' במהלך עדותה במשטרה כדי שזו לא תזומן לחקירה, ואילו אי-דיוקים אחרים יושבו על ידי בית המשפט המחוזי "על רקע מכלול הראיות וההיגיון הבריא". בית המשפט קבע גם עוד הסבריה של מתלוננת 1 לכבישת התלונה לפיהם חששה כי משפחתה לא תאמין לה וכן פחדה כי המערער יפגע בה וכי חשיפת הפרשה עלולה להרוס את חיי הבת המשותפת, משכנעים ונתמכים בעדויותיהם של העו"ס ושל האב. 14. בנוגע לעדותה של מתלוננת 2, בית המשפט קבע כי היא העידה בצורה שוטפת, קוהרנטית וכנה. בית המשפט ציין כי היא הקפידה לדייק כ"חוט השערה" בכל מילה שאמרה. בית המשפט ציין עוד כי לא מצא כי למתלוננת 2 היה מניע כלשהו לטפול על המערער אשמה לא מבוססת, ובהקשר זה התייחס ליחסה האמביוולנטי של מתלוננת 2 כלפי המערער, שלמרות כעסה עליו לא נמנעה מלתאר את הקשר הטוב והמיוחד שהיה ביניהם. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי נותר ספק בדבר נגיעתו של המערער בשדיה באירוע בחוף הים. 15. בית המשפט קבע כי גרסתו של המערער מעוררת תמיהות ופירכות ואינה ראויה לאמון. בית המשפט התייחס בהקשר זה לעובדה כי המערער טען שהתקלח עם המתלוננות כשהיו "רק תינוקות" בעוד שלמעשה היו בנות 6 ו-12 באותה עת. כן ציין בית המשפט כי אין ספק שהמערער הבין כי התנהגותו אינה "טבעית" כפי שטען, והדבר מתבטא בין השאר בכך שביקש מהמתלוננת 1 לשמור על מעשיו בסוד ו"השביע" אותה לבל תדבר על כך עם אמה. בית המשפט דחה גם את טענת המערער לפיה נרקמה נגדו עלילה וקבע כי טענה זו אינה הולמת את חומר הראיות, את נסיבות המקרה ואת ההיגיון. 16. נוכח כל זאת קבע בית המשפט כי המערער ביצע מעשים מגונים במתלוננת 1 וכי אין אפשרות לפרש את מעשיו אלא ככאלו שמניע מיני מאחוריהם. בית המשפט קבע עוד כי התבטאויותיו של המערער כלפי המתלוננת 1, ובכלל זאת תיאור חיי המין שלו בפניה, הן "התייחסויות חוזרות" או "הצעות חוזרות" ולכן מהוות הטרדה מינית. עם זאת, מכיוון שמתלוננת 1 לא סיפרה בעדותה בבית המשפט כי המערער חשף בפניה את איבר מינו באירוע בו ביקש ממנה ללבוש את תחתוני האם, כפי שעשתה בהודעתה במשטרה, נמנע בית המשפט מהרשעתו גם בעניין זה, מחמת הספק. בהתייחס למתלוננת 2, קבע בית המשפט כי נותר ספק סביר האם ביצע בה מעשים מגונים, וזאת משום שלא הוכח כי אכן נגע בשדיה בחוף הים. בית המשפט ציין כי המערער נהג לקיים שיחות במגוון נושאים עם מתלוננת 2 ולכן יש ספק האם בשיחות שתוארו בידי מתלוננת 2 הייתה כוונה ל"גירוי, סיפוק או ביזוי מיני". כן קבע בית המשפט כי יש ספק בנוגע לאופיו ה"מגונה" של מנהגו של המערער להסתובב בבית בערום לפני הכניסה למקלחת או מיד לאחריה. כן קבע כי שיחותיו עם מתלוננת 2 מותירות ספק בנוגע לטיבן ואופיין ולכן נמנע מהרשעתו בהטרדה מינית בהתייחס אליה. 17. בהתחשב בכל האמור, הרשיע בית המשפט את המערער כאמור לעיל, וזיכה אותו, מחמת הספק, מאישום 2 המתייחס למתלוננת 2 ומהעבירה של מעשים מגונים בפומבי בפני קטין בן משפחה, המתייחסת למתלוננת 1. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 18. בית המשפט גזר את דינו של המערער לאחר שהתקבלו תסקיר וחוות דעת להערכת מסוכנות. מחוות הדעת עלה כי התנהגותו של המערער, כפי שתוארה בהכרעת הדין, אופיינית לבעלי נטייה פראפילית מסוג פדופיליה וכי הסיכון הנשקף ממנו להישנות עבירות מין הוא ברמה נמוכה בינונית. בית המשפט ציין כי המערער הורשע בשנת 1991 בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ונדון לקנס ולהתחייבות להימנע מעבירה ובשנת 2002 הורשע בעבירה של העסקת עובד זר שלא כדין ונדון למאסר של 60 ימים אותו ריצה על דרך של עבודות שירות, אף כי לצורך תיק זה התייחס בית המשפט למערער כאל מי שנעדר עבר פלילי. בית המשפט הדגיש את חומרתם הרבה של מעשיו של המערער שפגעו במתלוננת 1 בעודה ילדה קטנה וגרמו לה נזקים קשים, וקבע כי אין ספק שנזקים אלו אכן נגרמו, הגם שלא הוגש תסקיר קורבן. בית המשפט ציין במסגרת השיקולים לחומרא כי המערער לא הפנים את חומרת מעשיו וכי עדיין נשקפת ממנו מסוכנות. בית המשפט ציין כי המערער הוא נורמטיבי לכאורה וכליאתו תפגע במשפחתו, אך נתן לכך משקל מוגבל בלבד לקולא. כן התחשב בית המשפט לקולא בכך שהמערער זוכה מחלק ניכר מהמיוחס לו בכתב האישום. נוכח כל זאת גזר בית המשפט על המערער את העונש האמור לעיל. מכאן הערעור שלפנינו. ההליכים לפני בית משפט זה 19. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר בפועל שהושת עליו, במסגרתה טען בין השאר כי המשטרה סגרה תחילה את תיק החקירה בעניינה של מתלוננת 1, וכי החקירה נפתחה מחדש רק לאחר שמתלוננת 2 הגישה נגדו תלונה. לבקשת בית המשפט עדכנה באת-כוח המשיבה כי תיק החקירה בעניינה של מתלוננת 1 אכן נסגר בתחילה עקב חוסר ראיות, אך לאחר שנמסרה עדותה של חברתה ט' במשטרה הוחלט בפרקליטות כי יש לבצע השלמות חקירה. ביני לביני חשפה המתלוננת 2 בפני העו"ס את המעשים שביצע בה לטענתה המערער, ולאחר מכן העידו המתלוננת 2 והעו"ס במשטרה. בעקבות התפתחויות אלה נתפתח התיק מחדש והוגש בו בסופו של יום כתב האישום מושא ערעור זה. המשיבה הדגישה כי אין בהשתלשלות העניינים דנן כדי להשליך על הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש שנגזר על המערער. 20. ביום 12.8.2011 הורה בית המשפט זה (השופט ח' מלצר) על עיכוב ביצוע העונש שהושת על המערער, וזאת עד ההכרעה בערעור. בית המשפט קבע כי הערעור אמנם נסוב בעיקרו על ענייני עובדה ומהימנות, אך בפי המערער טענה של ממש בנוגע לפתיחתו מחדש של תיק החקירה נגדו לאחר הגשת תלונתה של מתלוננת 2, וכי טענה זו ראויה לבירור נוכח העובדה שהמערער זוכה מההאשמות המתייחסות למתלוננת 2. בית המשפט ציין עוד כי המערער הוא אדם נורמטיבי ואין לו עבר פלילי מכביד. כן ציין בית המשפט את התנהלותו של המערער, שהקפיד להגיע לכל הדיונים בעניינו והקפיד על תנאי שחרורו. בית המשפט הוסיף וקבע כי העונש שהוטל על המערער, הגם שאיננו קצר, עשוי ללמד על הצורך בעיכוב תחילת ריצוי עונש המאסר, כך שלא ייווצר מצב שבו המבקש ירצה חלק ניכר מעונשו טרם שיוכרע עונשו סופית. נימוקי הערעור 21. המערער - באמצעות באת כוחו, עו"ד תמי אולמן - טוען כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר הרשיע אותו. זאת, כיוון שהתלונות נגדו נובעות מעלילה, גם אם מניעיה לא הוכחו. המערער טוען כי כל שהיה בינו לבין מתלוננת 1 הוא נגיעות תמימות שבין אב לבתו, וכי היא עזבה את הבית בשל פינוק ולא בשל מעשיו. המערער מציין כי בין השנים 2007-2005 לא התגורר כלל בבית האם (כיוון שנפרד ממנה) והבת לא חזרה בתקופה זו אל הבית ולא סיפרה לאם על האירועים מושא כתב האישום, ומכאן שאין בהם ממש. כן טוען המערער כנגד כבישת עדותה של מתלוננת 1. המערער טוען כי מתלוננת 1 סיפרה לחברתה ט' סיפור שונה מזה שעלה בעדותה ויש סתירות בולטות בין גרסאותיהן, ולכן אין לראות בעדותה של ט' משום חיזוק לגרסתה של מתלוננת 1. המערער טוען עוד כי אפילו לגרסת המשיבה, המתלוננת 1 היא "מניפולטיבית" כיוון שלא סיפרה בעדותה במשטרה על כך שגם ט' מודעת למעשים שנעשו בה, וזאת כדי למנוע את חקירתה, ומכאן שיש להטיל ספק באמינותה. כן טוען המערער כי אין קוהרנטיות בלוח הזמנים הנטען, כיוון שההתדרדרות בלימודיה של מתלוננת 1 החלה בעת שלמדה בכיתות ז'-ט' כאשר המעשים שנעשו בה כביכול פסקו כבר בגיל 10. המערער טוען עוד כי לא ייתכן שאיש לא ידע, ראה או שמע על המעשים שנעשו במתלוננת 1 וכי היא עצמה לא יודעת להסביר מתי בדיוק אירעו המעשים ומדוע לא סיפרה עליהם לאביה. כן טוען המערער כי העובדה שמתלוננת 1 לא ניצלה את האירוע בווינה כדי לפרט בפני אמה את המעשים שנעשו בה לטענתה, אומרת דרשני ומצביעה על כך שמעשים כאלו לא היו. 22. המערער מוסיף וטוען כי קיימות סתירות בין עדותה של העו"ס לבין עדותה של מתלוננת 1, ומציין בהקשר זה את סוגיית הסרטים הפורנוגראפיים. המערער מציין את זיכויו מהעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום השני כראיה לכך שההאשמות נגדו אינן מבוססות ולכך שנרקמה עלילה נגדו בין שתי המתלוננות. המערער טוען בהקשר זה כי תיק החקירה נגדו שנפתח בעקבות תלונתו של האב בהתייחס למעשים שנטען שנעשו במתלוננת 1 נסגר תחילה מחוסר ראיות ונפתח מחדש רק בעקבות תלונתה של מתלוננת 2, ומכאן שלא היה די בעדותה של מתלוננת 1 כדי לשכנע את חוקרי המשטרה שיש בתלונה ממש. המערער טוען כי בית המשפט לא נתן דעתו לעובדה זו ולעובדה שהמערער זוכה בסופו של יום מהעבירות שמתלוננת 2 טענה שנעשו בה, ומכאן שחומר הראיות נגדו הוא בעייתי. המערער טוען עוד כי מטפל משפחתי שטיפל במשפחה בזמן אמת לא גילה כל תהליך יוצא דופן, ובוודאי לא עבירות מין כנגד המתלוננות. המערער מדגיש בטיעוניו גם כי נתגלו סתירות רבות בין עדויות העדים במשטרה בהשוואה לגרסתם כפי שנמסרה בבית המשפט. נוכח כל זאת עותר המערער לזיכויו, או לחלופין להקלה בעונשו, תוך שהוא מדגיש את העובדה כי אין לו עבר פלילי מכביד והוא אינו מסוכן לציבור - וזאת ניתן ללמוד מהעובדה כי שוחרר ממעצר ולא נטען כי חזר על מעשיו; ובהתייחס לרף הענישה המקובל בעבירות מסוג זה, שהוא נמוך בהרבה לטענתו. תגובת המשיבה 23. המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד איילת קדוש - גורסת כי מרבית טענות המערער נוגעות לממצאי המהימנות והעובדה שקבע בית המשפט המחוזי, ומכאן שדינן להדחות. המשיבה מדגישה כי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי היא זהירה מאוד, וכי המערער לא הצליח להצביע על מקומות בהם שגה בית המשפט בהכרעתו ומכאן שאין מקום להתערבותו של בית משפט זה. בהתייחס לטענות המערער בנוגע לסגירת תיק החקירה בעניין תלונתה של מתלוננת 1 מחוסר ראיות ופתיחתו מחדש, טוענת המשיבה כי אין להשתלשלות אירועים זו רלבנטיות וכי טענה זו כלל לא הועלתה לפני בית המשפט המחוזי. המשיבה פירטה גם את הנסיבות שהובילו לפתיחתו המחודשת של תיק החקירה נגד המערער, כמפורט בפסקה 19 לעיל, וגרסה כי הצגת נסיבות אלה בידי המערער אינה מדוייקת. 24. לגופם של דברים, מדגישה המשיבה את העובדה כי בית המשפט קבע כי עדותה של מתלוננת 1 היא אמינה ו"חזקה". כן דוחה המשיבה את הטענה בדבר סתירות משמעותיות בעדותה של מתלוננת 1, ומציינת כי בית המשפט המחוזי קבע כי "קיימת התאמה כמעט מוחלטת מול הפרטים שמסרה [מתלוננת 1 – י.ד.] במשטרה ובכלל זה הזמן, המקום ומעשיו של הנאשם [דהיינו המערער – י.ד]". המשיבה גם דוחה את טענות המערער בנוגע לכך שמתלוננת 1 לא דיברה עם איש על שקרה ובנוגע לכבישת עדותה, ומפנה בהקשר זה לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין. 25. המשיבה מוסיפה ומציינת כי בית המשפט קבע במפורש כי גרסת המערער אינה אמינה וכי היא מעוררת תמיהות. המשיבה מציינת בהקשר זה, בין השאר, את העובדה כי המערער טען כי התקלח עם המתלוננת 1 בעודה "תינוקת" וכי הדבר היה טבעי, אך לא סיבן אותה. המשיבה מציינת כי אם אכן הייתה תינוקת, מדוע שלא יסבנהּ? המשיבה מציינת כי המערער לא הצליח לספק הסבר סביר למניע אפשרי לעלילה שנרקמה לכאורה נגדו, וטוענת כי יש לדחות טענה זו מכל וכל. המשיבה מציינת עוד כי נמצאו חיזוקים חיצוניים ומשמעותיים לעדותה של מתלוננת 1, וביניהם עדות החברה ט', עדות העו"ס, עדות האם ועדות מתלוננת 2. 26. המשיבה מציינת עוד כי המערער זוכה מהאישומים שיוחסו לו בנוגע למתלוננת 2 רק מחמת הספק, וכי בית המשפט הדגיש זאת שוב ושוב, וכן קבע בית המשפט כי עדותה של מתלוננת 2 אמינה. מכאן, שאין כל סיבה להקיש מזיכויו של המערער מאישומים אלו על מהימנות גרסתה של מתלוננת 1. 27. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות מכל וכל את הערעור על גזר הדין, ומציינת כי מדובר במעשים חמורים ומכוערים, וכי אין בעונש שהוטל על המערער משום סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים כגון דא. תסקיר שירות המבחן המעודכן 28. מתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער, שהוגש לבית משפט זה ביום 13.2.2012, עולה כי המערער ממשיך להכחיש את המיוחס לו וכי הוא שרוי במצב נפשי ורגשי ירוד בעקבות ההרשעה. כן עולה מהתסקיר כי מתנהל נגד המערער הליך פלילי נוסף בגין מכירת משקה משכר לקטין. נוכח האמור נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית בנוגע למערער. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 29. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בתיק המוצגים, בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור על שני חלקיו להידחות וכך אמליץ לחברי לעשות. עיקר הערעור נסוב על תקיפת ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה היא כי על ערכאת הערעור למעט בהתערבות בקביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לעובדות ולממצאי מהימנות, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים השונים ולה עדיפות ברורה על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. זאת, נוכח יכולתה לבחון את שפת גופם, אופן מסירת דבריהם והתנהגותם של העדים וכן לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות של מהימנות. לכן, ערכאת הערעור תמשוך את ידה מהתערבות בעובדות ובממצאי מהימנות, למעט במקרים חריגים [ראו למשל: ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2009), בפסקה 66 לחוות דעתי; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000) (להלן: עניין יומטוביאן); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1917-1916 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)]. 30. להלכה זו נקבעו במשך השנים שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994), בפסקה 4 לחוות דעתו של השופט ג' בך); השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון [ראו למשל: עניין יומטוביאן, 645-644 ; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)]. 31. הלכה היא כי כלל אי ההתערבות תקף אף ביתר שאת כאשר עסקינן בעבירות הנעשות בתוך המשפחה ככלל, ובעבירות מין הנעברות במסגרת התא המשפחתי בפרט. זאת, כיוון שמדובר בעבירות המתרחשות בדרך כלל במישור הסמוי מהעין, בדלת אמותיו של התא המשפחתי, ובמרבית המקרים אין להן עדים נוספים מלבד מבצע העבירה הנטענת והקורבן. לכן נדרש בית המשפט להעדיף את גרסתו של אחד הצדדים בכדי לקבוע את אשמתו של הנאשם. בשאלת אימוץ גרסתו של צד זה או אחר, כאשר אין בנמצא ראיות חיצוניות, ישנה חשיבות יתרה להתרשמות הבלתי אמצעית מאותות האמת ושפת הגוף של נפגע העבירה ושל הנאשם, ולכן במקרים אלו, ככלל, יש להימנע מהתערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית בשל אותו יתרון מובנה הנגזר ממהות תפקידה של הערכאה המבררת, יתרון המועצם בתיקי "גרסה מול גרסה". לכן, התערבות כזו תבוצע במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 3.7.2007) בפסקה 6 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל (להלן: ע"פ 6643/05); ע"פ 487/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.2.2008) בפסקה ז'(1) לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין; ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.4.2009) בפסקה 33 לחוות דעתי; ע"פ 7396/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.5.2009) בפסקה 4 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס). 32. עם זאת, יצויין כי לאחרונה מתח השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ביקורת על יישומה של הלכת אי ההתערבות בממצאי מהימנות בהתייחס לעבירות מין. זאת, נוכח כך שלצורך הרשעה בביצוע עבירות מין לא נדרשת כיום תוספת ראייתית לעדות הקורבן וניתן להסתפק בהנמקה בלבד ומכאן שלערכאה הדיונית הדנה בעבירות מין נתון שיקול דעת רחב יותר מזה הנתון לה בהליך פלילי "רגיל" בו מתברר חשד לעבירות שאינן עבירות מין. לכן, גרס השופט גרוניס כי ערכאת הערעור נדרשת דווקא לבחון בקפדנות יתירה את מסקנותיה של הערכאה הדיונית, וזאת בכדי למנוע הרשעת שווא (ראו: ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 12.1.2012), בפסקאות 9-8 לחוות דעתו של השופט גרוניס). 33. במקרה שלפנינו, הקביעות העובדתיות כמו גם קביעות המהימנות של בית משפט המחוזי הושתתו על שמיעת עדים. בית משפט המחוזי פרט את נימוקיו תוך ניתוח הראיות שהונחו לפניו ואיני סבור כי נפלה בפסק דינו המקיף והמבוסס טעות, קל וחומר טעות של ממש, המצדיקה התערבות בממצאיו. כמו כן, איני סבור כי במקרה דנן התקיים אחד מן החריגים הנזכרים לעיל ועל כן אין בידי בית משפט זה להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 34. טענת העלילה: טענה מרכזית של המערער היא כי האשמות נגדו נובעות מעלילה שנרקמה סביבו. טענה זו נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט המחוזי. כך, קבע בית המשפט המחוזי (בסעיף 18.2 לפסק דינו) כי לא רק שלמתלוננת 1 לא הייתה סיבה לטוות נגד המערער עלילה, אלא שניכר היה כי חשיפת מעשיו של המערער הייתה קשה לה והיא אף ביקשה מהעו"ס, בפניה פרשה את הדברים, לא לספר על כך לאיש. בית המשפט קבע כי האפשרות שהאם ביקשה להעליל על המערער אינה מתיישבת עם חומר הראיות, וזאת נוכח כך שאהבה את המערער אהבת נפש ונפרדה ממנו רק עקב חשיפת הפרשה, נוכח "קריעת" הבת המשותפת מאביה ונוכח כך שאף המערער ציין בעדותו כי האם היא "אישה ישרה, נאמנה" (סעיף 18.3 לפסק הדין). כן דחה בית המשפט את האפשרות כי האב הוא שהניע את בנותיו להעליל על המערער וקבע כי מדובר ב"השערות בלתי מבוססות ובלתי הגיוניות" (סעיף 18.4 לפסק הדין). עוד קבע בית המשפט כי הטענה שהעו"ס היא ששכנעה את מתלוננת 1 כי המערער פגע בה מינית "נשלפה מהמותן" ואין לה בסיס עובדתי או הגיוני (סעיף 18.5 לפסק הדין). קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה הן מבוססות ולא מצאתי כל נימוק מדוע על בית משפט זה להתערב בהן. 35. מהימנות עדותה של מתלוננת 1 והסתירות שנתגלו בה: בית המשפט קבע באופן חד משמעי כי עדותה של מתלוננת 1 היא עקבית, שוטפת ואותנטית, תוך שציין כי לא הפריזה ולא העצימה את מעשיו של המערער (סעיף 15.2.1 לפסק הדין). בית המשפט קבע עוד כי אכן נתגלו סתירות ואי דיוקים מסוימים בעדותה של מתלוננת 1, אך אין בהם כדי לקעקע את גרסתה ולפגום במהימנותה. כך, קבע בית המשפט כי: "עיון בעדותה של ת' ד' [מתלוננת 1 - י.ד] מעלה כי קיימת התאמה כמעט מוחלטת מול הפרטים שמסרה בהודעתה במשטרה ובכלל זה הזמן, המקום ומעשיו של הנאשם...הסתירות בגרסתה מועטות, פעוטות ערך וניתנות להסבר" (סעיף 15.2.13 לפסק הדין). כידוע, סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות) קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". בעניינם של נפגעי תקיפה מינית, במיוחד כאשר מדובר בקורבנות רכים בשנים, נקבע כי על השופט לבדוק האם ניתן לזקק מתוך עדות הקורבן סיפור קוהרנטי ורציף ואין בסתירות לבדן כדי לפגוע בהכרח במהימנות גרסת הקורבן (ראו למשל: ע"פ 6643/05, בפסקה 14 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל וכן ע"פ 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.2007), בפסקה ה.2 לחוות דעתה של השופטת ד' ברלינר). בענייננו, כאמור, לא נמצאו בעדותה של מתלוננת 1 סתירות מהותיות ונוכח כך לא מצאתי כי נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין בסתירות שנמצאו כדי לערער את אמינותה גרסה. 36. כבישת התלונה: בית המשפט המחוזי קבע (בסעיף 15.2.15 לפסק הדין) כי הסבריה של מתלוננת 1 לכבישת התלונה במשך זמן רב מספקים הסבר משכנע לכך. זאת, נוכח חששה מפני המערער; נוכח העובדה שהאם אהבה אותו מאוד; ונוכח החשש כי משפחתה לא תאמין לה. עיון בראיות מלמד כי מתלוננת 1 אכן הביעה את חששה מפני השלכות חשיפת מעשי המערער. כך, העידה העו"ס: "היא הייתה בטוחה שאמא שלה תלך עם [המערער], תעדיף את [המערער] מאשר אותה, היא הייתה בטוחה שאבא שלה לא יאמין לה. היא נמצאה בחוסר ביטחון מוחלט בדמויות הכי קרובות ומשמעותיות. במקביל עלה פחד גדול ממנו...היא תיארה אותו [את המערער-י.ד] כבן אדם הרבה יותר חזק מאבא שלה, שיכול לפגוע בה, שאין מישהו שבעולם שיכול להגן עליה ממנו, היא כעסה עלי הרבה פעמים בטיפול למה היא צריכה לחשוף את זה, שהיא הרגישה הרבה יותר מוגנת לפני שהיא חשפה את הסוד" (עמודים 86-85 לפרוטוקול הדיון מיום 20.6.2010). גם האב סיפר בהודעתו במשטרה (שסומנה כ-ת/1) על שיחותיו עם מתלוננת 1 לאחר שנודע לו על מעשי המערער: "הדבר העיקרי היה החשש של [מתלוננת 1] ש[המערער] לא יפגע בה במידה ותחליט להגיש תלונה" (שורה 28 לת/1). כך העידה גם ט', חברתה של מתלוננת 1 כי היא הפצירה בה לספר על מעשיו של המערער לאם או ליועצת, אך היא סירבה: "היא לא הסכימה, היא לא בטחה באף אחד, היא חשבה שאמא שלה לא תאמין לה כי היא אוהבת את [המערער], היועצת גם לא באה בחשבון, לא הרגישה בטוח". מן המפורסמות הוא כי כבישת עדויות של קורבנות נפגעי עבירות מין, במיוחד כאשר מדובר בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה, היא תופעה נפוצה ומוכרת, אשר הסיבות לה רבות ומורכבות, ויש לבחון את סבירות ההסבר שניתן לכבישת העדות על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (ראו למשל: ע"פ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.5.2011), בפסקה 6 לחוות דעתו של השופט א' לוי). בענייננו, סומך אני את ידי על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המתלוננת 1 נתנה הסבר משכנע לכבישת תלונתה וכי אין בכך כדי להפחית כהוא זה מאמינות גרסתה. 37. חיזוקים לעדותה של מתלוננת 1: על פי סעיף 54א (ב) לפקודת הראיות, ניתן להרשיע נאשם בעבירות מין על בסיס עדות יחידה, בכפוף לחובת ההנמקה. די במתן אמון מלא ומפורש בגרסת הקורבן על מנת למלא חובת הנמקה זו (ראו למשל: ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל פ"ד מב (4) 45, 50 (1988); ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.7.2007), בפסקה 19 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן). בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי עדותה של מתלוננת 1 היא "חזקה במיוחד" ודחה מכל וכל את גרסתו של המערער. לכן, די היה בקביעות אלה כדי להרשיע את המערער במיוחס לו באישום הראשון (למעט מהעבירה של מעשה מגונה בפומבי, ממנו זוכה מחמת הספק). אולם, לעדותה של מתלוננת 1 נמצאו גם חיזוקים חיצוניים משמעותיים. כך, קבע בית המשפט (בסעיף 15.2.4 לפסק הדין) כי עדותה של ט' היא אובייקטיבית, אמינה וזהירה וכי היא מחזקת את מהימנות גרסתה של מתלוננת 1; כי עדותה של העו"ס והנסיבות בהן חשפה בפניה מתלוננת 1 את מעשיו של המערער מחזקות גם הן את גרסתה של מתלוננת 1 (סעיפים 15.2.6-15.2.5 לפסק הדין); כי התרשומות שערכה העו"ס בזמן שטיפלה במתלוננת 1, ובהן תיארה את תחושותיה ודבריה של האחרונה מחזקות גם הן את גרסתה של מתלוננת 1 (סעיף 15.2.7 לפסק הדין); כי עדותה של האם מהימנה וכי היא אישרה שבתה אמרה לה כי "המערער חרמן" וכן תיארה את האירוע בווינה באופן דומה לאופן בו תיארה אותו מתלוננת 1 ובכך מחזקת גם היא את עדותה של מתלוננת 1 (סעיף 15.2.8 לפסק הדין); כי החלטתה של מתלוננת 1 לעזוב את בית האם בגיל 12 מעידה על מצוקה אמיתית וכך גם הידרדרותה בלימודים, והדברים יכולים לחזק את גרסתה של מתלוננת 1 (סעיפים 15.2.10-15.2.9 לפסק הדין); כי יחסה הדואלי של מתלוננת 1 כלפי אחותה הקטנה, הבת המשותפת, מחזקים את האמון בעדותה (סעיף 15.2.11 לפסק הדין); וכי עדותה של מתלוננת 2 מחזקת גם היא את גרסתה של מתלוננת 1, משום ששתיהן תיארו מאפייני התנהגות דומים של המערער, וביניהם מנהגו להסתובב עירום בבית והשיחות בהן תיאר בפניהן את חיי המין שלו (סעיף 15.2.12 לפסק הדין). לאחר שעיינתי בחומר הראיות מצאתי כי צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי לעדותה של מתלוננת 1 נמצאו חיזוקים חיצוניים של ממש ובוודאי שאין מקום להתערבותו של בית משפט זה בקביעה זו. 38. לסיכום סוגיה זו: בית המשפט המחוזי בחן בזהירות ובדקדקנות רבה את חומר הראיות, וקבע כי עדותה של מתלוננת 1 מהימנה וכי הראיות הנוספות המחזקות אותה ומשתלבות עימה לא מותירות כל ספק סביר באשמתו של המערער בעבירות בהן הורשע. זאת, לאחר שדחה את כל הטענות עליהן חזר המערער לפנינו (למעט טענה חדשה אחת אליה אתייחס להלן) וקבע כי גרסתו של המערער אינה ראויה לאמון. לא מצאתי כל נימוק להתערב בקביעותיו אלה של בית המשפט המחוזי ואני סומך עליהן את ידי. טענות המערער בנוגע לפתיחתו מחדש של תיק החקירה נגדו 39. המערער טוען כאמור כי השתלשלות העניינים שהובילה להגשת כתב האישום נגדו מעידה על חולשת הראיות בעניינו. זאת, כיוון שתיק החקירה שנוהל נגדו בהתייחס למעשים שנטען שעשה במתלוננת 1 נסגר תחילה מחוסר ראיות ונפתח מחדש רק בעקבות תלונתה של מתלוננת 2 ואילו המערער זוכה בסופו של יום מהאישומים המתייחסים לאחרונה. טענה זו לא אוכל לקבל. ראשית, תיאור שרשרת האירועים בידי המערער אינו מדויק. כך, מהודעתה המשלימה של המשיבה עולה כי סגירת התיק בעניינו של המערער נבחנה מחדש בעקבות עדותה של ט' במשטרה, שחיזקה את עדותה של מתלוננת 1, וזאת עוד בטרם העידה מתלוננת 2 במשטרה על המעשים שביצע בה לטענתה המערער. שנית, בית המשפט המחוזי אכן זיכה את המערער מהעבירות שהתייחסו למתלוננת 2, וזאת עקב הספק בדבר הוכחתה של הכוונה המינית שעמדה מאחורי מעשיו של המערער בהתייחס אליה, אך לא עקב סדקים שנתגלו באמינות גרסתה. יתרה מכך, בית המשפט הדגיש כי הוא נותן אמון מלא במהימנותה. כך, ציין בית המשפט (בסעיף 16.1 לפסק הדין) כי: "עדותה של א' ד' [מתלוננת 2 - י.ד] הותירה עליי רושם אמין משהעידה בצורה שוטפת, קוהרנטית וכנה. ככלל, התרשמתי כי מדובר בבחורה אינטליגנטית, בוגרת ורהוטה מאוד, שהקפידה לדייק כ"חוט השערה" בכל מילה שאמרה לבל תצא אף לא מילה אחת בלתי מדוייקת מפיה". לכן, אין ללמוד מזיכויו של המערער מהעבירות שיוחסו לו באישום השני כי חומר הראיות נגדו באשר לעבירות המיוחסות לו באישום הראשון לוקה בחסר, או כי נפל פגם בהחלטה לפתוח מחדש את החקירה נגדו. שלישית, פתיחתה מחדש של חקירה בעקבות תלונה מאוחרת, בוודאי כאשר עסקינן בעבירות מין, אינה דבר נדיר. לא רק שפעולה זו אינה אסורה, בכפוף לתקופות ההתיישנות הקבועות בדין, אלא פעמים רבות היא מחויבת המציאות. זאת, נוכח חובתן של רשויות החקירה והתביעה, ככל רשות מנהלית, להפעיל שיקול דעת ולחזור ולבחון החלטות ישנות, בהתחשב בנתונים חדשים שנתקבלו [ראו למשל: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 206 (2010)]. בהקשר דומה ציין לאחרונה חברי השופט א' רובינשטיין כי: "לטעמנו לא הייתה התביעה ממלאת חובתה כלפי הציבור, אילולא פתחה מחדש תיק מעין זה... דעת לנבון נקל, כי כאשר חל שינוי מובהק בנסיבות, המדינה רשאית - ואף מחובתה - להחליט על הגשת כתב האישום גם באישום השני ולמצות את הדין" (ראו: ע"פ 7269/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.2.2012), בפסקה כ"ג לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין); וכן השוו: ע"פ 3355/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.12.2011) בפסקה 59 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר). דברים אלו נכונים במיוחד בהתייחס לחקירת קורבנות עבירות מין, בה נדרשות רשויות החקירה והתביעה להכריע פעמים רבות על יסוד "גרסה מול גרסה", בלא ראיות חיצוניות של ממש. בנסיבות אלה אין דופי בהחלטה לפתוח מחדש חקירה כאשר מתגלות ראיות חדשות וזאת בהתחשב בעובדה כי קורבנות עבירות מין מרבים לכבוש את עדותם מסיבות שונות ומורכבות (לכך התייחסתי בפסקה 36 לעיל) ופתיחת חקירה כנגד מי שביצע בהם את העבירות, גם אם זו נוגעת לקורבנות אחרים, עשויה לעיתים לגרום להם להעיד. בהקשר זה יוזכר כי על פי ההלכה מותרת הבאת עדויות בדבר מעשים דומים של נאשמים בעבירות חמורות, גם כאשר המעשים עליהם נסבה העדות התיישנו, וביתר שאת כאשר מדובר בנאשמים בעבירות מין. זאת, בין היתר, נוכח נטייתם של קורבנות עבירות מין להשהות את הדיווח על הפגיעה בהם, אליה התייחסתי לעיל [ראו: ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.11.2011), בפסקה 340 לפסק הדין (להלן: עניין קצב)]. רביעית, אין זה מעניינו של בית משפט זה לבחון כעת, לאחר שבית המשפט המחוזי כבר בחן בדקדקנות את הראיות להוכחת המיוחס למערער, האם היו די ראיות כאלה בשלב כזה או אחר של החקירה נגדו. השאלה אותה נדרשים אנו לבחון היא האם יש כיום ראיות מספקות להוכחת המיוחס למערער מעל לכל ספק סביר - והתשובה לשאלה זו חיובית. חברי השופט ס' ג'ובראן נדרש לסוגיה דומה בעניין קצב ושם ציין (בנוגע להתייחסויות של היועץ המשפטי לממשלה לחומר הראיות בתיק בטרם נפתח המשפט) כי: "עוד יש לומר, כי עד אשר חומר הראיות וההודעות במשטרה של כל הנחקרים לא עוברים את כור ההיתוך של בית המשפט, אין לדעת מה תהא התוצאה הסופית וכיצד יכולה הייתה להסתיים הפרשה... לאחר שבית המשפט בחן ובדק, ברחל בתך הקטנה, את התשתית הראייתית כולה, ההתרשמות הבלתי אמצעית, ההצלבה והבחינה המדוקדקת בפניו – לאמרות שנאמרו על-ידי היועץ המשפטי, בטרם החל הליך המשפט עצמו – אין עוד ולא כלום. משמע, מרגע שהמסכת הראייתית כולה הגיעה לפתחו של בית המשפט על מנת לעבור בכור ההיתוך של ניהול הליך משפטי בהיכל המשפט והצדק – מלאכת הערכת הראיות נמצאת בידיו של בית המשפט ובידיו בלבד." (ראו: עניין קצב, בפסקה 386 לפסק הדין). 40. בסיכומם של דברים, לא מצאתי כי יש בהשתלשלות האירועים שהובילה להגשת כתב האישום כנגד המערער כדי להצביע על חולשת הראיות נגדו. נוכח כל זאת אציע לחבריי להותיר את הרשעתו של המערער על כנה. הערעור על גזר הדין 41. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי באסמכתאות אליהן היפנו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, זאת נוכח ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין שקבעה הערכאה הדיונית למעט באותם מקרים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 7052/06 יגאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.4.2009), בפסקה 27 לחוות דעתי; ע"פ 556/12 מדינת ישראל נ' אבו סמינה (טרם פורסם, 11.3.2012), בפסקה י"ב לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין). איני סבור כי חריגים אלו מתקיימים בנסיבות העניין. 42. המעשים שביצע המערער הם חמורים, רבים ומתמשכים. בית משפט זה עמד פעמים רבות על חומרתן היתרה של עבירות מין במשפחה ועל הצורך להחמיר בענישה בגינן. יפים לענייננו דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה: "עבירות מין במשפחה הן מן החמורות בקשת העבירות, ובמיוחד כך, כאשר הן מתבצעות כלפי קטין חסר ישע ולאורך תקופה ארוכה של שנים. הנזק הכבד לקורבן, שלרוב אינו בר-תיקון, מחייב החמרה בדין כאמצעי גמול והרתעה" [ראו: ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה (2) 918, 932 (2001)] בענייננו לא הוגש תסקיר קורבן המתייחס למתלוננת 1, אך לא מצאתי פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי גם בהעדרו של תסקיר ניתן לעמוד על הנזקים שנגרמו לה נוכח גילה הצעיר והפגיעה הקשה שנגרמה לה מצד בן משפחה קרוב וסמכותי (ראו בהקשר זה את ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.1.2009), בפסקה 14 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל). 43. אמנם גם כאשר הפסיקה מכתיבה החמרה בענישה, נדרשת בחינה פרטנית של כל מקרה לגופו (ראו למשל: ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.2.2012), בפסקה 34 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן) אולם בנסיבות העניין סבורני כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים. יצויין בהקשר זה כי על פי סעיף 355 לחוק העונשין אין לגזור על המערער עונש שיפחת מרבע מהעונש המרבי שנקבע לעבירה בה הורשע, קרי חמש עשרה שנה, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. טעמים כאלו לא נמצאו. נוכח כך, העונש שנגזר על המערער גבוה רק במעט מהעונש המינימאלי שמוסמך היה בית המשפט המחוזי לגזור עליו ומכאן שברי כי אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בעונש שהושת על המערער. 44. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט דנציגר על כל חלקיה. ב. אבקש להוסיף דברים קצרים בשאלה אליה נדרש חברי (פסקאות 32-31) קרי, הדרך שיבור לו בית המשפט בעניין התערבות בקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית בעבירות מין, במיוחד במשפחה. חברי תימצת את ההלכה הנוהגת, לפיה כלל אי ההתערבות ה"כללי" בממצאי עובדה מצד ערכאת הערעור תקף ביתר שאת בעבירות מין, במיוחד בעבירות במשפחה; הנימוק העיקרי הוא יכולת ההתרשמות הישירה של הערכאה הדיונית מן הנסיבות – מאותות האמת שבעדויות, על פי דרישתה של פקודת הראיות (נוסח חדש) (ראו סעיף 53). אף אנכי הלכתי בנתיב זה, למשל בע"פ 487/07 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה ז(1), ולגבי עבירות מין נאמר שם "שלעתים קרובות נעשות בפורום אינטימי באין רואה", ומכאן חשיבות התרשמותה של הערכאה הדיונית. והנה השופט (כתארו אז) גרוניס, כפי שציין השופט דנציגר בפסקה 32, נדרש לעניין יישומה של הלכת אי ההתערבות בעבירות מין (ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם), פסקאות 9-8), ולשיטתו דווקא בשל קביעתו של סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, הפוטר מן הצורך בסיוע לעדות יחידה בעבירת מין ומסתפק בהנמקה, יש מקום לבדיקה ביתר שאת, "בקפדנות יתרה" כלשונו, על-ידי ערכאת הערעור, מחשש להרשעות שווא. לדבריו, בא להציב "תמרור אזהרה" בפני ערכאת הערעור. ג. ראשית, סבורני שיש תועלת בחידוד הדברים לעניין היקפה של בדיקת הערכאה הדיונית עצמה בעבירות מין, וכל המקפיד הרי זה משובח. הדברים הזכירוני, בגדרי המשפט העברי, את דברי חכמים במסכת סנהדרין, המשקפים מאמץ גדול וקפדני לחקר האמת בחקירות עדים - בשאלות הבסיס, ובדיקותיהם - בשאלות נוספות (סנהדרין ה', א'-ב'). על הבדיקות, "העשויות לכלול נושאים צדדיים כמו "עוקצי תאנים" נאמר (משנה ב') "כל המרבה בבדיקות - הרי זה משובח". ועוד - ר' שמעון בן שטח אומר (אבות א', ט') "הוי מרבה לחקור את העדים", שכן בכך ניתן להגיע לחקר האמת; והוא מוסיף "והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר". נוספה בהלכה גם קטגוריה נוספת, הקרויה דרישות ויסודה בפסוק "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים י"ג, ט"ו) והיא סמוכה בדרגתה לחקירות היסוד. הרמב"ם (עדות א', ד') פוסק לגבי החקירות והדרישות, כי "מצוות עשה לדרוש את העדים ולחקרן ולהרבות בשאלתן ומדקדקים עליהן..." ולהלן (שם, ה') "החקירות והדרישות, הן הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטר" וכן (שם, ו') "ועוד מרבים לבדוק העדים בדברים שאינם עיקר העדות ואינה תלויה בהם, והם הנקראים בדיקות, וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח". יצוין כי מתחילה נקבע (שם, ג', א') "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר, משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כ"ד, כ"ב); אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה". כלומר, הדרישות הראייתיות בתחום האזרחי - כמשפט המודרני - פחותות מאלה שבתחום הפלילי. כן ראו ש' אלבק, מבוא למשפט העברי בימי התלמוד (תשנ"ט), 309 ואילך. א' שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני (מה' תשע"א-2011) כרך ג' , 1298-1297. לעניין חקירות ודרישות ראו המאירי סנהדרין מ"א, א'; עוד ראו ניתוחו המאלף של פרופ' יובל סיני, השופט וההליך השיפוטי במשפט העברי, תש"ע-2010, 241 ואילך לעניין חקירת העדים בדיני נפשות וסיווג סוגי השאלות המוצגות להם; ראו גם מאמרו "'חקירות' 'דרישות' ו'בדיקות' – פרק בגיבוש הלכות הרמב"ם" סידרא כ"א (תשס"ו), 51-35. ד. ועל כל אלה ראוי להזכיר את דברי הרמב"ם "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי עתיד להיפרע ממנו, אם נטה מקו האמת..." (רמב"ם סנהדרין כ"ג, ח'). ראינו איפוא את הקפדנות הנדרשת בדיני הראיות במשפט העברי בערכאה הדיונית. ה. והנה במשפט העברי ביסודו לא היתה ערכאת ערעור (ראו שוחטמן שם, 1343 ואילך), ומנגד - לא היתה סופיות בדין, והערכאה הערעורית היא "יצור מודרני". ואולם, במשפט הישראלי, עצם העובדה שחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 מתיר לבית המשפט של ערעור "להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משפסקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין יסוד למסקנותיה" - וראו גם סעיף 213 - מטילה אחריות לבדיקה יסודית גם על הערכאה הערעורית, ואכן לעתים קרובות פוסקת ערכאת הערעור תוך "חרישת" חומר הראיות שהיה בפני הערכאה קמא; ראו למשל ע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4164/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אין לדעתי סתירה בין גישה קפדנית זו של ערכאת הערעור לבין המודעות לכך שהתרשמות הערכאה הדיונית מעדויות הצדדים, בודאי בנסיבות אינטימיות של עבירות מין, אין ערוך לחשיבותה; והדברים מתיישבים לטעמי כדבעי ואינם מוציאים זה את זה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ח' באייר תשע"ב (30.4.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11040540_W06.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il