אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ. השרה להגנת הסבי

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4053/21 לפני: כבוד השופט ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט א' שטיין העותרת: אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ ג ד המשיבים: 1. השרה להגנת הסביבה 2. הממונה על תחום האריזות במשרד להגנת הסביבה 3. המשרד להגנת הסביבה עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד מירב עבאדי בשם המשיבים: עו"ד אודי איתן; עו"ד יובל שפיצר פסק-דין השופט א' שטיין: עניינה של העתירה שלפנינו בהוראותיו של סעיף 27 לחוק להסדרת הטיפול באריזות, התשע"א-2011 (להלן: חוק האריזות או החוק), שכותרתו "איסור הטמנת פסולת אריזות", אשר קובע כך: 27. (א) החל ביום ד' בטבת התש"פ (1 בינואר 2020), לא יטמין אדם פסולת אריזות, לרבות במקום המשמש לפינוי ולסילוק של פסולת. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי המנהל, באישור השר, לאשר, בכתב, הטמנת פסולת אריזות במקום מסוים, אם נוכח, במקרים מסוימים, כי אין חלופות מיחזור או השבה סבירות; אישור כאמור יינתן לתקופה שלא תעלה על שנה. העותרת מלינה על התנהלות המשיבים ביחס לאכיפת הוראותיו של סעיף זה. כך טוענת היא כי על אף כניסתו לתוקף של איסור ההטמנה שבסעיף 27 לחוק כבר ביום 1.1.2020, מרבית פסולת האריזות המיוצרת בישראל או מיובאת אליה אינה מופרדת, אינה ממוינת וממשיכה להיות מוטמנת באדמה. כל זאת, בסתירה מוחלטת להוראות חוק האריזות, אשר נחקקו לאור ההכרה בנזקים החמורים הנובעים מהטמנת פסולת ובניגוד ליעד שהוצב בבסיסן: "אפס הטמנה". לטענת העותרת, התנהלות זו מהווה רמיסה בוטה של הוראת החוק על ידי הגוף האמון על אכיפתו. בתשובתם, מכירים המשיבים בחשיבותן של הוראות החוק ובעובדה כי היעד של "אפס הטמנה" רחוק מלהיות מושג. אף על פי כן, מסבירים הם כי מצב דברים זה הינו תוצר של המשאבים המוגבלים העומדים לרשותם. המחסור במשאבים מחייב את המשיבים להקצותם בהתאם לסדרי עדיפויות ולשיקולים מערכתיים אחרים של המשיבה 3 (להלן: הרשות). לאור זאת, טוענים המשיבים, מדיניות האכיפה המונהגת על ידיהם היא סבירה ביותר ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית בשיקול הדעת הנתון להם. דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, וכן בתשובת המשיבים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף – זאת, בהעדר כל עילה להתערבות שיפוטית. "אכיפת החוק, כל חוק, היא יסוד מוסד של שלטון החוק" – היא מתפקידיה העיקריים של הרשות, ממנו אין היא רשאית להתנער (ראו: בג"ץ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 112, 125 (2000) (להלן: עניין שקם)). במקרה דנן, תפקיד זה מצוי בדל"ת אמות סמכותה של הרשות, וככזה מופעל הוא בהתאם לשיקול דעתה, אשר מושפע, בין היתר, מהיקף המשאבים העומדים לרשותה ומהיותם מוגבלים (ראו: בג"ץ 4475/17 פרידמן נ' משטרת ישראל, פסקה 4 (17.2.2019)). בשל המחסור במשאבים, נדרשת הרשות לא פעם לקביעתם של סדרי עדיפויות ביחס להקצאת משאביה. סדרי עדיפויות אלו, מצויים אף הם במתחם שיקול הדעת הנתון לרשות, אשר בו אנו, ככלל, ממאנים להתערב: "התפקיד של אכיפת החוק מוטל על הרשויות המוסמכות של המינהל הציבורי, ולא על בית המשפט. בידי הרשויות המוסמכות מופקדים המשאבים הנדרשים לאכיפת החוק. משאבים אלה לעולם אינם מספיקים לצורך אכיפה מלאה של כל החוקים. לכן שומה על הרשות המוסמכות לכלכל את צעדי האכיפה במסגרת המשאבים, בהתאם למדיניות אכיפה ולפי סדרי עדיפות המשתנים עם הנסיבות. תפקידו של בית המשפט בתחום זה מוגבל. הוא אינו אמור לבוא במקום הרשות המוסמכת ולקבוע עבורה תכנית פעולה לאכיפת החוק" (ראו: עניין שקם, שם). התערבותנו בכגון דא שמורה למקרים חריגים במיוחד בהם הרשות האמונה על אכיפתו של חוק מתנערת מחובתה לאכוף את החוק, נמנעת מאכיפתו באופן בלתי סביר, או אוכפת אותו באופן בררני (ראו: בג"ץ 6579/99 פילבר נ' ממשלת ישראל (1.11.1999); עניין שקם, בעמ' 126 והאסמכתא שם). המקרה שלפנינו אינו נופל בגדרם של מקרים חריגים כאמור. המשיבים אינם מתנערים מחובתם לאכוף את חוק האריזות. נהפוך הוא: הם מכירים בחובה זו ונוקטים בצעדים כדי למלאה. כעולה מדבריהם, על מנת להבטיח את השגת היעד הראוי של "אפס הטמנה" מכוונים המשיבים את פעולותיהם בעת הזאת לשיפור והתייעלות פעולות המחזור הקודמות להטמנה, דבר אשר יוביל באופן בלתי נמנע גם להפחתת הצורך בהטמנה. כך לדוגמא פועלים המשיבים להבטחת חובת ההתקשרות עם הגוף המוכר בהתאם לסעיף 9 לחוק, הוא האחראי לביצוען של החובות מכוח החוק ביחס למתקשרים עמו. זאת ועוד: כעולה מתגובת המשיבים, מדיניותם, הנמנעת מאכיפת האיסור שבסעיף 27 ומהטלת קנסות בעטיו, מבוססת בחלקה גם על השלכותיו הכלכליות של משבר הקורונה שפקד את המשק ולא פסח על היצרנים, היבואנים והרשויות המקומיות הכפופים לחוק. לאור כל האמור, דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבותנו במדיניות האכיפה של המשיבים ובשיקול הדעת הנתון לרשות בבואה להקצות את המשאבים המוגבלים אשר הועמדו לרשותה. כעולה מתגובת המשיבים, הגשת העתירה דכאן הובילה להנהגתה של תכנית עבודה חדשה אצל המשיבים, שמטרתה יישום מלא של הוראות החוק בלוח הזמנים הקצר ביותר האפשרי. העתירה השיגה אפוא את מבוקשה לעת הזאת, וגם מטעם זה יש לדחותה. ברי הוא, כי אין בדחיית העתירה כדי לחסום בפני העותרת את דרכה להגשת עתירה חדשה אם התפתחויות במדיניות האכיפה של המשיבים יצדיקו זאת. העתירה נדחית אפוא ללא צו להוצאות. ניתן היום, י' בטבת התשפ"ב (‏14.12.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21040530_F05.docx עב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1