פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4053/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4053/08 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-תפ"ח 1198/04 מיום 23.3.2008 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' טימן, ת' שפירא ו-ש' ברוש תאריך הישיבה: כ"ה בטבת התש"ע (11.1.2010) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן, עו"ד מיקי חובה, עו"ד וגיה קאסם בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים: ש' טימן, ת' שפירא ו-ש' ברוש) בעבירה של קשירת קשר לסייע לאויב במלחמה, לפי סעיפים 92 ו-99 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על המערער הוטל עונש של תשע שנות מאסר בפועל, שתחילתם ביום מעצרו (17.10.2004) ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור כל עבירה על פרק ז' לחוק העונשין, כולל ניסיון או סיוע להן. הערעור הוא על הכרעת הדין ועל גזר הדין. 2. המערער היה הנאשם מספר 3 בכתב האישום המתוקן יחד עם מוג'האד דוקאן (להלן: מוג'האד או הנאשם 1) ואמין זיותי (להלן: אמין או הנאשם 2). הנאשמים 1 ו-2 הודו במיוחס להם בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. תחילה הצטרף גם המערער להסדר הטיעון אלא שלאחר מכן, ברשות בית המשפט, חזר בו המערער מהודייתו וניהל הוכחות. לשם הכרעה בערעור יש צורך לעמוד גם על חלקם של שני הנאשמים האחרים בפרשה, וזאת כרקע אשר יסייע בהבנת חלקו של המערער – מה יוחס למערער ובמה הוא הורשע. על פי כתב האישום, שלושת הנאשמים הם אזרחי ישראל ותושביה. הנאשם 1, יליד מחנה הפליטים "בלאטה", קיבל אזרחות ישראלית אך הוא המשיך להגיע למחנה הפליטים "בלאטה" ושם נפגש עם מבוקשים שונים, חברי ארגון גדודי "שוהאדא אל אקצא" (חללי אל אקצא) של הפת"ח, שהינו ארגון טרור מכוח הכרזה לפי פקודת מניעת טרור. בחודש ספטמבר 2004, פגש הנאשם 1 במחנה הפליטים "בלאטה" מבוקש בשם אחמד קייסי, שהוא חבר בארגון הטרור "שוהאדא אל אקצא" (להלן: קייסי). קייסי ביקש מן הנאשם 1 להכניס שלושה מטעני חבלה לתוך שטח ישראל והוסכם בין השניים כי מטעני החבלה יונחו על גבי מסילת פסי הרכבת בעיר נתניה. במסגרת פגישה נוספת שהתרחשה בעיר שכם, הסביר קייסי לנאשם 1 כיצד להפעיל את מטעני החבלה. סוכם כי קייסי יעדכן את הנאשם 1 כאשר מטעני החבלה יהיו מוכנים להעברה אל שטח ישראל. עוד סוכם כי קייסי יעביר את המטענים בהיחבא דרך מחסום דיר שרף ולאחר מכן ייקח הנאשם 1 את המטענים לטייבה במונית. על פי כתב האישום, לאחר הפגישה עם קייסי, שב הנאשם 1 לטייבה, שם פגש בנאשם 2 וסיפר לו כי בכוונתו לבצע פיגוע במסילת הרכבת בנתניה, בהתאם לתכנון האמור עם קייסי. הנאשם 1 ביקש את עזרתו של הנאשם 2 בהוצאת הפיגוע המתוכנן אל הפועל והנאשם 2 הביע את הסכמתו. בכתב האישום נטען כי הנאשמים 1 ו-2 קשרו קשר לביצוע פיגוע חבלני ברכבת ישראל ולשם כך סיכמו השניים לשכור רכב בטייבה לצורך העברת מטעני החבלה למסילת הרכבת בנתניה. על פי התכנון בין הנאשמים 1 ו-2, הנאשם 2 אמור היה להניח את המטענים על גבי מסילת הרכבת ואילו הנאשם 1 היה אמור להפעילם מרחוק באמצעות מכשיר טלפון סלולארי. 3. על פי כתב האישום, בנקודה זו השתלב המערער בתמונה. בכתב האישום נטען כי במועד בלתי ידוע פגש הנאשם 1 במערער, סיפר לו על תוכניתו להחדיר שלושה מטעני חבלה לישראל, וזאת על מנת להניחם על פסי הרכבת ולפוצצם. הנאשם 1 ביקש את עזרתו של המערער בביצוע הפיגוע בהתאם לתכנון עם קייסי ועם הנאשם 2. המערער הסכים אך ביקש בתמורה את אחד ממטעני החבלה. הנאשם 1 הסכים לבקשתו זו. כתב האישום ייחס לנאשם 1 ולמערער קשירת קשר, לפיו הנאשם 1 יגיע עם מטעני החבלה ממחסום דיר שרף אל היישוב אבני חפץ, שם ימתין לו המערער עם טרקטור וייקח אותו ואת מטעני החבלה אל טייבה. עוד סוכם בין השניים כי בטייבה יקבל המערער מטען אחד ואילו הנאשם 1 ייקח את שני המטענים האחרים לשם ביצוע הפיגוע המתוכנן במסילת הרכבת. חרף התכנון האמור, בסופו של דבר, ועל כך אין חולק, המערער לא עשה דבר במסגרת הקשר והתוכנית לא יצאה אל הפועל. על פי עובדות כתב האישום בהן הודה הנאשם 1, הנאשם 1 התכוון להכניס את מטעני החבלה אל שטח ישראל ביום 10.10.2004, שהיה יום ראשון בשבוע. ואולם, הנאשם 1 נעצר יום קודם לכן ותוכנית הפיגוע סוכלה. 4. לאחר שמיעת הראיות, קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיבה כי המערער אכן עשה את המיוחס לו בכתב האישום; המערער הורשע בגין קשירת קשר לסייע לאויב במלחמה והוטלו עליו עונשי מאסר בפועל ועל תנאי, כמפורט לעיל. בית המשפט המחוזי פרש יריעה רחבה בפסק דינו. בית המשפט תיאר כיצד התגלגלה והתפתחה גרסתו של המערער במסגרת חקירותיו בשירות הביטחון הכללי ובמשטרה. אין לנו צורך לעמוד על כל פרטי הדברים ונתמקד בעניינים החיוניים להכרעה. למעשה, ביסוד הרשעתו של המערער עומדים שני נדבכים עיקריים: האחד, נעוץ בהודאת המערער עצמו במהלך חקירותיו; האחר, נובע מגרסאות שמסר הנאשם 1 במהלך חקירותיו בשירות הביטחון הכללי ובמשטרה ומהודאתו של הנאשם 1 בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון. במרוצת הדרך, במהלך משפטו של המערער, חזר בו הנאשם 1 מגרסתו המפלילה את המערער וטען כי המערער כלל לא היה מעורב בפרשה. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו המאוחרת של הנאשם 1, כפי שהועלתה בפניו בעת עדותו של הנאשם 1 במשפטו של המערער, לאחר שמצא אותה בלתי מהימנה. לעניין זה עוד נשוב. בהכרעת דינו, התייחס בית המשפט המחוזי לעדויותיהם של הנאשם 1 ושל המערער, הן במהלך החקירות והן במשפט, וקבע ממצאים בעניין מהימנות העדויות. בית המשפט קבע כי תחילה הכחישו השניים, המערער והנאשם 1, את המיוחס להם בכתב האישום, אך מרגע שהחלו השניים לספר את האמת במסגרת חקירתם, תחילה הנאשם 1 ואחר כך המערער, החלה אט אט להתברר התמונה הכוללת. בית המשפט קבע כי גרסתו של הנאשם 1 בחקירותיו מתיישבת ועולה בקנה אחד עם גרסתו של המערער בחקירותיו וכי שתיהן מחזקות זו את זו. עוד נקבע כי גרסאות הנאשם 1 והמערער מאומתות ומקבלות חיזוק באמצעות ראיות נוספות. בית המשפט קבע כי התמונה שנוצרה הודות להשתלבות גרסאות הנאשם 1 והמערער זו עם זו, כמו גם עם יתר הראיות בתיק – מצביעה על השתלשלות אירועים ברורה, כשחלקו של המערער עולה מהשתלשלות אירועים זו בבירור ואף רצינות כוונותיו אינה יכולה להיות מוטלת בספק. 5. בסופו של דבר, כאמור, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר ועל כן הרשיעו במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. על קביעותיו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו. קראנו את עיקרי הטיעון המפורטים שהגישו הצדדים, הוספנו ושמענו טענותיהם על פה והגענו לכלל מסקנה כי אין להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי ואין להיעתר לערעור. 6. כאמור, גרסת המערער בחקירותיו התפתחה בהדרגה. בבית המשפט, המערער לא כפר בכך שהנאשם 1 ביקש את עזרתו בהעברת המטענים לשטח ישראל והוא השיב לבקשה בחיוב, באומרו "טַייב" בערבית. המערער גם אישר בעדותו בבית המשפט כי אמר לחוקריו שהוא ביקש מן הנאשם 1 מטען חבלה אחד לעצמו, אך טען כי כל זה היה "בצחוק" או שכך אמר לחוקריו רק כדי להפסיק את חקירתו. אכן, גרסתו של המערער בחקירה, כפי שתיאר אותה בית המשפט המחוזי בהרחבה, הייתה גרסה מתפתחת. ראשיתה של החקירה בהכחשת הדברים וסופה בהודאה ברובן המכריע של העובדות המיוחסות למערער. 7. נקודת ה"שבירה" של המערער, בלשונו של בית המשפט המחוזי, הייתה במהלך חקירתו בשירות הביטחון הכללי ביום 21.10.2004 (ת/35). במהלך חקירה זו, הטיח החוקר בפניו של המערער כי מוג'האד (הנאשם 1) הפלילו. אחרי שחזר מארוחת הצהריים, טען המערער באוזני החוקר כי הוא רוצה לספר לו את האמת. המערער סיפר כי מוג'האד אמר לו שהוא (מוג'האד) "רוצה לשרוף ולהרוג את כל העולם" וכי מוג'האד סיפר למערער שהוא רוצה להחדיר לישראל שלושה מטעני חבלה שימסור לו חברו, מבוקש הגר בשטחים. המערער הוסיף כי מוג'האד אמר לו שהוא רוצה לפוצץ את המטענים במסילת רכבת, אך לטענת המערער, מוג'האד לא אמר לו היכן ובאיזו רכבת. המערער טען כי מוג'האד שאל אותו האם הוא יכול להעביר את המטענים מן המחסום לטייבה, אך המערער השיבו כי אין באפשרותו לעשות זאת. לדבריו, הוא לא לקח את דברי מוג'האד ברצינות, וזה כל הסיפור. לאחר מסירת דברים אלה לחוקר, הוכנס מוג'האד לחדר החקירות והוא והמערער התחבקו והתנשקו. על גרסתו של מוג'האד עצמו בשלב זה של החקירה, אעמוד בהמשך הדברים. על כל פנים, באותו מעמד, בתשובה לשאלה שהפנה אליו החוקר, מוג'האד סיפר כי השיחה בינו לבין המערער בעניין הפיגוע התנהלה על ספסל מחוץ לביתו של המערער. מוג'האד אמר למערער שהוא יביא מטען אחד עבור המערער ועוד אמר כי הוא, מוג'האד, יבצע פיגוע באזור התעשייה בעיר נתניה. בשלב זה, הוצא מוג'האד מן החדר בו נחקר המערער. המערער חזר ואמר כי מוג'האד לא אמר לו באיזו תחנת רכבת יניח את מטען החבלה ועוד הכחיש המערער כי ביקש ממוג'האד מטען אחד עבור עצמו. החוקר הטיח במערער כי דבריו סותרים את מה שאמר חברו מוג'האד בדיוק לפני שיצא מחדר החקירות והרי המערער שמע את הדברים בעצמו. המערער חשב זמן מה ואז אמר לחוקר כי "ייתכן" שביקש ממוג'האד מטען אחד עבור עצמו, אך אין הוא זוכר בדיוק. זו, אין צריך לומר, הייתה תשובה תמוהה. לאחר שהחוקר ביקש מן המערער שוב ושוב לספר את האמת, אמר המערער כי הוא אכן שיקר וכי הוא אכן ביקש ממוג'האד מטען אחד עבור עצמו. ואולם, כעבור זמן קצר, טען המערער כי הוא "סתם" אמר למוג'האד שהוא רוצה מטען אחד עבור עצמו. המערער המשיך לחשוב ופתאום פרץ בבכי וטען כי הסתבך בגלל "מטומטם" (כשבכך כיוון למוג'האד). המערער חזר על דבריו ואמר כי סיפר לחוקרים את הכל וטען כי הוא לא התכוון לבצע פיגוע בפועל. אחר כך, עוד באותה חקירה, חזר המערער על גרסתו לגבי השתלשלות האירועים: מוג'האד אמר לו כי בכוונתו להביא שלושה מטעני חבלה ולבצע פיגוע במסילת רכבת; מוג'האד ביקש מן המערער לסייע לו בהעברת המטענים לטייבה, אף שהוא לא אמר למערער באיזה מחסום מדובר; המערער ביקש ממוג'האד מטען אחד עבור עצמו ומוג'האד הסכים לבקשתו. אחר כך, המערער הוסיף וציין באוזני החוקר כי נראה לו שהוא יישב עשר שנים בכלא בגלל העניין הזה. אמירה זו של המערער בעניין העונש הצפוי לו, אינה עולה בקנה אחד עם טענת המערער בדבר חוסר רצינות דבריו או עם טענתו כי מדובר בדברים בעלמא. על עיקרי הדברים חזר המערער גם בחקירה נוספת למחרת היום (ת/44). גם בחקירה זו הסביר המערער כי ביקש מטען אחד עבור עצמו, אך לדבריו "זה היה בצחוק", בלי שהתכוון לכך. 8. בית המשפט המחוזי קבע כי התמונה העולה מעדותו של המערער בבית המשפט הייתה מגומגמת, חסרה ובלתי משכנעת. עיינתי בעדות המערער ואין לי אלא להסכים עם קביעה זו של בית המשפט. המערער לא מסר גרסה סדורה, דבר דבור על אופניו. המערער טען כי מוג'האד הפליל אותו, אך בפיו לא היה כל הסבר מדוע שמוג'האד חברו יפליל אותו. מוג'האד, יש לציין, ביקש את סליחת המערער במהלך עדותו במשפט של המערער ועוד נראה כי הרצון שלא להפליל את המערער הנחה את מוג'האד לאורך כל הדרך. גם הטענה שהעלה המערער בבית המשפט לפיה הוא הודה בכך שביקש ממוג'האד מטען אחד עבור עצמו במהלך החקירה, כיוון שרצה לסיים את החקירה (עמוד 93 לפרוטוקול) או כי היה עייף (עמוד 141 לפרוטוקול) – אינה מתקבלת על הדעת ובצדק דחה אותה בית המשפט המחוזי. יצוין כי בית המשפט נתן אמון מלא בגרסת החוקר בדבר אופן ניהול החקירה ובקביעתו זו אין מקום להתערב. 9. כאמור, בעדותו בפני הערכאה הראשונה, בין שאר גרסאותיו, העלה המערער גם את הטענה כי לא היה רציני בכוונותיו, כי הוא לא התכוון לעשות דבר וכי הדברים נאמרו רק "בצחוק". בית המשפט המחוזי דחה טענה זו כבלתי אמינה ולא נתערב בכך. מדובר בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית של בית המשפט מן המערער וכידוע רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאים שכאלה. בידי המערער לא עלה להצביע על טעם כלשהו להתערבות בממצאי המהימנות שנקבעו נגדו. נהפוך הוא, הדברים מדברים בעד עצמם: כזכור, המערער עצמו הודה בחקירתו בכך שביקש ממוג'האד מטען חבלה אחד עבור עצמו וכי מה נתכוון המערער לעשות באותו מטען חבלה, אם נכונים דבריו כי מעולם לא רצה לבצע פיגוע וכי הסכמתו להשתתף בפיגוע הייתה "בצחוק" וללא כוונה של ממש. זאת ועוד, בצדק נדחו ההסברים שהעלה המערער בדבר הסיבות להודאתו בקשירת קשר לביצוע פיגוע, כגון שהיה עייף או שייחל לסיומה של החקירה. אפילו היה עייף וביקש להביא את החקירה אל סיומה, טעמים אלה אינם יכולים להסביר מדוע הודה המערער בעובדות העבירה של קשירת קשר לביצוע פיגוע אם, כדבריו, כלל לא התכוון לקחת חלק בביצוע הפיגוע והכל היה "בצחוק". אכן, הדברים מדברים בעד עצמם ומעידים, בניגוד לטענת המערער, על רצינות כוונותיו. 10. בית המשפט המחוזי בחן את הודאת המערער בחקירה כנדרש, הן לפי המבחן הפנימי והן לפי המבחן החיצוני (ראו, למשל: ע"פ 3176/03 ווחידי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק הדין (טרם פורסם, 6.6.2007); רע"פ 4142/04 סמל (מיל.) איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פסקה 16 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (טרם פורסם, 14.12.2006)). לעניין "הדבר מה" הנדרש לחיזוק הודאתו של המערער, עמד בית המשפט המחוזי על חקירתו של הנאשם 1 בשירות הביטחון הכללי ובמשטרה. בית המשפט ציין כי הגרסה שבה הודה הנאשם 1 היא הן בגדר "דבר מה" המחזק את הודאת המערער והן בגדר ראייה עצמאית הזקוקה לחיזוק, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. 11. בית המשפט עמד בהרחבה גם על ההתפתחויות שחלו בחקירתו של מוג'האד. מוג'האד ניסה, בתחילה, שלא לערב את המערער או למצער להמעיט מחלקו של המערער בפרשה. ואולם, ניסיון זה כשל, בייחוד משום שדברים שאמר מוג'האד להגנתו של המערער לא עלו בקנה אחד עם גרסתו שלו בחקירה (גרסה שבה הודה לבסוף במסגרת הסדר הטיעון) ואף לא עם דברים שמסר המערער עצמו. גם בעניין זה, אין צורך לעמוד על פרטי הדברים בהרחבה. נציין רק כי בחקירה מיום 19.10.2004 (ת/26) ביקש החוקר ממוג'האד לספר על המטען שהיה אמור להגיע לידי המערער. בשלב זה אמר מוג'האד כי חודשיים קודם לכן ישב עם המערער מחוץ לביתו של זה האחרון ואמר למערער כי הוא רוצה להביא שלושה מטעני חבלה ולהניחם על גבי פסי מסילת הרכבת; בתגובה, אמר לו המערער שהוא רוצה את אחד משלושת המטענים. על פי עדותו של מוג'האד בחקירה, תחילה ענה מוג'האד למערער כי הוא זקוק לכל שלושת המטענים, אך לאחר שהמערער הבטיח לסייע לו בביצוע הפיגוע הסכים מוג'האד לבקשתו של המערער. בהמשך, סוכם כי מוג'האד יאסוף את שלושת מטעני החבלה ממחסום דיר שרף ומשם הוא יעביר אותם ליישוב אבני חפץ, שם ימתין לו המערער עם טרקטור השייך לאביו, במטרה להוביל את מוג'האד ואת מטעני החבלה לטייבה. בטייבה, כך סוכם, יקבל מוג'האד שני מטענים והוא יסיע אותם לנתניה ברכב שכור. מוג'האד הוסיף והעיד בחקירה זו כי הוא לא ידע מדוע המערער ביקש ממנו את אחד המטענים. מוג'האד אף סיפק הסבר לפשר ההתפתחויות שחלו בגרסתו שלו: הוא הסביר כי בתחילה לא רצה לספר אודות חלקו של המערער בעניין, מאחר שלא רצה שזה יורשע וייכלא. כזכור, במסגרת החקירה שהתרחשה כעבור יומיים (ביום 21.10.2004, ת/35), הוכנס מוג'האד אל חדר החקירות באמצע חקירתו של המערער. גם בחקירה זו סיפר מוג'האד את השתלשלות האירועים כמתואר לעיל, תוך ביאור חלקו של המערער על פי התוכנית שסוכמה. על סיפור המעשה, כפי שתואר על ידו לעיל, חזר מוג'האד בכמה מחקירותיו. זאת ועוד, מוג'האד אף העיד כי המערער היה רציני וכי אכן היה בכוונתו ליטול חלק בפיגוע (ת/21). רק בחקירתו האחרונה (ת/30) טען מוג'האד, בסתירה לדברים קודמים שמסר, כי המערער הסכים לסייע בביצוע פיגוע רק כדי לצאת ידי חובה או בשל אי נעימות מפניו. למעשה, זו לא הייתה התפנית היחידה בגרסתו של מוג'האד. במהלך עדותו במסגרת משפטו של המערער בבית המשפט המחוזי, ולאחר שהודה מוג'האד במסגרת הסדר הטיעון במשפטו הוא, כולל לגבי חלקו של המערער – מסר מוג'האד גרסה המכחישה מכל וכל את חלקו של המערער. מוג'האד טען כי כלל לא שיתף את המערער בתוכניתו בעניין החדרת מטעני החבלה לישראל והנחתם על גבי פסי מסילת הרכבת; כי המערער לא הסכים לסייע לו; וכי המערער לא ביקש מטען חבלה אחד עבור עצמו. בית המשפט השתכנע כי בעדותו בבית המשפט, ניסה מוג'האד להרחיק את המערער מכל אשמה וקבע כי בעשותו כן נקט מוג'האד בדרך קיצונית שרק הזיקה למערער, בעיקר מכיוון שהיא לא עלתה בקנה אחד עם קו ההגנה של המערער עצמו. עיינתי אף אני בעדותו הפתלתלה של מוג'האד בבית המשפט וקשה שלא להסכים להתרשמותו של בית המשפט מעדותו זו. כזכור, מוג'האד אף התנצל בפני המערער במהלך עדותו ומדובר באקט נוסף המשקף את רצונו של מוג'האד שלא לסבך את המערער בפרשה. בית המשפט נתן את מלוא המשקל הראייתי לדברי מוג'האד בחקירותיו והעדיפם על פני עדותו בבית המשפט. אין להתערב בניתוח זה ולמעשה, מדובר במסקנה ההגיונית היחידה המסתברת על פני הדברים. 12. הנה כי כן, ומכל כיוון שנסתכל על הדברים, קיימות ראיות מספיקות להרשעת המערער במיוחס לו בכתב האישום ומותר היה לבית המשפט המחוזי להרשיעו על סמך ראיות אלה. ניתן לראות את גרסת המערער בחקירותיו בשירות הביטחון הכללי ובמשטרה כראייה מפלילה הטעונה דבר מה נוסף. במקרה שכזה, יימצא לנו דבר מה נוסף בעדותו של מוג'האד. ניתן לראות את גרסתו של מוג'האד במהלך חקירותיו – גרסה שאותה העדיף בית המשפט על פני עדותו בפניו – כראייה מרכזית המפלילה את המערער וטעונה דבר לחיזוק. במקרה שכזה, דבר לחיזוק יימצא לנו בהודאת המערער עצמו בחקירה. קשה שלא להסכים עם מסקנותיו של בית המשפט המחוזי המבוססות, בין השאר, על התרשמות ישירה מעדותו של המערער ומעדותו של מוג'האד. בנסיבות אלה, אין צורך איפוא לעמוד על ראיות נוספות אשר בית המשפט מצא כי יש בהן כדי לחזק את הרשעתו של המערער ואף אין צורך לסקור את הטענות והתשובות שהעלו הצדדים לגבי ראיות אלה. יוזכר בקצרה כי המערער טוען, בין השאר, שהיה על המשיבה לאמת אותו עם "גרסת הטרקטור" וכי מחדל דיוני זה אמור להשליך על הרשעתו. ואולם, עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט מעלה כי המערער נחקר בקצרה על עניין זה במהלך חקירתו הנגדית וכי המערער אישר בפני בית המשפט כי באותה העת הוא עבד כנהג טרקטור ביישוב אבני חפץ (עמוד 137 לפרוטוקול). על כל פנים, מדובר לדעתי בפרט הנמצא בשולי הפרשה ואין בו כדי להשפיע על תוצאת המשפט. 13. אשר להתקיימות יסודות העבירה של סיוע לאויב בעת מלחמה, בית המשפט המחוזי הסתמך על ההלכה שנפסקה ב-ע"פ 11328/03 מדינת ישראל נ' כיאניה (טרם פורסם, 8.9.2005) וקבע כי בנסיבות העניין דנן, הוכח כי כל יסודות העבירה התקיימו. גם במסקנה זו אין להתערב. הערעור על העונש 14. הנאשם 1, מוג'האד, נדון במסגרת הסדר הטיעון ל-15 שנות מאסר בפועל. הנאשם 2, אמין, נדון ל-7 שנות מאסר בפועל. ערעור של מוג'האד על חומרת עונשו לבית משפט זה – נדחה (ע"פ 1982/06). על המערער, כזכור, הוטל עונש של תשע שנות מאסר בפועל הנמנות מיום מעצרו. למערער עבר פלילי מכביד, בעוד שלנאשם 2 אין עבר פלילי כלל. בנסיבות העניין, נראה כי המערער מצוי במקום הראוי במדרג הענישה. לא התעלמנו מן העונש הקל שהוטל על קייסי בבית משפט צבאי בגין חלקו בפרשה – עונש של מאסר בפועל למשך שנה וחצי, אשר ירוצה במצטבר לתקופת המאסר שקייסי כבר מרצה. ואולם, לדעתנו, עונשו של קייסי אינו יכול לשמש קנה מידה לענישה ראויה במקרה של המערער ואין מקום לנסות ליצור אבחון מלאכותי בין חלקו של קייסי לבין חלקו של המערער בפרשה נשוא הערעור. העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי והולם גם בשים לב לכך שלמזלו של המערער, בסופו של דבר, הקשר לא יצא אל הפועל. כדברי בית המשפט המחוזי בגזר הדין: "הנאשם, בהסכמתו לקחת חלק בביצוע התוכנית הזדונית לפיגוע רב-נפגעים בשטח מדינת ישראל, תוך שהוא 'נהנה' מקבלת מטען-נפץ לשימושו שלא (לצורך שלא הוברר) – "צרף עצמו לאויבי ישראל המבקשים לפגוע במדינה ובתושביה" (דנ"פ 9517/05 כיאניה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2005)). אין הוא יכול להיבנות או להסתתר אחר הטענה כי 'הכל דיבורים' וכי לא עשה פעולה פוזיטיבית לקידום הקשר, שהרי חלקו במעשים אמור היה לבוא לידי ביטוי רק עם הגעת המטענים למחסום ושלב זה עדיין לא הגיע. לא רצונו או פועלו של הנאשם מנעו את ביצוע הפיגוע. להיפך. אילולא פעולתם היעילה והנמרצת של כוחות הביטחון, ואף לל כל מעשים נוספים מצידו – היה עובר תפקידו של הנאשם מן הכוח אל הפועל, וסופו בהרג והרס חפים מפשע". סוף דבר 15. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, כ"ד שבט, תש"ע (8.2.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08040530_C13.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il