י.ש.מ לבניין בע"מ נ. תדביק בע"מ

20 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4052/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף המערערים: 1. י.ש.מ לבניין בע"מ 2. רפאל חפץ נ ג ד המשיבות: 1. תדביק בע"מ 2. צ.ל.פ תעשיות בע"מ 3. צ.ל.פ פולינום בידוד בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 28316-08-16 שניתן ביום 30.4.2019 על ידי כבוד השופט א' שוורץ תאריך הישיבה: א' באב התש"ף (22.07.2020) בשם המערערים: עו"ד דניאל בוסתנאי בשם המשיבות: עו"ד ישראל ציגנלאוב ועו"ד ד"ר איל ברסלר פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' שוורץ) בת.א. 28316-08-16 מיום 30.4.2019, בו דחה את תביעת המערערים בחלקה ומחק את יתרתה. במוקד הדיון ניצב סעיף 34א לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המכר או החוק), ושאלת תחולתו על מכר פטנט שבוצע באישור בית משפט במסגרת הליכי חדלות פירעון. רקע עובדתי ודיוני 1. המערערת 1, י.ש.מ לבניין בע"מ, היא חברה פרטית שהוקמה בשנת 1988 על ידי המערער 2 (להלן: חפץ). לפי הנטען, בשנת 1999 פנה חפץ לחברה בשם פוליאון ברקאי תעשיות (1993) בע"מ (להלן: פוליאון) שפעלה בתחום הבידוד, והציג בפניה אמצאה שפיתח בתחום הבידוד התרמי (להלן: האמצאה). הצדדים חתמו על הסכם סודיות, אך כעבור מספר חודשים, לאחר שפוליאון בדקה את אפשרות התאמתה של האמצאה למוצריה, החליטה פוליאון שהיא אינה מעוניינת באמצאה. בשנת 2002, הגיש חפץ בקשה לרישום פטנט על האמצאה. כעבור כארבע שנים, בשנת 2006, נרשמה האמצאה כפטנט ישראלי מספר 151,107 (להלן: פטנט 107). לטענת המערערים, התברר להם כי לא יאוחר משנת 2004, פוליאון גזלה את האמצאה והחלה לייצר ולשווק מוצרים המפרים אותה. בנוסף לכך, פוליאון רשמה על שמה פטנט בגין האמצאה, הוא פטנט מספר 163,370 (להלן: פטנט 370), וכן רשמה פטנט מקביל באוסטרליה. 2. השנים חלפו, ובשנת 2012 נקלעה פוליאון לקשיים וניתן צו לפירוקה. במסגרת הליכי הקפאת ההליכים בבית המשפט המחוזי בחיפה (פר"ק 24189-05-12) ולאחר קיום הליך התמחרות, נמכרו נכסיה ופעילותה של פוליאון למשיבה 1, חברת תדביק בע"מ (להלן: תדביק). תדביק ביצעה רכישה זו באמצעות חברה נכדה שלה בשם צ.ל.פ תעשיות בע"מ (המשיבה 3), ובהמשך הקימה חברת בת בשם צ.ל.פ פולינום בידוד בע"מ (המשיבה 2) לצורך ניהול פעילותה ונכסיה של פוליאון. מאז ועד עתה מייצרות המשיבות את המוצרים המפרים-לכאורה ומשווקות אותם בארץ ובעולם. 3. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי כתב תביעה בו עתרו, בין היתר, לסעדים הבאים: סעד הצהרתי לפיו חפץ הוא הממציא והבעלים של פטנט 370 ובקשות פטנט מקבילות, לרבות הפטנט האוסטרלי; צו מניעה האוסר על המשיבות לעשות כל שימוש במוצרים המפרים את פטנט 107 ופטנט 370; לחייב את המשיבות לשלם למערערים פיצויים בגין מעשי ההפרה וגזל האמצאה; וכן להורות להן להשיב למערערים את ההתעשרות שהפיקו כתוצאה ממעשיהן. 4. מנגד, המשיבות העלו טענות שונות לגבי הבעלות באמצאה, בכללן הטענה כי למערערים כלל לא היתה יד בפיתוחו של פטנט 370. [במאמר מוסגר: כתב התביעה הוגש בתחילה גם נגד מנהל הפיתוח והייצור בפוליאון דאז, מר גיל ינאי, אך בהמשך הדרך התביעה האישית נגדו נדחתה בהסכמה (החלטת חברי השופט גרוסקופף בשבתו בבית המשפט המחוזי מיום 9.2.2017 ופסק דין מיום 21.3.2017)]. בנוסף, המשיבות טענו כי יש לסלק את התביעה על הסף, שכן פטנט 370 נרכש במסגרת הליכי חדלות פירעון, ולכן הרכישה נהנית מהגנת תקנת השוק הקבועה בסעיף 34א לחוק המכר; וכי הליכי חדלות הפירעון מקימים מחסום בפני תביעת המערערים, שכן היה על המערערים להגיש את תביעתם במסגרת הליכים אלו. יצויין כי בתחילה בית המשפט המחוזי סבר כי אין להכריע בשאלת תחולתו של סעיף 34א לחוק המכר במסגרת דיון בבקשה לסילוק על הסף, וכי אין מקום לפיצול הדיון ולבחינה נפרדת של שאלה זו. ברם, בהמשך, לאחר שנתחלף המותב, הצדדים הגישו בקשה לאישור הסדר דיוני לפיו תידון תחילה שאלת תחולתה של ההגנה האמורה. בית המשפט קיים דיון במעמד הצדדים, ובסופו קיבל "כצעד חריג" את הבקשה. בהחלטה הובהר כי "הצדדים אינם חולקים על כך שרכישת הבעלות בפטנט 370 נעשתה במסגרת הליכי פירוק של חברת פוליאון, תוך שהתקיימו תנאי תום לב ותמורה מצד הרוכשים" (החלטה מיום 30.5.2018). הצדדים הגישו אפוא את סיכומיהם בשאלת הסף המשפטית, ובית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו. עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי עמד על כך שסעיף 34א לחוק המכר, כפי שפורש בפסיקה, יוצר מעין תקנת שוק לגבי נכס שנמכר על ידי רשות מוסמכת. עוד עמד בית המשפט על קיומו של מתח בין דיני הפטנטים המגינים על זכותו של בעל הפטנט, לבין דיני חדלות הפירעון המגינים על מי שרוכש נכס תחת חסות בית המשפט. בית המשפט קבע כי אין להבחין בין החלה של תקנת שוק זו על נכסי מקרקעין ומיטלטלין לבין נכסי קניין רוחני, וכי תכליתו של ההסדר המעוגן בסעיף 34א לחוק מחייב שלא להחריג פטנטים מהוראה זו. עוד נקבע יש ליתן משקל לשמירה על עקרון הוודאות לגבי מכירות המתבצעות תחת עינו הפקוחה של בית המשפט. במישור הקונקרטי, בית המשפט הצביע על חוסר מעש מצד המערערים, שנמנעו מלעמוד על זכויותיהם במשך תקופה ארוכה, ועל קיומו של מחסום דיוני כלפיהם. בפרט, בית המשפט ציין כי המערערים לא הגישו התנגדות לפטנט 370, ולא הגישו תביעת חוב לנאמן שמונה למכירת נכסי פוליאון. בנוסף, המערערים לא פנו לבית משפט של פירוק, שהוא בעל המומחיות בתחום חדלות הפירעון. לבסוף, בית המשפט דחה את טענת המערערים כי ביכולתם לבקש את ביטול רישומו של פטנט 370 מכוח סעיף 73ב לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הפטנטים). בית המשפט קבע כי המערערים כלל לא הגישו בקשה מכוח סעיף זה ולא עתרו לקבל סעד זה בכתב התביעה המתוקן. מה עוד, שסעיף 73ב לחוק הפטנטים מאפשר לכל אדם שאינו בעל הפטנט להגיש בקשה לביטולו, ומשעה שהמערערים טוענים כי הם בעלי הפטנט, אין הם יכולים להסתמך על סעיף זה. 6. טענתם של המערערים לזכויות בפטנט 370 נדחו אפוא, ותביעתם בהקשר זה נדחתה. בית המשפט הוסיף כי בנסיבות אלו, "מרביתה המכרעת של התביעה נותרה ככלי ריק מתוכן, דבר שמחייב עריכת רביזיה משמעותית בתביעה. לעת הזו, הכתב אינו מראה יותר עילת תביעה" (פסקה 47 לפסק דינו). לפיכך, בית המשפט הורה על מחיקת יתרת התביעה, וזאת על מנת להקטין עלויות התדיינות ולאפשר למערערים לשקול בכובד ראש את האופן שבו ימשיכו לנהל את ההליכים, אם בכלל. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים 7. המערערים טוענים, בין היתר, כי קביעתו של בית משפט קמא כי סעיף 34א לחוק המכר חל במקרה דנן, ניתנה ללא תשתית עובדתית ומבלי לשמוע ראיות; וכי בית המשפט שגה בהחלטתו למחוק את יתרת התביעה מבלי שנתבקש לכך, בפרט בהינתן שיש למערערים טענות נוספות, כגון טענות להפרת פטנט. עוד נטען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי המערערים לקו בחוסר מעש, באשר בית המשפט לא התבקש לברר סוגיה זו במסגרת ההסדר הדיוני ולא שמע ראיות בנושא; כי לא היתה למערערים סיבה לחשוד שאמצאתם נגזלה; וכי אין הם מנועים להגיש בקשה לביטול הפטנט. לגופה של הסוגיה המשפטית, המערערים סבורים כי בית המשפט שגה בקביעתו כי פטנט הוא "נכס" שעליו חלה תקנת השוק. לגישתם, תקנת השוק מלכתחילה לא יכולה לחול על פטנט שרישומו נתבקש על ידי מי שאינו בעל האמצאה, שכן מקום שבו הוכח שמבקש הפטנט לא היה בעל האמצאה, יש לבטל את הפטנט, ובמקרה המתאים להעניקו לבעל האמצאה שביקש זאת. המערערים טוענים כי הדיון שערך בית משפט קמא התייחס לתחולת תקנת השוק על מכירה של מוצר שמוגן בזכויות פטנט, אולם דיון זה אינו רלוונטי למקרה דנן, שבו מדובר במכירה של הפטנט עצמו. עוד טוענים המערערים כי ההלכה לגבי סעיף 34א לחוק המכר התייחסה למקרקעין, ואין להחילה על פטנטים. בנוסף, נטען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי סעיף 34א לחוק המכר הוא בבחינת דין ספציפי הגובר על דיני הפטנטים. 8. מנגד, המשיבות חוזרות על טענתן כי סופיות הליכי הפירוק מקימה מחסום המונע בעד המערערים מלהגיש את תביעתם. המשיבות מציינות כי המערערים העלו את טענתם רק בחלוף כ-12 שנה ממועד ההפרות הנטענות; כי לא ניתן להגיש תביעה נגד חברה שבה הושג הסדר נושים, בעילה שנוצרה בטרם השגתו; כי אין לקבל את טענת המערערים כי לא ידעו על הליכי חדלות הפירעון, שכן די בידיעה קונסטרוקטיבית; וכי המערערים מנועים מלהעלות טענות לגבי התנהלות שקדמה להליכי חדלות הפירעון, והיה עליהם לעשות כן במסגרת הליכי חדלות הפירעון עצמם. לגופה של הסוגיה המשפטית בדבר תחולתו של סעיף 34א לחוק המכר, המשיבות סבורות כי סעיף זה יוצר תקנת שוק מחמירה, וכי פטנט מהווה "נכס" שלגביו חל הסעיף. לגישתם, קביעה אחרת תוביל להרתעת רוכשים פוטנציאליים המבקשים לרכוש נכסים מסוג זה במסגרת הליכי חדלות פירעון, באופן שיפגע גם בקופת הנושים. המשיבות מסכימות כי תקנת השוק אינה יכולה למנוע תקיפת תוקפו של הפטנט. אולם לגישתן, מכירה המבוצעת בתנאי סעיף 34א ממרקת את הנכס מטענה לבעלות קודמת. עוד נטען כי טענת המערערים המועלית כעת לביטול הפטנט, מהווה הרחבת חזית; וכי טענה הגורסת כי אם המערערים אינם זכאים לקבל את הפטנט לידיהם אזי איש לא יהנה ממנו, עולה כדי חוסר תום לב. לבסוף, נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא למחוק את יתרת התביעה, שכן זו כלל אינה מבוססת על טענות להפרת פטנט אלא על טענה לגזל אמצאה. 9. המערערים הגישו סיכומי תשובה קצרים, בהם טענו כי עצם העובדה שהפטנט נמכר במסגרת הליכי חדלות פירעון, אינה מקימה מחסום דיוני, ועל כן יש לבחון את תחולתו של סעיף 34א לחוק המכר; כי סעיף 34א אינו יוצר תקנת שוק מחמירה; כי השאלה לאיזו ערכאה היה על המערערים להגיש את תביעתם לא היוותה חלק מההסדר הדיוני, ובית משפט קמא לא הכריע בה, ועל כן אין לדון בה במסגרת הערעור; כי מכר הפטנט מעולם לא הושלם, שכן הוא לא נרשם על שם המשיבות; כי אין לייחס להם ידיעה קונסטרוקטיבית לגבי העובדה שהאמצאה שלהם נגזלה; וכי התוצאה של ביטול הפטנט היא העברתו לבעלות המערערים. דיון 10. בטרם נידרש לעיצומו של ערעור, נקדים ונבהיר כי לאור ההסדר הדיוני המוסכם על הצדדים, שאושר כאמור על ידי בית המשפט המחוזי, הדיון בערעור שלפנינו נסב על סוגיה משפטית בלבד, שעיקרה בשאלת תחולתו של סעיף 34א לחוק המכר שלפנינו. משכך, איננו נדרשים למחלוקות עובדתיות כמו השאלה אם אמנם נגזלה אמצאתו של המערער, או טענות בדבר תוקפו של פטנט 370 וטענות להפרת פטנט. טענות אלה אין מקומן להתברר בגדרו של ערעור זה. נפנה אפוא לסוגיה המונחת לפתחנו. סעיף 34א לחוק המכר – תקנת שוק במכירה על ידי רשות 11. למען בהירות הדברים, נעיין תחילה בסעיפי החוק הרלוונטיים בחוק המכר. בשער הכניסה לחוק המכר ניצב סעיף 1 שכותרתו "מהות המכר". סעיף זה קובע כי "מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר". בהמשך לכך, סעיף 4(א) מחיל את הוראות החוק על "מכר של מטלטלין, ובשינויים המחוייבים – גם על מכר של מקרקעין וזכויות". ודוק, המונח "זכויות" בחקיקה הישראלית החדשה כולל בגדרו לא רק זכויות אובליגטוריות, אלא גם זכויות שאינן נובעות מחיוב אובליגטורי, ובכללן זכויות קניין רוחני (והשוו סעיף 9 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969; ע"א 627/78 וייצמן נ' אברמזון, פ"ד לג(3) 295 (1979) (החלת חוק המכר על מכירת מוניטין)). בד בבד, סעיף 4(ב) מסייג הוראה זו וקובע כי הוראות חוק המכר יחולו "כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון, ובאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים". אם כן, בפשטות, חוק המכר הוא חוק כללי החל על מכירה של כל נכס, ונקודת המוצא היא כי הוראותיו חלות על מכר של כל סוגי הנכסים המוזכרים, לרבות זכויות, זולת אם הוסכם אחרת בין הצדדים או אם יש הוראות מיוחדות בדין אחר. כך, למשל, מקום בו מדובר במכר מקרקעין, ברי כי בנוסף להוראות חוק המכר, יחולו הוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) הכוללות דרישת כתב ורישום לצורך השלמת העסקה (סעיפים 8-7 לחוק המקרקעין). בדומה, על מכר פטנט יחולו, בנוסף להוראות חוק המכר, הוראות חוק הפטנטים, הכוללות אף הן דרישת כתב ודרישה להשלמת העסקה ברישום כתנאי לתוקפה כלפי צדדים שלישיים (סעיפים 84-83 לחוק הפטנטים; ראו זאב צלטנר חוק המכר, תשכ"ח-1968 28-27 (פירוש לחוקי החוזים, ג' טדסקי עורך, התשמ"ד) (להלן: צלטנר); איל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח-1968 40-36 (פירוש לחוקי החוזים, ג' טדסקי עורך, 1987) (להלן: זמיר)). 12. כעת נעמיד לנגד עינינו את סעיפים 34, 34א ו-34ב לחוק המכר: תקנת השוק 34.   נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב. מכירה על ידי רשות 34א.   נמכר נכס על ידי בית משפט, לשכת הוצאה לפועל או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי. תחולת זכויות על הפדיון 34ב.   שעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס המשמשים ערובה לחיוב כספי ולפי סעיפים 34 או 34א אין להיזקק להם נגד הקונה, יחולו על הפדיון מן המכירה. סעיף 34, כפי שמלמדת כותרתו, קובע הסדר של "תקנת שוק". בכך מצטרף סעיף זה להוראות נוספות הפזורות בחקיקה, הקובעות תקנות שוק בהקשרים ספציפיים (ראו סעיף 10 לחוק המקרקעין; סעיף 5 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967; סעיפים 28(א) ו- 37 לפקודת השטרות [נוסח חדש]; סעיף 17(א) לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950). בתמצית, כאשר מתבצעת מכירה על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר, במהלך העסקים הרגיל, והקונה קנה את הנכס וקיבלו לחזקתו בתום לב, אזי הקונה יזכה בבעלות מלאה בנכס וזכותו תגבר גם על זכותו של הבעלים המקורי. רבות נכתב לגבי הגיונה, תכליתה ויסודותיה של תקנת השוק, וכפי שהוסבר לא אחת, "העקרון של תקנת השוק מטרתו להביא לכך שיהיה סחר חפשי ושוטף במטלטלין במקומות העסק שנועדו לכך ללא צורך בחקירות ובדיקות כלשהן, אלא אם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשד בזכותו או בכוחו של המוכר לעשות את העיסקה והקונה עוצם את עיניו ובכוונה נמנע מלרדת לעמקו של החשד ולבררו עד הסוף" (דברי השופט ברנזון בע"א 716/72 רוזנשטרייך נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ, פ"ד כז(2) 709, 712 (1973), שהובאו גם בדנ"א 2568/97‏ כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632, 651 (2003); להרחבה ראו, בין היתר, רות גורי "מכר בשוק פתוח" עיוני משפט ב 92 (1972); דניאל פרידמן ונינה זלצמן "תקנת השוק והשפעתה על יחסי מוכר-קונה" עיוני משפט ה 122 (1976); אורי שטרוזמן "תקנת השוק" הפרקליט לד 353 (1982); אייל זמיר "תקנת השוק, טעות משותפת, עשיית עושר ועוד" משפטים כו 359 (1995); חנוך דגן "תקנת השוק כביטוח" ספר ויסמן 15 (2002); ישראל ציגנלאוב "תקנת השוק: התפתחותה של תקנה ופיתוחו של דין" משפטים לא 837 (2001); ואך מן העת האחרונה – בג"ץ 953/11 (ביחד עם ע"א 7668/18) סאלחה נ' שר הבטחון, פסקה 28 לפסק דינה של הנשיאה חיות, פסקה 15 לפסק דינו של השופט הנדל (27.8.2020)). זוהי תורת תקנת השוק על רגל אחת. נפנה את תשומת לבו של הקורא לכך שתקנת השוק בסעיף 34 לחוק המכר מתייחסת למכירת "נכס נד". בספרות הוסבר כי "נכס נד" הוא שם נרדף למיטלטלין מוחשיים (יהושע ויסמן דיני קניין – חלק כללי 368 (1993)). בגדרו של חוק המכר, "נכס נד" מתייחס אפוא ל"מיטלטלין" המוזכרים בסעיף 4(א) לחוק, שהם קטגוריה נפרדת מ"זכויות". מכאן, שתקנת השוק המעוגנת בסעיף 34 אינה חלה, לפי לשונה, על מקרקעין וזכויות (זמיר, עמ' 692-691; מיגל דויטש קניין כרך ד 201-200 (2007) (להלן: דויטש); צלטנר, עמ' 146; וראו הגדרת "מיטלטלין" בסעיף 1 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 (שנחקק לאחר חוק המכר), הכוללת "נכסים מוחשיים, חוץ ממקרקעין"; ראו בדומה הגדרת "מיטלטלין" בסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). 13. סעיף 34א העוקב, העומד במוקד הערעור שלפנינו, קובע כי מקום שבו נמכר "נכס" על ידי רשות על פי דין, אזי זכות הבעלות תעבור לקונה נקיה מכל זכות אחרת בנכס, "חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי". סעיף 34א לחוק זכה לדיון מעמיק בפסק הדין שניתן בע"א 6894/15 זלצר נ' אבירם (7.9.2017) (להלן: עניין זלצר). בפסק הדין סקר השופט הנדל את הגישות השונות שהובעו בספרות לגבי מהותו של סעיף זה. בתמצית, מן העבר האחד ניצבת גישה הרואה בסעיף 34א "אח ורע" לסעיפי תקנת השוק ביחס למיטלטלין ומקרקעין, שמטרתו לתקן ולהיטיב את מהלך העסקים הרגיל של מכירה על ידי רשות על פי דין (עניין זלצר, פסקה 8 וההפניות שם). מן העבר השני, יש הסבורים כי סעיף 34א כלל לא נועד לקבוע תקנת שוק, וכי יש לקרוא אותו בצוותא עם סעיף 34ב לחוק המכר (שהובא לעיל). דהיינו, סעיף 34א "מנקה" את הנכס מזכויותיהם של נושים, בעוד שסעיף 34ב "מאזן" זאת בכך שהוא מעתיק את זכותם של הנושים מן הנכס אל הפדיון מן המכירה, וזאת בדרך של "מעין סוברוגציה" (צלטנר, עמ' 152; ראו גם בעניין זלצר בפסקה 8, וההפניה לזמיר בעמ' 740-719; כן ראו אצל עופר שפירא "טיהור נכסים במכירת על-ידי רשות על-פי דין" הפרקליט מב(ג) 567, 574 (1996) (להלן: שפירא), הסבור כי סעיף 34א אינו מנקה את הנכס מפגמים בבעלותו של מי שנחזה להיות הבעלים המקורי או מזכויות קניינות אחרות של צדדים שלישיים בנכס שאינן משמשות ערובה לחיוב כספי). בפסק הדין בעניין זלצר, השופט הנדל עמד על ההיגיון והקושי הטמון בכל אחת מן הגישות, ובסיכומו של דבר בחר לאמץ את זו הראשונה, הרואה בסעיף 34א כהוראה הקובעת תקנת שוק במקרה של מכירה על ידי רשות. בין היתר, הוסברו החשיבות במתן תמריץ לרוכשים לטול חלק במכירות המבוצעות על ידי רשות; הרצון לחסוך מן המציעים את הצורך לערוך בירורים בנוגע לטיב זכותו של החייב בנכס; והאינטרס להשיא את תמורת המכירה כך שתתקרב למחיר השוק של הנכס. עוד צוין, כי אין מחלוקת בקרב בעלי הדעות השונות על כך שראוי שתיקבע תקנת שוק כשמדובר במכירה על ידי רשות, וכי לשון החוק יכולה להכיל פרשנות הרואה בסעיף כיוצר תקנת שוק. בנוסף, נקבע כי יש לקרוא לתוך תנאי הסעיף את הדרישה כי הקונה יבצע את הרכישה בתום לב ובתמורה, בדומה לתנאיה של תקנת השוק הקלאסית (שם, פסקה 9 לפסק דינו). המשנה לנשיאה, השופט רובינשטיין, הצטרף לקביעה כי סעיף 34א מהווה תקנת שוק, תוך שהוא מפנה לדברי ההסבר להצעת חוק המיטלטלין (הוראות משלימות), תש"ל-1970, ה"ח 882 בעמ' 164, מהם עולה בבירור כי המחוקק אכן ראה בסעיף 34א משום תקנת שוק נוספת, לצד סעיף 34 לחוק המכר. לדבריו, "דומה, כי האדם הרוכש מרשות יוצא מהנחה 'אינטואיטיבית' של רכש 'נקי', וראוי לצמצם ככל הניתן את 'זיהומי הרקע', פרט למה שעשה המחוקק מפורשות" (שם, פסקה ד' לפסק דינו). יצויין כי פסק הדין בעניין זלצר המשיך בקו שאומץ בפסיקה, שראתה בסעיף 34א כיוצר "מעין תקנת שוק לזכות הקונה, בכך שהיא ממרקת את הנכס הנרכש מכל טענת זכות קודמת שיכולה להיות לצדדים אחרים" (דבריי בע"א 7531/10 ש.א.נ.ל ייזום ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 13 (12.3.2012) (להלן: עניין ש.א.נ.ל)). 14. הנה כי כן, בהתאם להלכה שנקבעה בעניין זלצר, נקודת המוצא לדיון בערעור שלפנינו היא כי סעיף 34א לחוק המכר יוצר תקנת שוק [אציין כי בהצעת חוק דיני ממונות, ה"ח הממשלה 595, 909, אומצה גישה זו: בסעיף 509 נקבע כי מקום בו נמכר נכס על ידי בית משפט או רשות אחרת על פי דין, אזי "עוברת הבעלות לרוכש חופשית מכל זכות קודמת בנכס ומכל עיקול ובלבד שרכש את הנכס בתום לב" (תוך השמטת הסיפא של סעיף 34א לחוק המחריגה "זכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי"). באשר להוראה הקבועה כיום בסעיף 34ב לחוק המכר, זו הושמטה מן הקודקס בהיותה מקרה פרטי של עקרון התחלוף (ראו בדברי ההסבר, שם; וכן אצל דויטש בעמ' 298)]. ההכרה בכך שסעיף 34א לחוק יוצר תקנת שוק ומעניק לקונה זכות נקיה מזכות הבעלות של צד שלישי בנכס, חורצת במידה רבה את גורלו של הערעור דנן. המערערים, בהבינם זאת, ניסו כוחם בטענות שונות המבקשות להסביר מדוע, לשיטתם, אין להחיל את סעיף 34א במקרה דנן. ברם, כפי שיוסבר להלן, אין בטענות אלה כדי לסייע בידם. 15. ראשית, טענת המערערים כי פטנט כלל אינו מהווה "נכס" הנכנס בגדרו של סעיף 34א לחוק, היא טענה מוקשית. עמדנו על כך שתקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק מתייחסת למכירה של "נכס נד", וככזו לכאורה אינה חלה על זכויות. ברם, בשונה מסעיף 34, התיבה "נד" הושמטה מסעיף 34א, שתחולתו מתפרשׂת על מכירה של "נכס" על ידי רשות, ופשוטו של מקרא שהוראה זו חלה על מכירה של כל סוגי הנכסים בהם עוסק חוק המכר, לרבות מקרקעין וזכויות, בהתאם להוראת התחולה הקבועה בסעיף 4(א) לחוק (ראו אצל יהושע ויסמן חוק המשכון תשכ"ז-1967 336 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, תשל"ה); זמיר בעמ' 732, המציין כי "בניגוד להוראת סעיף 34, יחול הסעיף גם על מכר מקרקעין, זכויות אובליגטוריות, קנין רוחני, ועוד" (ההדגשה הוספה – י"ע); שפירא בעמ' 573; כן ראו סעיף 13(א) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 הקובע כי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על זכויות"). מכאן, שלפי פשט לשון החוק, אין יסוד לטענה כי סעיף 34א לחוק אינו חל על מכירה של פטנט. 16. כך לפי לשונו של חוק המכר, וכך לנוכח מאפייניו של פטנט והגיונם של דברים. פטנט, מעצם טיבו, מעניק לבעליו זכות קניינית באמצאה (רע"א 6025/05‏Merck & Co. Inc‏ נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פסקה 17 (19.5.2011) (להלן: עניין Merck)). לפי הוראות חוק הפטנטים, בעל הפטנט רשאי להעביר את זכותו לאחר (סעיפים 83, 169); הוא רשאי לשעבד את הפטנט לטובת אחר (סעיף 89); ובית המשפט רשאי להורות על מימוש השעבוד וכן "למנות כונס נכסים או להורות על מכירת הפטנט" (סעיף 92). מאפיינים אלה הם מאפיינים מובהקים של "נכס", וקשה להלום כי דווקא כאשר מדובר במכר המבוצע על ידי רשות במסגרת הליכי פירוק (כבמקרה שלפנינו), או-אז ישיל הפטנט מעליו את מאפייניו כנכס ויחלץ עצמו מהוראותיו של סעיף 34א לחוק המכר. אף לא למותר להפנות להגדרת "נכס" בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018, הכוללת "מיטלטלין, מקרקעין או זכויות", והדברים מתיישבים עם הוראות חוק המכר הצריכות לענייננו. 17. זאת ועוד. הרציונאלים שנמנו בעניין זלצר – שעמדו בבסיס הקביעה כי סעיף 34א לחוק מהווה "תקנת שוק" המקנה לרוכש זכות "נקיה" – כוחם יפה גם כאשר מדובר בנכסים מסוג זכויות, ובכללם נכסים מסוג פטנט. החשיבות במתן תמריץ לרוכשים לטול חלק במכירות המבוצעות על ידי רשות; הצורך לחסוך מן המציעים את הצורך לערוך בירורים בנוגע לטיב זכותו של החייב בנכס; והאינטרס להשיא את תמורת המכירה כך שתתקרב למחיר השוק של הנכס – כל אלה אינם מוגבלים לרכישה של מיטלטלין, וכשם שבעניין זלצר הוחל סעיף 34א על מקרקעין, כך אין מניעה להחילו על פטנטים (וזאת חרף ההבדלים בין מעמדו הראייתי של מרשם המקרקעין המהווה ראיה חותכת לתוכנו (סעיף 125(א) לחוק המקרקעין), לבין תוקפו של מרשם הפטנטים שאינו מהווה ערובה לתוקפו של הפטנט (סעיף 37 לחוק הפטנטים)). אכן, כפי שציין בית משפט קמא, מן המפורסמות כי הכלכלה דהיום מבוססת במידה רבה על נכסים בלתי מוחשיים כגון תוכנות, יישומונים (אפליקציות), פטנטים וידע. גישה פרשנית המבקשת להגביל את תחולתו של סעיף 34א לנכסים מוחשיים בלבד, לא זו בלבד שאינה מתיישבת עם לשון החוק, אלא שהיא לוקה במידה מסוימת של אנכרוניזם. 18. המערערים טענו כי כשם שמכירה של מוצר המפר זכות יוצרים בתנאי תקנת השוק, אינה מפקיעה את זכות היוצרים עצמה, כך מכירת מוצר המוגן בפטנט בתנאי תקנת השוק אינה "מנקה" את המוצר מזכויות הפטנט; וקל וחומר כי במקרה שבו נמכר הפטנט עצמו – אין להחיל את תקנת השוק. בטענתם זו מבקשים המערערים להסתמך על פסק הדין שניתן בע"א 4360/06 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ (8.7.2012) (להלן: עניין שפר), ולטענתם שגה בית משפט קמא בהבחנות שערך בין עניין שפר לבין השאלה המתעוררת במקרה דנן. דין הטענה להידחות משורה של טעמים. פסק הדין בעניין שפר נסב על תביעה שהגישו יורשיו של הבלשן אברהם אבן שושן ז"ל בגין שיווק מילונים שהפרו את זכות היוצרים של המחבר. בפסק הדין הגדיר השופט (כתוארו אז) מלצר את הסוגיה שעמדה לדיון כדלקמן: "[מהן] זכויותיו של גורם מסחרי, שרכש יצירות מפרות בתנאי תקנת השוק [...], אך לאחר שכבר למד על דבר ההפרה – ביקש להמשיך ולבצע פעילות מסחרית בנכס [...]" (שם בפסקה 44, ההדגשות במקור). בפסק הדין נקבע כי אף אם היה מקום להכיר בתחולתה של תקנת השוק לגבי רכישת יצירה מפרה ולהעניק לרוכש בעלות נקיה בנכס, הרי שפעולה מסחרית ביצירה המפרה היא אסורה. לכן, ככלל, רוכש היצירה המפרה אמנם לא יהא חשוף לתביעות שונות מצדו של בעל זכות היוצרים (ובכך יהנה מהגנת תקנת השוק), אך בד בבד זכותו בנכס תוגבל, במובן זה שהוא יהא מנוע מלנצל את היצירה המפרה באופן מסחרי. אם כן, פסק הדין בעניין שפר כל לא עסק בשאלת תחולתו של סעיף 34א לחוק המכר, אלא בתחולתה של תקנת השוק "הקלאסית" המעוגנת בסעיף 34 לחוק; והוא אף לא עסק במכירת נכסי קניין רוחני, כי אם במכר של מטלטלין המפרים זכות יוצרים. מובן כי סיטואציה זו שונה מהשאלה העומדת לדיון במקרה שלפנינו, העוסקת בתחולתו של סעיף 34א לחוק על מכר של פטנט (ולא למותר לשוב ולהזכיר כי סעיף 34 לחוק חל על מטלטלין בלבד, בעוד שסעיף 34א חל גם על זכויות). זאת ועוד. כפי שציין בית משפט קמא, בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: חוק זכות יוצרים) ישנה הוראה ספציפית המסייגת את תחולתה של תקנת השוק ביחס למוצרים המפרים זכות יוצרים. כך, סעיף 60 לחוק זכות יוצרים קובע כי בית המשפט רשאי להורות מה יעלה בגורלם של עותקים מפרים, אך "הכל בכפוף להוראות סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968, ואולם אם הוראות הסעיף האמור חלות עליו, לא ישתמש אותו אדם בעותק המפר לשם מסחר בו". רוצה לומר, שבדיני זכויות יוצרים ישנה הוראת חוק ספציפית המתייחסת לתחולתה של תקנת השוק במקרה של מכירת עותק מפר, ומסייגת אותה (הוראה זו נזכרה גם בעניין שפר בפסקה 45 ועקרונותיה אומצו בפסק הדין, הגם שהדין שחל באותו מקרה היה חוק זכות יוצרים, 1911). הוראה דומה אינה מצויה בחוק הפטנטים. ההבחנות שערך בית משפט קמא בין הסוגיה בערעור דנן לבין זו שנדונה בעניין שפר – היו אפוא במקומן. 19. אם כן, אין להסיק מפסק הדין בעניין שפר כי מכירת פטנט על ידי רשות אינה חוסה תחת סעיף 34א לחוק המכר. יוער, כי בניגוד לטענת המערערים, ההקבלה בין מכר מוצר המפר פטנט לבין מכר הפטנט עצמו אינה בהכרח בבחינת קל וחומר. בבסיס הגישה המאפשרת ל"משתמש הקצה" (רוכש העותק המפר) ליהנות מתקנת השוק, עומדת תפישה שלפיה "אין להעצים את הזכות של בעל הקניין הרוחני בנכס המוחשי המפר מעבר לזכות הרגילה של בעל קניין מוחשי" (דויטש בעמ' 207). דהיינו, כשם שבמכר של מטלטלין "רגילים" בתנאי תקנת השוק הבעלים המקורי "מפסיד" מול הקונה תם הלב, אזי כך כאשר מדובר בזכות יוצרים אין הצדקה להותיר בידי בעל זכות היוצרים את הבעלות בכל העותקים המפרים (ראו בעניין שפר, פסקאות 43-42 והאסמכתאות שם). ואולם, מבחינה אנליטית, היגיון זה אינו מוביל בהכרח למסקנה כי בסיטואציה של מכר פטנט, זכותו של בעליו המקוריים של הפטנט צריכה להיות עדיפה אל מול זכותו של הקונה. אף ניתן לטעון היפוכו של דבר, קרי כי יש להשוות את מעמדו של בעל הפטנט למעמדו של בעל הנכס המוחשי ולהעדיף את זכויותיו של הקונה תם הלב (וראו אצל דויטש, הסבור שבהיבט הדין הרצוי, יש לחזק את מעמדו של המרשם בתחום הקניין הרוחני ולאפשר לרוכשים הסתמכות מוגנת עליו, כך שזכותו של בעל הפטנט תיסוג מפני רכישה בתום לב של הפטנט שבוצעה בהסתמך על המרשם. עם זאת, כיום, בהינתן אופיו של מרשם הפטנטים שמהווה ראיה לכאורה בלבד לנכונותו, ובהינתן ההבדלים בין אופיין של עסקאות לרכישת פטנטים שהן יקרות ומעמיקות ואינן נושאות אופי יעיל ומהיר כמו של שוק המיטלטלין, אזי יש קושי להחיל לגביהן את תקנת השוק (שם בעמ' 204-203); על כך שעסקאות הנוגעות לקניין רוחני מאופיינות, ככלל, בעלויות עסקה גבוהות, ראו גם עופר טור-סיני אמצאות עוקבות בדיני פטנטים 77 (אופקים חדשים במשפט, 2017)). מכל מקום, סוגיית תחולתה של תקנת השוק מכוח סעיף 34 לחוק על נכסי קניין רוחני או על מכר מוצרים המפרים פטנט אינה מתעוררת במקרה דנן, וממילא אין בהשוואה שביקשו המערערים לערוך לדיני זכויות יוצרים כדי להשליך על הסוגיה העומדת במוקד דיוננו. בין תוקפו של פטנט לתוקפו של מכר פטנט; ובין עילה לבין סעד 20. לגישת המערערים, תקנת השוק מכוח סעיף 34א לחוק כלל אינה יכולה לחול על מכר של פטנט שהתבקש מלכתחילה על ידי מי שאינו בעל האמצאה, שכן פטנט שכזה דינו ביטול; וכי זכותם של המערערים (הטוענים כי הם הבעלים האמיתיים באמצאה) לדרוש שהבעלות בפטנט תועבר אליהם, תחת הבעלים הרשום. אלא שדומה כי בכך מערבים המערערים בין שני מישורים שונים: האחד שעניינו תוקף הפטנט, והשני שעניינו תוקף מכר הפטנט. אסביר, ואפתח בהקדמה קצרה על הליכי רישום פטנט. 21. על מנת להיחשב "אמצאה כשירת פטנט", נדרשת האמצאה לעמוד בשורה של תנאים, ובכללם להיות "חדשה, מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי ויש בה התקדמות המצאתית" (סעיף 3 לחוק הפטנטים). בעל אמצאה המעוניין לרשום פטנט על אמצאתו, נדרש להגיש בקשה מפורטת לרשם הפטנטים, כמפורט בפרק ג' לחוק הפטנטים. הרשם, בתורו, נדרש לערוך בדיקה בדבר כשירות האמצאה (סעיף 17). מצא הרשם כי יש לקבל את הבקשה, יפרסם את דבר קיבולה (סעיף 26). או-אז, במשך שלושה חודשים ממועד פרסום קיבול הבקשה, רשאי כל המעוניין להגיש התנגדות למתן הפטנט בגין עילות שונות (סעיפים 31-30 לחוק הפטנטים). אחת מעילות ההתנגדות הרלוונטית לענייננו היא כי "המתנגד, ולא המבקש, הוא בעל האמצאה" (סעיף 31(3)). הוגשה התנגדות – ידון בה הרשם ויכריע בה; לא הוגשו התנגדויות או הוגשו ונדחו – יינתן פטנט (סעיף 35); (עוד על תיאור הליכי רישום פטנט ראו בעניין Merck בפסקה 17). הוראה נוספת החשובה לענייננו מצויה בסעיף 33(א) לחוק הפטנטים, העוסק גם הוא בטענה המועלית בשלב ההתנגדות, ולפיה מבקש הפטנט אינו בעל האמצאה: דיון בטענת בעל האמצאה 33. (א) הוגשה התנגדות שעילתה כאמור בסעיף 31(3), רשאי המתנגד לבקש כי הפטנט יוענק לו, והרשם רשאי – בנוסף לכל סעד אחר – ליתן את הפטנט למי שהוכיח כי הוא בעל האמצאה. הוראה זו, כך נראה, עומדת בבסיס תביעת המערערים להעברת הבעלות בפטנט 370 לידיהם. אל הוראה זו נשוב ונתייחס להלן. 22. עד עתה הצגנו הוראות העוסקות בשלב שלפני רישומו של הפטנט. ואולם, כפי שצוין לעיל, רישומו של פטנט במרשם הפטנטים אינו מהווה ראיה חותכת לתוכנו (סעיף 37), וחוק הפטנטים מאפשר להעלות טענות נגד כשירות הפטנט גם לאחר רישומו. אחת הדרכים לעשות כן היא במסגרת התגוננות מפני תביעה בגין הפרת פטנט, שהסמכות העניינית לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי (סעיף 188(ב)). או-אז רשאי בית המשפט לבחון את כשירותו של הפטנט ובמידת הצורך להורות על ביטולו, כלשון סעיף 182(א) לחוק הפטנטים: הגנה על הפרה 182. (א) עילה שניתן על פיה להתנגד למתן פטנט תשמש הגנה טובה בתביעה על הפרה; קיבל בית המשפט את ההגנה, יצווה על ביטול הפטנט, כולו או מקצתו, לפי הענין. (ראו גם ע"א 7623/10 הידרו נע (שותפות לא רשומה) נ' סאן הייטק בע"מ, פסקה 13 (12.1.2014)). דרך נוספת לתקוף פטנט לאחר רישומו היא בנקיטת הליך של ביטול פטנט, הנעשה באמצעות הגשת בקשה מתאימה לרשם הפטנטים, מכוח סעיף 73ב לחוק הפטנטים: ביטול פטנט שלא על פי בקשת בעל הפטנט 73ב. הרשם רשאי על פי בקשת כל אדם שאיננו בעל הפטנט, לבטל פטנט אם מצא כי קיימת עילה שעל פיה ניתן להתנגד למתן הפטנט; דיני ההתישנות לא יחולו על בקשת ביטול לפי סעיף זה. ומה באשר לתוצאות ביטולו של פטנט? תשובה לשאלה זו מצויה בסעיף 75(ב) לחוק הפטנטים: תוקף צו הביטול ורישומו 75. (א) [...] (ב) בוטל פטנט סופית לפי סימן זה או לפי סעיף 182, ירשום הרשם את דבר הביטול בפנקס, ורואים את הפטנט כאילו לא ניתן. הנה כי כן, יש להבחין בין הליכי התנגדות הקודמים למתן הפטנט, לבין הליכים המתנהלים לאחר רישומו של הפטנט כדוגמת ביטול פטנט או תקיפת כשירותו במסגרת התגוננות מפני תביעת הפרה. יצויין כי בשלב הגשת בקשת הפטנט והדיון בהתנגדויות, ובטרם רישומו של הפטנט, הנטל להראות כי האמצאה כשירת פטנט רובץ על כתפי מבקש הפטנט (חריג לכך הוא טענה בנוגע לבעלות באמצאה, שלגביה ישנה חזקה הקובעת כי "מי שהגיש בקשה לפטנט רואים אותו כבעל האמצאה, כל עוד לא הוכח ההיפך" (סעיף 76 לחוק הפטנטים); ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר - אבקו איזוטופוס אינק., פ"ד מ(3) 281, 291 (1986)). לעומת זאת, משעה שנרשם פטנט, בעל דין המבקש לטעון כי האמצאה אינה כשירת פטנט – יהא זה מבקש ביטול לפי סעיף 73ב או יהא זה נתבע במסגרת התגוננות מפני תביעת הפרה לפי סעיף 182 – הוא הנושא בנטל להוכיח את טענתו (ע"א 665/84 ‎סאנופי בע"מ‎ ‎נ' אוניפארם בע"מ, פ"ד מא(4) 729, 737 (1987)). עד כאן דברי הקדמה לגבי הוראות חוק הפטנטים, ומכאן נשוב לדיון שלפנינו בראי טענות הצדדים. 23. כפי שהקדמנו ואמרנו, יש להבחין בין המישור של תוקף הפטנט למישור של תוקף מכר הפטנט לפי סעיף 34א לחוק. שאלות אלה הן שאלות נפרדות המוכרעות על ידי שתי מערכות דינים שונות, ואין מלכות נוגעת בחברתה. כך, בכל הנוגע לשאלת תוקפו של פטנט וכשירות האמצאה להירשם כפטנט, ברי כי הוראות חוק הפטנטים הן ההוראות הרלוונטיות. מכירת פטנט על ידי רשות אינה "משדרגת" את הפטנט ואינה הופכת אותו ל"פטנט-על" החסין מפני טענות בדבר היותו חסר תוקף. דברים אלו נכונים לגבי מכר נכסים מוחשיים בתנאי תקנת השוק הקלאסית, והם נכונים בה במידה למכירת נכס על ידי רשות לפי סעיף 34א לחוק. כך, לדוגמה, ברי כי מכירת מקרקעין בתנאי סעיף 10 לחוק המקרקעין, אינה מחסנת את המקרקעין מפני הוראות חוק התכנון והבניה ואין בכוחה להכשיר בניה בלתי חוקית. בדומה, מכירת פטנט על ידי רשות אינה מכשירה פטנט שניתן בגין אמצאה שמלכתחילה לא היתה כשירה להירשם כפטנט, שהרי "למעט מירוק הזכויות, סעיף 34א לחוק המכר לא מתיימר ליתן לרוכש [...] יותר מאשר לרוכש רגיל" (עניין ש.א.נ.ל בפסקה 13, שם נסב הדיון על רכישה שבוצעה במסגרת הליכי הוצאה לפועל). ובקיצור, עילות העומדות כנגד תוקפו של פטנט מכוח דיני הפטנטים, שרירות וקיימות גם לאחר מכירתו על ידי רשות במסגרת סעיף 34א לחוק. על כך דומה כי אין חולק. 24. הקושי שכביכול מתעורר בסוגיה שלפנינו, נעוץ בעובדה שבגדרן של העילות שמפקיעות את תוקפו של הפטנט, נמנית גם שאלת זהותו של הבעלים המקורי של האמצאה, שהיא לכאורה השאלה המרכזית שתקנת השוק נועדה "לנטרל". מכאן טענותיהם ההופכיות של הצדדים: מן העבר האחד, המערערים סבורים כי ידם של דיני הפטנטים על העליונה, ומשעה שהבעלים האמיתי של האמצאה רשאי לדרוש שהפטנט יירשם על שמו (מכוח סעיף 33(א) לחוק הפטנטים), הרי שהם זכאים לתבוע סעד זה; מן העבר השני, המשיבות טוענות כי ידו של חוק המכר על העליונה, וכי מכירה לפי סעיף 34א לחוק "מנקה" את הנכס מכל טענה לבעלות קודמת, לרבות בעלותו של הממציא האמיתי. כפי שיוסבר להלן, אין לקבל לא את עמדתם של אלה ולא את עמדתן של אלה, באשר התוצאה הנכונה מצויה בתווך בין עמדותיהם המנוגדות. 25. כפי שעולה מלשונם של סעיפי חוק הפטנטים שהובאו לעיל, זהותו של הבעלים האמיתי של האמצאה היא אחד היסודות שתוקפו של הפטנט תלוי בהם. בהיבט זה, כשם שכל פטנט חשוף לטענה כי הוא חסר תוקף מחמת זהותו של בעל האמצאה, כך בעל פטנט שרכש את הפטנט מידי רשות במסגרת סעיף 34א לחוק המכר, חשוף לטענה זו. שאם לא כן, יזכה האחרון בפטנט "משודרג" שישמור על תוקפו, אף שמלכתחילה לא היה כשיר להירשם כפטנט. כפי שהוסבר, שאלת תוקפו של פטנט היא שאלה המוכרעת לפי דיני הפטנטים, על האיזונים והרציונאלים שעליהם הם מושתתים (שעוד נשוב ונתייחס אליהם להלן). תקנת השוק לא נועדה לגבור על אלו. לכן, אין לחסום את דרכו של איש, ואף לא את דרכם של המערערים, לפעול לביטול הפטנט על בסיס הטענה כי הם בעלי האמצאה. עד כאן הדין עם המערערים. 26. אלא שהמערערים מבקשים לקחת את הדברים צעד נוסף. לטענתם, הם זכאים לתבוע את העברת הבעלות בפטנט על שמם, שכן לגישתם תקנת השוק כלל אינה יכולה לחול על מכר של פטנט שהתבקש על ידי מי שאינו בעל האמצאה. דא עקא, שטענה זו – שעניינה בתוקף מכר הפטנט – חורגת מהמישור של תוקף הפטנט המצוי בליבת דיני הפטנטים, ובהעדר הוראה ספציפית אחרת, היא ממוקמת בתחומם של דיני המכר; ומשעה שעומדות רגלינו בגדרם של דיני המכר, כוחה של תקנת השוק המעוגנת בסעיף 34א לחוק המכר – עומד לה. במילים אחרות: שאלת תוקפו של פטנט היא שאלה המוכרעת על ידי דיני הפטנטים. פטנט שמלכתחילה לא היה כשיר לרישום, לעולם יהא חשוף לטענות התוקפות את כשירותו, ואין בכוחה של תקנת השוק לרפא את הפגם שנפל בו. לעומת זאת, השאלה מיהו בעליו של פטנט שנמכר על ידי רשות, היא שאלה המצויה בממלכת דיני המכר, שתוכרע בהתאם לתנאי תקנת השוק המעוגנים בסעיף 34א לחוק המכר, ואין בטענות לגבי תוקף הפטנט כדי לשלול את תחולתה. 27. לא לחינם הבאנו לעיל מספר סעיפים מתוך חוק הפטנטים, באשר טענת המערערים כי לאור הוראת סעיף 33(א) לחוק הפטנטים הם זכאים להעביר לידיהם את הבעלות בפטנט – מעוררת קושי גם לנוכח הוראות חוק הפטנטים עצמן. כפי שהוסבר, יש להבחין בין שלב ההתנגדות לבקשת פטנט, לבין שלב של ביטול פטנט לאחר רישומו. אמנם, שלבים אלו אינם זרים זה לזה לחלוטין, וחוק הפטנטים מורה לנו כי רשם הפטנטים רשאי "לבטל פטנט אם מצא כי קיימת עילה שעל פיה ניתן להתנגד למתן הפטנט" (סעיף 73ב). ללמדך, שכל עילות ההתנגדות שבכוחן למנוע רישומו של פטנט, כוחן יפה גם לצורך ביטולו של הפטנט לאחר שנרשם. ודוק: עילה לחוד וסעד לחוד. העובדה שקיימת חפיפה בין העילות, כך שטענה בנוגע לזהות הבעלים באמצאה יכולה להוביל הן למניעת רישומו של הפטנט (בשלב ההתנגדות) והן לביטולו (בשלב שלאחר רישומו), אין פירושה כי הסעד הניתן בשני השלבים הוא זהה. ואכן, עיון מדוקדק בהוראות חוק הפטנטים מעלה כי הסעד של הענקת הפטנט למי שהוכיח כי הוא הבעלים האמיתי של האמצאה – נתון רק בשלב ההתנגדות, בטרם נרשם הפטנט, כלשון סעיף 33(א): 33. (א) הוגשה התנגדות שעילתה כאמור בסעיף 31(3), רשאי המתנגד לבקש כי הפטנט יוענק לו, והרשם רשאי – בנוסף לכל סעד אחר – ליתן את הפטנט למי שהוכיח כי הוא בעל האמצאה. לעומת זאת, מקום בו נתקבלה בקשה לביטול הפטנט, התוצאה היא כי "רואים את הפטנט כאילו לא ניתן", כלשון סעיף 75 לחוק הפטנטים. ובקיצור, בעוד שעילות ההתנגדות ועילות הביטול הן חופפות, הסעד בשלב ההתנגדות והסעד בשלב שלאחר רישומו של הפטנט לכאורה אינם זהים. במקרה דנן, משעה שעסקינן בפטנט רשום, ניתן לטעון כי הסעד המבוקש על ידי המערערים בדמות העברת הבעלות בפטנט על שמם, מכוח סעיף 33(א) לחוק הפטנטים, אינו מתיישב עם פשט הוראותיו של חוק הפטנטים, ולמצער קיים ספק בדבר האפשרות לתתו (והשוו לסעדים שבית המשפט מוסמך לפסוק בתביעה הפרה, שהמחוקק ראה לנכון לפרטם בסעיף 183 לחוק הפטנטים). ויובהר, המסקנה העולה מהניתוח לעיל היא שלאחר רישום הפטנט אין עוד אפשרות להגיש תביעה להעברת הבעלות בפטנט אגב הליך המופנה כלפי תוקף הפטנט. אין משמעות הדברים שלאחר רישום הפטנט, אדם הטוען כי ההמצאה נגזלה ממנו אינו רשאי לתבוע את העברת הבעלות בפטנט לידיו. תביעה שכזו יכולה להיות מוגשת, אלא שלא במסגרת תקיפת תוקף הפטנט, אלא במסגרת תביעה קניינית לקבלת הבעלות בפטנט (השוו, למשל, ע"א 8730/96 פריד נ' התעשיה האוירית בישראל בע"מ, פ"ד נה(3) 49 (2000), העוסק בהמצאת שירות שנרשמה כפטנט בארצות הברית על שמו של העובד, ואשר לדרישת המעביד הוצהר כי היא שייכת לו). תוצאה זו עולה בקנה אחד עם כוונתו הראשונית של המחוקק, שביקש לאפשר לרשם הפטנטים להחזיר אמצאה גזולה לבעליה "בכל עת" (הצעת חוק הפטנטים, התשכ"ה-1965, ה"ח 637, 120). מכל מקום, בענייננו, וכפי שהובהר לעיל, תביעה קניינית של המערערים להעברת הבעלות בפטנט 370 לידיהם דינה להידחות, מחמת תקנת השוק העומדת למערערים מכוח סעיף 34א לחוק המכר. 28. עולה מהאמור, כי בעוד שפתוחה הדרך בפני המערערים לבקש את ביטול הפטנט בטענה כי נרשם על ידי מי שאינו בעל האמצאה האמיתי, אין הם יכולים לתקוף את מכר הפטנט שבוצע על ידי הרשות, ואין בכוחם לתבוע את העברת הבעלות בפטנט מידי המשיבות-הרוכשות לידיהם. 29. תוצאה זו מובילה אותנו לטענת המשיבות, הסבורות כי נקיטת הליך על ידי המערערים, שסופו ביטול הפטנט מבלי שהבעלות בו תועבר לידיהם, מהווה חוסר תום לב מצדם. זאת, שכן משמעותו של נקיטת הליך שכזה על ידי המערערים היא שמשעה שהם לא זכאים לקבל לידיהם את הפטנט – אזי אף אחד אחר לא יזכה לקבלו לידיו. ובלשון המשיבות: "אם אני לא טס – אף אחד לא טס" [ברוח הבדיחה הידועה על הצוער שלא התקבל לקורס טיס והתעקש ללכת לשרת במערך הנ"מ – י"ע]. ולא היא. הניסיון להשקיף על פטנט שאיש אינו "זוכה" בו כעל השחתת נכס או "השמדת ערך" נעדרת היגיון כלכלי, אשר עולה כדי חוסר תום לב, לוקה בכך שהיא תופשת את הפטנט כנכס שכל כולו מצוי במשפט הפרטי, ובכך שהיא מתעלמת מהאינטרס הציבורי שעליו מושתתים דיני הפטנטים. אכן, בקרבם של דיני הפטנטים מתרוצצים אינטרסים פרטיים לצד אינטרסים ציבוריים. כאשר שני ניצים ניצבים משני צדי המתרס בהליך משפטי הנסב על שאלת תוקפו של פטנט, הם כמובן בעלי אינטרס פרטי, וכל אחד מהם שואף להפיק את התועלת המרבית האפשרית בעבורו. ברם, דיני הפטנטים מושתתים ביסודם על אינטרס ציבורי. הם מבטאים את האיזון שבחר המחוקק בין הרצון לעודד אמצאות וחידושים המועילים לחברה, באמצעות הענקת מונופולין מוגבל בזמן לבעל האמצאה; לבין הצורך למנוע פגיעה בתחרות המסחרית, הטמונה במתן פטנט לאמצאה שאינה ראויה לכך (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 855-853 (1990) (להלן: עניין שכטר); ראו גם דפנה לוינסון-זמיר "שיקולים כלכליים בהגנה על המצאות" משפטים יט(1) 143, 159 (1989), המסבירה מדוע מתן מונופול באמצעות שיטת הפטנטים הוא הדרך הטובה ביותר מבחינה כלכלית להגן על אמצאות). 30. לנוכח האינטרס הציבורי העומד ביסוד דיני הפטנטים, אין להתפלא כי המחוקק ראה לנכון לאפשר ל"כל אדם" לתקוף את כשירותו של פטנט, הן באמצעות הגשת התנגדות (סעיף 30) הן באמצעות הגשת בקשה לביטול הפטנט (סעיף 73ב). עמדה על הדברים השופטת נתניהו בעניין שכטר: "העילה שבסעיף 31(3), לעומת זאת, באה לענות על העניין הפרטי כביכול של המתנגד (או מבקש הביטול או המתגונן), הטוען, כי הוא ולא מבקש הפטנט הוא בעל האמצאה. אמרתי 'כביכול', כי גם המתנגד בעל העניין הפרטי משרת בבקשתו את העניין הציבורי [...] הטעם לאפשרות שפותח החוק לכל אדם לתקוף את הפטנט, הן בשאלת כשירות הבקשה והאמצאה והן בשאלת הבעלות באמצאה, הוא באינטרס הציבורי שביסודה של שיטת הפטנטים. האינטרס הציבורי הוא לעודד אמצאות וחידושים המועילים לחברה. הגנת הפטנט הניתן לבעל האמצאה והמקנה לו מונופול מוגבל בזמן (בחוק שלנו – עשרים שנה) לא נועדה רק לטובתו הוא אלא בעיקר לטובת הציבור. בתמורה להגנה זו, המאפשרת לבעל האמצאה לפתח אותה ולנצלה לטובת הציבור, חייב הוא לגלות את פרטי האמצאה ודרכי הביצוע שלה, על-מנת שבתום תקופת המונופול תהפוך האמצאה לנחלת הציבור [...] לשם שמירה על האינטרס הציבורי הזה, של טיהור הפנקס מאמצאות שאינן כשירות לרישום, מעודד המחוקק הן פניות ציבוריות (של כל אדם) בדרך של בקשות ביטול והן פניות פרטיות בדרך של תקיפה עקיפה על-ידי הגנה מפני תביעת הפרה. אלה כאלה משרתות אינטרס ציבורי [...] יש להדגיש, שגם עילת הביטול שיסודה כביכול באינטרס פרטי, זו שבסעיף 31(3) – כי המתנגד ולא המבקש הוא בעל האמצאה – גם היא משרתת אינטרס ציבורי מובהק, שלא לתת מונופול, המונע תחרות, למי שלא תרם במאומה לחברה, ולנקות את הפנקס מהפטנט שניתן לו" (שם בעמ' 852, 854, 857). דברים אלו מתחברים לקביעתו של המחוקק בסעיף 73ב לחוק הפטנטים, כי הליך של ביטול פטנט לא יהא כפוף לדיני ההתיישנות. זאת, מתוך הכרה בכך שהאינטרסים של ודאות וסופיות המוגשמים באמצעות דיני ההתיישנות, נסוגים מפני האינטרס הציבורי שביסוד דיני הפטנטים העומד מנגד (ראו רע"א 8127/15 התאחדות התעשיינים בישראל נ' Merck Sharp & Dohme Corp., פסקה 6 (15.6.2016), שם נסב הדיון על הוראת סעיף 64יא לחוק הפטנטים, שעניינה ביטול או שינוי צו הארכת תוקף פטנט). 31. על רקע דברים אלו, נקל להבין מדוע לא ניתן לקבל את הטענה כי נקיטת הליך על ידי המערערים שתוצאתו ביטול הפטנט מבלי שיישאר בידי איש, מהווה חוסר תום לב מצדם. לאמיתו של דבר, היפוכם של דברים הוא הנכון. כפי שהוסבר, מתן פטנט משמעו תשלום של "מחיר ציבורי" בדמות הענקת מונופולין לידיו של בעל הפטנט. האינטרס של טיהור הפנקס מפטנטים בלתי כשירים – בין בשל כך שהאמצאה נעדרת התקדמות אמצאתית ובין משום שהבעלים הרשום לא הוא שתרם לחברה את החידוש הטמון באמצאה – הוא שמצדיק שלא להותיר פטנט שכזה על מכונו. מכאן, שאם סבורים המערערים כי הם בעלי האמצאה, פתוחה בפניהם הדרך להגיש בקשה לביטול הפטנט. דברים אלו משלימים את מסקנתנו דלעיל כי אין בכוחה של תקנת השוק לפי סעיף 34א לחוק כדי למנוע העלאת טענה נגד תוקפו של פטנט, לרבות על בסיס הטענה כי בעל הפטנט אינו בעל האמצאה. 32. הערה נוספת לסיום פרק זה: בית המשפט המחוזי ציין כי סעיף 73ב לחוק הפטנטים מאפשר לכל אדם שאינו בעל הפטנט להגיש בקשה לביטולו, אך משעה שהמערערים טוענים כי הם בעלי הפטנט, אין הם יכולים להסתמך על הוראת סעיף זה. דומה כי בכך נקלע בית המשפט המחוזי לכלל טעות. סעיף 73 לחוק הפטנטים קובע כי "בעל פטנט רשאי לבקש מהרשם למחוק או לבטל פטנט שניתן לו"; ואילו סעיף 73ב קובע כי "הרשם רשאי על פי בקשת כל אדם שאיננו בעל הפטנט, לבטל פטנט" בהתקיים עילה מתאימה. שתי ההוראות משלימות אפוא זו את זו, במובן זה שצירופן מאפשר לכל אדם להגיש בקשה לביטול הפטנט, הן בעל הפטנט הרשום מטעמיו שלו, הן כל אדם אחר. במקרה דנן, המערערים אינם הבעלים הרשום של פטנט 370, וממילא עניינם נכנס בגדרו של סעיף 73ב לחוק הפטנטים. העובדה שהם טוענים כי הם בעלי האמצאה, אינה מונעת בעדם מלהגיש בקשה לביטול הפטנט. סיכום וסוף דבר 33. נמנה בקצרה את הנקודות העיקריות שעלו בפסק הדין: (-) בהתאם להלכה שנקבעה בעניין זלצר, סעיף 34א לחוק המכר שעניינו "מכירה על ידי רשות", יוצר תקנת שוק המקנה לקונה תם הלב זכות נקייה מזכות בעלות קודמת בנכס. (-) תקנת השוק "הקלאסית" המעוגנת בסעיף 34 לחוק המכר, חלה על מכר של מטלטלין ("נכס נד"). לעומת זאת, תקנת השוק בסעיף 34א חלה על מכר של כל "נכס" שבו עוסק חוק המכר, לרבות זכויות. פטנט מהווה "נכס", ועל כן מכר של פטנט על ידי רשות נכנס בגדרו של סעיף 34א לחוק, בהתקיים התנאים הנדרשים. (-) לנוכח האינטרס הציבורי העומד ביסודם של דיני הפטנטים, "כל אדם" רשאי לתקוף את תוקפו של פטנט לאורך כל שלבי חייו של הפטנט: הן בשלב ההתנגדות בטרם רישומו של הפטנט (סעיף 30 לחוק הפטנטים), הן באמצעות הגשת בקשה לביטולו לאחר רישומו של הפטנט (סעיף 73ב לחוק הפטנטים). (-) יש להבחין בין המישור של תוקף הפטנט לבין המישור של תוקף מכר הפטנט לפי סעיף 34א לחוק. הראשון נקבע בהתאם לדיני הפטנטים, השני מוכרע על פי דיני המכר. טענה כי בעל הפטנט אינו בעל האמצאה, אינה שוללת את תחולתה של תקנת השוק לפי סעיף 34א לחוק. מנגד, אין בכוחה של תקנת השוק כדי "לחסן" את הפטנט מפני טענות נגד תוקפו. ממילא, כמו כל פטנט, גם פטנט שנמכר לפי סעיף 34א לחוק חשוף לטענה כי דינו להתבטל בגין עילות הביטול המנויות בחוק הפטנטים, לרבות על בסיס הטענה כי בעל הפטנט אינו בעל האמצאה. 34. לנוכח כל האמור לעיל, המסקנה היא כי תקנת השוק מכוח סעיף 34א לחוק המכר חלה בנסיבות המקרה דנן, וכי המערערים אינם יכולים לתבוע את העברת הבעלות בפטנט 370 על שמם. בד בבד, אין בכך כדי למנוע מהם לנקוט הליך מתאים לצורך ביטולו של הפטנט, ואיננו מביעים כל עמדה בעניין זה (יצויין כי הסעד של ביטול פטנט 370 לא נכלל בכתב התביעה שהגישו המערערים לבית משפט קמא). לנוכח מסקנתנו בדבר תחולתה של תקנת השוק, מתייתר הצורך להידרש לטענת הסף הנוספת שהעלו המשיבות באשר לקיומו של מחסום כלפי המערערים, הנובע לטענתן מן העובדה שמכירת הפטנט בוצעה במסגרת הליכי חדלות פירעון, ושהיה על המערערים להעלות את טענותיהם בהליכים אלה. כמו כן, איני רואה להידרש לטענה בדבר אי תחולתה של תקנת השוק עקב אי העברת הבעלות במרשם הפטנטים על שם המשיבות, משזו הועלתה לראשונה בשלב הערעור. 35. במישור האופרטיבי, בית משפט קמא הורה על דחיית תביעתם של המערערים ככל שזו נוגעת לזכויותיהם בפטנט 370. לנוכח מסקנתנו כי אין המערערים זכאים להעביר לידיהם את הבעלות בפטנט 370, קביעה זו יש להותיר על כנה, ודין ערעורם של המערערים בנקודה זו להידחות. בנוסף, בית משפט קמא הורה על מחיקת יתרת תביעת המערערים מכוח תקנות 100(1), 144, 143(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שמצא ש"לעת הזו [כתב התביעה] אינו מראה יותר עילת תביעה" (פסקה 47 לפסק דינו). קביעה זו של בית משפט קמא מעוררת קושי, שכן עיון בכתב התביעה מלמד כי הוא כולל גם טענות להפרת פטנט 107 הנמצא בבעלות המערערים. טענות אלו לא בוררו, ועל פני הדברים, אין בקביעה לגבי פטנט 370 כדי למנוע בירור של טענות המערערים לגבי פטנט 107. לפיכך, יש לקבל את הערעור בחלקו, במובן זה שחלף מחיקת יתרת כתב התביעה של המערערים, כתב התביעה יישאר על כנו לצורך בירור טענות אלו של המערערים. מובן כי המערערים רשאים להגיש לבית משפט קמא בקשה לתיקון כתב התביעה, ואיננו מביעים כל עמדה ביחס לכך. 36. סוף דבר, שהערעור נדחה בעיקרו, וקביעתו של בית משפט קמא בדבר תחולתו של סעיף 34א לחוק המכר על מכירת פטנט 370 לידי המשיבות – נותרת על כנה. בד בבד, הערעור מתקבל בחלקו, במובן זה שיתר טענותיהם של המערערים באשר להפרת פטנט 107 עומדות להם. בנוסף, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט הליך מתאים לביטול פטנט 370, בהתאם להוראות כל דין. לנוכח תוצאה זו, אציע לחבריי שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ"ד באלול התש"ף (‏13.9.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19040520_E04.docx עכב+סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1