AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני

13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 405/23 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר המערערת: AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ נגד המשיבים: 1. פלונית (קטינה) 2. פלונית 3. פלוני 4. מכון התקנים הישראלי 5. י.ל שיווק גופי חימום בע"מ 6. י.ל. שיא גופי חימום בע"מ 7. מגדל חברה לביטוח בע"מ 8. מדינת ישראל 9. פלוני 10. פלוני 11. פלונית 12. פלוני ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.12.2022 בת"א 1393-09-15 שניתן על ידי כבוד השופט עודד שחם תאריך ישיבה: א' באייר התשפ"ד (9.5.2024) בשם המערערת: עו"ד עומר צ'פניק; עו"ד שני גוטליב בשם המשיבים 3-1: עו"ד ורדה באסטאקאר בשם המשיב 10: עו"ד שלמה רן פסק-דין השופט יחיאל כשר: האם הוצאות משפט סבירות, המכוסות על ידי ביטוח אחריות אף מעבר לסכום הביטוח (בהתאם להוראת סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח או החוק)), כוללות רק את הוצאותיו המשפטיות של המבוטח עצמו, או גם את ההוצאות המשפטיות שנפסקו לטובת בעל הדין שכנגד? מהן אמות המידה לבחינת סבירות ההוצאות המשפטיות בנסיבות האמורות? וכיצד יש לחלק את נטל הנשיאה בהוצאות משפטיות מסוג זה, בין המבטח למבוטח, כאשר סכום הפיצוי בו חויב המבוטח גבוה מסכום הביטוח? אלו השאלות המתעוררות בערעור שבפנינו אשר הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' שחם), מיום 7.12.2022, ב-ת"א 1393-09-15. במסגרת פסק הדין התקבלה תביעתם של המשיבים 3-1, כנגד המערערת וכנגד המשיב 10, לפיצוי בגין נזקי גוף, תוך שנפסק לטובתם גם שכר טרחת עו"ד, אשר הושת על המערערת. רקע הדברים עניינה של התביעה שהוגשה לבית המשפט קמא בנזקי גוף שנגרמו למשיבה 1, קטינה כבת 8 שנים במועד האירוע, ביום שבת, 26.5.2012, עת נשפכו עליה מים רותחים ממיחם, בשעה ששהתה עם הוריה, המשיבים 3-2, בביתו של דודה, המשיב 10 (להלן, בהתאמה: הקטינה, הורי הקטינה, ו-דוד הקטינה). בגין נזקי הגוף שנגרמו לקטינה הגישו, הקטינה והוריה, תביעת נזיקין שבנוסחה המקורי הוגשה בשנת 2015. תביעה זו תוקנה ביום 9.3.2020, ובמתכונתה המתוקנת הוגשה נגד מספר רב של נתבעים: דוד הקטינה; מכון התקנים הישראלי; יצרנית המיחם, י.ל. שיווק גופי חימום בע"מ, חליפתה הנטענת י.ל. שיא גופי חימום בע"מ, והמבטחת שלה, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן, בהתאמה: יצרנית המיחם, חליפתה הנטענת של היצרנית, ו-מבטחת היצרנית); והמערערת, AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ, אשר הינה המבטחת של דירתו של דוד הקטינה (להלן: AIG). ביום 7.12.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' שחם). בפסק דינו קבע בית המשפט כי הגרסה העובדתית לאירועים, אותה הוא מקבל, היא כי הקטינה טיפסה על השיש כדי להגיע למיחם, ואז המיחם התהפך ונפל, המכסה של המיחם השתחרר ממקומו, והמים הרותחים שהיו בו נשפכו על הקטינה וגרמו לה לכוויות קשות. לאחר מכן, עבר בית המשפט לדון בשאלת אחריותם של הנתבעים השונים, תוך שקבע כי דוד הקטינה והמבטחת של דירתו, AIG, חבים לפצות את הקטינה בגין נזקיה, ואילו ביחס לשאר הנתבעים דין התביעה להידחות. אשר לאחריות דוד הקטינה, קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה דוד הקטינה, בהיותו המחזיק בדירה ובעליו של המיחם, אשר הניח אותו על השיש לשימושם של הקטינה והוריה, חב חובת זהירות כלפי הקטינה. בית המשפט לא קיבל את גרסת דוד הקטינה כי לא אירע למיחם דבר מאז רכישתו, וקבע כי כתוצאה מהעובדה שמכסה המיחם לא התהדק כנדרש אל גוף המיחם, המכסה התנתק עם נפילת המיחם והמים הרותחים נשפכו על הקטינה. בית המשפט קבע כי היה על דוד הקטינה לצפות את אפשרות נפילת המיחם ואת הנזק שעלול להתרחש במקרה של נפילת המיחם כתוצאה מכך שמכסהו אינו מקובע למקומו. אשר על כן, קבע בית המשפט כי הוכחה התרשלותו של דוד הקטינה. ביחס לחברת AIG, קבע בית המשפט כי קיימת פוליסת ביטוח מיום 1.9.2011 שלא הונפקה על שמו של דוד הקטינה, אלא על שם בנה של אשתו מנישואים קודמים, אשר התגורר עימו במועד התאונה. עוד קבע בית המשפט כי על פי תנאיה, הפוליסה מכסה את חבותו של דוד הקטינה, בהיותו בן משפחה המתגורר עם המבוטח. בית המשפט קבע כי אמנם דוד הקטינה לא דיווח ל-AIG על התאונה בסמוך להתרחשותה, אך קבע כי דיווח בסמוך לתאונה לא היה מאפשר ל-AIG להקטין את חבותה. על כן, דחה בית המשפט את טענת AIG כי יש להפחית את תגמולי הביטוח, בשל הכשלת בירור חבותה של AIG (בהתאם לסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח). בהקשר זה, קבע בית המשפט כי בהתאם לפוליסה הוגבלה האחריות לתשלום פיצויים בגין מקרה ביטוח לסכום של 300,715 ש"ח. בנוסף, נקבע כי על פי סעיף 12.ג לפוליסה, על המבטחת לשאת, אף מעבר לגבולות אחריותה האמורה, בהוצאות משפט סבירות שבהן על המבוטח לשאת בשל חבותו. אשר על כן, קבע בית המשפט כי על AIG לשאת בפיצוי בו חב דוד הקטינה עד לתקרה האמורה, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד עריכת הפוליסה, וכן ריבית מיום התאונה עד ליום מתן פסק הדין, סכום העולה לכדי 335,447 ש"ח, וכן בהוצאות משפט בהן נשא דוד הקטינה. בית המשפט הוסיף ודן בשאלת האשם התורם של הקטינה, וקבע כי יש מקום ליחס לקטינה אשם תורם בגין הטיפוס על השיש על מנת להגיע למיחם, בשיעור של 20%. בית המשפט הוסיף וציין כי גם הטענות לאשם תורם של ההורים אינן נטולות בסיס, בשל העובדה כי התירו לקטינה, באופן כללי, להשתמש במיחם, ובפרט במיחם אשר ניכר לעין כי מכסהו מעוקם ואינו מהודק. עם זאת, בית המשפט קבע כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה, הפחתת הפיצוי בגין אשם תורם מבוססת על אשם הניזוק בלבד, ועל כן על אחריות הורי הקטינה חלה הדוקטרינה של מעוולים במשותף. בית המשפט קבע כי בהינתן שדוד הקטינה ו-AIG לא הגישו הודעה לצד שלישי כנגד ההורים הרי שאין להורות על חלוקת האחריות בין ההורים לבין דוד הקטינה ו-AIG. כפי שכבר צוין לעיל, התביעה כנגד יתר הנתבעים נדחתה. להשלמת התמונה ובתמצית שבתמצית יצוין כי ביחס למכון התקנים, קבע בית המשפט כי לא הוכחה אי-התאמה של המיחם לתקן. בית המשפט קבע כי מצבו של המיחם הישן והבלוי, אשר מכסהו מעוקם, כך שבעת סגירתו נותר רווח בין שולי המכסה לגוף המיחם, אינו מאפשר לבחון את הידוק המכסה במצבו המקורי. אשר על כן קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין פעולות מכון התקנים לבין נזקה של הקטינה. התביעה כנגד יצרנית המיחם, חליפתה הנטענת של היצרנית, ומבטחתה של היצרנית, נדחתה משקבע בית המשפט שלא ניתן לקבוע כי נפל פגם בייצור המיחם, או כי מתקיים קשר סיבתי בין אופן ייצור המיחם ובין הנזק שנגרם לקטינה. בית המשפט דחה, בהקשר זה, את הטענה בדבר העברת נטל הוכחת ההתרשלות בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן משעה שהמיחם נרכש כדין, דוד הקטינה הוא היחיד שנחשב כבעליו של המיחם, עניין המהווה תנאי להעברת הנטל לפי סעיף זה. מעבר לדרוש וביחס לחליפתה הנטענת של היצרנית, הוסיף בית המשפט כי לא הוכח שהיא אכן שיווקה את המיחם. כמו כן דחה בית המשפט את הטענה כי חליפתה הנטענת של היצרנית קיבלה על עצמה את התחייבויותיה של היצרנית שכן כל אחת מהחברות היא אישיות משפטית נפרדת, ולא הוכח שנעשה שימוש לרעה בהפרדה זו או כי היצרנית וחליפתה הנטענת מהוות יחידה כלכלית או עסקית אחת. אשר לגובה הנזק, קבע בית המשפט כי הנזק שנגרם לקטינה מורכב מכמה ראשי נזק. ראשית, בגין הפגיעה בכושר השתכרותה פסק בית המשפט לקטינה פיצוי בסך של 1,815,838 ש"ח. לכך הוסיף ופסק בית המשפט פיצוי בגין העזרה לה נזקקה הקטינה, בסך של 275,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין, וכן הוסיף פיצוי על עזרה עתידית בהיקף של 4 שעות עזרה בשבוע, עד גיל 85, אותו כימת בסך של 300,000 ש"ח. נוסף על כך פסק בית המשפט סכום של 85,000 ש"ח בגין כלל ההוצאות הרפואיות והאחרות. עוד פסק בית המשפט סכום של 500,000 ש"ח בגין הכאב והסבל שנגרם לקטינה. בית המשפט קבע כי סך כל הפיצויים שנפסקו לקטינה, בניכוי האשם התורם (שנקבע כאמור כעומד על שיעור של20%), עולה לסכום של 2,380,670 ש"ח. מסכום זה קבע בית המשפט כי יש לנכות סך של 72,977 ש"ח בגין קצבאות ילד נכה, בתוספת ריבית והצמדה, שכבר שולמו, ולהקפיא סכום של 864,585 ש"ח עד להחלטת וועדות המוסד לביטוח לאומי בעניין קצבת הנכות. נוכח האמור, פסק בית המשפט לקטינה ולהוריה פיצויים בסך של 1,443,108 ש"ח, בנוסף לסכום של 864,585 ש"ח, אשר יוקפא עד שתיקבע זכאות הקטינה לקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. בית המשפט הוסיף ופסק שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, בצירוף מע"מ. עוד קבע בית המשפט כי AIG תישא בסכום של 335,447 ש"ח מתוך סכום הפיצוי שנפסק (ואילו דוד הקטינה יישא ביתרת החבות) וכן תישא AIG במלוא שכר טרחת עורך הדין שנפסק ובהוצאות המשפט שהוציאו הקטינה והוריה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ערעורה של AIG על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה AIG את הערעור דנן. את טענותיה של AIG ניתן לחלק לשתי קבוצות: הראשונה, טענות כנגד עצם חבותו של דוד הקטינה, וממילא כנגד חבותה של AIG הנגזרת מחבות זו; והשנייה, טענות בדבר חיובה של AIG בשכר טרחת עו"ד שנפסק לטובת הקטינה והוריה, וביחס לשיעור שכר הטרחה האמור. כנגד חבותו של דוד הקטינה, וממילא גם כנגד חבותה שלה, העלתה AIG טענות רבות, אשר איננו נדרשים לדון בהן משעה שבמסגרת הדיון שהתקיים בפנינו, ובהמלצתנו, AIG חזרה בה מטענותיה בעניין זה. אשר לשכר טרחת עו"ד שנפסק שעל AIG לשלם, טענה AIG מספר טענות: ראשית, לשיטתה, לא היה מקום לחייב בשכר טרחה בשיעור של 20% מגובה הנזק שנפסק, וזאת לנוכח אחריותם של הורי הקטינה. שנית, לטענתה אין זה מתקבל על הדעת כי היא חויבה בשכר טרחה בשיעור של כ-561,000 ש"ח, מעבר לסכום הביטוח, כאשר תקרת הפיצוי על פי הפוליסה (בצירוף ריבית והצמדה) היא 335,447 ש"ח. זאת בפרט כאשר AIG חויבה בכל הוצאות המשפט שנפסקו לטובת הקטינה והוריה, והוצאותיו של דוד הקטינה הושתו עליה בנוסף לכך. שלישית, לטענת AIG סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, המחייב את המבטחת בכיסוי הוצאות משפט אף מעבר לסכום הביטוח, חל רק על הוצאות שכר טרחה של המבוטח עצמו ולא על הוצאות שכר טרחה שנפסקו לטובת הצד שכנגד. רביעית, לשיטתה של AIG, בהתאם לסעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, עליה לשאת רק בהוצאות סבירות, ובענייננו הסכום שנפסק כי עליה לשאת בו אינו סביר. AIG העלתה כמה טעמים בגינם, לשיטתה, ההוצאות המשפטיות שנפסק כי עליה לשאת בהן אינן סבירות. לטענתה, אין היגיון בכך שסכום שכר הטרחה בו חויבה AIG מכוח סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח יהיה גבוה משמעותית מסכום הביטוח שנקבע בפוליסה. לשיטתה, פסיקתו של בית המשפט עשויה להוביל לתוצאה אבסורדית שבה המבטח עשוי לשאת בהוצאות משפט העולות פי כמה וכמה על סכום הביטוח, תוצאה שחוטאת לכוונת הצדדים לחוזה הביטוח, ולסיכון שנטל המבטח על עצמו. פסיקה כזו תביא, לשיטתה של AIG, לייקור דרמטי של פוליסות הביטוח בשל האפשרות כי המבטח יישא בסכומים הגבוהים פי כמה מסכום הביטוח המוסכם. עוד טענה AIG, בעניין סבירות ההוצאות, כי דוד הקטינה התגונן מפני חשיפה כספית העולה לאין שיעור על חשיפתה שלה, וברי כי בנסיבות אלו אין הצדקה לקבוע כיסוי בגין הוצאות משפטיות בסכום העולה על הכיסוי הביטוחי. לבסוף נטען, בהקשר זה, כי משעה שהחיוב בשכר טרחת הקטינה והוריה נקבע כאחוז משיעור הפיצוי, הרי שאין מקום כי AIG תישא בשכר הטרחה הנגזר מחבות שכלל לא הוטלה עליה אלא על דוד הקטינה. להשלמת התמונה, יצוין כי AIG טענה בערעורה כי סכום ההוצאות שנפסק לטובת הקטינה והוריה מתווסף לסכום ההוצאות המשפטיות של דוד הקטינה בו היא נשאה, אך לא פירטה מהו הסכום האמור. תשובת הקטינה והוריה לערעור AIG בתשובתם, טענו הקטינה והוריה כי יש לדחות את טענות AIG בעניין החבות הנזיקית של דוד הקטינה, מכמה טעמים, אך כאמור סוגיה זו אינה עומדת עוד לפתחנו. אשר להוצאות המשפטיות שנפסקו לטובתם, טענו הקטינה והוריה כי אין מקום להתערב גם בקביעתו של בית המשפט בעניין ההוצאות המשפטיות בהן חויבה AIG. לטענתם, בהתאם לסעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, על AIG לשאת גם בהוצאות משפט בשל חבותו של המבוטח, ועל כן, בהינתן שבית המשפט פסק הוצאות בשיעור של 20% מסך החבות של המובטח (דוד הקטינה), הרי שההוצאות הינן סבירות. לטענת הקטינה והוריה, לשון הסעיף ברורה ואינה קושרת בין סכום ההוצאות לבין סכום הביטוח. נוסף על כך, לטענתם, בפוליסת הביטוח עצמה אומצה לשון החוק, והיות ש-AIG לא טרחה להבהיר כי כיסוי זה הינו מוגבל בהתאם לטענות אותן היא מעלה כעת, יש לפרש את הסעיף לרעתה, כמנסחת הסעיף בחוזה הביטוח. לשיטתם, מנוסח הפוליסה עצמה ניתן להסיק כי בניגוד להוצאותיו של המבוטח, אין כל הגבלה על סבירות ההוצאות שפסק בית המשפט לטובת הצד שכנגד. עוד טוענים הקטינה והוריה, כי בפוליסה נטלה AIG על עצמה את הסיכון, בעניינים אחרים, גם לסכומים העולים על שיעור ההוצאות שנפסק, כך שאין לקבל את הטענה כי לא נטלה על עצמה את הסיכון כי השיפוי בגין הוצאות משפט יעלה לכדי הסכום שנפסק במקרה דנן. לבסוף, טוענים הקטינה והוריה כי אם ייקבע ש-AIG אינה נושאת בהוצאות שפסק בית המשפט, היא תתעשר שלא כדין על חשבון דוד הקטינה אשר ייאלץ לשאת בהוצאות ניהול המשפט הן על ידו והן על ידיה. דיון והכרעה כאמור לעיל, בתום הדיון שבפנינו, הודיעה AIG כי היא מקבלת את המלצתנו וחוזרת בה מכל טענותיה בעניין האחריות הנזיקית, אך עומדת על טענותיה המשפטיות לעניין פרשנות סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, והתוצאות הנובעות ממנו. על כן נידרש לעניין זה בלבד. בשל חשיבותו של סעיף 66 לחוק לדיוננו, אביאו כלשונו: "ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל המבוטח לשאת בשל חבותו, והוא אף מעל לסכום הביטוח." סעיף זה, אשר הינו סעיף קוגנטי (ראו: סעיף 71(א) לחוק), קובע כי מלבד שיפוי המבוטח בגין החבות הכספית בה חב המבוטח, על המבטח לכסות גם הוצאות משפט סבירות שעל המבוטח לשאת בהן "בשל חבותו", וזאת אף מעבר לסכום הביטוח (קרי הסכום בו התחייב המבטח בחוזה הביטוח, כאמור בסעיף 56 לחוק חוזה הביטוח). הערעור שבפנינו מעורר שלוש שאלות הנוגעות לסעיף 66 לחוק: הראשונה – האם חבותו של המבטח לכסות הוצאות משפט סבירות, מעבר לסכום הביטוח, היא רק ביחס להוצאות משפט שהוציא המבוטח להגנתו שלו, או גם ביחס להוצאות משפט שבהן חוייב המבוטח לטובת הצד שכנגד? השנייה – ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, מהן אמות המידה לקביעת סבירותן של ההוצאות המשפטיות, בנסיבות כאמור, שעל המבטח לשאת בהן? השלישית – כיצד יש לחלק את נטל הנשיאה בהוצאות המשפטיות, בין המבטח למבוטח, כאשר עסקינן בביטוח אחריות וסכום הפיצוי בו חויב המבוטח גבוה מסכום הביטוח? להשקפתי, אין בלשון החוק מענה מספק לשאלות שבפנינו. אמנם, לשון סעיף 66 לחוק מלמדת כי נדרש קשר סיבתי בין הוצאות המשפט האמורות לבין חבותו של המבוטח, אלא שאין בכך כדי לתת מענה לשאלה האם מדובר גם בהוצאות משפט שנפסקו לטובת הצד שכנגד, שכן ניתן להגדיר גם הוצאות אלו כהוצאות שהמבוטח נשא בהן "בשל חבותו". לצד זאת, אף שלשון הסעיף קושרת בין ההוצאות המשפטיות לבין חבותו של המבוטח, כטענתם של הקטינה והוריה, אין בכך כדי ליתן מענה לשאלת סבירות ההוצאות האמורות. על כן, עלינו לפנות לתכלית החקיקה ולפרש את הסעיף באופן המגשים תכלית זו בצורה מיטבית (ראו: ע"א 8093/23 שפיר הנדסה אזרחית וימית בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתכנון ובניה חריש, פסקה 16 (22.9.2024); ע"א 2504/24 המוסד לביטוח לאומי נ' לין, פסקה 19 (21.4.2024)). דרך הילוכנו תהיה כדלקמן: אפתח בעמידה על תכליותיו של סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח. לאחר מכן, אעבור לבחון האם בהתאם לתכליות אלו, ולשיקולים נוספים, יש לחייב את המבטח גם בהוצאות שנפסקו לטובת הצד שכנגד. בהמשך, אבהיר כיצד יש לבחון את סבירות ההוצאות המשפטיות לעניין סעיף 66, וכיצד יש לחלק את נטל הנשיאה בהוצאות המשפטיות, בין המבטח למבוטח, כאשר סכום הפיצוי בו חויב המבוטח גבוה מסכום הביטוח. לבסוף, איישם את הקביעות האמורות על ענייננו. תכליות סעיף 66 סעיף 66 בנוסחו של חוק חוזה הביטוח, הופיע בנוסח הצעת החוק המקורית כסעיף 65. דברי ההסבר לסעיף זה קובעים כי: "הסעיף מקביל לסעיף 50, וכן לסעיף 56" (ה"ח 1209, עמוד 36, 16.10.1975). סעיפים 50 ו-56 בהצעת החוק, הינם מקבילים לסעיפים 56 ו-61 בנוסחו של חוק חוזה הביטוח כיום. סעיפים אלו עוסקים בביטוח נזקים, ועניינם הגבלת היקף השיפוי, הקטנת הנזק, וחובת שיפוי, אף מעבר לסכום הביטוח, בעד הוצאות סבירות שהוציא המבוטח לשם הקטנת הנזק. נמצאנו למדים כי על פי דברי ההסבר להצעת החוק, הרציונל העומד בבסיס סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח הוא רציונל של הקטנת הנזק, בדומה לסעיף 61 לחוק חוזה הביטוח. כדי להבהיר מדוע סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח הוא מעין מקרה פרטי של הקטנת נזק, ועל מנת לפרש את סעיף 66 לאור תכלית זו, אקדים מספר מילים על מהותו של עיקרון הקטנת הנזק ועל הטעמים שבבסיסו. עיקרון הקטנת הנזק הוא עיקרון יסוד במשפט האזרחי, אשר מקורו בדיני החוזים (ראו: סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות)), אך התפשט גם אל דיני הנזיקין, מכוח הפסיקה (ראו: ע"א 4837/92 "אליהו" חברה לביטוח נ' בורבה, פ"ד מט(2) 257, 260 (1995); ע"א 2298/21 לוי נ' אגודת מושב מצליח - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקאות 48-47 לפסק דיני (4.1.2023)). עיקרון הקטנת הנזק, מורכב משני היבטים – נטל להקטנת הנזק, וחובת שיפוי בגין הוצאות שהוצאו לשם הקטנתו. כך, על הנפגע מהפרת החוזה להקטין את הנזק שנגרם לו באמצעים סבירים, ואם לא פעל כך, המפר אינו חייב בפיצויים, בגין נזק שהנפגע יכול היה למנוע או להקטין באמצעים סבירים (סעיף 14(א) לחוק התרופות). וזאת עיקר, לענייננו: לצד הטלת נטל על הנפגע להקטין את הנזק באמצעים סבירים, קובע הדין כי הוא זכאי לשיפוי בעד ההוצאות הסבירות אותן הוציא להקטנת הנזק (סעיף 14(ב) לחוק התרופות). כאמור, נטל הקטנת הנזק, וחובת השיפוי הנלווית לו, חלים גם ביחס לחוזי ביטוח, בהתאם לקבוע בסעיף 61 לחוק חוזה הביטוח. ביסוד עיקרון הקטנת הנזק מונחים כמה טעמים: הראשון – טעם כלכלי שעניינו עידוד הנפגע או המבוטח לנקיטת אמצעים שהינם יעילים מבחינה חברתית, שיש בהם כדי להקטין את סך הנזק החברתי. כאשר ניתן להקטין נזק בשיעור העולה על ההוצאות הנדרשות לשם הקטנתו, קיימת הצדקה כלכלית כי הוצאות אלו יוצאו. לעומת זאת, הימנעות מהוצאת הוצאות אלו אינה יעילה מנקודת מבט כלכלית (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 726 (כרך ד, 2011) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 359-358 וההפניות שם (2009) (להלן: שלו ואדר); ירון אליאס דיני ביטוח 1002 (מהדורה שלישית, 2016), (להלן: אליאס)). באשר לחוזי ביטוח, נטל הקטנת הנזק אף נותן מענה לבעיית "הסיכון המוסרי" שמאפיינת חוזי ביטוח: תכליתו של חוזה ביטוח היא להעביר את הסיכון מהמבוטח למבטח, בשל "שנאת הסיכון" של המבוטח. ברם, משמעותה של העברת סיכון זו עלולה להיות שלמבוטח עצמו לא יהיה אינטרס להקטין את החבות בגין התממשות הסיכון. נטל הקטנת הנזק ממתן בעיה זו, שכן הוא מעודד את המבוטח לנקוט באמצעים להקטנת הנזק שאותם היה נוקט אלמלא קיומו של חוזה הביטוח (שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 236-235 (2005), (להלן: ולר)). השני – טעם מוסרי שלפיו נטל הקטנת הנזק הוא ביטוי קונקרטי של עקרון תום הלב. זאת, כיוון שנפגע שיכול היה להקטין, בקלות יחסית, את הנזק שהוא זכאי לפיצוי בגינו ממפר החוזה או מהמעוול או מהמבטח, ולא עשה כן, נוהג בחוסר תום לב ובחוסר הגינות (ע"א 4431/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 3 לפסק דינו של השופט י' עמית (3.10.2019)‏; ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ, פסקה 45 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (9.7.2012)‏‏ (להלן: עניין הדר); ולר, 236; אליאס, 1003-1002; שלו ואדר, 358). השלישי – יישום כללי הסיבתיות. כאשר הנפגע מהפרת חוזה או המבוטח יכול היה למנוע, במאמץ סביר, חלק מהנזק שנגרם (או כולו), הרי שניתן לטעון כי בכך נותק (מבחינה עובדתית ומשפטית) הקשר הסיבתי שבין הפרת החוזה או קרות מקרה הביטוח, לבין הנזק שנגרם. כלומר, ההימנעות מהוצאת הוצאות סבירות, שהיה בהן כדי להקטין את הנזק, היא שגרמה לאותו חלק של הנזק אשר ניתן היה להקטין (פרידמן וכהן, 726-725; שלו ואדר, 360-359; עניין הדר, פסקה 45 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). כפי שכבר הדגשתי לעיל, נטל הקטנת הנזק מלווה בכלל משלים שלפיו המפר או המבטח חייב לשפות את הנפגע מהפרת החוזה או את המבוטח, בגין הוצאות סבירות שהוציא לשם הקטנת הנזק או מניעתו. חובת השיפוי האמורה קשורה בטבורה בהצדקות לנטל הקטנת הנזק: ראשית, אמנם יש הצדקה כלכלית לכך שהמבוטח יוציא הוצאות להקטנת הנזק, אלא שיש למנוע את התעשרותו של המבטח, מכך שהמבוטח הקטין את נזקו, ועל כן על המבטח לשפות את המבוטח בגין הוצאות אלו (ולר, 242; אליאס, 1014). שנית, הקביעה כי אי-נקיטת אמצעים להקטנת הנזק עולה לכדי חוסר תום לב, מבוססת על ההנחה כי מקטין הנזק ישופה בגין ההוצאות שיוציא לשם כך. בהעדר חובת שיפוי קשה לראות במי שלא הוציא על חשבונו הוצאות להקטנת חבותו של האחר, כמי שנהג בחוסר הגינות כלפיו (שלו ואדר, 358). שלישית, כשם שהימנעות מהקטנת הנזק מנתקת את הקשר הסיבתי בין הנזק שניתן היה להקטין לבין הפרת החוזה או קרות מקרה הביטוח, כך ההוצאות שהוצאו לשם הקטנת הנזק קשורות בקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) להפרת החוזה או לקרות מקרה הביטוח, ולנטל שהדין מטיל להקטנת הנזק (פרידמן וכהן, 742; שלו ואדר, 368). בהקשר זה יודגש כי המחוקק קבע שחובת השיפוי של המפר או המבטח בגין הוצאות שהוציא הנפגע מהפרת החוזה או המבוטח לשם הקטנת הנזק, חלה "בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו" (סעיף 14(ב) לחוק התרופות; סעיף 61(ב) לחוק חוזה הביטוח; וראו: פרידמן וכהן, 743-742; שלו ואדר, 369; אליאס, 1006-1005). אם כן, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, גישתו של המחוקק היא כי כיסוי הוצאות משפט סבירות הינו מקרה פרטי של כלל הקטנת הנזק וחובת השיפוי הנלווית לו. משכך, יש לפרש את סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, ובכלל זאת את ההוראה שלפיה המבטח נושא בהוצאות משפטיות סבירות שהוציא המבוטח "אף מעל לסכום הביטוח", בהתאם לטעמים האמורים לעיל בעניין נטל הקטנת הנזק וחובת השיפוי הנלווית לו. בהקשר זה, יושם אל לב כי הוראה דומה מצויה בסעיף 61(ב) לחוק חוזה הביטוח בעניין הוצאות שהוציא המבוטח לשם הקטנת הנזק. לצד התכלית האמורה של הקטנת הנזק, החופפת לתכליתו של סעיף 61 לחוק חוזה הביטוח, לסעיף 66 לחוק תכלית נוספת, עליה עמד המלומד ולר: "ביסוד הסעיף עומד הרעיון שמבוטח טיפוסי הרוכש ביטוח אחריות עלול שלא להיות מודע לסיכון של נשיאה בהוצאות משפט. לולא הסעיף, המבוטח היה עלול להיות מופתע מהצורך לממן את הוצאות המשפט בכוחות עצמו על אף שהסיכון של חבותו כלפי אדם שלישי הועבר למבטחת. כך גם עולה מהקוגנטיות של הסעיף [...] תכליתו של הסעיף היא להגן על המבוטח מפני ההוצאות הכרוכות בניהול ההליך" (ולר, עמ' 327-326). בהתאם לגישה זו, המחוקק ביקש להגן על המבוטח הטיפוסי, אשר בעת רכישת ביטוח אחריות עלול שלא להיות מודע לכך שמלבד הסיכון לחבות כלפי אדם שלישי, הוא ניצב גם בפני סיכון של נשיאה בהוצאות משפטיות הכרוכות בניהול ההליך בגין החבות האמורה. בשל כך, קבע המחוקק כי על המבטח לשאת לא רק בסיכון לחבות כלפי צד שלישי, העומד ביסוד חוזה ביטוח האחריות, אלא גם לשאת בהוצאות המשפט הנלוות. הגנה זו באה לידי ביטוי באופיו הקוגנטי של סעיף 66 לחוק (כאמור בסעיף 71(א) לחוק). בהקשר זה, יצוין, כי תכלית זו של סעיף 66 לחוק עולה בקנה אחד עם התכלית הצרכנית של חוק חוזה הביטוח בכללותו, אשר נועד להתמודד עם פערי הכוחות המאפיינים חוזי ביטוח, ובפרט עם העדר המודעות של המבוטח (ראו: ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375 387-386 (2006); ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 855 (1993); אליאס, 38-35; ולר, 40, 70; דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 148-144 (כרך א, מהדורה שנייה, 2018); אורי ידין פירוש לחוקי החוזים – חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 19-18 (ג' טדסקי עורך, התשמ"ד)). האם על המבטח לכסות גם הוצאות משפטיות בהן חויב המבוטח לטובת הצד שכנגד? השאלה הראשונה המתעוררת בענייננו בנוגע לפרשנותו של סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, היא האם ההוצאות המשפטיות הסבירות שעל המבטח לשאת בהן, אף מעבר לסכום הביטוח, כוללות גם את ההוצאות המשפטיות שנפסקו לטובת הצד שכנגד. להשקפתי, הפרשנות המגשימה את תכליות הסעיף בצורה מיטבית, מחייבת את המסקנה לפיה על המבטח לשאת לא רק בהוצאות המשפט שהוציא המבוטח, אלא גם בהוצאות משפט בהן חויב המבוטח לטובת הצד שכנגד. כך, הגשמת התכלית הצרכנית שביסוד הסעיף, מחייבת כי המבטח יישא אף בהוצאות המשפט בהן חויב המבוטח לטובת הצד שכנגד. כפי שצוין לעיל, המחוקק ביקש להגן על המבוטח אשר עשוי שלא להיות מודע לכך כי נוסף על הסיכון לשאת בחבות בגין קרות מקרה הביטוח, הוא גם עשוי לשאת בהוצאות בגין ניהול הליך משפטי. חוסר המודעות של המבוטח לאפשרות כי הוא עשוי לשאת בהוצאות משפטיות בגין ניהול הליך משפטי, חל לא רק ביחס להוצאותיו שלו, אלא גם ביחס להוצאות שייפסקו, ככל שייפסקו, לטובת הצד שכנגד. המבוטח הבלתי-מיודע, עליו ביקש המחוקק להגן, עלול שלא לדעת כי לצד הסיכון לחבות בגין קרות מקרה הביטוח, אותו העביר למבטח במסגרת חוזה הביטוח, קיים גם סיכון כי ייאלץ לנהל הליך משפטי ולשאת בעלויותיו, לרבות עקב פסיקת הוצאות לטובת הצדדים שכנגד. יתרה מזאת, דומה כי המבוטח הטיפוסי עלול להיות מודע אף פחות לאפשרות כי ייאלץ לשאת בהוצאות שייפסקו לטובת הצד שכנגד, מאשר לאפשרות כי ייאלץ להוציא את הוצאותיו שלו לשם ניהול ההליך המשפטי. לצד זאת, גם התכלית שעניינה הקטנת הנזק תומכת בפרשנות כי המבטח יישא אף בהוצאות המשפט שנפסקו לטובת הצד שכנגד. בהתאם לתכלית זו, חיובו של המבטח בהוצאות המשפט של המבוטח, נעוץ בכך שיש בניהול ההליך המשפטי כדי להקטין את הנזק. ודוק: הפעולה להקטנת נזק, אינה, כמובן, פעולת תשלום ההוצאות (בין אם הוצאותיו של המבוטח ובין אם ההוצאות שבהן חויב המבוטח לטובת הצד שכנגד). הפעולה להקטנת הנזק הינה עצם ניהול ההליך המשפטי, חלף הסכמה מראש לדרישותיו של הצד שכנגד. מאמץ להקטנת הנזק, באמצעות ניהול ההליך המשפטי, כרוך מעצם טבעו בהוצאות המשפטיות של המבוטח ובסיכון שהמבוטח ייאלץ לשאת בהוצאות המשפטיות של הצד שכנגד. זאת, בהתאם לכלל הנהוג בשיטתנו המשפטית שלפיו באופן עקרוני המפסיד הוא שנושא בהוצאות המשפט של הזוכה, בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט להורות גם אחרת (ראו: תקנות 153-151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600, 611-610 (2005); ע"א 1818/19 שיך עלי נ' נור אדין, פסקה 4 (24.5.2021)). בהקשר זה, יודגש כי בפני המבוטח כלל לא עומדת האפשרות לנהל את ההליך המשפטי, בניסיון להקטין את הנזק, מבלי שיהיה בכך סיכון לחיובו, בסופו של ההליך, בהוצאות המשפטיות של הצד שכנגד. על כן, בדומה להוצאות המשפטיות שהוציא המבוטח להגנתו, גם ההוצאות המשפטיות שהוציא הצד שכנגד ושבהן חויב המבוטח, הינן תוצאה ישירה ואינהרנטית, של עצם הניסיון להקטין את הנזק על ידי ניהול הליך משפטי, תחת היעתרות, מראש, למלוא דרישותיו של הצד שכנגד. משכך, על המבטח לשפות את המבוטח בגינן. רוצה לומר: גישה לפיה על המבוטח לשאת לבדו ומכיסו בהוצאותיו של הצד שכנגד, ככל שאלו הוטלו עליו בסיומו של ההליך, מנוגדת לדעתי, במובהק, לרציונל הקטנת הנזק ולהוראת סעיף 66 לחוק ככזו שבאה לבטא תכלית זו. הנה כי כן, הפירוש המגשים בצורה מיטבית את שתי התכליות העומדות בבסיס סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח הוא כי הוצאות המשפט הסבירות שעל המבטח לשפות בגינן, כוללות גם את הוצאות המשפט בהן חויב המבוטח לטובת הצד שכנגד. חיזוק לתוצאה עליה עמדתי לעיל ניתן למצוא על דרך בחינת המצב ההפוך – כאשר נפסקות הוצאות משפט לטובת המבוטח. כך, כאשר נפסקות הוצאות משפט לטובת המבוטח, ברי כי סכומן ינוכה מסכום ההוצאות של המבוטח שעל המבטח לשאת בו לפי סעיף 66, שאלמלא כן יזכה המבוטח לכפל שיפוי (מהמבטח ומהצד שכנגד). התוצאה שלפיה כאשר המבוטח מנהל מאבק משפטי להפחתת החבות, הרי אם עלה הדבר יפה ונפסקו הוצאות לטובתו, ייהנה מכך המבטח, ואם לא עלה הדבר יפה ונפסקו הוצאות לחובת המבוטח, יישא בהן המבוטח לבדו, הינה תוצאה קשה, המהווה כשלעצמה טעם טוב שלא לקבל את עמדת AIG. להשלמת התמונה אציין כי הפרשנות דלעיל של סעיף 66 לחוק, אף עולה בקנה אחד עם כתיבת המלומדים בנושא. כך, עמדתם של המלומדים יפרח וחרל"פ היא חד משמעית. לשיטתם, הוראת סעיף 66 לחוק, בעניין שיפוי בגין הוצאות משפט, מתייחסת "הן להוצאות המבוטח עצמו והן להוצאות בהן חוייב המבוטח כלפי בעל-דינו" (מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ ששון – דיני ביטוח 185 ה"ש 27, 262 ה"ש 91 (מהדורה שניה, 2001)). לעומת יפרח וחרל"פ, עמדתם של שאר המלומדים בנושא אינה כה חד-משמעית, אך יש בה תימוכין לגישה האמורה. כך למשל, המלומדת צפורה כהן והמלומד אליאס ציינו כי כאשר המבטח הינו צד להליך אזי עליו לשאת אף בהוצאות המשפט שנפסקו לטובת הצד שכנגד, ולא רק בהוצאות המשפט של המבוטח. לעומת זאת, כאשר המבטח אינו צד להליך, אליאס הסתפק בכך ששאלה זו הושארה ב"צריך עיון" בפסיקה, וצפורה כהן סבורה כי על המבטח לשאת בתשלום הוצאות אלו כל עוד אין בכך כדי לחרוג מסכום הביטוח, ואילו מעבר לסכום הביטוח, לשיטתה, המבטח מכסה רק את הוצאות ההגנה של המבוטח עצמו (ראו: אליאס, 1282-1281; צפורה כהן נושאי משרה בחברה – דרכים לשחרורם מאחריות 290-289 (2023)). אשר לעמדתו של המלומד ולר, אף כי היו שסברו כי הינו מצדד בעמדה לפיה סעיף 66 לחוק מכסה רק הוצאות של המבוטח, ולא הוצאות שנפסקו לטובת הצד שכנגד, דומני כי מדובר בהיסק שגוי של עמדתו (ראו: אליאס, 1281, ובפרט ה"ש 229 בה הוא מביע הסתייגות מזיהוי זה). במסגרת ההשוואה שערך ולר בין ביטוח ייעודי להוצאות משפט, לבין הכיסוי שמעניק סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, מציין ולר כי: "בעוד שביטוח הוצאות משפט עשוי להגן על המבוטח גם מפני הצורך להוציא הוצאות לשם הגשת תובענה ביוזמתו, הרי שהביטוח שמעניק סעיף 66 למבוטח נסב רק על הוצאות ההגנה מפני תביעת האדם השלישי" (ולר, 326-325). דומה כי ניסוחו של ולר, לפיו הכיסוי הביטוחי שמעניק סעיף 66 לחוק מוגבל להוצאות ההגנה מפני תביעת האדם השלישי, כלל לא בא לשלול את תחולתו על הוצאות שנפסקו לטובת הצד שכנגד, אלא אך להנגיד בין הוצאות בגין תביעה יזומה שהגיש המבוטח, לבין הוצאות שהוציא המבוטח בהתגוננות כנגד תביעה שהוגשה נגדו (בין אם הוצאות להגנתו ובין אם הוצאות שנפסקו לחובתו בסופו של דבר). ודוק: עמדתו העקרונית של ולר ביחס להיקף ההוצאות הכלולות בגדרי סעיף 66 לחוק היא כי: "יש לפרש את הביטוי באופן רחב, ככולל כל הוצאה הנוגעת במשפט ולא רק את שכר טרחתו של עורך-הדין המגן על המבוטח" (ולר, 327). על כן, לשיטתו, על המבטח לשאת גם בעלות הבאת הראיות, באגרות בית משפט, בשכרם של עדים מומחים, וכן בהוצאות שהוציא המבוטח בכוונה למנוע נקיטת הליך נגדו (ולר, 328). גישה עקרונית זו תומכת דווקא בעמדה שלפיה הסעיף כולל גם הוצאות שנפסקו, בסופו של הליך, לטובת הצד שכנגד. מלומד נוסף אשר הביע את עמדתו בסוגיה קרובה הוא המלומד חן בריר אשר ביחס לביטוח הוצאות משפט הביע את העמדה כי: "הביטוח המשפטי מכסה עקרונית את כל ההוצאות שבהן כרוך הדיון המשפטי [...] הכיסוי יכול לכלול גם את ההוצאות הנפסקות לטובת הצד השני" (חן בריר "ביטוח הוצאות משפט" משפטים טו 105, 109 (1985)). עם זאת, יושם אל לב כי עמדתו של בריר – שלפיה ביטוח הוצאות משפט מכסה אף את ההוצאות שנפסקו לטובת הצד שכנגד – לא הובעה ביחס לכיסוי ביטוחי בהתאם להוראת סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, אלא ביחס לחוזה לביטוח הוצאות משפט. אין הכרח כי עמדה זו, שהובעה באשר לחוזה שעניינו ביטוח הוצאות משפט, הינה גם עמדתו בעניין החובה הקוגנטית הנלווית לכל חוזה ביטוח אחריות (כעולה מסעיף 71(א) לחוק חוזה הביטוח), לכסות את הוצאות המשפט, אף מעבר לסכום הביטוח. נוכח האמור, דומה כי הפרשנות המגשימה בצורה מיטבית הן את התכלית הצרכנית של דבר החקיקה והן את התכלית שעניינה הקטנת הנזק, והעולה בקנה אחד עם הלך הרוח בקרב המלומדים, היא שעל המבטח לשפות את המבוטח גם בגין הוצאות משפט שנפסקו לטובת הצד שכנגד. בחינת סבירות הוצאות המשפט שנפסקו לטובת הצד שכנגד השאלה השנייה המתעוררת בענייננו היא כיצד יש לבחון את סבירות הוצאות המשפט שנפסקו לטובת הצד שכנגד. כזכור, סעיף 66 לחוק קובע כי: "ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל המבוטח לשאת בשל חבותו, והוא אף מעל לסכום הביטוח" (ההדגשה הוספה – י' כ'), ועל כן המבטח חב רק בהוצאות משפט שעל המבוטח לשאת בהן אשר יוכתרו כסבירות. תנאי זה חל, להשקפתי, בין אם עסקינן בהוצאות משפט שהוציא המבוטח לשם הגנתו בהליך המשפטי, ובין אם עסקינן בהוצאות משפט של הצד שכנגד אשר המבוטח חויב בהן בסופו של ההליך. להשקפתי, גם התנאי שלפיו על ההוצאות להיות הוצאות סבירות, הינו ביטוי של רציונל הקטנת הנזק שבבסיס סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח. כפי שצוין לעיל, ביסוד חובת השיפוי הנלווית לנטל הקטנת הנזק עומדים טעם כלכלי, טעם מוסרי, וכללי הסיבתיות (ראו פסקה 13 לעיל, וההפניות שם). ברי כי בהתאם לטעמים אלו אין מקום להטיל על הנפגע מהפרת החוזה או על המבוטח, נטל לנקוט אמצעים שאינם סבירים לשם הקטנת הנזק, וממילא אף אין מקום לחייב את מפר החוזה או המבטח לשפות בגין הוצאות לא סבירות (כפי שאכן נקבע בסעיף 14(ב) לחוק התרופות ובסעיף 61 לחוק חוזה הביטוח). בדומה, הוצאות משפט לא סבירות אינן הוצאות אשר ראוי להוציא לשם הקטנת הנזק, וממילא אף אין מקום לחייב את המבטח לשפות את המבוטח בגין הוצאות לא סבירות שהוצאו (כפי שנקבע, כאמור, בסעיף 66 לחוק חוזה הביטוח). בספרות המלומדים הוצעו מספר שיקולים לבחינת סבירות ההוצאות. כך למשל הוצע כי יש להתחשב בסכום התביעה, ובשאלת קיומם של נזקים נלווים, שכן ככל שסכום התביעה גבוה יותר, וככל שיש פוטנציאל לנזק נלווה נוסף, ישנה הצדקה להוציא הוצאות גבוהות יותר בהתגוננות מפני התביעה. לצד זאת, הוצע כי יש להתחשב גם בסיכויי התביעה, ובמהותה, שכן ככל שסיכויי התביעה גבוהים יותר, וככל שהתביעה מורכבת יותר, ישנה הצדקה להוציא משאבים רבים יותר בהתגוננות מפניה. כמו כן תעריף שכר הטרחה המקובל בשוק הרלוונטי עשוי לסייע כאמת מידה לשיעור ההוצאות הסבירות. להשלמת התמונה יצוין כי היו שהציעו כי יש להתחשב בסכום הביטוח וביחס בינו לבין שיעור החבות הכוללת (ראו: אליאס, 1280-1279; ולר, 329-328) – לנקודה זו אשוב בהמשך במסגרת הדיון בחלוקת הוצאות המשפט בין המבטח למבוטח. עם זאת, השיקולים שנמנו לעיל מתאימים בעיקר לבחינת סבירות ההוצאות שהוציא המבוטח לשם הגנתו-שלו, שכן הבחירה בידיו להוציא סכום סביר עבור ניהול ההליך, בהתאם לקריטריונים לעיל, ושלא להוציא סכום שאינו סביר. לעומת זאת, כאשר מדובר בהוצאות המשפט של הצד שכנגד, אשר הוטלו על המבוטח בתום ההליך, הרי שיכולתו של המבוטח להשפיע על שיעורן היא מועטה, שכן שיעור ההוצאות הנ"ל נקבע על ידי בית המשפט. כפי שצוין לעיל, חיובו של המבוטח בהוצאות אלו הינו תוצאה ישירה של עצם הבחירה לנהל הליך משפטי, תחת היעתרות לדרישות הצד שכנגד. יוזכר בהקשר זה, שוב, כי סבירות ההוצאות שהוצאו לשם הקטנת הנזק אינה נבחנת בדיעבד, לאחר שהתבררו תוצאות הפעולות שננקטו להקטנת הנזק, אלא במועד בו נדרש המבוטח (או הנפגע מהפרת החוזה) להחליט האם לנקוט בפעולות להקטין את הנזק (ולר 243; אליאס, 1005). על כן, אף ביחס לסבירות הוצאות המשפט, השאלה הרלוונטית היא האם במועד בו נדרש המבוטח להחליט אם לנהל את ההליך ולא להיעתר לדרישותיו של הצד שכנגד, ובכך ליטול על עצמו גם את הסיכון כי יוטל עליו לשאת בהוצאות המשפטיות של הצד שכנגד, ההחלטה הייתה סבירה. כמו כן, ברור שדיון בחבותו של המבטח לשפות בגין ההוצאות המשפטיות אינו מהווה פתח לביקורת שיפוטית על החלטתו של בית המשפט אשר פסק את ההוצאות הנ"ל. התוצאה היא שבכל הנוגע להיבט סבירותן של ההוצאות שעל המבטח לשפות בגינן בהתאם לסעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, הרי שההוצאות שנפסקו לטובת הצד שכנגד הינן דווקא מקרה "קל" ובדרך כלל ההוצאות המשפטיות, כפי שנפסקו בפועל, תחשבנה להוצאות סבירות שעל המבטח לשאת בהן. חריג לכך יכול להיות כאשר ההוצאות שנפסקו מגלמות סנקציה על ניהול לא נאות של ההליך על ידי המבוטח. חלוקת הוצאות המשפט בין המבטח למבוטח כאשר סכום הפיצוי בו חויב המבוטח גבוה מסכום הביטוח שאלה נוספת המתעוררת בענייננו היא אופן חלוקת הוצאות המשפט בין המבטח למבוטח, כאשר סכום הפיצוי בו חויב המבוטח גבוה מסכום הביטוח. אקדים ואזכיר, כי בהתאם להוראת סעיף 66 לחוק, ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט, אף מעבר לסכום הביטוח. דומה כי בית המשפט קמא פירש את ההוראה כקובעת כי על המבטח לשאת בכלל הוצאות המשפט ללא קשר לסכום הביטוח. להשקפתי, אין להסיק מהוראת סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח שלפיה המבטח נושא בהוצאות משפט גם מעבר לסכום הביטוח, כי כלל הוצאות המשפט מוטלות על המבטח, בלא קשר לסכום הביטוח ולחלקו היחסי בסכום הפיצוי הכולל שנפסק בפועל. לשיטתי, סעיף 66 מורה כי ביטוח האחריות מכסה גם את הוצאות המשפט שעל המבוטח לשאת בשל חבותו המכוסה על ידי ביטוח האחריות (וזאת אף מעבר לסכום הכיסוי הביטוחי) בלבד, ולא את הוצאות המשפט שאינן תוצאה של החבות המכוסה על ידי ביטוח האחריות. כאשר עסקינן בחבות העולה על סכום הביטוח הרי שניהול ההליך המשפטי משרת בעת ובעונה אחת שתי מטרות – הקטנת החבות בה יישא המבטח עד גובה סכום הביטוח, והקטנת החבות של המבוטח עצמו ביחס ליתרת התביעה. אשר להוצאות המשפט שעניינן הקטנת החבות בה יישא המבטח, מוצדק לקבוע כי הנטל לשאת בהן מוטל על המבטח, אף שיש בכך משום חריגה מסכום הביטוח עליו הסכימו הצדדים, וזאת כפי שמורה סיפת סעיף 66 לחוק. לעומת זאת, ביחס להוצאות המשפט שעניינן בהקטנת החבות בה נושא המבוטח, קרי – החבות שמעבר לסכום הביטוח – הרי שאין כל הצדקה כי אלו תוטלנה על המבטח. להמחשת האמור לעיל, נניח כי נגד מבוטח מוגשת תביעה לפיצוי בגין נזק אחד אולם על יסוד שתי עילות שונות, האחת מכוסה על ידי חוזה הביטוח, והשנייה שאינה מכוסה על ידי חוזה הביטוח. למשל, כאשר נושא משרה בחברה נתבע גם בשל הפרת חובת הזהירות (שלא בכוונה או בפזיזות) וגם בשל הפרת חובת אמונים שלא בתום לב (אשר ביטוח האחריות אינו חל עליה בהתאם להוראת סעיף 263 לחוק החברות, התשנ"ט-1999). ברי, לדעתי, כי אין מקום לחייב את המבטח בכלל הוצאות המשפט של נושא המשרה בגין ניהול ההליך במסגרתו התגונן מפני שתי העילות, אלא רק בהוצאות המשפט הנוגעות לעילה אשר חל עליה הביטוח. זאת, משום שחיובו של המבטח בהוצאות המשפט נובע מכך שהוצאות המשפט נלוות לכיסוי הביטוחי. לכן, אין כל הצדקה להטיל על המבטח לשאת בהוצאות משפט שאינן נלוות לכיסוי הביטוחי, שעניינן בהתגוננות המבוטח בפני עילה שהביטוח אינו חל עליה. חיוב המבטח בגין הוצאות משפט שהוצאו לשם התגוננת בפני עילת תביעה שאינה מכוסה על ידי הביטוח, נוגד את הוראת סעיף 66 שעניינה בהוצאות של המבוטח "בשל חבותו", קרי – בשל החבות מושא הביטוח. להשקפתי, זהו הדין גם ביחס להוצאות משפט שהוצאו במסגרת הליך בו החבות הנזיקית עולה על סכום הביטוח. הוצאות המשפט שהוציא המבוטח נלוות בחלקן לסכום הביטוח, וממילא על המבטח לשאת בהן מכוח סעיף 66 לחוק (אף מעבר לסכום הביטוח); ונלוות בחלקן לחבות המבוטח שאינה מכוסה על ידי הביטוח (בהיותה מעבר לסכום הביטוח), וממילא אין כל הצדקה להטילן על המבטח. אוסיף ואציין, כי מסקנתי דלעיל עולה בקנה אחד עם התכליות אותן בא סעיף 66 להגשים – עיקרון הקטנת הנזק והתכלית הצרכנית שעניינה הגנה על המבוטח הבלתי-מיודע. בהתאם לרציונל הקטנת הנזק, על המבטח לשאת בהוצאות שהוצאו כדי להקטין את החבות בה הוא מחויב לשאת על פי חוזה הביטוח. הוצאות שהוצאו להקטנת חבות שבכל מקרה המבטח לא היה נושא בה, אינן נכללות בגדר האמור ואין הצדקה שהמבטח יישא בהן. גם התכלית הצרכנית – הגנה על המבוטח הלא מיודע מפני הסיכון לשאת בהוצאות משפטיות אשר הוא עשוי שלא להעלות על דעתו שעליו להוציא בעת קרות מקרה הביטוח – תומכת בהבחנה האמורה. אמנם, המחוקק ביקש להגן על המבוטח מפני נשיאה בהוצאות אשר הוא אינו מודע אליהן, אלא שברי כי המחוקק ביקש להגן רק על חוסר המודעות של המבוטח לסיכון שייאלץ לשאת בהוצאות משפטיות הנלוות לסכום הביטוח עליו הוסכם. ההגנה הצרכנית משתרעת רק על חוסר מודעותו של המבוטח לכך שלחבותו המכוסה על ידי הביטוח, עשוי להתלוות הליך משפטי הכרוך בהוצאות משפטיות. עם זאת, כשם שהכיסוי הביטוחי המוגבל אינו מכסה את מלוא חבותו של המבוטח בגין קרות מקרה הביטוח, כך אין הוא מכסה את מלוא ההוצאות המשפטיות בגין חבות זו, אלא רק את ההוצאות המשפטיות הנלוות לסכום הביטוח. עוד אציין כי עמדה שלפיה המבטח חב בכל הוצאות המשפט, ולא רק בהוצאות המשפט שנלוות לסכום הביטוח, מעוררת קושי בהיותה חותרת תחת מהותו של חוזה ביטוח האחריות, שבו ביטוח ההוצאות המשפטיות הינו ביטוח נלווה, אשר נספח לביטוח האחריות העיקרי מתוקף החובה שבדין. על כן, יש טעם לשמור על מקומו של ביטוח הוצאות המשפט, הנספח לביטוח האחריות העיקרי, כקשור לביטוח העיקרי, ולסכום הביטוח עליו הוסכם. בכך יש גם כדי לצמצם את אי-הוודאות שנוצרת בשל פריצת גבול האחריות הביטוחית בשל החיוב בהוצאות משפט מעבר לסכום הביטוח (ראו והשוו: אליאס, 1279-1278; ולר, 328). ברי כי בחיי המעשה יש קושי מובנה להפריד בין ההוצאות שהוצאו לשם ניהול ההליך ביחס לסכום הביטוח, לבין ההוצאות שהוצאו לשם ניהול ההליך ביחס ליתרת החבות של המבוטח (וראו: ולר, 328). קושי זה מתעורר בין אם מדובר בביטוח אחריות בו נקבע סכום ביטוח מוגבל ובין אם מדובר בביטוח אחריות החל רק ביחס לחלק מהעילות בגינן נתבע המבוטח. על כן, לשיטתי, יש לקבוע כלל פשוט להפעלה המחלק את נטל הנשיאה בהוצאות, בין המבטח למבוטח, כאשר הסכום בו חויב המבוטח גבוה מסכום הביטוח. בהקשר זה ניתן, לכאורה, להציע שתי חלופות אפשרויות: הראשונה – חלוקת ההוצאות המשפטיות, בין המבטח למבוטח, בהתאם ליחס שבין סכום הביטוח לבין יתרת סכום התביעה. השנייה – חלוקת ההוצאות המשפטיות, בין המבטח למבוטח, בהתאם ליחס שבין סכום הביטוח לבין יתרת סכום החבות שנקבע בסופו של ההליך. תמיכה בחלופה הראשונה, ניתן למצוא בכך שההוצאות המשפטיות שמוציא מבוטח להגנתו מושפעות מהסכום שנתבע בכתב התביעה ממנו הוא מתגונן, ולא מהסכום שיוטל עליו בסיומו של ההליך. עם זאת, להשקפתי, יש לאמץ את האפשרות השנייה, וזאת מכמה טעמים. ראשית, במקרים רבים סכום התביעה, הנקוב בכתב התביעה, אינו מהווה אינדיקציה טובה לחבות האמיתית ממנה מתגונן המבוטח. כך, במקרים רבים סכום התביעה אותו בחר התובע לתבוע בכתב התביעה רחוק מלשקף את הסיכון האמיתי מולו ניצב הנתבע, שכן סכום התביעה המופיע בכתב התביעה "נופח" משיקולים שונים הנוגעים לניהול התיק. נוסף על כך, ישנם מקרים, כגון בתובענה לפיצויים בשל נזקי גוף, שבהם אין חובה לכלול בכתב התביעה את סכום הפיצוי הנתבע (ראו: תקנה 10(9) לתקנות סדר הדין האזרחי), ועל כן סכום התביעה אינו יכול לשמש עוגן לחלוקת סכום ההוצאות המשפטיות בין המבטח למבוטח. שנית, בניגוד להוצאות המשפט של המבוטח עצמו אשר מושפעות מהסיכון מולו הוא ניצב ומהסכום שנתבע (בכפוף לאמור לעיל כי במקרים רבים סכום התביעה אינו משקף את הסיכון האמיתי), ולא מהסכום שנפסק בפועל, הרי שהוצאות המשפט של הצד שכנגד אינן נגזרות מסכום זה. זאת, משום שסכומן של ההוצאות של הצד שכנגד המוטלות על המבוטח נקבע בדיעבד, בתום ההליך המשפטי, ובהתבסס על סכום הפיצוי הכולל שנפסק בפועל, והיחס שבינו לבין הסכום שבכתב התביעה (כפי שקובעת תקנה 153(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי: "בקביעת שיעור ההוצאות יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע..."). כלומר, כאשר יש פער בין סכום התביעה לבין סכום הפיצוי שנפסק בפועל, הרי שדווקא סכום הפיצוי שנפסק הוא שמשמש עוגן לחיוב בהוצאות המשפט של הצד שכנגד. על כן, יש היגיון רב כי הוצאות המשפט שסכומן נגזר מסכום הפיצוי שנפסק בפועל, יחולקו בין המבטח למבוטח בהתאם לסכום הפיצוי בו נושא כל אחד, קרי – היחס שבין סכום הביטוח לבין יתרת סכום הפיצוי שנפסק, ולא בהתאם ליחס שבין סכום הביטוח ליתרת הסכום שנתבע בכתב התביעה. שלישית, להשקפתי יש ליתן משקל לתכלית הצרכנית שבבסיס חיוב המבטח בהוצאות משפט שמעבר לסכום הביטוח (אך הנלוות לו). ברי כי הן החלופה הראשונה והן החלופה השנייה יכול שלא תשקפנה בכל מקרה ומקרה, את החלוקה המדויקת (ככל שקיימת כזו) של ההוצאות שהוצאו להוצאות שנלוות לסכום הביטוח ולהוצאות שהוצאו בגין החבות שמעבר לסכום הביטוח. עם זאת, בעוד שחלוקת ההוצאות המשפטיות בהתאם לסכום התביעה עשויה לשקף הטלת שיעור גבוה יותר מההוצאות המשפטיות על המבוטח ביחס לחלוקה המדויקת (ככל שקיימת כזו) הראויה, הרי שחלוקת ההוצאות המשפטיות בהתאם לסכום שנפסק בפועל, עשויה לשקף הטלת שיעור גבוה יותר מההוצאות המשפטיות על המבטח ביחס לחלוקה המדויקת. בבחירה בין שתי החלופות האמורות יש בתכלית הצרכנית כדי לתמוך בחלופה השנייה. רביעית, למבטח שמורה הברירה להסכים מראש לתשלום מלוא סכום הבטוח. במקרה שכזה אין הוא חשוף לשאת בחבות בגין הוצאות המשפט, שכן בנסיבות אלו, ההוצאות אינן מוצאות בגין החבות המכוסה בביטוח. נוכח כל האמור, להשקפתי, יש להעדיף את האפשרות השנייה, ולקבוע כי הוצאות המשפט, מעבר לסכום הביטוח, יתחלקו, ככלל, בין המבטח למבוטח, בהתאם ליחס שבין סכום הביטוח לבין יתרת החבות הנזיקית בה נושא המבוטח. ודוק, בשים לב לכך כי הכלל האמור אינו אלא ביטוי לחוסר היכולת להתחקות אחר החלוקה המדויקת בין ההוצאות שהוצאו הנלוות לסכום הביטוח לבין ההוצאות הנלוות להתגוננות המבוטח ביחס לחבותו שמעבר לסכום הביטוח (ככל שקיימת חלוקה כזו), הרי שאפשר כי במקרים המתאימים ניתן להתחשב בשיקולים נוספים ולסטות מאופן חלוקה זה (וראו והשוו: ולר, 329-328). מן הכלל אל הפרט בענייננו, סכום הפיצוי שנפסק עמד על סך של 1,443,108 ש"ח, בנוסף לסכום של 864,585 ש"ח, אשר הוקפא עד שתיקבע זכאות הקטינה לקצבאות ביטוח לאומי. נוסף על כך, נפסק שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, בצירוף מע"מ. בית המשפט קבע כי מתוך סכום זה AIG תישא בסכום הביטוח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כלומר 335,447 ש"ח, וכן בשכר טרחת עורכי הדין שנפסק. על פי חישוביה של AIG, שכר טרחת עורכי הדין עולה לכדי סך של כ-556,000 ש"ח (בהתעלם מההפחתה האפשרית של סכום הפיצוי בשל זכאות הקטינה לקצבאות ביטוח לאומי, אשר תביא גם להפחתה בשכר הטרחה שנפסק). כפי שציינתי לעיל, יש לפרש את סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח כך שעל המבטח לשפות את המבוטח, אף מעבר לסכום הביטוח, בגין הוצאות המשפט הסבירות של המבוטח, ובכלל זאת את ההוצאות שנפסקו לטובת הצד שכנגד. בהתאם לאמור לעיל, איני סבור כי ניתן לראות בהוצאות שפסק בית המשפט לטובת הקטינה והוריה, בשיעור של 20% מסכום הפיצוי, בתוספת מע"מ, כהוצאות לא סבירות. עם זאת, בשים לב לכך שסכום הפיצוי שנפסק עולה על גובה סכום הביטוח, אציע לחבריי כי תשלום הוצאות המשפט יתחלק בין AIG לדוד הקטינה בהתאם ליחס שבין סכום הביטוח לבין יתרת סכום הפיצוי שנפסק לטובת הקטינה והוריה. במקרה דנן החישוב פשוט, שכן בית המשפט פסק לטובת הקטינה והוריה, הוצאות משפט לא בסכום נקוב, אלא בשיעור של 20% מסכום הפיצוי (בתוספת מע"מ), ועל כן AIG תישא בהוצאות משפט בשיעור 20% (בתוספת מע"מ) מסכום הביטוח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ואילו דוד הקטינה יישא ביתרת הוצאות המשפט, בהתאם לחובתו ביתרת סכום הפיצוי שנפסק. משעה ש-AIG חזרה בה, בהמלצתנו, מטיעוניה בדבר האחריות הנזיקית, והשאלות שנותרו לדיון הינן תקדימיות במהותן, אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות בערכאתנו. יחיאל כשר שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופט אלכס שטיין: אני מסכים. אלכס שטיין שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט יחיאל כשר. ניתן היום, י"ג באב תשפ"ה (7 באוגוסט 2025). יעל וילנר שופטת אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט