פסק-דין בתיק ע"פ 4046/97
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4046/97
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
פלוני
נ
ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דין וגזר דין שניתנו בבית המשפט
המחוזי בתל אביב יפו בתפ"ח 272/95 ובתפ"ח 21/96
על ידי כבוד השופטים: א' סטרשנוב, ז' המר, ש' טימן
תאריך הישיבה:
כ"ו בשבט התשס"ד
(18.02.04)
בשם המערער:
עו"ד אבירם בורוכוב
בשם המשיב:
עו"ד תמר פרוש
פסק-דין
השופטת א' חיות:
כללי
המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות
מין ואלימות שביצע לאורך שנים בשתי בנותיה הקטינות של אשתו מנישואיה הראשונים,
ובעבירות נוספות. בגין מעשים אלה נגזרו על המערער במצטבר 24 שנים לריצוי בפועל.
מכאן הערעור שבפנינו, המופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.
כתב האישום ופסק דינו של בית משפט
קמא
1. ביום 12.7.95 הוגש נגד המערער כתב אישום,
שתוקן לאחר הגשתו, בו יוחסה לו שורה ארוכה של עבירות מין ואלימות אותן ביצע לאורך
שנים ארוכות בארבעת ילדיה של אשתו מנישואיה הראשונים, וכן בבתם המשותפת. על פי
האישום הראשון ביצע המערער בס.מ., בתה הבכורה של אשתו, מעשים מגונים בכפייה תוך
שימוש בכוח, מאז הייתה כבת שתים עשרה שנים, ובמועדים שונים אף אנס אותה וביצע בה
מעשי סדום. עוד נטען בכתב האישום כי מאז הייתה ס.מ. כבת חמש עשרה נהג המערער לאנוס
אותה בתדירות של כארבע פעמים מדי חודש. האישום השני עניינו במעשים מגונים בכוח
שביצע המערער לאורך כשנה וחצי בש.מ., בת אחרת של אשתו, בתקיפתה במועדים שונים כאשר
לא סרה למרותו, ובמעשה סדום שביצע בה. באישומים השלישי, הרביעי והחמישי יוחסו
למערער עבירות נוספות ובהן ביצוע מעשה מגונה בבנה של אשתו, תקיפת בת נוספת וכן
ביצוע מעשים מגונים בבתם המשותפת. באישומים השישי והשביעי יוחסו למערער עבירות של
הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט והטרדת עד, בכך שאיים על אשתו לבל תספר על מעשיו.
המערער כפר בעובדות כתב האישום וטען כי
נרקמה נגדו קנוניה וכי אשתו וילדיה טופלים עליו האשמות שווא במטרה לנשלו מרכושו
ולאפשר לאשתו לחזור אל בעלה הראשון.
2. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד
השופטים: א' סטרשנוב, ז' המר ש' טימן) הרשיע את המערער בעבירות המין והאלימות
שיוחסו לו באישום הראשון ובאישום השני כלפי ס.מ. וש.מ., וכן בעבירות ההדחה והשיבוש
שיוחסו לו באישום השישי. לעומת זאת, זוכה המערער, מחמת הספק, מעבירות המין
והאלימות שיוחסו לו באישומים האחרים, וכן זוכה מהעבירה של הטרדת עד שיוחסה לו
באישום השביעי.
בהרשיעו את המערער נסמך בית המשפט בראש
ובראשונה על עדויותיהן של ס.מ. וש.מ., בהן נתן אמון מלא. בהקשר זה אמר אב בית
הדין, השופט א' סטרשנוב, את הדברים הבאים:
שמעתי את עדותה של [ס.מ.] בבית המשפט- הן בחקירה הראשית והן בחקירה
הנגדית- והתרשמתי ממנה עמוקות, עד שאין צל של ספק בליבי כי היא העידה בפנינו את
האמת לאמיתה בפרשה זו...
כל המעיין וקורא את עדותה של [ס.מ.] בבית המשפט לא יתקשה להתרשם
מאמינותה ומכנותה, כי רבים המה, עד שכל אפשרות או סברה לטפילת אשמת שווא נשללת מכל
וכל, ומקורה אך בדמיונו הפורה והקודח של זה [המערער]...
לא לעתים קרובות נתקל בית המשפט בעדות כה מהימנה, אמיתית ומשכנעת כזו
של המתלוננת [ס.מ.], עד כי נותן אני לדבריה אמון מוחלט, חד משמעי ובלתי מסויג.
באשר לעדותה של ש.מ. קבע השופט סטרשנוב:
מהימנות עדותה של [ש.מ.] בבית המשפט מוצקה בעיני לחלוטין ואינה מעוררת
כל ספקות. היה צריך להיות נוכח באולם בית המשפט ולשמוע את עדותה הרצופה והעקבית של
זו הקטנה והמסכנה, כאשר עדותה נקטעה אך עקב התפרצויות בכי שקט וחרישי, שעה שדמעות
כאב גדולות זלגו מעיניה וזרמו על לחייה, כדי להתרשם ולהגיע למסקנה עדות אמת מהי.
למרות גילה הצעיר למדי, כשלוש עשרה שנים וחצי, העידה [ש.מ.] בצורה בוטחת בוגרת
ואמינה ביותר, ללא כחל ושרק; ללא הגזמה או גוזמה; ובהרבה כאב ויגון שיצאו מן הלב
וחדרו עמוק לתוך הלב
לדברים אלה הצטרף השופט ז' המר. השופט ש' טימן הוסיף
גם הוא:
אני שותף להתרשמותו [של השופט סטרשנוב- א"ח] מהעדים העיקריים,
ומבקש להוסיף כי אינני זוכר עוד עדויות מרגשות מזעזעות וקורעות לב, כמו של [ס.מ.]
ו[ש.מ.]שהופיעו בפנינו... שתיהן- אמיתיות וכנות וטהורות לחלוטין
3. בית המשפט התייחס לכך שס.מ. לא סיפרה על
המעשים שביצע בה המערער מיד, ואף הכחישה תחילה כי בוצעו בה מעשים מיניים עת נחקרה
במשטרה, בעקבות תלונתה של ש.מ.. בית המשפט קיבל בהקשר זה את הסבריה של ס.מ., לפיהם
פחדה מפני המערער וחששה לגורל אמה, אשת המערער, בקובעו כי הסברים אלה סבירים
בעיניו. לפיכך, כך הוסיף וקבע בית המשפט, העובדה שס.מ. לא התלוננה אלא בחלוף זמן,
ולאחר שתחילה הכחישה את המעשים, אין בה כדי לפגום במהימנות דבריה. הוא הדין, כך
קבע בית המשפט, לגבי ש.מ., אשר סיפרה על המעשים שנעשו בה רק לאחר שעזבה את הבית
ועברה לפנימייה, וגם אז השתהתה בדיווח על מעשה הסדום ולא סיפרה עליו אלא כעבור
זמן.
לעומת האמון שנתן בעדותן של ס.מ. וש.מ.,
לא נתן בית-המשפט אמון בגרסתו של המערער ודחה אותה כבלתי סבירה, ובלשונו:
לעומת גרסתה המוצקה המהימנה והמבוססת של [ס.מ.], הותירה בי עדותו של
[המערער] בבית המשפט רושם גרוע ביותר, ואינני מאמין כמעט למילה אחת שיצאה מפיו.
התרשמתי מ[המערער] כאדם שקרן ורמאי, בעל כושר מניפולציה לא מבוטל, ותחושת רדיפה
עמוקה, לא פחות...
גרסתו של [המערער] בדבר הקנוניה שנרקמה כנגדו, כביכול... מופרכת על
פניה, כוזבת בעליל, וכל כולה קלוטה מהאוויר ומקורה בדמיונו הקודח של [המערער].
דומה לרגע כי עקב תחושת הרדיפה העמוקה של [המערער] מתקשה הוא להבחין עוד בין שקר
לאמת ובין דמיון למציאות
4. בית המשפט הוסיף וקבע כי בחומר הראיות
מצויות תמיכות של ממש לעדויותיהן של ס.מ. וש.מ.. אשר לעדות ס.מ., זו נתמכה בעדות
אחיה שסיפר כי פעמים רבות הגיע אל הבית בשעות אחר הצהריים ומצא את הדלת נעולה
מבפנים, ולאחר שדפק על הדלת במשך זמן רב יצא המערער לבוש תחתונים, כאשר ס.מ. הייתה
במקלחת או בשירותים. עדים נוספים העידו כי המערער הפגין דאגה אובססיבית כלפי ס.מ.,
וש.מ. עצמה סיפרה כי בהזדמנות אחת הבחינה שהמערער ליטף לס.מ. את הישבן ובהזדמנות
אחרת מצאה אותו יושב על ס.מ. ולגופו תחתונים. בית המשפט קבע עוד כי עדותה של ס.מ.,
לפיה למערער אשך אחד מוגדל, נתמכה בעדות האם, אשת המערער, וסירובו של המערער
להיבדק מהווה חיזוק לראיות נגדו. עוד ציין בית המשפט כי בתיקו של המערער נמצאו שתי
תמונות בהן צולמה ס.מ. כשהיא מתקלחת, וכן נמצא בתיק מכתב בכתב ידו, המופנה אל
נמענת אלמונית ובו תיאור פורנוגרפי של מעשים מיניים וכן המשפט "את השמחה בבית
את מביאה, את הצחוק והשמחה בבית...".
אשר לעדות ש.מ., בית המשפט ציין כי עדותה
נתמכת בעדות אם הבית של הפנימייה בה שהתה, לה סיפרה על המעשים שבוצעו בה, וכן היא
נתמכת בעדותה של חוקרת הילדים, אשר התרשמה ממהימנותה הרבה של ש.מ..
5. המערער הורשע, כאמור, גם בעבירות של הדחה
בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, בשל איומים ברצח שהפנה כלפי אשתו וילדיה במהלך החקירה
שהתנהלה נגדו בעבירות נשוא האישום השני. את ההרשעה בעבירות אלה ביסס בית משפט קמא
על עדות האישה ובעיקר על עדותה של ס.מ.. לעומת זאת, זיכה בית המשפט את המערער, מחמת
הספק, מן העבירות שיוחסו לו כלפי שני ילדיה האחרים של אשתו מנישואיה הראשונים
וכלפי בתם המשותפת, כמפורט באישומים השלישי, הרביעי, והחמישי. המערער אף זוכה
מעבירה של הטרדת עד שיוחסה לו באישום השביעי, ובית המשפט ציין בהקשר זה כי לא
שוכנע שהאמור במכתב ת/20, אשר עמד ביסוד אישום זה, יש בו כדי להקים את היסוד הנפשי
הדרוש להרשעה בעבירה של הטרדת עד.
בגין העבירות המפורטות באישום הראשון,
גזר בית המשפט על המערער עשרים שנות מאסר, וכן גזר עליו עשר שנות מאסר בגין
העבירות המפורטות באישום השני, ושנת מאסר אחת בגין העבירות המפורטות באישום השישי.
בית משפט קמא הוסיף וקבע כי עונשים אלה ירוצו חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שבסך
הכול יירצה המערער בפועל 24 שנות מאסר.
טענות המערער
6. בערעורו כנגד ההרשעה העלה המערער טענות
שונות נגד ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית משפט קמא. כך למשל טוען המערער כי ס.מ.
העידה שיש לו אשך מוגדל, כתם לידה בישבנו, ונפיחות מעל אבר מינו, אך צילום של
אבריו האינטימיים מפריך את דבריה לגבי גודל האשך ולגבי כתם הלידה. המערער מוסיף
וטוען בהקשר זה כי ס.מ. לא הזכירה שתי נקודות חן המצויות באבר מינו, ובעניין זה
העלה המערער בפנינו בקשה, להגיש חוות דעת של מומחה רפואי, אשר לא הוגשה בבית משפט
קמא, ואשר להבנתו יש בה כדי לתמוך בטענותיו. המערער טוען עוד כי במועדים
הרלוונטיים לאישומים המיוחסים לו היה חסר כוח גברא, והוא מפנה בהקשר זה למסמך
רפואי אורולוגי בעניינו ולעדותה של אשתו, לפיה לא קיימו יחסי מין במשך שש שנים.
טענה נוספת בפי המערער היא הטענה לפיה נפלו פגמים בניהול ההליך בפני בית משפט קמא.
בהקשר זה מציין המערער, בין היתר, כי בית המשפט דחה בקשה של עורך דינו להשתחרר מן
הייצוג וכן לא איפשר לו לחקור את רעייתו ולהעיד עדי הגנה נוספים. לחלופין טוען
המערער כי העונש שהושת עליו מופרז בחומרתו וכי בגזר-הדין לא ניתן ביטוי לכך שזוכה
מחלק מן האישומים שיוחסו לו. עוד טוען המערער כי לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו
האישיות, לגילו, ולמצבו הרפואי המדורדר.
דיון
7. דין הערעור להידחות.
סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש],
תשל"א-1971 קובע כי בית המשפט רשאי לבסס הרשעה על עדות יחידה של נפגע עבירת
מין, ובלבד שינמק מדוע החליט להסתפק בעדות זו כבסיס להרשעה. למידת ההנמקה לא נקבע
שיעור, אך עליה להיות ממשית וכבר נקבע כי "ככל שהעדות העיקרית 'חלשה' יותר,
תידרש הנמקה 'ממשית' יותר" (ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 205). תמיכות
ראייתיות לגרסתו של הנפגע, המצטרפות לרושם המהימן שהותירה עדותו, בוודאי שיש בהן
כדי לספק את דרישת ההנמקה (י' קדמי על הראיות (כרך
א', מהדורה משולבת ומעודכנת, התשנ"ט) 162).
כפי שכבר צוין, ביסס בית המשפט המחוזי את
ממצאיו העובדתיים בנוגע לעבירות המין והאלימות במקרה שלפנינו בראש ובראשונה על
עדויותיהן של ס.מ. ושל ש.מ., בהן נתן אמון מלא. הדברים שאמרו שלושה חברי ההרכב
כאחד באשר למהימנותן של עדויות אלה הם ברורים ונחרצים, כמצוטט לעיל. הרושם העולה
למקרא דברים אלה הינו, כי בית המשפט מצא אותות של אמת למכביר בעדותן של ש.מ.
וס.מ., וכי התרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות אלה שכנעה אותו כי ראוי ליתן בהן אמון
בדרגה ובשיעור שאין למעלה ממנו - "אמון מוחלט, חד
משמעי ובלתי מסויג" כדברי השופט סטרשנוב. הכלל הוא כי ערכאת הערעור,
אשר לא שמעה את העדים ולא התרשמה מהם באופן ישיר, לא תתערב בממצאי מהימנות
ובממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, בהם הגרסה
העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת (ראו: ע"פ
2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל
פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 406/78 בשירי ואח' נ'
מדינת ישראל פ"ד לד(3) 393, 437). כלל זה נכון במיוחד מקום
שבקרבן של עבירות מין עסקינן.
במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד,
ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן
הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל
חשוב עוד יותר.
(ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))
דברים אלה יפים גם למקרה שבפנינו, מה גם
שבית משפט קמא מצא תמיכה וחיזוק לגרסתן של ש.מ. וס.מ. בראיות נוספות שבאו בפניו,
כמפורט לעיל. לפיכך, דין טענותיו של המערער להידחות ככל שהן נוגעות לממצאי העובדה
והמהימנות של בית משפט קמא. אשר לחוות הדעת הרפואית, אותה ביקש המערער להגיש בשלב
הערעור. לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשה זו: ראשית, לא הונחו בפנינו טעמים של ממש
המצדיקים את אי הגשת חוות הדעת בפני בית משפט קמא. שנית והוא עיקר - אין בחוות
הדעת כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, נוכח חומר הראיות המהימן אשר
שימש בסיס להרשעה. אשר לטענת המערער עליה חזר גם בפנינו ולפיה סבל מאין אונות
בתקופה הרלוונטית. המסמך שהגיש המערער (נ/5) אינו יכול להוות תמיכה לטענה זו:
תוכנו של המסמך אינו ברור, ועל פי עדותו של המערער עצמו הוא מהווה רישום פנימי
בלבד של תלונות המערער והמלצת רופא מטפל, ולא מסמך שנערך לאחר בדיקה מקיפה וממצה
(עמוד 167 לפרוטוקול). זאת ועוד, מסמך זה אינו מתייחס למכלול התקופה בה ביצע
המערער את המעשים שבהם הורשע. עדותה של האישה כי לא קיימה עם המערער יחסי מין
תקופה ממושכת, וכי המערער התלונן בפניה על אין אונות, אף היא אינה מבססת ממצא
אובייקטיבי בדבר אין אונותו הנטענת של המערער, ולכל היותר יש בה כדי ללמד כי כך
אמר לה המערער באותה עת. העובדה שהמערער העלה את הטענה בדבר אין אונות לראשונה
במהלך המשפט, ואילו במהלך החקירה לא בא זכרה, גורעת אף היא ממשקלה, כפי שציין בצדק
בית המשפט המחוזי בדחותו את הטענה. יתר הטענות שחזר המערער והעלה בערעור בעניין
ממצאיו המרשיעים של בית משפט קמא מצאו מענה הולם בהכרעת הדין המקיפה והממצה, ולא
ראינו צורך להוסיף ולהתייחס אליהן.
8. לא מצאתי ממש בטענות שהעלה המערער בנוגע
לפגמים שנפלו, כביכול, בניהול ההליך בפני בית משפט קמא. אשר לעובדה שבית המשפט לא
אישר למערער להחליף את ייצוגו, בית המשפט ציין בהחלטתו לעניין זה כי (עמוד 84
לפרוטוקול):
...[המערער] החליף לא פחות מחמישה סניגורים, אשר לכל אחד מהם יש לו
טענות ומענות, כעולה מהדברים שאמר היום בבית המשפט. התרשמנו כי הסניגור הנוכחי,
עו"ד ירון דוד, עושה כמיטב יכולתו להגנת [המערער], חוקר את העדים כהלכה ופועל
על פי הנחיות [המערער]. לא מצאנו כל ממש בטענות [המערער] כנגד סניגורו, ואיננו
רואים לאשר לו החלפת סניגור זו הפעם השישית, כשהמדובר בכלל באיזה משא ומתן ערטילאי
שטרם הושלם.
בית המשפט הוסיף כי
היה ו[המערער] יתייצב בבית המשפט עם עו"ד חדש שיהיה מוכן להיכנס
לתיק ולהמשיך בניהולו מאותו שלב שאליו הגיע הדיון, או אז ישקול בית המשפט אם יש
מקום להיעתר לבקשה להחלפת סניגור.
בנסיבות המתוארות בהחלטת בית משפט קמא,
ונוכח האפשרות שניתנה למערער גם באותו שלב להחליף את הייצוג בתנאים שנתבקשו באותן
נסיבות, לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לאפשר למערער
להחליף את הייצוג.
אשר לטענה לפיה לא התאפשר למערער לחקור
את רעייתו על דוכן העדים. טענה זו מופרכת על פניה: ראשית, המערער החל לחקור בעצמו
את רעייתו, שהעידה כעדת הגנה, ולאחר ששאל אותה מספר שאלות, אשר בית המשפט סבר כי
הן אינן רלוונטיות, הציע בית המשפט למערער להתייעץ עם סניגורו, האם יש צורך בהמשך
החקירה על ידו, או שמא כדאי שהסניגור הוא שיחקור את העדה. לאחר הפסקה הודיע
הסניגור כי הוא זה שיחקור את העדה, וכך אכן היה. שנית, שהיא אולי ראשית, אין
למערער לכתחילה כל זכות קנויה לחקור מי מהעדים בנוסף לחקירה שאמור לקיים הסניגור.
אשר לטענה כי לא נתאפשר למערער להעיד עדי
הגנה נוספים מטעמו. טענה זו אף היא אין בה ממש. בתום פרשת ההגנה הכריז בא-כוחו של
המערער "אלה עדי", והמערער, שנכח באולם בית המשפט באותו זמן, ובאופן
כללי היה פעיל ביותר בניהול ההליך ובחקירת העדים, לא מחה על כך, ואף ביקש לפטור
אותו מהתייצבות לישיבה שנקבעה ליום המחרת "שבה נשמעים ממילא הסיכומים",
כדבריו (עמוד 183 לפרוטוקול). רק לאחר כחודש, במהלך הישיבה שנקבעה להקראת הכרעת
הדין, ביקש המערער להעיד עוד 22 עדי הגנה מטעמו, בלא שנתן טעם לכך שלא העידם לפני
תום פרשת ההגנה, ובלא שפירט את זהותם ואת הרלוונטיות של עדותם. באותה הזדמנות ביקש
המערער לדחות את הקראת הכרעת הדין למספר ימים משום שלדבריו לא חש בטוב. בית המשפט
המחוזי דחה, כאמור, את הבקשה להעיד עדים נוספים, ובנסיבות שפורטו בדין עשה כן.
9. אשר לערעור על חומרת העונש. בית המשפט
המחוזי הדגיש את חומרת המעשים שיוחסו למערער, את תדירותם ואת פרק הזמן הארוך שבו
נמשכו, וכן הדגיש את הנזק הנפשי שנגרם לס.מ. ולש.מ., שבגיל כה צעיר נפלו קורבן
למערער ולמעלליו. בית המשפט ציין כי הוא מביא בחשבון, במידת מה, את גילו של המערער
ואת מצבו הרפואי, אך ציין כי בנסיבות המקרה יש להעניק לשיקולי ההרתעה והגמול משקל
מכריע.
דברים אלה מקובלים עלינו. אכן, העונש
שנגזר על המערער אינו מן הקלים, אך עונש זה הוא תוצאה של המעשים המזעזעים אותם
ביצע. המערער התמיד, לאורך שנים, בניצול מיני ובביצוע עבירות מין חמורות בכפיה
בשתי בנותיה של אשתו. בעשותו כן, ניצל המערער את התא המשפחתי אליו הצטרף והפך את
הבית שאמור היה להיות מסגרת תומכת ומגוננת עבור בני-המשפחה, ובייחוד עבור הילדות
הרכות בשנים, למקום מסוייט בו חוו הילדות פעם אחר פעם פגיעות קשות בגופן ובנפשן.
המערער אף ניצל באופן שפל את הרקע המשפחתי הקשה של הילדות, ואת חששן כי יבולע להן
ולאימן אם יתלוננו על מעשיו, על מנת להתמיד במעשים נפשעים אלה לאורך זמן. נוכח
חומרת המעשים, תדירותם, התמשכותם לאורך שנים והעובדה כי נעשו בשתי הבנות, נראה כי
העונש שנגזר על המערער גוזר לו כמידת מעשיו והוא הולם וראוי בנסיבות המקרה. לפיכך,
ועל אף גילו של המערער ומצבו הרפואי, לא מצאנו מקום להתערב בעונש שהוטל עליו.
הערעור נדחה, אפוא, על שני חלקיו.
ש
ו פ ט ת
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א'
חיות.
ניתן היום, א' אייר, תשס"ד (22.04.04).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 97040460_V29.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il