פרייברג זהר נ. מדינת ישראל-משרד הבטחון

פסק-דין בתיק ע"א 4044/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4044/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר המערער: פרייברג זהר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - משרד הבטחון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.3.07 בתיק א' 1060/06 שניתן על ידי כבוד הרשם א' אורנשטיין בשם המערער: עו"ד אילן יעקובוביץ בשם המשיבה: עו"ד מיקי חשין פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הרשם א' אורנשטיין) במסגרתו נתקבלה בקשת המשיבה לסלק על הסף תביעת נזיקין שהגיש נגדה המערער. 1. אלה עיקרי העובדות שביסוד הערעור: המערער, יליד שנת 1973, אובחן מגיל צעיר כסובל מבעיות רפואיות שונות. בשנת 1991 גויס המערער לשירות סדיר בצה"ל, כאשר במסגרת הבדיקות הרפואיות שנערכו לקראת גיוסו נקבעו לו סעיפי ליקוי בגין בעיות נפשיות; ליקוי ראייה קל; ומצב לאחר מחלה או חבלה של מערכת העצבים המרכזית. בשנת 1994 השתחרר המערער מצה"ל בתום שירות סדיר באורך מלא. במהלך השנים מאז שחרורו ועד שנת 1999 חלה התדרדרות במצבו של המערער. בין היתר, החל המערער לסבול מכאבי ראש, מאובדן כושר ריכוז ומפגיעה בזיכרון לטווח-קצר. בבדיקת מיפוי ראש (C.T) שנערכה לו בשנת 1999 בשל ההחמרה במצבו, אובחן המערער כסובל מ"הידרוצפלוס" (הצטברות נוזלים בחדרי המוח). המערער נותח בהצלחה אך נגרם לו נזק בלתי-הפיך והוא הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעל מגבלה תפקודית מלאה. 2. בשנת 2006 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעת נזיקין נגד המשיבה, לפי חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים). בתביעתו, טען המערער כי רופאי המערכת הצבאית התרשלו בטיפול בו במהלך שירותו הצבאי. בין היתר, טען המערער כי לא ניתן משקל לתלונותיו, ולעובדה שהתעלף מספר פעמים במהלך השירות, וכן כי לא בוצעו בו בדיקות שנדרש היה לבצע, ואשר אילו נערכו, ניתן היה לאבחן את מחלתו כבר בזמן שירותו, וכן למנוע את ההתדרדרות הקשה שחלה מאוחר יותר במצבו. 3. המשיבה מצידה פנתה לבית המשפט וביקשה להורות על סילוק התביעה על הסף, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, היא טענה כי בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים, נהנית המדינה מחסינות מפני אחריות בנזיקין בגין מחלה או החמרת מחלה שנגרמה לאדם בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו זה, ובכלל זה בגין ההחמרה הנטענת במצבו של המערער. לדבריה, נוכח הוראת החוק האמורה, ניתן היה לתבוע את הנזק שנגרם למערער רק בהתאם לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים). שנית, טענה המשיבה כי יש לסלק את תביעת המערער על הסף עקב התיישנות עילת התביעה. 4. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה, והורה על דחיית התביעה על הסף. הוא ציין בהחלטתו, כי בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים, אין המדינה אחראית בנזיקין על החמרת מחלה שנגרמה לאדם בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו זה, שכן ההנחה ביסוד הוראה זו היא כי החמרת מחלה כאמור מהווה עילה לתביעה על פי חוק הנכים, ובהתקיים עילה כזו אין בידו לתבוע בעילה של נזיקין, מטעמי ייחוד העילה. ככל שייקבע כי עמדה למערער האפשרות להגיש תביעה על פי חוק הנכים נגד קצין התגמולים, דין תביעתו בנזיקין להידחות מחמת ייחוד העילה. לגופו של ענין, מצא בית המשפט כי עמדה למערער עילה על פי חוק הנכים, שכן ההחמרה במצבו נגרמה בעת שירותו הצבאי והתקיים קשר סיבתי בין השירות לבין ההחמרה הנטענת במחלתו. לפיכך, ומטעמי ייחוד עילה כאמור בסעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים, פטורה המדינה מאחריות בנזיקין להחמרה שחלה במצבו. בית המשפט הוסיף וציין, כי כאשר נדחית תביעה נגד קצין התגמולים מחמת העדר קשר סיבתי, אין להסתמך על החסינות הנתונה למדינה מפני תביעת נזיקין כאמור בסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים, ואין לדחות על הסף תביעת נזיקין רגילה כנגד המדינה, שאז ייווצר מצב שבו התובע יצא קרח מכאן ומשם. אולם, לדברי בית המשפט, זה אינו המצב במקרה שלפנינו, בו לא הוגשה כל תביעה על ידי המערער לקצין התגמולים, וממילא לא נקבעה קביעה כלשהי בענין הקשר הסיבתי בין החמרת המחלה לשירות הצבאי. לאור האמור, קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות מחמת ייחוד עילה. אשר לטענת המשיבה כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות עילת התביעה, בית המשפט קמא נמנע מלהידרש לענין זה לגופו, לאור מסקנתו בדבר דחיית התביעה מחמת ייחוד העילה. יחד עם זאת הוא ציין, מעבר לנדרש, כי לטעמו לא ניתן היה לדחות את התביעה על הסף מטעם זה בלבד, ולענין טענת ההתיישנות, היה מקום לבחון את הראיות הרלוונטיות, ורק לאחר מכן להגיע למסקנה מושכלת בסוגיה זו. 5. הערעור שלפנינו מופנה כנגד קביעת בית המשפט באשר לדחיית התביעה על הסף מחמת ייחוד העילה. לטענת המערער, הערעור מעלה שאלה עקרונית וכבדת-משקל, שעניינה היקף התפרשותה של הוראת החסינות הקבועה בסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים. עיקר שאלה זו הוא - האם הפטור למדינה הקבוע בסעיף 6 חל גם במצב בו הנפגע מנוע מלהגיש תביעה נגד קצין התגמולים לפי חוק הנכים מאחר שתביעתו במסלול זה התיישנה בהתאם להוראת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בחוק זה, וזאת בלא שדבק בנפגע כל אשם באשר לשיהוי שחל, שבעטיו לא הוגשה תביעה במועד. המערער אינו חולק על הנחת בית המשפט המחוזי לפיה, כאשר עומדת לתובע עילת תביעה נגד קצין התגמולים על פי חוק הנכים, מנוע הוא – בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים – מלתבוע את המדינה בתביעת נזיקין רגילה. ואולם, לשיטתו, יש לקבוע כי כלל זה של ייחוד עילה לא יחול מקום בו הנפגע מנוע מלהגיש תביעה לפי חוק הנכים בשל חלוף תקופת ההתיישנות לפי חוק זה, בנסיבות בהן אין בו אשם, ולא היה באפשרותו לעשות דבר כדי למנוע את חסימתו של מסלול תביעה זה בפניו. לגישתו, במצב זה אין למנוע מן הנפגע את האפשרות לתבוע פיצוי במסגרת תביעת נזיקין רגילה נגד המדינה. 6. לגופו של ענין, טוען המערער כי מאחר ועל פי ההלכה הפסוקה, על תביעות לפי חוק הנכים לא חלה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התש"י-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) בענין דחיית מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, עילת התביעה על פי חוק הנכים התיישנה בהתאם להוראות ההתיישנות המיוחדות בחוק זה 3 שנים לאחר שחרורו מצה"ל, דהיינו - בשנת 1997, הגם שבמועד זה כלל לא היה מודע לקיומה של עילת תביעה (ראו סעיף 32 לחוק הנכים בענין התיישנות תביעות). יוצא, אפוא, כי הדרך להגשת תביעה לפי חוק הנכים היתה חסומה בפניו מלכתחילה, מבלי שהיה כל אשם מצידו באשר לחסימה זו, ומבלי שהיה בידו לעשות דבר למנוע את המצב שנוצר. בנסיבות אלו, טוען המערער, לא חלה חסינות המדינה מפני תביעת נזיקין רגילה המוגשת נגדה, שאחרת היה בכך, לטענתו, משום פגיעה בתכלית החקיקתית העומדת ביסוד סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים, ובעקרונות המקובלים לענין המדיניות המשפטית הנאותה בדיני הנזיקין. 7. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לאמצם, ולדחות את הערעור. לדבריה, מטענות המערער עצמו עולה כי יש לראות את מחלתו כמחלה שהוחמרה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי, ומכאן כי, למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי המסגרת הדיונית המתאימה לבירור תביעתו היא זו שהותוותה על ידי המחוקק בחוק הנכים. לטענתה, בירור הסוגיות המועלות על ידי המערער, ובכלל זה הסדר ההתיישנות הקבוע בחוק הנכים, צריך להיעשות במסגרת הדיונית שנועדה לכך – היא המסגרת הקבועה בחוק הנכים – ואין לקבל את ניסיונו לקיים דיון בזכאותו על פי חוק הנכים במסגרת דיונית אחרת. במיוחד, סבורה המדינה כי אין מקום שבית המשפט ינקוט עמדה בסוגית זכאותו של המערער על פי חוק הנכים כאשר המערער עצמו הוא שנמנע מלכתחילה להגיש את תביעתו במסלול המיועד לכך. כן סבורה המשיבה כי יש לדחות את טענת המערער לפיה יש להעניק פירוש מצמצם לסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים, תוך שהיא טוענת כי פרשנות זו מתעלמת הן מלשונן המפורשת של הוראות החוק והן מההלכה הפסוקה בנושא זה. 8. אשר לסוגיית התיישנות התביעה, מבקשת המשיבה להעמיד בספק את טענת המערער כי תקופת ההתיישנות לפי חוק הנכים עברה "ללא כל אשם מצידו" ומבלי ש"ישן על זכויותיו". לדבריה, "קצה חוט" באשר לנזק הנטען על ידי המערער התגלה לו סמוך לאחר שחרורו מצה"ל, ואילו על מחלתו נודע לו בבירור בשנת 1999, כאשר אובחן כלוקה במחלת ה"הידרוצפלוס". אף על פי כן, בחר המערער להגיש את תביעתו רק בשנת 2006, דהיינו- קרוב ל-7 שנים מאוחר יותר. אשר להתיישנות תביעת המערער על פי חוק הנכים, מוסיפה המשיבה וטוענת, כי אפילו בהנחה שההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות היה חל ביחס לתביעות על פי חוק הנכים, גם אז תביעתו של המערער היתה מתיישנת כבר בשנת 2002. על רקע כל אלה, סבורה המשיבה כי השיהוי הרב בהגשת התביעה אינו עולה בקנה אחד עם טענת המערער בדבר העדר אשמה מצדו, ולטענתה, בנסיבות אלה אין למערער אלא להלין על עצמו. 9. לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים מעניק למדינה פטור מאחריות בנזיקין בגין נזקים שנגרמו לאדם במהלך שירותו הצבאי ועקב שירותו זה. זו לשון ההוראה: מיום 10.8.2005 תיקון מס' 7 ס"ח תשס"ה מס' 2026 מיום 10.8.2005 עמ' 953 (ה"ח 6) הוספת סעיף 5ד תבל "(א) אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי. (ב) "שירות צבאי", בסעיף זה, פירושו כבחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט–1949". ביסוד הוראת חסינות זו טמון הרעיון כי על חבלות או מחלות שנגרמו לחייל בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו זה, וכן על חבלות או מחלות שהוחמרו במהלך ועקב השירות הצבאי, נושאת המדינה באחריות כלפי הנפגע במסגרת חוק הנכים. חוק זה הוא המשמש מסגרת נורמטיבית המסדירה את אחריותה של המדינה להטבת נזקי חבלה או מחלה שנגרמו לאדם תוך כדי ועקב שירותו הצבאי, קרי: לנזקים שנגרמו לאדם במהלך שירותו הצבאי, כאשר מתקיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין התרחשות הנזקים. על תכליתה של הסדרת אחריות זו נאמר בעבר כי "כוונת המחוקק היתה ליצור תיאום בין הפטור מאחריות לפי סעיף 6(א) (לחוק הנזיקים האזרחיים) ובין הזכות לפי חוק התגמולים (חוק הנכים), באופן שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק הנכים יחול הפטור מאחריות בנזיקין" (ע"א 303/75 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כט(2) 601, 605 (1975)). המערער טען אמנם בלשון רפה כי לא התקיים בעניינו קשר סיבתי בין שירותו הצבאי להחמרת מחלתו, ועל כן, כי אין בעניינו תחולה להסדר הנורמטיבי הקבוע בחוק הנכים. ואולם, בצדק ציינה ב"כ המשיבה כי, הלכה למעשה, אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים כי קשר סיבתי כזה אכן נטען והתקיים. כך עולה מטענות המערער עצמו בכתב התביעה שהגיש, כך הוסכם על ידי המשיבה, וכך גם נקבע על ידי בית המשפט המחוזי (והשוו לאמור בהקשר זה ברע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 321, 329 (2002)). בנסיבות אלה, ומאחר שמלכתחילה לא היתה מחלוקת כי ההחמרה במצבו של המערער חלה במהלך תקופת שירותו הצבאי, נתקיימה בידי המערער עילת תביעה על פי חוק הנכים. משכך, אין מנוס מן המסקנה כי חלה במקרה זה הוראת החסינות של המדינה, והיא פטורה מאחריות בנזיקין על פי חוק הנזיקים האזרחיים, ועל כן כי דין תביעתו של המערער בנזיקין להידחות על הסף בשל ייחוד העילה. 10. הטענה העיקרית המועלית על ידי המערער במסגרת הערעור הנוכחי הינה כי בנסיבות בהן התיישנה תביעה לפי חוק הנכים, מבלי שדבק בנפגע כל אשם ביחס לחלוף תקופת ההתיישנות על פי אותו חוק, כי אז יש לפרש את הוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים בצמצום, באופן שלא תחול הוראת החסיון על אחריות המדינה בנזיקין. פרשנות זו המוצעת על ידי המערער נעדרת אחיזה כלשהי בלשון הוראות החוק, אין לה ביסוס בתכליות העומדות ביסודו, ולא ניתן לקבלה. מעבר לכך, לא שוכנעתי גם בהיבט העובדתי כי לא היה בידי המערער להגיש בזמן את תביעתו על פי חוק הנכים, ולפעול במסלול שהותווה בדין לבירור תביעתו ולהטבת נזקו. למערער נודע לכל המאוחר בשנת 1999 על קיומה של עילת התביעה בגין החמרת מחלתו, שכן במועד זה הוא אובחן כלוקה במחלת ה"הידרוצפלוס". הוא פנה לראשונה בתביעת נזיקין רגילה לבית המשפט רק בשנת 2006, כשבע שנים לאחר איבחון מחלתו. יתר על כן, הוא לא ניסה לעשות שימוש כלשהו בהוראת סעיף 32א לחוק הנכים, המאפשרת, בתנאים מסוימים, להאריך את תקופת ההתיישנות על פי אותו חוק במקרה של "חבלה רשומה", ואשר לגביה ננקטה בפסיקה פרשנות מרחיבה (ע"א 203/85 בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4) 133 (1987); ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177 (1988); רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(1) 649, 657-658 (2001)); הוא לא ניסה אף להתמודד עם טענות אפשריות לענין תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות על הענין, ולהעלות את שאלת חלותו על הסדרי חוק הנכים, תוך התייחסות לפסיקה המורכבת שאיננה חד משמעית בענין זה (למשל: ע"א 347/77 קצין התגמולים נ' אדרי, פ"ד לא(3) 777 (1977); ר"ע 166/83 בן הלל נ' קצין התגמולים, פ"ד לח(3) 13 (1984)). ומעבר לכל אלה, צודקת המדינה בטענתה כי גם אילו היה נקבע כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות המדבר בהתיישנות שלא מדעת היה חל על ענין זה, ותקופת ההתיישנות על פי חוק הנכים היתה נעצרת ונפתחת מחדש בשנת 1999 בעת איבחון המחלה, גם אז היתה תביעתו של המערער על פי חוק הנכים מתיישנת, מאחר שהמערער לא הגיש כל תביעה על פי חוק זה גם בתוך שלוש שנים ממועד גילויה המאוחר ביותר של עילת התביעה, דהיינו בטווח הזמן שמשנת 1999 ועד שנת 2002. הוא פעל לראשונה בעניינו בדרך של הגשת תביעת נזיקין רגילה לבית המשפט המחוזי בשנת 2006. 11. אוסיף, מעבר לנדרש, כי שאלת תחולתם של ההסדרים הכלליים הקבועים בחוק ההתיישנות על תביעות לפי חוק הנכים הינה שאלה חשובה ומורכבת, אשר ספק בעיני אם המענה שניתן לה עד היום בחקיקה ובהלכה הפסוקה מניח את הדעת. יחד עם זאת, איננו נדרשים להכריע בענין זה במסגרת הערעור הנוכחי, נוכח נסיבותיו העובדתיות. עם זאת, אין זה מן הנמנע כי נשוב ונידרש לנושא בבוא העת, כאשר נסיבות המקרה תצדקנה זאת (השוו: בג"צ 3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הבטחון (טרם פורסם, 30.7.2008) (השופטת ארבל)). לאור האמור, הערעור נדחה. בנסיבות הענין – אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו באדר התשס"ט (22.3.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07040440_R03.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il