ולדיסלב קזנצב נ. מנהל האוכלוסין - משרד הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 4042/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4042/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: ולדיסלב קזנצב נ ג ד המשיבים: 1. מנהל האוכלוסין - משרד הפנים 2. אירנה קזנצב 3. ילנה גרקו עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד רמי קרופניק בשם המשיב 1: עו"ד עינב גולומב פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: עניינה של העתירה בבקשת העותר כי יוענק למשיבה 3 (להלן המשיבה) מעמד בישראל וזאת מכוח הורותה למשיבה 2, קטינה, בעלת אזרחות ישראלית. עיקרי העובדות: 1. העותר עלה לישראל ב-3.7.94 עם אשתו ובנו. המשיבה נכנסה לישראל כתיירת ביום 23.3.95 וניתן לה רישיון ביקור למשך 3 חודשים. חרף זאת, היא לא עזבה את ישראל, וביום 14.10.96 אף נעצרה על ידי המשטרה במכון ליווי בחיפה. כשבוע לאחר מעצרה זה, נישאה המשיבה בנישואי פרגוואי שלא נרשמו לאזרח ישראל, ודים לזפקוב. כחצי שנה לאחר מכן הרתה המשיבה וילדה ביום 22.12.97 את המשיבה 2, אשר אביה הוא העותר, אזרח ישראלי. העותר עצמו נשוי לאישה ישראלית, והוא אב לילד ממנה, ואינו מקיים חיי משפחה עם המשיבה. העותר והמשיבה בקשו להכשיר את ישיבתה של המשיבה בישראל. אחת הטענות עליה הם נשענים היא כי בתם המשותפת היא אזרחית ישראלית וחיה בישראל, וחייה במחיצת אימה ואביה בישראל חשובים להתפתחותה. 2. המשיבה פנתה למשרד הפנים וטענה במסגרת הליך השימוע שנערך לה, כי היא יהודיה, וביקשה כי יוענק לה מעמד מכוח חוק השבות. בקשתה זו נדחתה לאחר שלא העמידה כל ראיות התומכות בטענתה זו. בשנת 1998 הוגשה עתירה קודמת בפני בית משפט זה העוסקת באותו ענין המהווה נשוא העתירה שבפנינו (בג"ץ 3312/98 לא פורסם) (להלן – העתירה הראשונה). העתירה שהוגשה נדחתה ביום 19.1.00, זאת, כיוון שלאור התשתית העובדתית שנפרשה בפני בית המשפט, לא נמצא כל פגם בפעולות המשיב. 3. למרות דחיית העתירה, לא עזבה המשיבה את ישראל והמשיכה לשהות בה שלא כדין. ביום 22.7.03 פנתה המשיבה למשרד הפנים בבקשה כי בתה, המשיבה 2, תרשם במרשם כאזרחית ישראלית, מכוח אבהותו של העותר. בקשה זו הושתתה על פסק דין הצהרתי של בית המשפט לענייני משפחה מיום 7.6.98 שניתן בהסכמת הצדדים להליך, הם המשיבה והעותר. נוכח פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ולאחר שימוע שנערך לעותר, נרשמה המשיבה 2 כאזרחית ישראלית. עם זאת, נמסר למשיבה כי אין ברישומה של המשיבה 2 כאזרחית כדי להקנות לה, עצמה, מעמד בישראל. משכך, חוייבה המשיבה לעזוב את ישראל מכח הכרעת בית משפט זה בעתירה הראשונה. 4. בעקבות הודעה זו פנה העותר לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה וביקש להעניק למשיבה מעמד בישראל מכוח הורותה למשיבה 2. עתירה זו נמחקה בשל קביעת בית המשפט כי מדובר, למעשה, בטענה של שינוי נסיבות ביחס לפסק הדין בעתירה הראשונה שניתן בבית משפט זה, ולפיכך הענין טעון בירור נוסף בפני בית משפט זה. מכאן העתירה שבפנינו. 5. העותר משתית את עיקר טענותיו בעתירה על טובת הילדה הקטינה, על העובדה כי המשיב 1 לא שקל את מכלול האינטרסים הצריכים לענין, ועל הטענה כי הנסיבות השתנו מעת דחיית העתירה הראשונה שהוגשה על ידו, וזאת בשל רישומה של הקטינה כאזרחית ישראלית. בתשובתו, ביקש המשיב לדחות את העתירה ממספר טעמים: לטענתו, עניינם של העותר ושל המשיבות כבר נתברר לגופו בעתירה הראשונה, ולכן אין מקום לבחון את טיעוניו פעם נוספת. שנית, אין לקבל את הטענה כי טובת המשיבה 2 לא נשקלה כראוי, שכן כבר בעתירה המקורית היה בית משפט זה ער להיבט זה, וחזקה עליו כי בהכרעתו שקל את כל השיקולים הצריכים לענין זה. שלישית, נטען כי בהיבט העקרוני, אין באזרחותו של קטין כדי להעניק מעמד מוכר להורהו בישראל. העובדה כי העותר והמשיבה לא קיימו חיים משותפים ולא הקימו תא משפחתי, בצירוף לנתון בדבר שהותה הממושכת שלא כדין של המשיבה בישראל תוך הפרת הוראות פסק דינו של בית משפט זה בעתירה הראשונה – כל אלה מצדיקים את דחיית העתירה. 6. לאחר דיון בעתירה הצענו לעותר כי יגיש בקשה מנומקת לוועדה ההומניטארית הפועלת במשרד הפנים למתן הסעד המבוקש על ידיו להתיר את ישיבתה של המשיבה בישראל לאור הצורך הטבעי של הילדה שלא להיפרד מאימה. בקשה כזו אכן הוגשה לוועדה הבין משרדית. בעקבות דיון והמלצה של הועדה הודיע הגורם המוסמך כי יוענק למשיבה מעמד של רשיון ישיבה מסוג ב/1 למשך שנה, ובתום השנה ייבחן המשך מעמדה. מנהל מינהל האוכלוסין אימץ את ההמלצה והחליט להעניק למשיבה רישיון ישיבה כאמור. לשם קבלת הרישיון, היה על המשיבה לפנות ללשכת מינהל האוכלוסין. 7. למרות ההחלטה להעניק למשיבה אשרת שהייה בארץ במסגרת המסלול ההומניטארי, הודיע העותר כי הוא אינו מסתפק בהחלטה האמורה, והוא עומד על עתירתו להענקת מעמד קבע למשיבה כבר עתה. לטענתו, היה על המשיב להעניק למשיבה מעמד של תושב ארעי לפחות עד להגעת המשיבה 2 לגיל בגרות, ולהימנע מהגבלת מעמדה למעמד זמני לתקופה של שנה אחת. לדבריו, במעמד זמני טמונות מגבלות בין היתר, ביחס ליציאה לחוץ לארץ, ולא ברור מהו הנוהל שיוחל על המשיבה עם חלוף השנה. לאור זאת, הוא מבקש את התערבות בית המשפט, ועותר לפסיקת הוצאות לזכות העותרים. ההכרעה דין העתירה להידחות, משהיא נתמצתה. בנסיבות הענין, ההחלטה של הוועדה הבין משרדית, לפיה יוענק למשיבה מעמד ארעי לשנה ולאחריו יבחן המשך מעמדה, סבירה וראויה, ואינה מעמידה עילה להתערבותנו. אכן כבר נפסק כי אין בהורות לילד אזרח ישראלי כשהיא עומדת לעצמה, כדי להעניק להורה מעמד של תושב קבע בישראל (בג"ץ 4156/01 מריו דימיטרוב נ' משרד הפנים פד"י נו(6) 289). יתר על כן, המשיבה שהתה תקופה ארוכה שלא כדין בישראל, ואף הפרה צווי בית משפט שהוטלו עליה. מצד שני, קיים, כמובן, ההיבט ההומניטרי הכרוך בחשיבות שמירת הקשר הרצוף בין האם לבת, שהיא אזרחית ישראלית, בת לאב ישראלי ורוצה לחיות בישראל. מאזן זה של שיקולים הביא להחלטה האמורה של הועדה, שיש בה שיקלול סביר של האינטרסים הנוגדים. עם זאת, נותר פתח לשיקול נוסף של ענין מעמד המשיבה בעתיד, על פי הנסיבות כפי שתתפתחנה. לאור האמור, העתירה מיצתה את עצמה ודינה להידחות. אין צו להוצאות. ניתן היום, ד' בתשרי תשס"ח (16.9.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04040420_R12.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il