מדינת ישראל נ. מהראן אבו עאבד

פסק-דין בתיק ע"פ 4038/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4038/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. מהראן אבו עאבד 2. רג'א אבו עאבד ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 60307-10-13 במאוחד עם ת"פ 29410-11-13 שניתן ביום 12.05.2014 על ידי כבוד השופט ר' שפירא בשם המערערת: עו"ד ארז בן ארויה בשם המשיבים: עו"ד דורון נוי; עו"ד יהלי שפרלינג בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. ערעור המדינה על קולת עונש המאסר בפועל שהשית בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ר' שפירא) על האחים מהראן אבו-עאבד ורג'א אבו-עאבד, הנאשמים בתיקים המאוחדים ת"פ 60307-10-13 ות"פ 29410-11-13 (להלן: משיב 1 ו-משיב 2, וביחד: המשיבים). משיב 1 נידון ל-4 חודשי מאסר בפועל ומשיב 2 נידון ל-9 חודשי מאסר בפועל. רקע והליכים 2. בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון (להלן: כתב האישום המתוקן), יוחס למשיבים ביצוע עבירות של החזקת ונשיאת נשק ללא היתר כדין, ירי באזור מגורים וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (לפי סעיפים 144(א), 144(ב), 340א, 335(א)(1), 335(א)(2) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). כעולה מכתב האישום המתוקן, ובתמצית, בליל האירוע בִּתוֹ של משיב 2 התקשרה אליו ודיווחה לו כי בני משפחתם מותקפים על ידי בני משפחה אחרת מהכפר, המצוידים בנשק קר. לאחר כ-10 דקות הגיע למקום משיב 2 יחד עם אחיו, משיב 1, כשהם מזוינים בנשק חם, החלו לירות אל עבר בני המשפחה האחרת ופצעו תשעה אנשים. המשיבים הורשעו על פי הודאתם בעבירות מושא כתב האישום המתוקן. ואלה עיקרי תסקירי שירות המבחן שהוגשו לבית המשפט המחוזי בעניינם של המשיבים: משיב 1 הוא רווק בן 29. שירות המבחן התרשם כי העבירות אינן מאפיינות את אורח חייו הנורמטיבי, הנעדר עבר פלילי. לעניין העבירות בהן הורשע, התרשם שירות המבחן כי משיב 1 מבין את מעשיו ואת השלכותיהם הקשות, ברם נוטה להשליך את האשמה על משפחת המתלוננים ומתקשה לגשר על הפער בין מעשיו לבין הפגיעה באנשים רבים. להערכת שירות המבחן ניתן להצביע על מספר מוקדי סיכון, ובכללם חומרת העבירות ועצם הנכונות להחזיק ולהשתמש בנשק חם שלא כחוק. בשקלול מכלול הנתונים, הגיע שירות המבחן למסקנה כי הסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד הוא בינוני ברמת חומרה גבוהה, ובהתאם המליץ לבית המשפט על ענישה הרתעתית. משיב 2 הוא בן 50, נשוי ואב לחמישה ילדים קטינים. לפי התסקיר, משיב 2 הביע צער וחרטה על ביצוע העבירות וטען כי ההליך הפלילי, חווית המעצר והשלכותיו הרתיעו אותו מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד. עוד הביע משיב 2 רצון להשתלב בהליך טיפולי. למשיב 2 אין הרשעות קודמות, ושירות המבחן התרשם כי מדובר באדם המנהל לרוב אורח חיים נורמטיבי. יחד עם זאת, להערכת שירות המבחן מדובר באדם העלול להגיב באופן אימפולסיבי ואלים כשהוא חש פגיעה בכבודו או במשפחתו, והמתקשה לבחון אלטרנטיבות להתנהגות שקולה יותר. בהמשך לכך, המליץ שירות המבחן להורות על שילובו בהליך טיפולי, לצד מאסר מותנה מרתיע ופיצוי למתלוננים. בטיעוני המדינה בפני בית המשפט המחוזי לעניין העונש הודגשו בין היתר חומרת העבירות, העובדה כי נפצעו 9 אנשים כתוצאה מביצוען וכן העובדה שהמשיבים חברו יחדיו והצטיידו בתחמושת מבעוד מועד. לשיטת המדינה, מתחם הענישה ההולם נע בין 8 ל-12 שנות מאסר. ביחס למשיב 1 עתרה המדינה לעונש שבמרכז מתחם הענישה, ואילו ביחס למשיב 2 – לעונש המצוי ברף העליון שלו. מנגד, ביקשו ב"כ המשיבים שלא למצות עימם את הדין. זאת הן לנוכח היותם של המשיבים אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי והן לנוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה. בהקשר זה, נטען כי התנהגות המשיבים הייתה "על גבול ההגנה העצמית" באופן המצדיק הקלה בעונש. 3. בקביעת מתחם הענישה הראוי, וממילא בגזירת העונש ההולם במסגרת מתחם זה, בית המשפט המחוזי הדגיש את התפשטות התופעה של עבירות נשק ויריות באזור מגורים, את חומרתן ואת הסכנה הגלומה בהן. יחד עם זאת, בית המשפט העניק משקל רב לנסיבות החריגות של ביצוע העבירות. בפרט, בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה כי מדובר במקרה גבולי, וכי מעשי המשיבים – שנעשו בתגובה לסיכון ולאיום שנשקפו, לתחושתם, למשפחתם – חורגים אך במידה מועטה מתחום הסבירות הנדרשת לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית. נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי מתחם הענישה ההולם הוא בין 6 חודשי מאסר שניתן לרצותם בעבודות שירות לבין 24 חודשי מאסר בפועל, כאשר לצד עונש המאסר ייעשה גם שימוש באמצעי הענישה של קנס כספי המהווה אף הוא אמצעי יעיל להרתעת אדם נורמטיבי. עוד צוין בגזר הדין כי לא נמצאה עילה לחרוג, לקולה או לחומרה, ממתחם הענישה האמור. יחד עם זאת, הוסיף בית המשפט וציין כי הפיצוי לנפגעים יופחת לנוכח תרומתם של האחרונים להתלקחות האירוע. על רקע האמור, גזר בית המשפט המחוזי את דינם של המשיבים כדלקמן: משיב 1, שירה ופגע בשלושה מתלוננים, נידון כאמור ל-4 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו מיום 8/10/2013 ועד ליום 17/2/2014. משגזר הדין ניתן ביום 12.5.2014, עולה כי משיב 1 סיים לרצות את עונשו במועד מתן גזר הדין. בנוסף, נגזר דינו של משיב 1 ל-8 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 36 חודשים; תשלום קנס בסכום של 20,000 ₪ וכן פיצוי לכל אחד מהמתלוננים שנפצעו על ידו בסכום של 3,000 ₪. משיב 2, שירה ופגע בשישה מתלוננים, נידון ל-9 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו מיום 7/11/2013. מהחומר שבפנינו עולה כי משיב 2 אמור להשתחרר (שחרור מנהלי) ביום 16.7.2014. בנוסף, נידון משיב 2 ל-9 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 36 חודשים; תשלום קנס בסכום של 40,000 ₪ וכן פיצוי לכל אחד מהמתלוננים שנפצעו על ידו בסכום של 5,000 ₪. מכאן הערעור שלפנינו, המתמקד כאמור בעונשי המאסר בפועל. תמצית נימוקי הערעור 4. המערערת טוענת כי גזר הדין שניתן חורג מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו המשיבים, שכן בני משפחת המשיבים לא הותקפו בפועל על ידי המתלוננים ומדובר בדיווח סובייקטיבי בלבד של בת המשיב 2. חריגה זו הביאה למסקנתו של בית המשפט המחוזי, השגויה לדעת המערערת, שלפיה המשיבים פעלו במצב הקרוב לסייג ההגנה העצמית. מסקנה זו הובילה, בתורה, לקביעת מתחם ענישה שגוי וממילא לעונש שגוי. המערערת טוענת עוד שיסודותיו של סייג ההגנה העצמית אינם מתקיימים בנסיבות העניין, וכן שהעונשים אינם משקפים את חומרת מעשיהם של המשיבים אלא מקלים עימם באופן קיצוני, ללא כל הצדקה ובאופן המקים עילה להתערבות ערכאת הערעור. הסנגור סמך ידיו על גזר דינו של בית משפט קמא ועל הנמקותיו. עוד נטען, כנגד התערבות ערכאת הערעור, כי משיב 1 סיים זה מכבר לרצות את עונשו ואילו משיב 2 אמור להשתחרר בימים הקרובים. דיון והכרעה 5. לאחר בחינת נימוקי הערעור והתסקירים המשלימים ושקילת טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. אמנם, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, וההתערבות שמורה למקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או למקרים שבהם העונש חורג באופן מובהק מרמת הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)). נדמה, כי כלל זה נכון ביתר שאת לגבי ערעור המדינה על קולת העונש ולו מן הטעם שערכאת הערעור אינה נוטה למצות את הדין עם הנאשם. עוד נפסק, כי גדרי התערבות אלו נותרו בעינם גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 30 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (5.8.2013)). ואולם, המקרה שלפנינו אכן נמנה על אותם מקרים חריגים, שבהם מתחייבת החמרת עונשי המאסר בפועל שהושתו על המשיבים. מגזר דינו של בית משפט קמא עולה, כי קיבל את הטענה שלפיה מדובר במקרה "גבולי" הקרוב לסייג של הגנה עצמית. בית משפט קמא אף ביקש להסיק מהוראת סעיף 300א(ב) לחוק העונשין, המכיר באפשרות לגזירת עונש מופחת במקרה של רצח כאשר המעשה בוצע "במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב". לשיטת בית המשפט המחוזי, אם בחר המחוקק להתיר ענישה מופחתת בעבירת רצח בנסיבות החורגות חריגה מועטה מנסיבות המהוות הגנה עצמית, יש להשליך מכאן גם על מתחם הענישה ההולם מקום בו בוצע מעשה החורג במידה מועטה מאותן נסיבות, הגם שלא נגרמה אבידה בנפש. המדינה ראתה את המקרה בחומרה רבה ומכאן מסקנתה שמתחם הענישה הראוי הוא בין 8 ל-12 שנים. 6. לדעתי, בית המשפט המחוזי נתן משקל יתר לנסיבות בדמות התנהגות הנפגעים – כעמדת המשיבים – ואילו התביעה התעלמה כמעט לחלוטין מנסיבות אלו, ולמצער לא נתנה להן משקל מספק. ומהן נסיבות המקרה המיוחדות? נדמה כי בגדר המחלוקת בין הצדדים בדבר המשקל שיש להעניק להתנהגות הנפגעים והרלוונטיות של סייג ההגנה העצמית למקרה דנא, קיימת מחלוקת משנה ביחס לעובדות המקרה. נכון וראוי, אפוא, להציג את מלוא התמונה כפי שהיא מצטיירת מעובדות כתב האישום המתוקן. בל נשכח, כי עובדות מוסכמות אלה הן המסגרת לקביעת הנורמה המשפטית בדבר העונש הראוי בגין המעשה. על פי כתב האישום המתוקן, ביום 30.8.2013 בסמוך לשעה 00:20 הגיעו מספר רב של אנשים ממשפחת אבו-דהאש (בני משפחת המתלוננים) לקרבת ביתם של משפחת המשיבים בכפר פרדיס, כשהם מצוידים בנשק קר. בעקבות כך, התקשרה כאמור בִּתוֹ של משיב 2 אל אביה, ששהה יחד עם משיב 1 וקרובי משפחה נוספים בסמוך לכפר, ודיווחה לו שהם מותקפים על ידי משפחת אבו-דהאש. לאחר כעשר דקות, הגיעו המשיבים למקום כשהם מחזיקים ונושאים כלי נשק המסוגל לירות כדורים שבכוחם להמית אדם, בלא היתר. המשיבים ירו לפחות 14 כדורים לעבר בני משפחת אבו-דהאש ופצעו תשעה אנשים. הפצועים אושפזו בבית חולים ושבעה מהם אף נזקקו לניתוח, בעיקר ברגליים. אין להתעלם מכך, כי המשיבים הוזעקו למקום מגוריהם בעקבות התקהלות המתלוננים ואנשים נוספים בסביבה, שהיו מצוידים בנשק קר ואיימו, במשתמע מהנסיבות, לפגוע במשפחת המשיבים. כך גם סביר להניח כי פעולות המשיבים נבעו מתוך רצון להגן על עצמם ועל בני ביתם. עובדת היותם של המשיבים אנשים נורמטיביים ללא עבר פלילי תומכת בכך שמדובר בנסיבות חריגות. ואולם, נסיבות אלה אינן עולות כדי הגנה עצמית ואף לא עסקינן בסיטואציה קרובה אך כדי "חריגה במידה מועטה" מהסבירות הנדרשת לתחולתו של הסייג. אין מחלוקת כי המשיבים הגיעו למקום רק לאחר כ-10 דקות, די והותר זמן על מנת לנקוט באפשרויות חלופיות ושקולות יותר כגון להזמין משטרה. המשיבים אף הגיעו למקום כשהם כבר מצוידים בנשק חם ללא היתר כדין, מבלי שהוצג בפנינו הסבר מתקבל על הדעת להחזקתו ונשיאתו על ידם מלכתחילה. בנוסף, כתב האישום אינו תומך בטענת המשיבים בדבר מידתיות הירי. כך, אין כל אינדיקציה בכתב האישום כי המשיבים ירו בתחילה לאוויר במטרה להרחיק את האנשים מהמקום ושלא על מנת לפגוע, כפי שנטען על ידם, בין היתר, בדיון בפנינו. עוד לא ברור מדוע לא חדלו המשיבים מהירי והמשיכו לירות ולפצוע אנשים רבים. דהיינו, התנהלותם של המשיבים הלכה למעשה אינה מלמדת כי הם פעלו – ולו כמקרה גבול – על פי כללי ההגנה העצמית. בהינתן תיאור המקרה והפער בין הניצים, קשה להלום מצב שבו יריית 14 כדורים ופציעת 9 אנשים שנזקקו לאשפוז ומרביתם גם לניתוח עולה כדי הגנה עצמית; אף לא קרוב לכך. לכן אין עסקינן ב"חריגה במידה מועטה" בלבד מהסבירות הנדרשת לתחולת הסייג של הגנה עצמית. נראה כי שגה בית משפט קמא בהיקש שביקש לעשות מסעיף 300א לחוק העונשין לנסיבות דנא. סעיף 300 לחוק העונשין קובע כי העונש בגין עבירת רצח הוא מאסר עולם, "ועונש זה בלבד". קרי, בעבירת רצח אין "מתחם ענישה" או שיקול דעת לשופט בגזירת העונש. על רקע דברים אלה יש לקרוא ולהבין את סעיף 300א, המאפשר עונש מופחת ממאסר עולם במקרה של רצח, בהתקיים נסיבות מיוחדות, ובכללן "במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות הנדרשת לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית...". בעבירות שלא הובילו לאבידות בנפש, וליתר דיוק בעבירות שאינן רצח, אין צורך ואין זה נכון להידרש לסעיף 300א הנ"ל או להקיש ממנו, ורווח והצלה לעניין חומרת העונש – ולו חלקיים – עשויים לעמוד לנאשמים ממקום אחר ומשיקולים אחרים. בעבירות אלימות שאינן עבירות רצח, אין עונש חובה. בעבירות אלו, תחת סייג צר לצאת מתחולת עונש החובה, קיים מדרג של נסיבות – מעין רצף של חומרות שונות בעבירה – שעשויות להשפיע על העונש הסופי. נמצאנו למדים, כי זהו אינו מקרה "גבולי". ברם בהתאם לאמור, אין צורך שיהיה כזה על מנת שסיפור המעשה כהוויתו ישפיע לעניין העונש. זהו עניין של מידה. כשם שאין להתעלם מהתנהגות הנפגעים והרקע לעבירות, כך גם אין להעניק להם משקל מכריע. המקרה מלמד, הן מבחינה נורמטיבית-ערכית והן מבחינת המציאות כפי שהייתה בעת התרחשות האירועים, כי בפני המשיבים ניצבו אפשרויות אחרות סבירות ובנות-מימוש כמענה לאיום שחשו כלפיהם וכלפי בני משפחתם. מעשיהם של המשיבים לא היו כדין וטמונה בהם סכנה לסדר הציבורי. לכן נדרש היה להטיל עליהם עונש חמור בצורה ממשית מזה שפסק בית המשפט המחוזי. חשוב עד מאוד להעביר מסר חברתי והרתעתי, לפיו גם אם אדם נקלע למצב בעל-כורחו, התגובה כפופה לדין. גישה אחרת עשויה להביא להסלמה מיותרת, שרק תגביר את האלימות ברחובותינו. אמנם ניתן להבין כי המשיבים הגיעו למקום על מנת לסייע לבני משפחתם, אך נכונות לסייע אינה היתר לפעול ללא התאמה למתרחש בשטח. כאן, התוצאה מדברת בעד עצמה לגבי המימד הפלילי שדבק בהתנהגות המשיבים. הדרישה להחמרה בעבירות אלימות כלפי הזולת מועצמת כאשר עסקינן בנשק חם שרק צד אחד מחזיק. תופעת השימוש בנשק שלא כדין, על שלל היבטיה ותוך עשיית דין עצמי, מחייבת הוקעה וענישה ראויה. במיוחד משעה שמדובר בנשק חם, לנוכח השלכותיו הרות האסון ופוטנציאל הסכנה הגלום בו לשלמות החיים, הגוף והנפש ולביטחון הציבור. לכך יש להוסיף, כי חומרתן של החזקת ונשיאת נשק ללא היתר כדין אינה תחומה אך לעבירות עצמן ולהיותן מנוגדות לחוק החרות. לא אחת, עבירות אלה מובילות – ולמצער רב החשש שיובילו – לעבירות נוספות של שימוש בנשק תוך פגיעה בזולת, כפי שאמנם אירע בנסיבות דנא (ראו והשוו: ע"פ 6371/11 מדינת ישראל נ' אנס הייבי, פסקה כ"ג לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (18.12.2011)). במיוחד אמורים הדברים בנסיבות כאן, שבהן בוצע ירי בסביבת מגורים (ראו למשל: ע"פ 6989/13 חנא פרח נ' מדינת ישראל (25.2.2014)). גם על רקע זה, העונשים שנגזרו על המשיבים אינם משקפים את חומרת מעשיהם ואת הנזק שגרמו. 7. שיקולים אלה כולם מובילים להחמרת עונשם של המשיבים בצורה משמעותית ולהטלת עונשי מאסר לתקופה ארוכה בהרבה מזו שנגזרה עליהם. זאת גם בהתחשב בנימוקים לקולה ובראשם העדר עבר פלילי. ואולם מעבר לכך, תוך מיקוד במעשה, כאן המקום להעיר שלושה אלה: האחד, עדיין יש להעניק משקל לרקע שקדם לעבירות ולהתנהגות הנפגעים. ברי, כי לא הרי המקרה שבפנינו כמקרה שבו אדם מגיע ביוזמתו ויורה בזולת מתוך נקמה למשל. השני, לא מן הנמנע שאילו ישבנו כערכאה דיונית במקרה דנן, ייתכן שהיה מושת על המשיבים עונש חמור מזה שבכוונתי להציע לחבריי להשית עליהם. יחד עם זאת, בקבלו ערעור על קולת העונש, אין בית המשפט של ערעורים נוהג למצות את הדין עד תום (ראו למשל: ע"פ 4518/12 מדינת ישראל נ' מחמוד סראחין (11.6.2013)). השלישי, המהווה שיקול לא שגרתי הרלוונטי למקרה, מצדיק אף הוא, כשלעצמו, שלא למצות את הדין עם המשיבים. כפי שנזכר, משיב 1 סיים לרצות את עונשו עוד בטרם ניתן גזר הדין (בעקבות ניכוי ימי מעצר), ואילו משיב 2 עתיד להשתחרר ממאסר בימים הקרובים ממש. התביעה הודיעה בעת הדיון בפנינו כי משיב 2 עומד להשתחרר בעוד 6 ימים. משכך אין מנוס אלא להעיר, ולצערי להעיר שוב, כי שומה היה על המדינה, במקרה כזה, לבקש שמיעה מיידית של התיק ולהימנע מיצירת המצב שבו ערב שחרורו של משיב 2 מהכלא תתבדה תקוותו ויוארך מאסרו. בתיקים מעין אלה, בית המשפט נדרש לאזן בין אינטרס הציבור לבין הפגיעה בשיקול הסתמכות לגיטימי של האסיר ערב שחרורו. כמובן הכוונה למשיב 2. אין ספק כי החמרת עונשו של הלה תפגע קשות בציפיותיו להשתחרר. באשר למשיב 1, הדברים נכונים הרבה יותר, ללא קשר לדרך הדיונית בה נקטה המדינה. כאמור, כבר בעת מתן גזר הדין סיים משיב 1 לרצות את עונשו. ער אני לכך שהפגיעה במשיב 1 אם יוחזר למאסר לאחר ששוחרר תהא קשה. יפים לעניין זה דבריו של המשנה לנשיא מ' אלון בעניין ריבו: "נוהג הוא בבית המשפט כי אם הנאשם כבר סיים את ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, או אף אם רק מתקרב לסיום תקופת המאסר שנגזרה לו, יש בכך כדי להשפיע, אם בהרבה ואם במעט, על שיקול דעתו של בית המשפט שלא להחמיר בעונש - על אף שמן הראוי היה לעשות כך - וזאת משום שהנאשם כבר הציץ וראה את אור החירות, ואין זה מן הראוי, בשלב כגון זה, לחזור ולשלול את חירותו" (בש"פ 1691/92 מדינת ישראל נ' ריבו, פ"ד מו(3) 332, 337-336 (1992)). אכן, נאשם כזה לא עוד מציץ מן החרכים אלא כבר יצא לחופשי. יחד עם זאת, מבעד לחלון עומד גם האינטרס הציבורי. ייתכן שאינטרס זה יחייב החזרת האסיר שכבר השתחרר או הארכת מאסרו של האסיר העומד ערב שחרורו. זהו אמנם חריג, ברם טבעם של שיקולי ענישה הוא כי גם אם שיקול אחד בעל משקל רב בדרך כלל, במקרה המיוחד שיקול אחר – בעל משקל רב יותר – ייקח את הבכורה. ואולם אף במצב כזה, אורכה של "תקופת ההחזרה" של אסיר ששוחרר או של "תקופת ההארכה" לאסיר העומד לקראת שחרורו – יושפע מהעובדה שהאסיר כבר שוחרר או עתיד להשתחרר כשיקול לקולה. אמנם, רק בנסיבות מיוחדות יגדיל בית משפט שלערעור עונש מאסר, כשהגדלתו כרוכה בהחזרת העבריין לבית הסוהר ממנו השתחרר בינתיים. ואולם, אין מדובר בכלל גורף אלא בעניין המסור כאמור לשיקול דעתו של בית המשפט. כך, למשל, אין מקום ליישום כלל זה כאשר הערכאה הראשונה מטילה עונש קל עד כדי החטאת מטרת הענישה (ראו: ע"פ 652/88 מדינת ישראל נ' סעדיה, פ"ד מב(4) 523, 527 (1989); ראו גם: ע"פ 870/79 מדינת ישראל נ' פרומקין, פ"ד לה(2) 549, 550 (1981)). בשקלול מכלול נסיבות העניין וחרף הפגיעה בציפיותיהם של המשיבים, סבורני כי זהו המצב בנסיבות דנא. לא זו בלבד שהעונש שהושת על המשיבים הוא ברף הנמוך בגדר מתחם הענישה שקבע בית משפט קמא, אלא שאף מתחם זה אינו משקף כראוי את חומרת המעשים. לכן, אין מנוס מהחמרת עונשם של המשיבים. יחד עם זאת וכאמור לעיל, נסיבות ייחודיות אלה, יחד עם השיקולים הנוספים שהוזכרו, הובילוני לאי מיצוי הדין עם המשיבים כפי שנדרש היה אילו נבחנה חומרת מעשיהם לבדה. 8. סיכומו של דבר, נכון להעניק ביטוי למדיניות הראויה לגבי עבירות מעין אלה ולהתחשב בכלל הגדול של תיקון 113 לחוק העונשין – עיקרון ההלימה. האינטרס הציבורי מצדיק ומחייב את העלאת רף הענישה, כך שעונשי המאסר בפועל יהיו ממשיים ולא לתקופה של חודשים ספורים בלבד. הקלה חריגה זו בתוצאת גזר הדין כפי שניתן בהליך קמא היא המטה את הכף לקבלת ערעור המדינה, אם כי באופן חלקי. הייתי מציע לחבריי לקבל את ערעור המדינה באופן הבא: על משיב 1 ייגזר מאסר בפועל כולל של 13 חודשים, ועונש המאסר בפועל של משיב 2 יעמוד על 24 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין והוראותיו יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. משיב 1 יתייצב לריצוי יתרת מאסרו בימ"ר קישון ביום 24.7.2014 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על משיב 1 לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336. ניתן היום, י"ז בתמוז התשע"ד (‏15.7.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14040380_Z02.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il