פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4037/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4037/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 2060/05 שניתן ביום 3.12.06 על-ידי סגן הנשיא נאמן והשופטים פינקלשטיין וסעב תאריך הישיבה: ז' באדר א' תשס"ח (13.2.08) בשם המערער: עו"ד גיל שפירא בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע א. (1) פרשה עצובה לפנינו – אב שהורשע בעבירות של פגיעה פיסית ומינית בילדיו, לאחר שבעבר הורשע בעבירות של פגיעה פיסית במשפחתו ונדון למאסר לא קצר. (2) הערעור שבפנינו נסב על ההכרעה ועל חומרת העונש בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא נאמן, השופטים פינקלשטיין וסעב) בפ"ח 2050/05 (הכרעת דין מיום 3.12.06 וגזר דין מיום 27.3.07). בגדר פסק הדין הורשע המערער במעשה מגונה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק) בנסיבות 345(ב)(1) לחוק; בניסיון למעשה מגונה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק; בתקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק; בתקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 379 ו-382 (ב)(2) לחוק; בהתעללות בקטין או בחסר ישע לפי סעיף 368ג לחוק; ובאיומים לפי סעיף 192 לחוק. הוא נדון לשמונה שנות מאסר, מהן שש שנים בפועל ושנתיים על תנאי, וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי בן שנתיים מתיק קודם, ועל כן מרצה המערער שמונה שנות מאסר מיום מעצרו, 29.8.05. ב. (1) בכתב האישום נטען, כי במועד כלשהו בחודשים נובמבר-דצמבר 2004, תקף המערער את בתו, ילידת 1991 (להלן המתלוננת) – הוא משך בשערות ראשה, הכה אותה בבעיטות ובאגרופים בגופה והורה לה לעלות לחדרה, שם הפשיט ממנה את חולצתה ונגע בידיו בחזה. שנית, כשלושה חודשים לאחר אירוע זה תקף המערער שוב את המתלוננת כנטען – הוא הכה אותה בבעיטות ובאגרופים והורה לה לעלות לחדרה, שם ניסה לגעת בידיו בחזה ובאיבר מינה. המתלוננת הרחיקה את המערער והוא עזב את חדרה. שלישית, כנטען, בסביבות החודשים מאי-יוני 2005 - ובהמשך יוברר כי היה הדבר ימים מעטים לאחר ששוחרר המערער ממאסר קודם - הכה המערער את המתלוננת, וניסה לגעת בחזה ובאיבר מינה; מאוחר יותר, בשעה שישנה נכנס המערער לחדרה כשהוא בתחתוניו בלבד, נשכב עליה, החל ללטפה בחזה ובין רגליה וניסה לדחוף את ידו מתחת למכנסיה. המתלוננת ביקשה לצעוק, אך המערער שם את ידו על פיה והורה לה לשתוק. המתלוננת הצליחה לדחוף את המערער לרצפה והמערער עזבה. רביעית, כנטען, ביום 23.8.05 או בסמוך לו בשעות הערב, התקשר המערער למתלוננת אשר היתה מחוץ לבית והורה לה לשוב הביתה. כעבור מספר דקות התקשר המערער אליה שוב, שאל היכן היא והחל לקללה ולצעוק עליה. כן איים המערער על המתלוננת באמרו לה "את עוד תראי מה אעשה לך שתחזרי". בשל פחדה מהמערער לא שבה המתלוננת לביתה. יומיים לאחר האירוע המתואר, בעוד המתלוננת טרם שבה לביתה, אמר המערער לאשתו, שהיתה עמו בבית, כי עליה להרוג את המתלוננת, משום שהיא ישנה מחוץ לבית ועושה בושות. כן איים המערער על המתלוננת באמרו לאשתו כי אם היא לא תהרוג את המתלוננת, הוא יהרגנה. (2) עוד נטען, כי המערער תקף את בנו, יליד 1992 (להלן פ"א) בכך שהכה אותו באגרופים ובבעיטות בכל חלקי גופו, סטר לו בפניו והטיח את ראשו במקרר ובדלת הברזל של חדר הביטחון. כתוצאה מן המכות נגרמו לפ"א סימני חבלה בפניו, במצחו וברגליו. כנטען, בין נובמבר 2004 לאוגוסט 2005 נהג המערער להכות את פ"א וכן גירשו מהבית מספר פעמים. במקרה שבו שיחקו פ"א ובנו השני של המערער, יליד 1995 (להלן ע"א) וצעקו, והפריעו למנוחת אביהם, החל להכותם באמצעות אבזם חגורה, העשוי ברזל. (3) באחת ההזדמנויות רבו ה"א, ילידת 1996- בתו הקטנה של המערער - וע"א וצעקו. כנטען, כתוצאה מהצעקות התעורר המערער משנתו והחל לתת סטירות לע"א, ואף סטר לה"א. כן נהג לאיים על אשתו כי יהרוג את כל המשפחה ו"יישב עליהם מאסר עולם". (4) המערער כפר בעובדות כתב האישום. הוא טען, כי לאחר שהיה כלוא שלוש וחצי שנים בשל עבירות אלימות כלפי משפחתו, משהשתחרר החליטה המשפחה להעליל עליו כי שב לסורו, כדי שיורחק מביתו. פסק הדין קמא ג. (1) בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעובדות כתב האישום. באשר למעשים המיניים הנטענים נתן בית המשפט אמון מלא בגירסת המתלוננת, וציין כי "כל מה שאמרה בפנינו הבת, אמת. תשובה זו מתחייבת הן מפני 'שניכרים דברי אמת' והן מפני שהשתכנעתי שלא היו לה, לבת, לא בעת מתן ההודעות במשטרה ולא בעת שהעידה לפנינו כל מניע וכל רצון להשחיר את התמונה" (עמ' 11 לפסק הדין, מפי סגן הנשיא נאמן). באשר לתמיהת המערער - שעוד נשוב אליה - כיצד לא זכרה את הפרטים החמורים מחלקו השני של האירוע השלישי בעדותה בבית המשפט, הכרוך בשכיבה על המתלוננת כפי שתואר, השיב בית המשפט כי המתלוננת לא רצתה לחזור על פרטי האירוע כיון שרצתה לגונן על אביה בשל יחסה האמביוולנטי כלפיו, או כיון שלא רצתה לחוות את האירוע פעם נוספת וניסתה להדחיקו. בהקשר זה ציין בית המשפט כי היה מתקשה לומר כן, אילו לפני מתן העדות בבית המשפט ביחס למעשים הללו, היו הודעות המתלוננת במשטרה מוקראות לה, דבר שלגביו נתגלעה מחלוקת אם הוקראו אם לאו; אך בית המשפט לא נדרש לכך, כיוון שהמדובר בנושא שאינו חלק מאירועי כתב האישום. תימוכין לגירסת המתלוננת נמצאו בעדות האם, הדודה אחות האם, והשוטר רוני עאמר אשר תיאר במזכר את מצבן הנפשי של האם, המתלוננת והדודה שעה שבאו להגיש תלונה במשטרה. באשר למעשי האלימות הנטענים, שבחלקם הודה המערער במשטרה, מצא בית המשפט את גירסת המתלוננת מהימנה, בניגוד להכחשותיו הנמרצות של המערער בעדותו בבית המשפט. בית המשפט לא מצא ממש בהסברו של המערער כאמור, כי בני המשפחה רצו להרחיקו מהבית לאחר שבשנים האחרונות שהה במאסר בגין עבירות דומות; בית המשפט האמין לעדות המתלוננת כי ציפתה לשחרורו בכליון עיניים – אלא שכעבור יומיים בלבד מאז השחרור שב לסורו (האירוע הראשון שבכתב האישום אירע כלפי המתלוננת סמוך לאחר השחרור). זאת ועוד, נקבע כי העובדה שהמתלוננת הגיעה למשטרה, שידרה מצוקה וסירבה למסור תלונה באותו יום, סותרת את טענת המערער שתיכננה להעליל עליו. כן לא נתקבלה טענת המערער כי הגשת תלונת האם ותלונת הבת באותו יום מלמדת כי היה זה פרי תכנון משותף של השתיים. עוד ציין בית המשפט כי הבן פ"א הותיר רושם מהימן ביותר, ולכך מצטרפת גם עדות המתלוננת ועדות האם, כמו גם הודאתו החלקית של המערער. נפסק כי מעשיו של המערער כלפי המתלוננת וכלפי פ"א מגיעים לכדי התעללות, הן בשל חומרת המעשים והן בשל תדירותם. (2) המערער הורשע, אם כן, במעשה מגונה בנסיבות מחמירות, בניסיון למעשה מגונה בנסיבות מחמירות; בתקיפת קטין או חסר ישע; בתקיפה בנסיבות מחמירות; בהתעללות בקטין או בחסר ישע; ובאיומים, הכל כאמור בכתב האישום. (3) בגזר הדין תואר עברו הפלילי של המערער בכל הנוגע לאלימות כלפי בני משפחתו, בעקבות עונש שנגזר עליו ב-29.7.02 על מעשי אלימות קשים כלפי בנו פ"א, אשתו ובתו ה"א, עליהם נדון – כאמור – לשלוש וחצי שנות מאסר. (4) על המערער הוטלו מאסר בפועל לתקופה של 6 שנים ומאסר על תנאי לתקופה של שנתיים למשך 3 שנים. כן הופעלה תקופה של שתי שנות מאסר על תנאי שהוטלו עליו ביום 29.7.02 כאמור, אשר ירוצו באופן מצטבר לעונש המאסר שהוטל. חישוב המאסר – מיום המעצר, 29.8.05. טענות המערער ד. (1) נימוקי הערעור מפורטים וממצים, כדרכו של הסניגור המלומד. באשר להרשעת המערער בעבירות המיוחסות לו כלפי המתלוננת נטען, כי בעדות המתלוננת נתגלו סתירות ותמיהות רבות. כך, למשל העידה לגבי האירוע הראשון כי המערער נגע בה מעל בגדיה, בניגוד לגירסתה במשטרה לפיה המערער הסיר את חולצתה; כאשר עומתה עם הדברים מסרה כי חולצתה הורדה. כך גם לא זכרה את חלקו העיקרי – השני - של האירוע השלישי, ורק בהמשך עדותה, בלחץ החקירה הנגדית ובמענה לשאלות בית המשפט, תיארה את ההשתלשלות. חלק ניכר מנימוקי הערעור הוקדש לנושא זה, ולהסבר שניתן על-ידי המתלוננת כי לעניין השכחה "אתה צריך לשאול את המוח שלי, לא אותי". עוד נטען באשר למחלוקת שנתגלעה בשאלה אם הוקרא לה החלק הקשור להמשך האירוע השלישי על-ידי התובעת בהכנתה לעדות. לשיטת המערער, מכל כיוון בו נבחן נושא זה הוא מעורר ספק. כן מטיל המערער ספק בטענה, כי העובדה שהמערערת ואמה התלוננו באותו יום אינה אלא אקראית. בנוסף טוען המערער לסתירות משמעותיות נוספות; כך, למשל, המתלוננת מתארת כי הבחינה באירוע השלישי בנוזל לבן (זרעו של המערער) על גופייתה באזור החזה, והכיצד יכלה להבחין בנוזל לבן כאשר האירוע התרחש בחדר חשוך, או כי לטענתה האלימות לה טענה לא הותירה על גופה סימני חבלה מלבד סימן כחול מעל לבירכה, בניגוד לעדות דודתה לפיה ראתה סימני חבלה כחולים בפניה. כן נטען, כי נמצא תימוכין של ממש בראיות לטענת המערער בדבר רצונם של בני המשפחה בהרחקתו מחייהם; כך למשל ציינה המתלוננת כי העדיפה שאביה לא ישוב הביתה, וכך גם האם. הוסף, כי שגה בית המשפט משציין כי העובדה שהמתלוננת נראתה במצוקה בעת הגשת תלונתה במשטרה, סותרת את הטענה כי תיכננה להעליל על המערער. לשיטת הסניגוריה שתיקתה דווקא - כך נטען - מחזקת את עמדת המערער, שהרי משנרקחת עלילה, מטבע הדברים שתהא רתיעה ואף שתיקה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט עת נתן משקל לעדותה של אם המתלוננת על אף הסתירות העולות מהודעתה, וכן עת ביכר את הודעתה של דודתה במשטרה על פני שתיקתה של הדודה בבית המשפט, שכן למערער לא ניתנה הזדמנות לעמת את הדודה עם גירסתה הבעייתית ועם גירסת המתלוננת. (2) לבסוף טוען המערער כנגד ההרשעה בעבירת התקיפה וההתעללות. נטען, כי היה מקום לייחס משקל לעדות חברו של המערער, הישאם שאדי, חרף בעיות הזיכרון בהן הוא לוקה, עד זה העיד, כי מעולם לא ראה את המערער מכה את פ"א. כן יש לתת את הדעת - כך נטען - לסתירה שבין עדותו של פ"א לעדות חוקר הילדים, משטוען פ"א כי סיפר לחוקר הילדים שהישאם נכח בעת האירוע, אולם חוקר הילדים החליף קלטת באותה שעה, ועל כן בתמלול החקירה אין לכך זכר. כן נטען שיש ליתן משקל לכך שבמקרה אחר התלונן פ"א כי אביו הכה אותו, אך לאחר מכן הודה שלא היה בתלונתו דבר, וכל מטרתו היתה לקבל הסעה מתחנת המשטרה לביתו. נטען גם כי העבירות נגד פ"א אינן עולות כדי התעללות. (3) באשר לגזר הדין נטען כי בית המשפט לא הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, ואת העובדה כי המעשים בהם הורשע אינם מצויים ברף החמור ביותר של עבירות מסוג זה. בדיון בפנינו הוסיף בא כוח המערער, כי שולחו שימש כסייען של כוחות הבטחון. ה. לשיטת המשיבה, טענת המערער בעדותו שבני המשפחה מבקשים להעליל עליו עלילת שווא, מהטעם שלמתלוננת היה קשר עם בחור שלא נשא חן בעיני המערער והאם הרתה מגבר אחר - משוללת יסוד. עוד נטען, כי ההסבר להשמטת פרטי האירוע השלישי על-ידי המתלוננת בעדותה הוא יחסה האמביוולנטי כלפי האב: מחד גיסא היא חשה מאויימת, ומאידך גיסא חוששת היא לאבד את אביה פעם נוספת. מטעם זה ניסתה גם בעדותה בבית המשפט למזער את חומרת מעשיו. באשר לפ"א נטען כי אין בתלונת השווא להשליך על מהימנותו, שכן הוא עצמו פנה למשטרה ומסר כי האירוע לא היה ולא נברא. באשר לטענתו של המערער כי סייע לכוחות הבטחון בעבר ציינה באת כוח המדינה כי אינה יודעת מהו היקף הסיוע, אם בכלל, בשנים האחרונות - ומכל מקום התייחסות נרחבת לעניין זה באה בגזר הדין הקודם שניתן בעניינו. דיון ו. (1) טענות המערער, רובן ככולן, מופנות נגד ממצאי עובדה וממצאי מהימנות שקבע בית המשפט דלמטה. בעניין זה ניצב המערער בפני קושי של ממש, שהרי בנודע ממעט בית משפט שלערעור להתערב בכגון אלה. על הטעם לכך חזרו בתי המשפט פעמים אינספור -לערכאה הדיונית יתרון ניכר בקביעת ממצאי עובדה, עקב יכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי ממהימנותם של העדים המופיעים בפניה, ולכן ישים עצמו בית המשפט שלערעור בנעליה רק במקרים נדירים. "הלכה זאת נקבעה בעיקר, לא משיקולי נוחות של בית המשפט הדן בערעור, אלא משיקולי עדיפות של בית המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות. עדיפות זאת נובעת, בראש ובראשונה, מהכלים העומדים לרשות בית המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים. כלים אלה כוללים, כאמור בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, "התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". אכן, לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית המשפט, הנובעת מ'אותות האמת המתגלים במשך המשפט' מתוך 'התנהגותם של העדים'" (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643-644 (המשנה לנשיא ש' לוין); ראו גם ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט לוי); ראו גם ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 233 (השופט - כתארו אז - אלון); ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 150, 165 (השופט - כתארו אז - אור); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 924 (השופטת פרוקצ'יה); ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (טרם פורסם) (השופט לוי)). לא מצאתי לאחר העיון, כי העניין שבפנינו מצדיק התערבותנו בממצאי מהימנות או שאלות שבעובדה. בית המשפט המחוזי שמע עד עד ועדה עדה; הוא בחן בפסק דין מקיף ומנומק את הראיות שבפניו, הוא גם נדרש לתמיהות ולסתירות שהועלו בפי הסניגוריה בבית המשפט קמא. נוכח האמור אבקש אך להידרש בקצרה למספר נקודות העולות מטיעוני המערער. (2) המקרה דנא הוא מקרה מובהק בו הכרעת הדין בוססה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מעדותם של העדים שהעידו בפניו וממהימנותם. בפרט ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעת הדין על התרשמותו מעדותה של המתלוננת כעדות אמת הראויה לאמון, זאת בניגוד לטענתו של המערער כאילו בדו בני המשפחה את הסיפור מליבם במטרה לסלקו מחייהם. כן נסמכה הכרעת הדין על ראיות נוספות ועדויות חיצוניות שחיזקו את עדותה של המתלוננת, בהן עדויותיהן של אמה ושל דודתה. (3) אשר למעשים המיוחסים למערער כלפי המתלוננת, בהודעתה במשטרה מיום 31.8.05 מתארת המתלוננת: "הוא השתחרר מהכלא הגיע הביתה, אחרי יומיים הרביץ לאחי הקטן, ואחרי חודש התחיל הסיפור איתי התחיל להרביץ לי אגרופים בכל הגוף בעיטות בכל הגוף כי הוא עצבני בגלל אחי. היה מרביץ לי בכל זאת אפילו שהייתי מגנה על עצמי. כל פעם שהיה מתחיל לתת מכות לאמא שלי ומושך לה בשערותיה ואז הייתי קמה עליו ומגנה עליה היה עוד מכה, ואני זוכרת שמאז שהשתחרר מהכלא 3 פעמים ניסה לגעת בי. הפעם הראשונה היתה חודש אחרי שהשתחרר משך לי בשערות בראש ואומר לי תעלי למעלה לחדר לחדר שינה שלי היה ממשיך להרביץ לי בעיטות ואגרופים הייתי עומדת הוריד לי את החולצה נגע עם הידיים שלו בחזה שלי אין לי חזיה אני אף פעם לא לובשת חזיה ואז התחלתי להרחיק אותו ממני בידיים שלי ואז הלך מהחדר ולא אמר כלום בפעם השניה גם רצה להרביץ לאמא שלי שעברה הפלה ואני התערבתי בינהם עברו 3 חודשים ואז אותו דבר אגרופים בעיטות משך לי בשערות ואמר לי בואי לחדר המשיך להרביץ ומנסה עוד פעם ליגוע הפעם הייתי עם חולצה עלי ועוד פעם ניסה עם הידיים שלו לגעת בחזה שלי ואח"כ עם היד שלו ניסה ניסה לגעת באיבר מין מעל המכנסיים ועוד פעם הרחקתי את עצמי ממנו ואותי עם הידיים שלי והוא עוד פעם נתן לי מכות ואמר לי תכנסי לישון ואל תצאי מהחדר. הפעם השלישית היתה לפני שלושה חודשים שוב פעם אותו מקרה תמיד רב עם אימא, אפילו שעונים לו על משהו ישר מתחיל להרביץ ועליתי לבד עוד פעם נתן לי מכות ועוד פעם ניסה לגעת בי בחזה ובאיבר המין עם הידיים שלו וכן הייתי לבושה (המתלוננת שותקת) (המתלוננת בוכה) כל הזמן אומר לאמא שלי את זונה הולכת עם ערבים ובאירוע האחרון שהגשתי תלונה הוא אמר לאמא שלי תהרגי אותה היא זונה את חייבת בשביל הכבוד שלנו ופחדתי וישנתי בחוץ ולא חזרתי הביתה כי אמר לי אני אהרוג אותך..." (עמ' 1 להודעה ת/1). למחרת היום, 1.9.05, מבקשת היא להוסיף על הודעתה הראשונה: "ברצוני למסור לך ולהוסיף מס' דברים שלא אמרתי אתמול כי התביישתי והיה לי קשה ועכשיו אני רוצה לספר לך... לפני שלושה חודשים שוב פעם רב עם אמא עלה לחדר נתן לי מכות (שותקת) ניסה לגעת בי מעל החולצה עם היד שלו ובאיבר המין שלי עם היד שלו אמרתי לו ללכת והוא הלך ואז הלכתי לישון ב 23:30 בערך בחדר שלי ובערך ב 1:00 אבא שלי חזר לחדר, אין לי דלת כניסה ואז הרגשתי שאבא שלי עליי שוכב מעלי (שותקת) אני שכבתי על הגב הייתי עם הבגדים הוא היה עם תחתונים בלבד והוא שכב מעלי עם התחתונים והרגשתי את איבר המין שלו עלי שעומד לו ואמרתי לו תעוף מכאן ואם לא אני אקרא לאמא והמשיך לגעת בי עם הידיים שלו ללטף אותי בחזה ובין הרגליים רצה להכניס את היד מתחת למכנס ולא נתתי לו הזזתי לו את היד ואמרתי לו אני אצעק הוא לא הקשיב לי והמשיך לנסות לדחוף את היד מתחת למכנס ולא הצליח ורציתי לצעוק והוא שם לי את כל היד על הפה שלו ואמר לי תשתקי תשתקי ואז דחפתי אותו עם הידיים והרגליים ואז נפל על הרצפה ואז הלך לחדר שלו, זה לא פעם ראשונה שהוא נכנס לחדר סתם עומד ומסתכל שאני ישנה וגם שאני ישנה אבל זו פעם ראשונה שהוא בא בלילה ושוכב מעלי או נכנס למיטה. אני לא ראיתי את איבר המין שלו חשוף לא נתתי להוריד את התחתונים דחפתי אותו מעלי" (עמ' 1 להודעה ת/2). (4) מקריאת עדותה של המתלוננת וכן הפרוטוקול ניתן להתרשם, כי גירסתה עקבית ומהימנה, ורושם זה אינו משתנה גם נוכח התמיהות והבדלי הגירסאות עליהם הצביע הסניגור המלומד בערעור. המתלוננת מצטיירת כעדה אינטלגנטית בעלת רמה, אך פשיטא הוא, ודברים אלה הם מן המפורסמות, כי עמידה על דוכן העדים כמתלוננת בעבירות מין היא חויה קשה. לא אכחד כי התחבטתי באשר לחלקו השני של האירוע השלישי, ותמהתי כיצד נשתכחו תחילה מן המתלוננת פרטיו של חלק זה בעדותה בבית המשפט. התמיהה כפולה שכן גם בהודעתה הראשונה במשטרה, בעת הגשת התלונה, לא סיפרה על המשך האירוע השלישי - אלא אך למחרת היום. בית המשפט המחוזי סבר כי הדבר נובע ממשאלתה להשכיח מלבה את האירוע, ואין בכך להשפיע על מהימנות גירסתה. בעדותה בבית המשפט הסבירה "למה לא זכרתי? זה אתה צריך לשאול את המוח שלי, לא אותי" (עמ' 29 לפרוטוקול הדיון), ובית המשפט קיבל זאת. בית המשפט גם לא ראה מקום להרחיב בשאלת ההודעות במשטרה שהוקראו למתלוננת בהכנתה בבוקר העדות על-ידי הפרקליטות; בסופו של יום התרשם (עמ' 12 להכרעת הדין), כי סביר שבין החלקים שלא הוקראו למתלוננת היה זה הנוגע להמשך האירוע השלישי, ואין לפקוד על המתלוננת דיוק באשר לפרטי ההקראה, בנסיבות הספציפיות. מכל מקום, תמיהות שעלו, אף אם לא נקל בהן ראש, אינן מגבשות ספק של ממש בממצאי המהימנות שקבע בית המשפט. דומה כי הקושי שבפניו ניצבה המתלוננת בתלונתה ובעדותה מתעצם כאשר עסקינן בעבירות מין בתוך המשפחה, שאז מצטרפת לעצם המבוכה בעדות על עבירת מין גם מורכבות מערכת היחסים בין הנאשם לבין קרבן העבירה; והבושה והמבוכה, מובילים את קרבן העבירה לחשוף פרטים מסוימים בשלב מאוחר יותר, או להימנע מלחזור ולשחזר פעם נוספת את פרטי האירוע (ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 925 (השופטת פרוקצ'יה); ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(השופט ג'ובראן) ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(השופט פוגלמן)). גם דבר זה מעוגן היטב בניסיון החיים. לא כל שכן כשהמדובר בנערה בגיל ההתבגרות, הנשאלת על פרטים אינטימיים ורגישים. (5) תימוכין לגירסת המתלוננת מצויים בהודעת דודתה המתארת את מצבה הנפשי של המתלוננת מאז שב האב הביתה מבית הסוהר, ואשר התקבלה בבית המשפט באמצעות סעיף 10א לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971; הדודה עצמה סירבה לדבר בבית המשפט ושידרה פחד. בהודעתה במשטרה מתארת הדודה: "כן היא (המתלוננת- א"ר)אמרה גם כן שהוא תוקף אותה וסיפרה כי ניסה לאנוס אותה שלוש פעמים והוא עשה זאת אחרי שהשתחרר מהכלא ואמרה כי הוא מושך לה בשערות אחרי שהוא תוקף אותה ומעלה אותה במדרגות לחדר שלה ובתוך החדר הוריד לה את החולצה ומלטף אותה בשדיים וכן סיפרה לי כי פעם ניסה להוריד לה את המכנסים אחרי שהורידה לה את החולצה. והיא אומרת שכל הזמן התנגדה והוא לא הצליח לאנוס אותה...(עמ' 1 להודעה)מאז שאביה... השתחרר מהכלא חל שינוי קיצוני בהתנהגות... ואני הרגשתי זאת אחרי שבועיים מהשחרור והיא כל הזמן ניראת בדיכאון סגורה עם עצמה וכמעט לא מדברת ונראה עליה שהיא במצוקה נפשית" ( עמ' 2 להודעתה ת/4 מיום 31.8.05). (ההדגשה הוספה – א"ר) אכן, הסניגור המלומד נדרש לבעייתיות שבפרטים אשר בהודעת הדודה, אך בית המשפט קמא ראה בה חלק מתמונה כוללת של ה"שידור" שהתקבל מבית אחותה ובית המשפחה בה עסקינן. והנה מפי אמה של המתלוננת: "זכור לי כחודש אחרי שהשתחרר תקף את בתי... בבית בכך שנתן לה אגרופים ובעיטות בכל חלקי גופה ומידי פעם ולא זכור לי תאריכים הוא תוקף אותה במכות בכל חלקי גופה ומושך אותה בשערות וגורר אותה במדרגות בתוך הבית ומעלה אותה לחדר ואני חושדת שהוא עושה לה דברים לא טובים בחדר... הבת שלי ... כל הזמן עצבנית, בלחץ וממש סגורה (בהודעה ת/9 מיום 30.8.05 עמ' 1). לכך מצטרף מזכרו של השוטר רוני עאמר מיום 30.8.05 (ת/7) בו מתואר כי המתלוננת הגיעה לתחנה עם אמה ודודתה והן "נראו ממש במצוקה". בשלב מסוים לא יכלה המתלוננת לשאת עוד את הנעשה, ברחה מהבית ובמשך יומיים שהתה בשדה. (6) הנה אפוא, לצידה של גרסת המתלוננת, שזכתה לאמון בית המשפט, ראיות תומכות נוספות. אשר לטענה כי אין זו יד המקרה שהביאה את האם ובתה להגיש תלונה באותו יום, כמותי - כבית המשפט המחוזי נראה לי הסברה של המתלוננת (עמ' 54 לפרוטוקול). המתלוננת הגישה את התלונה לאחר ששהתה יומיים מחוץ לבית בשל חששה מהמערער, ואז גם הגיעה אמה ומסרה כי אביה שלח אותה להרגה. הבת גמרה בדעתה להתלונן במשטרה והאם בעקבותיה. (7) אשר למכות, בני המשפחה ממשיכים ומתארים מציאות של איומים ומכות שהפכה לשגרת חיים מאז שב המערער מבית הסוהר. פחד וחשש היו למנת חלקם היומיומית: "הוא מרביץ לנו. אני ואח שלי הוא מאז שיצא מהכלא מרביץ לנו הוא לא מרפה...אני ואח שלי שיחקנו פעם, שיחקנו ואז הוא בכה והרביץ לנו כי צרחנו כשהוא ישן, הוא בכא (כך במקור- א"ר) והרביץ לנו כי צרחנו כשהוא ישן... ופעם הוא הרביץ לי למטה במחסן, הוא הטיח את הראש שלי בפריזר... הוא הטיח את הראש שלי שם, הוא הרביץ לי ו...כן, הוא כל הזמן מרביץ לנו, הוא הרביץ לי ביחד עם אח שלי... ח: תספר לי על הפעם האחרונה שאבא שלך הרביץ לך, את כל מה שהיה בפעם האחרונה שהוא הרביץ לך. ... י. הפעם האחרונה כשהוא הטח את הראש שלי בפריזר, ובדלת של הברזל. כן, ופעם הוא סילק אותי מהבית הלכתי ישנתי ברחובות..." (הודעת פ"א בפני חוקר נוער מיום 1.9.05, עמ' 5-4; ראו גם עמ' 222 לפרוטוקול הדיון). "י: יש עוד מכות אבל אני לא זוכר מתי, אלף פעמים הוא הרביץ לי. ח: אהה. י: הרבה פעמים. ח: אהה" (עמ' 11 להודעה במשטרה). "אז אנחנו שיחקנו בחדר, ככה כמו מכות, הוצאנו קצת רעש. הוא היה יושן, בא וקם ואמר לנו למה אתם הוצאתם רעש. בני כלב. ואז הוא בא, התחיל להרביץ לנו ואמר לאחותי הגדולה תלכי תביאי את, איך קוראים לזה, שפה שמיים. חגורה. ש. חגורה? ת: כן. אחותי אמרה לו מצאתי . הוא הלך להביא והתחיל להרביץ לי. ולאח שלי. והוא הרביץ לאח שלי הכי הרבה..." (עמ' 225 לפרוטוקול הדיון). "ת: כן. הוא מאיים עלינו תמיד. ש: מה הוא אומר? ת: אני יהרוג אותכם את חמשתכם ואני יכנס עליכם בכלא, מאסר עולמים וככה . והוא מרביץ. ש: יש משהו שאתה זוכר בקשר לדברים שקשורים לאחותך ...? ת: כן, והוא אומר, רק שאמא שלי עשתה כלים אז הוא לאמא שלי את צריכה להרוג אותה... (עמ' 226)" הדברים חוזרים גם בעדותה של המתלוננת: "אבא שלי היה בבית וזה היה בשעות הערב וראיתי את אבא תוקף את פ' בכך שהיה מטיח את ראשו של ר' בדלת הברזל של המקלט ובדלת של המקרר שנמצא צמוד לדלת המקלט ואינני יודעת מדוע אבא תקף את פ' באותו יום..." (עמ' 2 להודעת המתלוננת ת/ד מיום 8.9. 05). "הוא רצה לנוח אז האחים שלי עשו רעש והתחילו לשחק אחד עם השני ואז הוא בא אליהם, ראה אותם משתוללים, כאילו משחקים אחד עם השני, הלך לחדר שלו והביא את החגורה והרביץ להם..." (עמ' 105 לפרוטוקול הדיון). אחות האם, הדודה, גם היא מתארת דברים דומים: "באחד הביקורים שלי בבית של אחותי א' וזה היה לפני כארבעה חודשים לערך ראיתי את פ' עם סימני חבלה בפנים שלו סימנים כחולים ושריטות בכל הפנים ושאלתי אותו מה קרה והוא השיב אבא שלי הרביץ לי ואמרתי לו מדוע שלא תגיש תלונה במשטרה ואמר אני מפחד." (הודעת הדודה מיום 31.8.05 עמ' 5). "היה נותן לו אגרופים בפנים ? אמרת. מתורגמן: בטח. בראש שלו. ש: בראש וגם בפנים. מתורגמן: כן. אגרופים. ש: אגרופים בפנים." (עדות האם, עמ' 195 לפרוטוקול הדיון). אף המערער אינו מכחיש באופן מוחלט את הדברים בהקשר המכות: "ש. אחרי שהשתחררת מבית סוהר, היו מקרים שהכית את ילדיך. ת.כן, סטירה פה וסטירה שם, לשני הילדים הקטנים. חוץ מזה לא היו עוד מכות (עמ' 271 לפרוטוקול בית המשפט). "היה ויכוח, היתה דחיפה במשך הויכוח, או סטירה או דחיפה." (עמ' 274 לפרוטוקול בית המשפט). "הכנסתי לו כמה סטירות לפנים ופעם שנייה גם סטירות יעני... " עמ' 1 להודעת המערער ת/10 מיום 5.9.05). במהלך הימים הללו נמלט פ"א מספר פעמים מהבית. (8) לא למותר לציין, כי עדותו של המערער בחקירה ראשית בבית המשפט היתה קצרה שבקצרות (עמ' 272-271), ובה הכחשה גורפת של המעשים המיניים (אף כי לא של המכות, כאמור) ללא ניסיון מצדו להסבר הטענות והעדויות שנשמעו בפרשת התביעה. (9) דומה, איפוא, כי התמונה המתגלה אינה מותירה מקום לתהיות. באשר למכות, וחייהם של בני המשפחה היו לגיהנום מתמשך עד שלא יכלו עוד. לכן גם לא ראיתי מקום לקבלת הטענה כי אין המדובר בהתעללות; אי אפשר שלא לקשור זאת להיסטוריה של האלימות הפיסית נגד הילדים שנקט המערער, ושעליה ריצה שלוש וחצי שנות מאסר בטרם חזר הביתה וחזר לסורו. אין בידינו איפוא להיעתר לערעור על הכרעת הדין. (10) באשר לערעור על חומרת העונש, לא נמצאה לנו בנסיבות עילה להתערב באשר הושת על המערער בתיק הנוכחי. אכן, עונש המאסר בפועל שהוטל עליו אינו עונש קל. ברם, חומרת העונש היא תוצאה של חומרת מעשיו של המערער; זמן קצר לאחר שהשתחרר מהכלא בגין עבירות אלימות כלפי משפחתו חזר להטיל עליה אימתו, והוסיף לכך עבירות מין. עם זאת, כדי לפתוח למערער פתח שיקום לעתיד, מצאנו לנכון לחפוף לעונש הנוכחי שנה אחת מתוך שתי שנות המאסר על תנאי שהופעל מן התיק הקודם, ועל כן יעמוד העונש שמרצה המערער על שבע שנות מאסר מיום מעצרו. (11) על כן איננו נעתרים לערעור על הכרעת הדין, ואנו נעתרים במובן האמור בלבד לערעור על גזר הדין. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, כ"ד באדר ב' תשס"ח (31.3.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _______________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07040370_T04.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il