פלוני נ. ביה"ד הרבני הגדול בירושלים

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4032/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ר' רונן העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. ביה"ד הרבני הגדול בירושלים 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בעניין החלטתו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1337377/4 מיום 9.4.2024 בשם העותרת: עו"ד משה מילר בשם המשיב 2: בעצמו בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל פסק-דין השופטת ר' רונן: לפנינו עתירה המכוונת נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 9.4.2024 בה נדחתה בקשת העותרת לניהול הליך "סתירת דין" ביחס לפסק דינו מיום 6.11.2022. רקע והשתלשלות העניינים כפי שיבואר להלן, עניינו של ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני הגדול הוא בערעור שהגישה העותרת על החלטתו של בית הדין האזורי חיפה (להלן: בית הדין האזורי), אשר קבע את גובה מזונות הילדים שעל המשיב 2 לשאת בהם. פסק דין בערעור ניתן ביום 6.11.2022 (להלן: פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול). בהמשך, הגישה העותרת בקשה ל"סתירת הדין" כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. המדובר בהליך שהוא ייחודי למערכת בתי דין הרבניים, אשר נועד לאפשר דיון מחדש בהחלטה שבית הדין סבור כי נפלה בה טעות (פרק יד לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון)). משבקשת העותרת לסתירת הדין נדחתה – הגישה העותרת את העתירה דנן. העותרת והמשיב 2 נישאו בשנת 1998 ולהם חמישה ילדים משותפים. בשנת 2018 הגישה העותרת תביעה לגירושין בבית הדין האזורי חיפה (תיק 1185344/6). ביום 18.3.2019 ניתנה החלטת בית הדין האזורי המהווה את הבסיס המרכזי לקביעת מזונות הילדים. בין היתר נקבע כי המשיב 2 ישלם מזונות ילדים בסך של 900 ₪ עבור כל אחד מהילדים עד הגיעו לגיל 15, ומגיל 15 ואילך ישולם סך של 450 ₪. הצדדים המשיכו לנהל ביניהם הליכים משפטיים אשר נסבו בעיקרם סביב טענת העותרת כי המשיב 2 אינו משלם את המזונות בהם חויב. המשיב 2 כפר בטענות העותרת וטען מנגד כי עליה להשיב לו דמי מזונות ששילם עבור אחת מבנותיהם שהיא ילידת חודש ינואר 2004 (להלן: הבת). זאת מהטעם שהוא המשיך לשלם עבורה דמי מזונות בסך של 900 ₪ גם לאחר גיל 15. בהחלטת בית הדין האזורי מיום 3.8.2021 הורה בית הדין לצדדים לגבש הסכמות ביחס למזונות עבר תוך שנקבע כי בהעדר הסכמה "אין לקזז מזונות עבר שקבלה האם ברשות". משהצדדים לא הגיעו להסכמות כאמור, קבע בית הדין האזורי ביום 25.8.2021 כי אין מקום להפחית את המזונות הנמוכים ממילא שנקבעו למשיב 2, למרות הגיעה של הבת לגיל 15. בהמשך, ביום 20.3.2022 ניתנה החלטת בית הדין האזורי בה נקבעו גובה המזונות שעל המשיב 2 לשלם עבור בנם הקטין של הצדדים (להלן הבן הקטין); נדחתה תביעת העותרת לחייב את המשיב 2 במזונות ומדור שאר הילדים הבגירים; ונקבע כי על המשיב 2 להשלים דמי מזונות מחוב עבר עבור התקופה שבין חודש אפריל 2021 ועד חודש ספטמבר 2021. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול (תיק 1337337/1). בין היתר ביקשה העותרת להגדיל את דמי המזונות שנקבעו לבן הקטין; לחייב את המשיב 2 במזונות הבת בסך של 1,300 ₪ החל מחודש ספטמבר 2021 ועד סוף חודש אוגוסט 2022; ולחייב את המשיב 2 בגין חוב עבר מחודש מאי 2020 ועד חודש אפריל 2021. מנגד, המשיב 2 טען שאם יקבע כי עליו לשלם מזונות עבר כפי שמבקשת העותרת, יש לחייב את העותרת בהשבת דמי המזונות העודפים ששילם עבור הבת מאז היותה בת 15 ועד להחלטת בית הדין האזורי מיום 20.3.2022. ביום 6.11.2022 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. בפסק הדין נקבע כי עבור הבן הקטין ישלם המשיב 2 דמי מזונות בסך של 1,100 ₪ בנוסף על דמי מדור בסך של 750 ₪; כי על המשיב 2 לשאת בתשלום חוב העבר בסך של 16,500 ₪, אך כי מסכום זה יש לקזז סך של 13,500 ₪ בגין הסכום ששילם המשיב 2 ביתר עבור הבת מאז היותה בת 15 ולמשך שנתיים וחצי. עוד נקבע כי יתר התביעות בין הצדדים יידונו בבית הדין האזורי. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 8.2.2023, לאחר שהדיון הוחזר אליו, ניתנה החלטת בית הדין האזורי בה הוא חזר על הקביעות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול באשר לגובה המזונות שנפסקו למשיב 2 והקיזוז שנעשה בגין המזונות ששילם ביתר עבור הבת. ביום 28.3.2023 הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול בקשה לסתירת הדין ביחס לפסק דינו מיום 6.11.2022 (להלן: הבקשה לסתירת הדין). בבקשתה טענה העותרת כי בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול נפלה טעות שיש לתקן. זאת, מאחר שבהליך שהתנהל לפני בית הדין האזורי ניתנו החלטות קודמות לפיהן אין להפחית מחובו של המשיב 2 את סכומי המזונות ששולמו ביתר עבור הבת. החלטות אלה, עליהן לא ערער המשיב 2 הפכו לסופיות וחלוטות. לכן, טענה העותרת, בית הדין הרבני הגדול טעה כאשר קבע, בניגוד להחלטות אלה, שיש לקזז את הסכומים ששולמו מעבר לסך של 450 ₪. בנוסף טענה העותרת כי בית הדין הרבני הגדול לא דן ולא הכריע בפסק דינו במספר סוגיות שעלו בערעור שהוגש לפניו. ביום 2.5.2023 נקבע כי המשיב 2 ישיב לבקשה לסתירת הדין. בהחלטה מיום 27.8.2023 נקבע כי "בהיות ואחד מחברי ההרכב פרש לגמלאות אין אפשרות לתת החלטה שלא בהרכב מלא, וע"פ תקנה עא לתקנות הדיון יש לעיין בכל החומר מחדש ע"י כל חברי ההרכב החדש, והיות הצדדים אמורים לדון בפנינו בתביעות אחרות, משכך ביה"ד ידון בד בבד גם בתביעה זו לסתירת הדין". ביום 20.11.2023 נקבע כי משתגובתו של המשיב 2 לבקשה לסתירת הדין לא התקבלה, ייקבע מועד לדיון בעל-פה בה יידון ערעור שהגישה העותרת על החלטה של בית הדין האזורי מיום 22.5.2023, וכן תידון הבקשה לסתירת הדין. בסופו של דבר, בדיון שהתקיים ביום 3.4.2024, לא נדונה הבקשה לסתירת הדין ונקבע כי המשיב 2 יגיש את תגובתו ולאחר מכן תתקבל בה החלטה. גם הפעם לא הגיש המשיב 2 את תגובתו. ביום 9.4.2024 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה לסתירת הדין (להלן: ההחלטה מיום 9.4.2024 או ההחלטה) בה נקבע כי לאחר עיון בבקשה, אין מקום לסתירת דינו של בית הדין הרבני הגדול. כמו כן, הובהר כי לא קיים הליך סתירת דין בבית הדין הרבני הגדול, אלא רק בבית הדין האזורי. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים בעתירה העותרת טוענת כי ההחלטה מיום 9.4.2024 ניתנה ללא כל נימוק מינימאלי; היא ניתנה בהרכב של "דן יחיד" בניגוד לתקנות, בפרט מאחר שמדובר לשיטתה בפסק דין ולא ב"החלטה אחרת"; ומבלי שהתקיים בה דיון, וזאת בניגוד לקביעות קודמות של בית הדין הרבני הגדול אשר קבע כי יתקיים דיון בבקשה. כמו כן, נטען כי בניגוד לאמור בהחלטה, הליך סתירת הדין אכן קיים גם בבית הדין הרבני הגדול ואינו ייחודי רק לבית הדין האזורי. לטענת העותרת, מכלול האמור מוביל למסקנה כי נרמסו זכויותיה; כי ההחלטה ניתנה תוך חריגה מסמכות ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה ואת ביטולה. עוד הודגש כי ההחלטה מיום 9.4.2024 היא פסק סופי ולכן לא נותר לה אלא להגיש את העתירה דנן. זאת לשיטתה, בין היתר, כדי לא להנציח עוול שנעשה לה בפסיקת דמי מזונות מקפחים. העותרת ביקשה כי נדון גם לגופן של הטענות שהיא העלתה בבקשה לסתירת הדין. היא הדגישה כי אין מדובר בטענות "ערעוריות" המופנות כנגד שיקול דעתו של בית הדין הרבני הגדול, ואף לא בטענות הנוגעות לטעות חישובית גרידא. הטענה העומדת במרכז הבקשה לסתירת הדין היא כי נפלה טעות במסד העובדתי עליו נשען פסק הדין. לשיטתה, בית הדין הרבני הגדול לא היה מודע לקיומן של החלטות חלוטות של בית הדין האזורי לפיהן המשיב 2 אינו זכאי להשבת דמי המזונות ששולמו ביתר עבור הבת. יתרה מכך, העותרת לא נתנה את הסכמתה לדון בסוגיה זו במסגרת הערעור. לכן, לשיטתה, המדובר בפסק דין שניתן בחוסר סמכות. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני טוען כי אין המדובר במקרה המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לשיטתו ההחלטה מיום 9.4.2024 היא החלטה דיונית שלגביה מסור שיקול דעת רחב לערכאה המנהלת את הדיון. הוא טען כי לא הייתה בהחלטה כל חריגה מסמכות או סטייה מהוראות הדין, וטענות העותרת הן בעלות אופי ערעורי מובהק. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הדגיש את ייחודו של ההליך לסתירת דין המתאפשר במערכת בתי דין הרבניים, ואשר תכליתו לאפשר לבעל דין אשר סבור כי נפלה טעות – עובדתית או משפטית – בפסק הדין; או כי התגלו ראיות חדשות – לשכנע את בית הדין שיש לבטל את פסק הדין מהטעם שהוא מוטעה וחסר כל תוקף. לשיטתו, במקרה הנדון לא הוכיחה העותרת כי נפלה טעות בפסק הדין. כך, לא הובאה כל ראיה חדשה ולא נטענה כל טענה עובדתית שלא נשמעה קודם לכן או שלא הייתה בידיעתו של בית הדין הרבני הגדול. יתרה מכך, בהחלטת בית הדין האזורי מיום 8.2.2023 הובהר כי מעת הגיעה של הבת לגיל 15, חיוב המזונות עבורה עד לגיל 18 הוא 450 ₪ בלבד. לכן ככל שלעותרת יש טענות עובדתיות או ראיות חדשות – עליה להגיש את הבקשה לסתירת הדין לבית הדין האזורי. מעבר לכך, הגם שבית הדין האזורי הורה בהחלטות מימים 25.8.2021 ו-30.8.2021 שבהיעדר הסכמה – לא יקוזזו המזונות ששילם המשיב 2 ביתר, הרי שעניין הקיזוז נדון מחדש בדיון שהתקיים בפני בית הדין הרבני הגדול בערעור שהגישה העותרת. בית הדין הרבני הגדול הוא בעל סמכות רחבה כערכאת ערעור. לכן, הוא רשאי היה לדון בסוגיית הקיזוז ולשנות מהחלטותיו של בית הדין האזורי. במקרה דנן, הצדדים אף טענו מיוזמתם בנושא הקיזוז לפני בית הדין הרבני הגדול, ובכך נתנו את הסכמתם לכך שיכריע בסוגיה זו. גם מבחינה מהותית – בדין לא הורה בית הדין האזורי על הוצאת הכספים מידי העותרת והשבתם אל המשיב 2. עם זאת, כשבית הדין הרבני הגדול חייב את המשיב 2 בתשלום סכומים נוספים לעותרת, הוא היה רשאי להורות גם על קיזוז הכספים כך שהם ייוותרו בידי המשיב 2 ומבלי שיוצאו כספים מידיה של העותרת. בהחלטת בית הדין האזורי מיום 8.2.2023 הוא אף אימץ את החלטת בית הדין הרבני הגדול הלכה למעשה. ביחס לטענות העותרת לפיהן לא כל הסוגיות קיבלו התייחסות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, הפנה היועץ המשפטי לשיפוט הרבני לכך שבפסק הדין נקבע כי שאר העניינים יתבררו לפני בית הדין האזורי. זאת, כך נטען, מאחר שמדובר בעניינים שחייבו בירור עובדתי. בנוסף, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני טען כי בית הדין הרבני הגדול לא היה חייב לקיים דיון פרונטלי בבקשה לסתירת הדין לצורך קבלת ההחלטות מימים 2.5.2023 ו-27.8.2023. לשיטתו, תקנות הדיון אינן קובעות חובה לקיים דיון פרונטלי. הוא הוסיף כי גם ביחס לדיון חוזר ביוזמת בית הדין נקבע בפסיקת בית הדין הרבני הגדול שאין צורך בזימונו החוזר של צד שלא היה ספק בטענותיו; וכי אף בהליכי ערעור, רשאי בית הדין הגדול להכריע בנסיבות מתאימות בלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים באולם. מכל מקום, ההחלטות שהורו על קיום הדיון ניתנו בהרכבו הקודם של בית הדין. בהתאם לתקנות הדיון, בית הדין בהרכבו החדש רשאי לשנות מהחלטותיו של ההרכב הקודם. במקרה הנדון, בית הדין בהרכבו החדש השתכנע כי הבקשה לסתירת דין מפורטת דיה ולא יהיה לעותרת מה להוסיף עליה. משכך, ומשמדובר בבקשה שהכרעה בה היא בגדר "החלטה אחרת", כמו גם משום שבית הדין הרבני הגדול היה סבור שלא ייגרם כל עיוות דין או פגיעה בזכויות מי מהצדדים – ניתנה ההחלטה מבלי לקיים דיון. בכך הוגשמו גם אינטרסים מערכתיים של יעילות ומניעת בזבוז משאבים שיפוטיים. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הוסיף כי אומנם דרך המלך היא שהחלטת בית הדין תהא מנומקת, אך במקרה הנוכחי העדר הנימוק אינו מהווה פגם היורד לשורשו של עניין באופן המצדיק את ביטול ההחלטה או התערבות בית משפט זה. מכל מקום, אף אם ההחלטה אינה מנומקת, הסעד היחיד אותו תוכל העותרת לקבל הוא החזרת העניין לבית הדין הרבני הגדול על מנת שישלים את הנמקתה. באשר למותב המוסמך לדחות את הבקשה לסתירת דין נטען כי בקשה לסתירת דין היא החלטה דיונית הבאה בגדרי "החלטות ביניים אחרות". משכך, בהתאם לתקנות הדיון, רשאי דיין אחד מחברי הרכב בית הדין לדון בעניינה. המשיב 2 טען כי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מגלם פשרה ראויה אליה הגיע בית הדין לאחר שקיים דיון בנוכחות הצדדים. הוא הוסיף כי לא הייתה חובה לקיים דיון עובר למתן ההחלטה בהליך סתירת הדין. ההחלטות לפיהן יתקיים דיון בבקשת העותרת לסתירת הדין ניתנו ב"דן יחיד" על ידי מי שבסופו של דבר לא היה חלק מההרכב ולכן החלטותיו לא חייבו את ההרכב. מעבר לכך, השאלה האם קיים הליך לסתירת דין בבית הדין הרבני הגדול מצויה במחלוקת פוסקים. לגופם של דברים, סמך המשיב 2 את ידיו על נימוקיו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני וטען כי בהתאם לעמדתו, אין מקום לסתירת הדין. דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות בהחלטה נושא העתירה. הלכה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. התערבות בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בלבד, כדוגמת חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו מני רבים: בג"ץ 2642/08 פלונית נ' בית הדין הרבני גדול לערעורים בירושלים, פסקה 9 (8.4.2008); בג"ץ 8244/19 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (נבו 26.12.2019); בג"ץ 1154/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 15 (14.3.2022)). אינני סבורה כי בהחלטה מיום 9.4.2024 נפל פגם כאמור. כעולה מהאמור לעיל, העותרת טוענת כי ההחלטה מיום 9.4.2024 ניתנה בחוסר סמכות ובאופן הפוגע בעקרונות הצדק הטבעי, מאחר שהיא ניתנה מבלי שהתקיים דיון בבקשה; על-ידי דיין יחיד; ובהעדר הנמקה. מעבר לכך היא טוענת כי ההחלטה שגויה גם לגופה. אדרש תחילה לטענות הדיוניות אותן מעלה העותרת. הליך "סתירת הדין ודיון מחדש" מוסדר בפרק יד לתקנות הדיון. בהתאם לתקנות אלה, הליך כאמור יכול להתקיים הן ביוזמת בית הדין; והן לבקשת בעל הדין. בעוד שביחס לחלופה הראשונה קובעות תקנות הדיון, כי מקום בו חושש בית הדין שטעה בפסק-דינו עליו לזמן את הצדדים לבירור נוסף (תקנה קכח); הרי כאשר ההליך מתנהל לבקשת בעל הדין – אין חובה לקיים דיון עובר לדחיית הבקשה. כך, תקנה קל לתקנות הדיון שעניינה "הדיון בבקשה" קובעת כי "בית-הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה". מכאן שבית הדין רשאי לדחות בקשה לסתירת הדין מבלי לקיים בה דיון פרונטלי. אינני סבורה כי יש בהחלטות בית הדין הרבני הגדול מימים 2.5.2023 ו-20.11.2023, מהן עלה כי הוא צפוי לקיים דיון בבקשה לסתירת דין, כדי לחייב אותו לעשות כן, כאשר בסופו של דבר הגיע למסקנה כי יש לדחות את הבקשה וכי לצורך כך אין הכרח בקיום דיון. בנוסף, אינני סבורה כי נפל פגם בכך שההחלטה מיום 9.4.2024 ניתנה על-ידי דיין יחיד. סעיף 8 לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 ותקנה ד לתקנות הדיון קובעים את ההרכב שידון בהליכים בבתי הדין. כך, תקנה ד(3) קובעת כי ליושב-ראש ההרכב בבית הדין הרבני "סמכות לדון לבדו בבקשות לצווי-ביניים, לצווים זמניים, להחלטות-ביניים אחרות ובענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך חבר אחר של בית-הדין לדון בעניינים אלו" (כן ראו סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים). החלטה בבקשה לסתירת דין, היא החלטה הניתנת מטבע הדברים לאחר שניתן פסק הדין. אומנם, החלטה הדוחה בקשה להליך סתירת הדין מביאה לסיום המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו ולא צפויה לאחריה התדיינות נוספת בהליך. עם זאת, אין המדובר בהחלטה שניתנת לגוף המחלוקת העיקרית בין הצדדים, אלא היא עוסקת בשאלת תוקפו של פסק הדין. לכן, מקובלת עליי עמדתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני לפיה המדובר בהחלטה הטפלה לפסק הדין וככזו יש לסווגה, באופן דומה לסיווג בבתי המשפט האזרחיים, כ"החלטה אחרת" (ראו והשוו: ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקאות 45-44 (30.2.2011). באותו עניין נפסק ביחס לערכאות האזרחיות כי החלטות בבקשה לביטול פסק דין (שאף הן החלטות שניתנות לאחר פסק הדין, ושאין אחריהן דיון נוסף) – הן "החלטה אחרת" ולא פסק דין). משכך גם מקובלת עליי עמדתו כי בהתאם לכללי הדיון בבתי הדין הרבניים, ניתן היה לקבל החלטה הדוחה בקשה לסתירת הדין – אשר משמעה הלכה למעשה הותרת פסק הדין על כנו – במותב של דן יחיד (וזאת מבלי להכריע במותב אשר מוסמך לקבל בקשה לסתירת הדין). באשר לטענה כי ההחלטה מיום 9.4.2024 אינה מנומקת – כזכור, בהחלטה מיום 9.4.2024 ציין בית הדין הרבני הגדול כי הליך לסתירת הדין קיים רק בבית הדין האזורי, ולא בבית הדין הרבני הגדול. ואולם, דומה כי תקנות הדיון קובעות כי הליך סתירת הדין חל הן בבתי הדין האזוריים והן בבית הדין הרבני הגדול. כך עולה מפרק יד; ומתקנה ג' לתקנות הדיון הקובעת כי הוראות התקנות חלות גם על בית-הדין הרבני הגדול; וזו הייתה גם עמדתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני בתגובתו. עוד יובהר כי טענות העותרת בבקשתה לסתירת הדין, ובפרט טענותיה ביחס לקיזוז שנעשה בגין דמי המזונות ששילם המשיב 2 ביתר עבור הבת – מופנות כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. זאת, בעוד שהחלטת בית הדין האזורי מיום 8.2.2023, ניתנה לאחר פסק הדין והיא אך חוזרת על האמור בו. משכך, נראה כי העותרת הייתה רשאית להגיש את הבקשה לסתירת הדין לבית הדין הרבני הגדול. מלבד הנמקה שגויה זו – הנוגעת לאפשרות של בית הדין הרבני הגדול לקיים הליך סתירת דין – אין בהחלטה מיום 9.4.2024 נימוק נוסף ביחס לקביעה כי "אין מקום לסתירת דינו של בי"ד דנן". הפסיקה עמדה לא אחת על חשיבותה של חובת ההנמקה. בין היתר מסירה ההנמקה חשש לשרירות בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי; מאפשרת לצדדים ולערכאת הערעור להבין ולהעריך את ההחלטה שניתנה; מסירה חשש למשוא-פנים; ויש לה חשיבות למראית פני הצדק (ראו למשל: בג"ץ 2862/14 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פסקה 11 (15.10.2015)). חובת ההנמקה חלה גם בבתי הדין הרבניים, ואף עוגנה במפורש בתקנות הדיון (ראו: תקנות קיד-קטז). עם זאת, לא כל פגיעה בכללי הדיון – ובכלל זה בחובת ההנמקה – תצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטת בתי הדין הדתיים. השאלה אותה יש לבחון בהקשר זה היא האם לאור נסיבות המקרה, ההפרה של כללי הדיון גרמה או עלולה לגרום לעיוות דין (בג"ץ 1986/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 10 (27.5.2008)). במקרה דנן, אני סבורה כי התשובה על כך היא בשלילה, וכי ההחלטה - אף שהיא נעדרת הנמקה - לא פגעה בזכויותיה של העותרת במידה המצדיקה את התערבותנו. כזכור, בבקשה לסתירת הדין, הצביעה העותרת על שתי טעויות שהצדיקו לשיטתה ניהול הליך סתירת הדין ביחס לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. טעות אחת, לשיטתה, היא כי קיזוז דמי המזונות ששולמו ביתר מנוגדת להחלטות חלוטות של בית הדין האזורי. אינני מקבלת טענה זו שכן ההחלטות אליהן מתייחסת העותרת כהחלטות חלוטות הן החלטות ביניים אשר ניתנו על-ידי בית הדין האזורי. משכך, לא הייתה מניעה לחזור ולבחון החלטות אלה בהמשך ההליך ולשנותן. זאת, הן על-ידי בית הדין האזורי שנתן את אותן החלטות ביניים; ובוודאי על-ידי בית הדין הרבני הגדול לו נתונה סמכות רחבה בדונו בערעור (תקנה קנג לתקנון הדיון). הטעות השנייה לה טענה העותרת היא כי בית הדין הרבני הגדול לא התייחס לכל הסוגיות שעלו במסגרת הערעור. מעיון בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול עולה כי בית הדין היה מודע לכך שאין הוא מכריע בכלל המחלוקות בין הצדדים ולכן הוא קבע כי יתר העניינים שלא נדונו על-ידיו – יידונו בבית הדין האזורי. משכך, זכויותיה של העותרת לא נפגעו גם בהקשר זה. סוף דבר: לאור כל האמור, ובהינתן אמות המידה החלות ביחס להתערבות בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים – העתירה נדחית בזאת. לאור מכלול נסיבות העניין לא מצאנו לנכון לחייב את העותרת בהוצאות. ניתן היום, ‏י"ט בתמוז התשפ"ד (‏25.7.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 24040320_P06.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1