זאב צוקר נ. גיורא לוין ואח'

פסק-דין בתיק ע"א 403/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 403/08 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער והמשיב שכנגד: זאב צוקר נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: גיורא לוין ואח' ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת"א 1843/99 מיום 19.11.07 שניתן על-ידי כב' השופט מ' אלטוביה תאריך הישיבה: ג' באייר התשס"ט (27.4.09) בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד זיו עירוני עו"ד עדנה שבתאי בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד יובל לוי עו"ד יחיאל כשר פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט מ' אלטוביה). זו הפעם השלישית בה מגיע הסכסוך בין בעלי הדין לפתחו של בית משפט זה. 2. העובדות העומדות ברקע המחלוקת, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ועל ידי בתי המשפט השונים בגלגולים הקודמים של המערכה המשפטית הניטשת בין הצדדים, הן בתמצית אלו: בשנת 1985 הגיעו המערער (להלן - צוקר) והמשיב (להלן - לוין) להסכמה בעל פה להקים ביחד חברה פרטית על מנת לנהל בגדרה עסק משותף (להלן - ההסכם). באותה עת עבד צוקר בחברה ציבורית מסוימת ובשל כך נמנע ממנו להירשם כבעל מניות של החברה. על כן הוסכם, כי תחילה תירשמנה המניות על שם לוין בלבד וכי עם פרישתו של צוקר מהחברה בה עבד והצטרפותו לחברה המשותפת יירשמו מחצית מהמניות על שמו והוא ימונה למנהל משותף יחד עם לוין. בין הצדדים נותרה נקודה אחת שנויה במחלוקת, והיא המועד שעד אליו על צוקר לפרוש מעבודתו ולהצטרף לחברה. בשל מחלוקת זו לא חתמו הצדדים על חוזה המעלה על הכתב את ההסכמה ביניהם ואשר טיוטה שלו הוכנה על ידי עורך דינם, עו"ד צבי יפה. הצדדים היו מעוניינים להשלים את הליכי רישום החברה בהקדם, בשל כוונתם להשתתף בתערוכה תעשייתית שהתקיימה בגרמניה. על כן, ונוכח הערכתם כי יצליחו להתגבר על המחלוקת ביניהם, הוחלט לרשום את החברה לפני חתימה על חוזה פורמאלי. ביום 31.3.85 נרשמה החברה בשם "אינקומר בע"מ" (להלן - אינקומר), ומניותיה הוקצו כולן ללוין (למעט מניה נדחית שהוקצתה לעורך דין יפה). בסופו של דבר לא הושגה הסכמה בנקודה שהייתה שנויה במחלוקת ובין הצדדים נתגלע קרע. בספטמבר 1986 הגיש לוין לבית המשפט המחוזי תובענה על דרך המרצת פתיחה לסעד הצהרתי, לפיו לא השתכלל חוזה מחייב בין הצדדים בנוגע לזכויות באינקומר. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' שטרוזמן) דחה את התביעה, תוך שקבע כי ההסכמה בעל פה שהושגה בין הצדדים מהווה חוזה מחייב ואין בהיעדר הסכמה בנוגע למועד הצטרפותו של צוקר כדי לפגום במסקנה זו (ה"פ 985/86). ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה (ע"א 705/88 אינקומר בע"מ נ' צוקר (לא פורסם, 21.1.92)). 3. לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועוד בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור, שיגר לוין לצוקר בחודש דצמבר 1988 הודעת ביטול של ההסכם. בחודש ספטמבר 1989 הגיש צוקר לבית המשפט המחוזי תובענה על דרך המרצת פתיחה בה עתר לתקן את מרשם החברות כך שהוא יירשם כבעלים של 50% מהמניות של אינקומר. כמו כן, ביקש צוקר צו למתן חשבונות על עסקיה של החברה מיום כינונה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' גורן) ניתן ביום 3.2.92 (ה"פ 995/89). בית המשפט דחה את טענת לוין, כי צוקר הפר את ההסכם או כי מדובר בהסכם שותפות אשר על פי סעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975, רשאי כל צד להביא לסיומו בכל עת. לשיטת בית המשפט, ההסכם אמור להביא את הצדדים למצב שבו יהיו שניהם בעלי מניות בחברה והשליטה בה תהיה משותפת. עם זאת, קבע בית המשפט כי נוכח אופיה של החברה כחברת מעטים אין ליתן סעד של אכיפת ההסכם, שמשמעותו הקצאת מחצית מהמניות לטובת צוקר, שכן מהלך כזה עלול להוביל את החברה למבוי סתום. נקבע, כי תרופתו של צוקר היא תביעת שווי מניותיו או תביעת פיצויים. בית המשפט לא התייחס לתביעה למתן חשבונות. על פסק דין זה הגיש צוקר ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון דחה את הערעור ככל שהדברים אמורים בתביעה לאכיפת ההסכם. עם זאת, התקבל הערעור בנוגע לתביעה למתן חשבונות ונקבע כי צוקר זכאי לקבל חשבונות של אינקומר לגבי התקופה שמיום ייסוד החברה ועד ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט הוסיף, כי "..ואין צריך לומר כי בכך אינני נוקט כל עמדה בדבר המבחנים והשיקולים שעל יסודם יהיה על בית המשפט לקבוע את גובה החיוב הכספי בתובענה שתוגש על-ידי צוקר על יסוד החשבונות" (ע"א 1313/92 צוקר נ' אינקומר בע"מ, סוף פיסקה 8 (לא פורסם, 9.3.98)). 4. בשלב זה נעשה הפוגה קלה בתיאור ההתדיינות המשפטית ונפנה לפרט בקצרה את השתלשלות העניינים בנוגע לחברת אינקומר, כפי שזו נקבעה על ידי בית המשפט המחוזי. אין מחלוקת, כי בתחילת הדרך המימון להקמתה של אינקומר ולפעילותה הגיע מצוקר. על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כאשר הוקמה אינקומר התכוונו הצדדים כי היא תעסוק בייצוג בישראל של חברות מחו"ל (להלן - עסקי הסוכנויות). בספטמבר 1985 התגלע הסכסוך בין צוקר לבין לוין, ובעקבותיו חדל צוקר מליטול חלק כלשהו בפעילות אינקומר. כשנה לאחר מועד זה, החלה אינקומר לעסוק בתחום שונה לחלוטין של ייצור ושיווק מוצרי אופנה (להלן - עסקי האופנה). מי שיזמה את הכניסה לתחום עסקי האופנה והייתה הרוח החיה מאחוריהם היא רעייתו של לוין. בית המשפט קבע, כי המימון לעסקי האופנה הושג על ידי אשראי בנקאי, שהועמד כנגד ביטחונות שניתנו על ידי בני הזוג לוין באופן אישי. ביום 31.12.90 מכרה אינקומר את עסקי האופנה לחברת "קרייזי ליין בע"מ" (להלן - קרייזי ליין), תמורת סך של 483,352 ש"ח. 98 ממאה מניותיה של קרייזי ליין מוחזקות על ידי גב' לוין ושתי מניות נוספות על ידי ילדיהם של בני הזוג לוין. 5. ביום 25.5.99 הגיש צוקר לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה נגד לוין ובה עתר לשני סעדים עיקריים: האחד, מתן חשבונות בנוגע לאינקומר ולקרייזי ליין החל מיום 3.2.92; השני, לפסוק לזכותו סך כספי בשווי מחצית משוויין של החברות האמורות כפי שיתברר לאחר עיון בחשבונות. לטענת צוקר, הוא זכאי לפיצוי בגובה השווי של מחצית מהמניות של אינקומר נכון ליום 3.2.92. על מנת לקבוע את שוויין של מניות אלו, כך נטען, יש לבדוק את הפעילות הכלכלית של החברה גם לאחר המועד האמור, שכן היא מעידה על הפוטנציאל שהיה גלום בה. עוד נטען, כי זכותו של צוקר משתרעת גם על מחצית משוויה של קרייזי ליין, שכן מכירת עסקי האופנה מאינקומר לקרייזי ליין הייתה במחיר הנמוך בהרבה משוויים ומדובר בהברחת נכסים. בנוסף טען צוקר, כי לוין משך כספים מאינקומר ומקרייזי ליין באמתלות שונות ולאמיתו של דבר מדובר בחלוקת רווחים סמויה אשר הוא זכאי למחציתה. לוין טען, כי זכותו של צוקר לפיצוי עבור מחצית ממניות אינקומר מתייחסת רק לשווי עסקי הסוכנויות ואינה משתרעת על עסקי האופנה, אשר צוקר לא נטל בהם חלק ולא היה חשוף לסיכונים הכרוכים בהם. לוין הגיש תביעה שכנגד, בה עתר לקבל שיפוי עבור כספים ומשאבים שהשקיע באינקומר. לוין ציין, כי אם תידחה תביעתו של צוקר לגבי עסקי האופנה לא יהיה צורך להכריע בתביעה שכנגד. 6. ביום 19.11.07 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' אלטוביה). במחלוקת בנוגע להיקף זכותו של צוקר, קיבל בית המשפט את עמדתו של לוין. נקבע, כי כאשר הוקמה אינקומר הייתה כוונת הצדדים כי היא תעסוק בעיקר בעסקי הסוכנויות. עסקי האופנה היו פרי פיתוחם של בני הזוג לוין, אשר פעלו במסגרת אינקומר משיקולי נוחות, מכיוון שמדובר היה בחברה קיימת. בית המשפט ציין, כי לוין שגה בכך שלא הקים את עסקי האופנה במסגרת נפרדת, במיוחד נוכח ידיעתו כי צוקר טוען לזכות במחצית מהמניות של אינקומר, אולם עובדה זו אינה צריכה לעמוד לו לרועץ. נקבע, כי מההסכם עולה שכוונת הצדדים הייתה כי צוקר יהיה שותף לעסקי הסוכנויות. על כן, זכאי הוא לפיצוי בגין שוויו של רכיב זה בלבד ולא בגין שוויים של עסקי האופנה. נוכח מסקנתו זו, קבע בית המשפט כי אין להיעתר לתביעה למתן חשבונות, המתייחסת לפעילותן של אינקומר ושל קרייזי ליין בעסקי האופנה. כמו כן נקבע, כי אין צורך להידרש לטענות בדבר הברחת עסקי האופנה מאינקומר לקרייזי ליין. בית המשפט קבע, כי צוקר זכאי להחזר השקעותיו באינקומר ולמחצית משוויים של עסקי הסוכנויות. בית המשפט דחה מבחינה עובדתית את טענותיו של צוקר לגבי הוצאות מסוימות שהוציא למימון פעילותה של אינקומר. נקבע, כי את גובה הפיצוי שיש לפסוק לטובת צוקר יש להעריך על דרך האומדנה, תוך התחשבות בנתונים שהובאו על ידי הצדדים. בית המשפט העמיד את הפיצוי על סך 130,000 ש"ח, נכון ליום מתן פסק הדין. התביעה שכנגד שהגיש לוין נדחתה. בית המשפט לא מצא לנכון להטיל הוצאות על מי מהצדדים. נגד פסק דין זה הגיש צוקר ערעור ואילו לוין הגיש ערעור שכנגד. 7. בטרם אגיע לשאלה העיקרית העומדת לדיון אתייחס לשתי טענות בעלות אופי מקדמי שהעלה צוקר: ראשית, טוען צוקר כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהכריע בנושא הסעד הכספי בעוד שבכתב התביעה התבקש כי תחילה יינתן סעד של מתן חשבונות ועל בסיס החשבונות תידון שאלת הסעד הכספי. דין הטענה להידחות. בכתב התביעה נתבעו הן סעד של מתן חשבונות והן סעד כספי. התבקש אמנם, כי תחילה תוכרע הבקשה למתן חשבונות ועל בסיסה ייקבע הסעד הכספי, אולם בקשה זו לגבי סדר הדיון אינה מחייבת את בית המשפט. אילו היה קובע בית המשפט כי זכותו של צוקר משתרעת גם על עסקי האופנה ייתכן שהיה היגיון בדחיית ההכרעה בסוגיה הכספית עד לאחר העיון בחשבונות. אולם, לאור מסקנתו של בית המשפט כי צוקר אינו זכאי לפיצוי בגין עסקי האופנה לא קמה עילה למתן חשבונות ולא הייתה סיבה שלא להכריע באופן מיידי בנושא הסעד הכספי. שנית, לטענת צוקר קיים מעשה בית דין הקובע כי הפיצוי המגיע לו הוא בגין כל פעילותה העסקית של אינקומר, כולל עסקי האופנה. צוקר מסתמך, בין היתר, על החלטת ביניים שניתנה על ידי השופט גורן ביום 1.3.90, ובה נאמר כי אין לקבל את טענתו של לוין "לצמצום זכויותיו של [צוקר] רק לעניין הסוכנויות". אין בידי לקבל את הטענה. ההתייחסות להיקף זכויותיו של צוקר נכללה בהחלטת הביניים הנזכרת בדרך אגב. בפסק הדין שניתן בסוף ההליך לא התייחס השופט גורן לסוגיית היקף זכותו של צוקר לפיצויים. יתרה מזו, כמובא לעיל (סוף פיסקה 3), בפסק הדין בע"א 1313/92, אשר ניתן בערעור על פסק דינו של השופט גורן, קבע בית המשפט העליון בצורה מפורשת כי אין הוא מביע דעה לגבי השיקולים שעל יסודם יש לקבוע את החיוב הכספי בתובענה שתוגש על ידי צוקר. מכאן, שנושא היקף הפיצוי שלו זכאי צוקר טרם הוכרע ובית המשפט המחוזי היה רשאי להידרש אליו. 8. לגופו של עניין, לדעתי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי זכותו של צוקר לפיצוי מוגבלת לשוויים של עסקי הסוכנויות ולהחזר של כספים שהשקיע באינוקמר. אציין ראשית, כי לא מצאתי ממש בטענותיו של צוקר נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, לפיהן הוקמה אינקומר מתוך כוונה שהיא תשמש מסגרת לעסקי הסוכנויות בלבד. מכל מקום, אין ספק כי פנייתה של אינקומר לתחום עסקי האופנה נעשתה ביוזמתם של בני הזוג לוין ותוך נטילת סיכונים כלכליים לא מבוטלים על ידם. לצוקר לא היה כל חלק בפעילות זו והוא לא היה חשוף לסיכונים הכרוכים בה. מבחינה טכנית עסקי האופנה התבצעו במסגרת חברת אינקומר, אשר ביחס אליה הוסכם כי צוקר יקבל מחצית ממניותיה. אולם, ההסכם להקמתה של אינקומר חזה תחום עיסוק שונה מזה שאליו פנתה החברה לאחר מכן. משהופר ההסכם על ידי לוין זכאי צוקר לפיצוי עבור שוויה של הפעילות העסקית שהייתה אמורה להתבצע על ידי שניהם בחברה. זכותו אינה מקיפה את הפעילות העסקית שאותה ניהלו ומימנו בני הזוג לוין לבדם, ושזיקתה לאינקומר הייתה מקרית ונבעה מההנחה השגויה כי לצוקר אין זכויות בחברה. נוכח מסקנתי כי צוקר אינו זכאי לפיצוי בגין עסקי האופנה, איני נדרש להכריע במחלוקת בין הצדדים בשאלה האם הוברחו עסקי האופנה מאינקומר לקרייזי ליין והאם משך לוין באופן סמוי רווחים מעסקים אלו. 9. בערעור שכנגד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר מצא לנכון לפסוק לצוקר פיצוי על דרך האומדנה. זאת, שכן בנסיבות העניין לא עמד בפני צוקר קושי אובייקטיבי להביא ראיות ולהוכיח את הנזקים שנגרמו לו. לפי הטענה, הנזק שנגרם לצוקר בא לידי ביטוי בשוויה של אינקומר נכון ליום 3.2.92, לאחר שעסקי האופנה שלה נמכרו לקרייזי ליין. עוד נטען, כי היה על בית המשפט לפסוק לזכות לוין הוצאות ושכר טרחת עורך דין. לא מצאתי ממש בטענות אלו. אף אם אניח כי ניתן היה להוכיח את שוויה של אינקומר ביום 3.2.92, הפיצוי המגיע לצוקר אינו חופף בהכרח לשווי זה. זאת, שכן הפיצוי שלו זכאי צוקר הוא בגין שווי עסקי הסוכנויות בשנת 1985, אז הופר ההסכם. ייתכן גם, כי ההפרה סיכלה התפתחות פוטנציאלית של אינקומר בתחום עסקי הסוכנויות. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי בנסיבות העניין ונוכח חלוף הזמן הייתה הצדקה להעריך את הפיצוי על דרך האומדנה. לא מצאתי גם כי המקרה שבפנינו נמנה על המקרים החריגים בהם מוצדקת התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטה של הערכאה הדיונית בנוגע לפסיקת הוצאות. 10. באשר לגובה הפיצוי: כאמור, בית המשפט המחוזי קבע את הפיצוי על דרך האומדנה, תוך התחשבות בנתונים שהומצאו על ידי הצדדים. מטבע הדברים, החלטה המתקבלת על דרך האומדנה אינה נסמכת על ניתוח מדוקדק של הנתונים אלא על התרשמות כללית. בנסיבות אלו, ראוי כי ערכאת הערעור תנהג באיפוק ותגביל את התערבותה למקרים בהם ברור כי הערכתה של הערכאה הדיונית שגויה או בלתי סבירה (ראו, ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 509-508 (2005) וההפניות שם)). לא מצאתי כי במקרה שבפנינו האומדנה שנערכה על ידי בית המשפט המחוזי חורגת ממידת הסבירות באופן המצדיק התערבות ערעורית. 11. הייתי דוחה אפוא את הערעור ואת הערעור שכנגד, ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: חוות דעתו של חברי, השופט גרוניס, מקובלת עליי, למעט באשר לתוצאה. בית המשפט המחוזי קבע את הפיצוי על דרך האומדנה. הכרעה בדרך זו מתבססת בעיקרה על ההתרשמות, השכל הישר ותחושת הצדק (ראו גם: ע"א 153/04 רובינוביץ נ' עו"ד יוסף רוזנבוים (לא פורסם, 6.2.06) וההפניות שם). כיוון שכך, מקובלת עליי עמדת חברי כי ערכאת הערעור תיטה לצמצם התערבותה בפסיקת פיצויים על דרך האומדנה ותעשה כן בזהירות ובמתינות. יחד עם זאת, אני סבורה כי בחינת מכלול נסיבות העניין מלמדת כי סכום הפיצויים שנפסק למערער אינו נותן ביטוי הולם לנתוני המקרה וכי סכום הפיצויים שנפסק נמוך בצורה חריגה מהסביר. הדברים זכו לביטוי גם בדיון בפנינו. משכך, אני סבורה כי נכון יהיה להעמיד את גובה הפיצוי על כפל הסכום שפסק בית המשפט המחוזי. דהיינו, על סך של 260,000 ש"ח. לעניין ההוצאות - מקובלת עליי הצעתו של השופט גרוניס. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן במחלוקת שנפלה בין חבריי, אני מצטרף לדעתה של חברתי השופטת ארבל. ש ו פ ט הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, ח' בתמוז התשס"ט (30.6.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08004030_S11.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il