שמואל מכלוף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4028/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4028/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: שמואל מכלוף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 27.3.07, בתיק פ.ח. 1108/06, שניתן על ידי כבוד השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר, צ' צפת תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשס"ח (25.12.07) בשם המערער: עו"ד גז ששי בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד ג'ויה שפירא גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות הריגה והחזקת סכין, לפי סעיפים 298 ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הבסיס להרשעה היה זה: בתאריך 19.8.06 ישב המערער עם אחרים, וביניהם גבי זריהן (להלן: המנוח), ברחבה שליד בניין מגורים באשקלון. בין המערער למנוח פרץ ויכוח, במהלכו ניסה האחרון לתקוף את יריבו, אולם מעד ונחבל. המערער גחן מעל המנוח ואמר לו לחדול ממעשיו הואיל והוא חזק ממנו, ולאחר מכן פנה לדירתו תוך שהוא אומר כי "ישים לכך סוף". בעוד המערער בדירה הוסיף המנוח לגדף אותו, ואף השליך אבן לעבר אחד החלונות. בעקבות כך ירד המערער לרחבת הבניין, תוך שהוא מקדים ומצטייד בסכין. הניצים הוסיפו לקלל זה את זה, על אף ניסיונם של אחרים להפריד ביניהם, וכאשר פנה המערער ללכת לדרכו, ניגש אליו המנוח והלם בו עם אגרופו באוזנו. בשלב זה פנה המערער למנוח ודקר אותו פעם אחת בחזהו, דקירה שהביאה למותו. בכל העובדות האמורות הודה המערער, ובעקבות הרשעתו דן אותו בית המשפט המחוזי ל-16 שנות מאסר. כנגד עונש זה מופנה הערעור. נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער אף שמדובר במקרה בו עבירת ההריגה ניצבת בשלב נמוך בסולם החומרה. ועוד נטען, כי בית המשפט לא נתן בגזר דינו משקל לכל אחד מאלה: חרטתו הכנה של המערער; הצער והייסורים שמלווים אותו מאז המקרה; המלצת שרות המבחן; היה זה המנוח שלא הרפה מהמערער, גם כשהוא עלה לדירתו וכאשר ניסה להתרחק מזירת העימות; יתרה מכך, המנוח הלם במערער באגרופו, וכתוצאה משיקול דעת שגוי הגיב המערער כפי שהגיב. לכך נוסיף, כי קודם לשמיעת הערעור הונח בפנינו תיעוד רפואי, ממנו עולה כי במהלך מאסרו לקה המערער בלבו, ובעקבות כך אושפז בבית חולים במשך מספר ימים. נטען, כי במצבו זה של המערער קיים קושי ניכר בשהייתו בתנאי כליאה. עיון בעובדותיו של כתב-האישום המתוקן בהן הודה המערער, אכן מצביע על המנוח כמי שתרם תרומה מכרעת לאירוע שבסופו הוא מצא את מותו. נראה, כי המערער עשה מאמצים כדי למנוע את ההסלמה, כאשר נמנע בחלקם הראשון של האירועים מלהגיב באלימות על ניסיונו של המנוח לתקוף אותו. יתר על כן, הוא עלה לדירה, אולם המנוח לא הרפה ממנו גם שם, וכאשר ירד וביקש ללכת לדרכו, הוא הלם בו עם אגרופו. עם זאת, חטאו של המערער נבע מכך שהוא שב לזירה כשהוא מצויד בסכין, ללמדך שבאותו כבר שלב גמלה בלבו ההחלטה לשים קץ להבלגתו, אף שמותר להניח לטובתו כי דקירת המנוח היתה נמנעת, לולא שב האחרון ותקף אותו. חרף האמור, תרומתו של המערער לתוצאה הקטלנית היתה מכרעת. ברדתו מדירתו היה נהיר לו כי אפשר שהעימות האלים בינו לבין המנוח יסלים, וכדי למנוע אותו היו פתוחות בפניו דרכי פעולה אחרות, לדוגמה, פניה לרשויות החוק. אולם, נראה כי מחשבה בכיוון זה היתה ממנו והלאה, והוא החליט להשיב למנוח כגמולו. עובדה אחרונה זו, במיוחד נוכח עברו הפלילי של המערער, הם נימוקים ראויים להחמרה בעונשו. באירוע זה קופד פתיל חייו של אדם, שאף אם חטא, התגובה לה זכה היתה בלתי סבירה באורח קיצוני. עם זאת, נראה לנו כי במאזן הכולל של השיקולים לעונש, החמיר בית המשפט המחוזי עם המערער מעבר למתחייב, והדברים מקבלים משמעות חדשה נוכח מצב בריאותו לאחר שלקה בלבו. לפיכך, אנו מחליטים לקבל את הערעור, ולהעמיד את עונש המאסר בו ישא המערער על 13 שנים. ניתן היום, ט"ז בטבת התשס"ח (25.12.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07040280_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il